סדר משנה/יסודי התורה/ו

סדר משנה יסודי התורה ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל המאבד שם משמות הקדושים והטהורים שנקר' בהם הקב"ה לוקה מן התור', שהרי הוא אומר וכו' לא תעשון כן וכו'. עכ"ל. כתב בהגמ"יי אות א' וז"ל כ' הרא"ם ואם כתב אותיו' של שם ולא נתכוון לקדש בכתיבתן דאין בהן קדושה כדתניא וכו' אין השם מן המובחר וכו' עכ"ל הגמ"יי וכ"כ הש"ך בי"ד סימן רע"ז סעיף ט' ס"ק י"ב, וכמו כן כ' בספר כנסת הגדולה שם בהגה' הטור ובהגה' מרן הב"י בשם הרבה פוסקים מגדולי האחרונים ז"ל. - ולענ"ד נראה בס"ד מבואר כן מדברי רבינו ז"ל מ"ש לקמן הלכה ח' וז"ל אפיקורוס ישראל שכתב ס"ת שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדבר, הואיל ודעתו כן לא נתקדש השם וכו' עכ"ל רבינו ז"ל הרי מבואר להדיא מדבריו ממה שלא כתב שהי' כוונתו של האפיקורוס הזה שכתבו לשם ע"א את השם הנכבד והנורא ית' אלא כתב הטעם משום שהואיל ואינו מאמין בקדושת השם לפיכך לא הי' נזהר לכתבו לשם קדושה ולא נתקדש השם, לכך אין בו קדושת השם בזה לחוד במה שלא כתבו להשם, עד שמטעם זה התיר אפילו לשרוף הס"ת ההוא עם השמות הכתובים בו, הרי מוכח מזה דגם רבינו ז"ל דעתו היפה כדעת הגאונים ודלא כהפ"ח על ש"ע א"ח בקונטריסו על הלכות הללו לקמן הלכה ו' שכתב שאפילו לא נתקדש השם בכתיבתו אפ"ה יש בו איסור דאורייתא משום איסור מחיקת השם יע"ש בפר"ח, ובמחילה מכ"ת אישתמוטי הוא דקא אישתמיט לי' דברי רבינו ז"ל הנ"ל ודברי הפוסקים הנ"ל שמהן מבואר שאין כאן אפילו איסור דרבנן רק זהירות בעלמא ולכל היותר אין כאן איסור אלא איסור דרבנן כשהמחיקה היא שלא לצורך.

ודע דאין להקשות מדברי רבינו ז"ל הנ"ל על דברי ש"ך י"ד הנ"ל במה שהש"ך שם לא התיר למחוק את השם אפילו כשלא נתקדש אלא לצורך תיקון דוקא וכדבר האמור לעיל, והרי רבינו ז"ל לקמן בהלכה ח' הנ"ל התיר לשרוף הס"ת ההוא כולו עם השמות שבו, והרי שם בודאי אינו לצורך תיקון שהרי הס"ת כולה כמות שהו' נשרף די"א דגם שם יש תיקון כמ"ש רבינו דלא בלבד שהו' מותר לשורפו אלא דאפי' מצו' נמי איכא לשורפו, ועיין בכ"מ שם שהביא בשם ר' ישמעאל ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה וכו' הללו שמטילים איבה בין ישראל וכו' יע"ש.

ולפי האמור מ"ש רבינו ז"ל לקמן הלכה ו' וז"ל כלי שהי' שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וכו' הי' השם חקוק בכלי והתיך הכלי הרי זה לוקה וכו' וכן אם הי' שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ וכו' צריכין אנו לומר דכל זה לא מיירי אלא כשהי' נכתב השם על הכלי או על בשרו לשם קדושת השם דאל"כ מלקות הא בודאי ליכא דהא אין כאן איסור דאורייתא והיאך כתב רבינו ז"ל שם דאם התיך הכלי שהי' כתוב עליו השם דלוקה, ואפילו לרחוץ ולסוך את בשרו ג"כ הוה נראה לענ"ד בס"ד דמותר שהרי אין לך צורך גדול מזה, שהרי הוא צריך להיות נמנע מרחיצה וסיכה, דברים שחיות הגוף תלוי' בהם.

ב

והוא השם המפורש או הנכתב וכו' אפילו אות אחת וכו'. עכ"ל. כתב מרן ז"ל בכ"מ וז"ל ומ"ש רבינו שהם ז' שמות ובפרטן אתה מוצא שמונה היינו משום דא"ד ויו"ד ה' שם אחד הוא ולא דמי וכו' דהכא א"ד הוא נקרא אף כשהוא נכתב הוי"ה וכו' עכ"ל מרן ז"ל ועיין היטב במ"ש רבינו ז"ל לקמן בהלכות ע"א פ"ב הלכה ז' ומ"ש בס"ד שם בד"ה ואני אומר על שניהם הוא נסקל וכו' ועיין עוד לקמן בפ' זה הלכה ד' בד"ה כתב אל"ף למ"ד מה שאכתוב בס"ד בזה למה לא קחשיב רבינו ז"ל פה גם שם י' ה' וליחשב שמונה.

ד

כתב אל"ף למ"ד מאלקי' וכו' עד מצבאות ה"ז נמחק. עכ"ל. והראב"ד ז"ל השיגו וז"ל א"א זה אינו כלום שלא אמרו (בשבועות ל"ה ב') אלא באל"ף למ"ד מאלקים ויו"ד ה' מהוי' אבל ש"ד וכו' וצ"ב מצבאות הרי אלו נמחקים עכ"ל השגות הראב"ד ז"ל וכתב עליו מרן ז"ל בכ"מ וז"ל ויש לתמוה שדברי הראב"ד הם דברי רבינו אות באות והיאך כתב עליו זה אינו כלום (ועיין במגדל עוז מ"ש), וי"ל שכוונת הראב"ד לומר שלא הוזכר בגמרא אלא י' ה' מהוי"ה כלומר דוקא כשנתכוון לכתוב שם שלם אבל כשלא נתכוון רק לכתוב וכו' שם בפני עצמו לא אמרו שאינו נמחק.

וקשה לענ"ד טובא דא"כ היאך הביא הראב"ד ז"ל ראי' לסתור דברי רבינו ז"ל ממה שלא הוזכר בדברי הברייתא שם יו"ד ה' בפני עצמו, והלא כבר תירצו רבינו ז"ל יפה בצחות לשונו הזהב שכתב וז"ל ואצ"ל יו"ד ה' שהוא שם בפ"ע וכו' יע"ש הרי שכתב להדיא דא"צ לאמרו כלל שהוא נודע מכח כ"ש וק"ו משתי דינים הנאמרים קודם לזה, וא"כ גם להברייתא לא הי' צורך להזכיר דין זה שם מכח עצמה על מה שנדע דין זה מכח כ"ש מאינך דינים שהזכירה הברייתא, ועוד קשה לענ"ד דאם הי' כוונת הראב"ד ז"ל כמ"ש בכ"מ הנ"ל א"כ לאיזה צורך הביא הראב"ד ז"ל בהשגת הסיפא של הברייתא הך דינא של ש"ד משדי וצ"ב מצבאות שדינים הללו אין להם ענין כלל עם השגתו האמורה לפי כוונתו הנ"ל, ואם אמת כי מרן ז"ל בכ"מ הרגיש שם בקושיא זו ורצה לרפאותה על נקלה, שכתב וז"ל והביא כל לשון הברייתא כלומר אין עוד מלבדו, וא"כ מהיכי תיתי לן וכו' עכ"ל הכ"מ, הנה כל אדם עיניו יחזו ובלבבו יבין מהדוחק העצום שיש בתירוץ הזה.

ברם את אשר אני אחזה לי בכוונת השגתו של הראב"ד ז"ל הנ"ל הוא דקשיא לי' בדברי רבינו ז"ל דלאיזה צורך כתב כלל דברים אלו ואצ"ל שיו"ד ה' שהוא שם בפ"ע וכו' יע"ש שכל זה הוא אריכות דברים ללא צורך שהי' יכול לכתוב בקיצור כתב א"ל מאלקים או יו"ד ה' מהוי"ה אינו נמחק שהם שמות בפני עצמן וממילא הי' נודע שמכ"ש אם כתב שם יו"ד ה' שהוא שם בפ"ע כגון בפסוק עזי וזמרת יה וכו' וכדומה שאינו רשאי למחקו, דמה אם הי' כוונתו לגמור את השם כולו ולא כתב יו"ד ה' או א"ל לשם בפ"ע אינו רשאי למחקו, מכ"ש אם כתבן באמת לשם בפני עצמן שאינו רשאי למחקו, מכ"ש אם כתבן באמת לשם בפני עצמן שאינו רשאי למחקן, וגם מי גרע שם יו"ד ה' שכתבו לשם בפ"ע משם א"ל שכתבו לשם בפ"ע שכבר כתב רבינו ז"ל לעיל הלכה ב' שהוא מז' שמות שאינן נמחקים ועיין בכ"מ שם, וביותר כי דברים הללו ונתינת הטעם של מה שיו"ד ה' הוא קיצור שם המפורש אין צורך בו אלא רק ליתר שאת בעלמא ואין זה מדרכו של רבינו ז"ל כידוע, כל זה קשיא לי' להראב"ד ז"ל בדברי רבינו ז"ל הללו, לפיכך נראה לענ"ד בס"ד דהראב"ד ז"ל הבין מדברי רבינו ז"ל דאשמעינן שני דינים מחודשים, והוא עפ"י מ"ש התו' בשבועות ל"ה א' בד"ה בפר"ח גרס וכו' ז"ל בפר"ח גרס א"ד מן השם אינו נמחק ותימא דמאי שנא צ"ב מצבאות וש"ד מן שדי וכו' דנמחקין לפי שאינן שם בפני עצמן ושמא משום דשם המיוחד הוא יש להחמיר בו יותר עכ"ל התוס', הרי מבואר מדברי התוס' הללו דרבינו חננאל ז"ל ס"ל תרתי, חדא דגם שם של אדני הוא שם המיוחד שהוא שם המפורש כמו שהוא כן שם הוי"ה וכמו שנכתוב בס"ד לפנינו שהוא כן דעת רבינו ז"ל וזאת שנית מבואר מדבריו דהשם המפורש יתברך חמיר טפי לענין איסור מחיקה משאר הששה שמות להיות מעלות וגדולת שם המפורש רב הוא ורם ונשא וגבה מאד מאד גורם נמי חומרא באיסור מחיקתו יותר מבשאר הששה שמות והחומרא שלו הוא דאילו בשאר השמות אם כתב מקצת השם מה שאינו שם בפ"ע כגון צ"ב מצבאות ש"ד משדי מותר למחקו, דדוקא א"ל מאלקיך שהוא שם בפ"ע ג"כ, הוא דאסור למחקו אבל לא מה שאינו שם בפני עצמו וכאמור, אבל השם המפורש חמיר טפי דאפילו כתב רק מקצתו מה שאינו שם בפ"ע מ"מ לגודל יקר השם המפורש גם זה אסור למחקו ולפיכך גרס ר"ח ז"ל א"ד מאדני אסור למוחקו אף דא"ד אינו שם בפ"ע אבל כיון דלדעתו גם שם אדני הוא שם המפורש ממילא אסור למחוק אף מקצת השם מה שאינו שם בפ"ע, והבין הראב"ד ז"ל דגם רבינו ז"ל סובר כסברת ר"ח ז"ל הנ"ל דהשם המפורש הוא חמיר טפי טובא לענין איסור מחיקה משאר הששה שמות וזה אשמעינן רבינו ז"ל במ"ש וז"ל מפני שזה השם מקצת שם המפורש הוא וכו' וכנ"ל ויש בו חומר טפי טובא וא"כ אשמעינן רבינו ז"ל בזה תרי דינים מחודשים, והם האחת הוא דהא סובר רבינו ז"ל לעיל הלכה ב' כפי מה שביארו מרן ז"ל בכ"מ שם, (וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל שם מדשתיק לי' ש"מ אודוי אודי לי' וע"ש בד"ה ואני אומר על שניהם הוא נסקל וכו' מה שכתבתי בס"ד בזה) והוא דשם אדנ"י הוא ג"כ השם המפורש לכל דבר כמו שהוא כן השם הוי"ה ית' כי שקולים הם וילכו שניהם יחדיו, וה' בהיכל קדשו, ולפיכך חושב רבינו ז"ל שם לעיל הלכה ב' הנך ב' שמות הויה ואדני לשם אחד כמבואר בכ"מ שם, וא"כ סובר רבינו ז"ל ג"כ כר"ח ז"ל הנ"ל דאם כתב א"ד מאדני דאסור למחקו דאף דא"ד לחוד אינו שם בפ"ע, מ"מ לגודל קדושת שם המפורש יש לו ג"כ החומרא הזאת שאפילו אם לא כתב ממנו אלא מקצת מה שאינו שם בפ"ע מ"מ אסור למחוק אותו זהו הדין האחד דאשמעינן רבינו ז"ל בדבריו אלה פה, וזאת שנית הדין השני, דאשמעינן רבינו ז"ל הוא דל"ד אם כתב יו"ד ה' מהוי"ה ית' או א"ד מהשם אדני דאסור למחקו, אלא אפילו לא כתב אלא אות יו"ד לחוד מהויה ית' או אות א' משם אדני ית' ג"כ אסור למחקו מדאורייתא דהא ס"ס הרי הוא מקצת שם המפורש ומה לי אות אחת או שתים ס"ס יש באות אחת מקצת שם המפורש ואע"פ שאות אחת כגון היו"ד לחוד אינו שם בפ"ע מה בכך הא גם ב' אותיות א"ד משם אדני אינו שם בפ"ע ואפ"ה אסור למחקו הואיל והוא מקצת שם המפורש דהא שם אדני הוא שם המפורש וכנ"ל א"כ ה"ה אות א' לחוד משם אדנ"י ואות יו"ד לחוד משם הויה ית' ג"כ אסור למחקו (ומה שלא ביאר רבינו ז"ל הב' דינים הללו בפירוש דמלבד שסמך עצמו על המבין שיבין מעצמו מכח דברים אלו שכתב מפני שזה השם מקצת שם המפורש הוא וכו' וגם מפני שלא נזכרו ב' דינים אלו בהברייתא בפירוש לפיכך גם זה אינו מחובתו להביא דין זה בפירוש בחבורו זה) כך הבין הראב"ד ז"ל מדברי רבינו ז"ל הללו.4 ואחרי כי כן הנה מצא הראב"ד ז"ל מקום יפה להשיגו לרבינו הן בדינו הן בטעמו, בטעמו שהטעים רבינו ז"ל והוא ששם המפורש חמור טפי טובא משאר הששה שמות, הוכיח הראב"ד ז"ל מהך ברייתא דשבועות דף הנ"ל שהביא תלמודו בידו בהשגתו זאת דהטעם הזה אינו טעם כעיקר, דאין להחמיר באיסור מחיקת שם המפורש יותר מבמחיקת שאר השמות אלא שקולים הם ומקרה אחד לכולם, והוא דקשה לי' להראב"ד ז"ל על רבינו ז"ל מהך ברייתא דשבועות ל"ה ב' הנ"ל, חדא דדיוקא דרישא סתרה לדיוקא דסיפא, דבבבא דרישא לא קתני ליאסר המחיקה אלא דוקא בהנך תרתי א"ל מאלקים וביו"ד ה' משם הויה ית', אבל א' ד' מאדני לא הזכירה הרישא דברייתא ליאסר המחיקה בו ממילא משמע דבאמת מותר למחקו, ובבבא דסיפא לא קתני הברייתא להתיר אלא רק ש"ד משדי וצ"ב מצבאות ואין עוד, אבל לא הזכירה הך סיפא דברייתא להתיר המחיקה גם בא"ד מאדני ממילא משמע דאסור למחקו הרי יש ג"כ סברא מכרעת לאסרו והוא, הואיל והוא מקצת שם המפורש וכסברתו של ר"ח ורבינו ז"ל וא"כ סתראי נינהו הך דיוקא דרישא עם הך דיוקא דסיפא וליכא למימר דהברייתא לא היתה צריכה להזכיר בבבא דרישא איסור מחיקת א"ד מאדני דמה לי אותיות יו"ד ה' משם הויה ית' ומה לי אותיות א' ד' משם אדני, תרווייהו אית בהו הך מעליותא שהם מקצת שם המפורש דזה אינו, דבשלמא אם הברייתא היתה מפרשת טעם איסור מחיקת יוד ק"א מהויה ית' שהיא מכח הואיל והוא מקצת שם המפורש שפיר הי' ניחא התשובה האמורה דשוב א"צ לברייתא להזכיר איסור מחיקת אותיות א' ד' משם אדני דכבר נודע ממה דקתני איסור מחיקת יו"ד ה' מהויה ית' והיא היא שגם שם אדני הוא שם המפורש וכנ"ל, אבל הא הברייתא לא קתני הטעם אלא דינא קתני דאסור למחוק אותיות יו"ד ה' מהוי' ית' א"כ הא יש מקום בראש לטעות ולומר דאיסור מחיקת אותיות יו"ד ה' מהויה הוא אינו משום שהם מקצת שם המפורש ושם המפורש חמור טפי טובא מאינך שמות שאינם נמחקים אלא דה"א דהטעם של איסור מחיקת אותיות יו"ד ה' מהויה הוא כפשוטו וכמו שהוא הטעם באיסור מחיקת א' ל' משם אלקים הואיל וא' ל' הם שם בפ"ע משמותיו של הקב"ה שנקרא בשם זה של א' ל' לחוד, ה"ה נמי באותיות יו"ד ה' מהויה שאסור למחקן מטעם שהרי גם אותיות יו"ד ה' לחוד מצינו הרבה פעמים במקראי קדש שהוא שם בפ"ע שמו של הקב"ה שהוא נקרא בכך כמ"ש עזי וזמרת יה וכן כי יד על כס יה וכדומה, וכמו שבאמת התוס' בשבועות והראב"ד וסייעתם ז"ל פירשו הטעם הזה על איסור מחיקת אותיות יו"ד ה' מהויה ית', וכן נמי משמע כן מלשון הירושלמי במסכת מגילה פרק א' הלכה ט' דאמרינן התם וז"ל כתב יו"ד ה' מד' אותיות (רצונו בזה מד' אותיות של הויה ית') א' ל' מאלקים אינו נמחק, כללו של דבר שכיוצא בו שם מתקיים במקום אחר אינו נמחק הרי מבואר מן הירושלמי הזה שהטעם באיסור מחיקת יו"ד ה' מהויה ית' הוא רק הואיל והוא שם בפ"ע במקום אחר לא מפני שהוא מקצת שם המפורש שהרי הך כללו של דבר וכו' שאמר הירושלמי קאי גם על מה שאמר תחלה יו"ד ה' מד' אותיות וכו' והך כללו של דבר וכו' אינו כולל אלא מה שהוא שם בפ"ע, ולמה לא כייל הירושלמי גם הך כללא דכל שהוא מקצת משם המפורש אלא ודאי משמע דהירושלמי סובר דאין בזה חומרא טפי מה שהוא מקצת משם המפורש יותר ממה שיש בשארי השמות שאינן נמחקים.

ועוד קשיא לי' על רבינו ז"ל דלפי דעתו האמורה תקשי דא"כ הי' להברייתא לאשמעינן חידוש יותר גדול דאפילו אם לא כתב אלא אות יו"ד לחוד משם הויה ית' ג"כ אסור למחקו וכמו כן אם לא כתב אלא או' א' לחו' מן שם אדני ג"כ אסור למחקו ואע"פ דיציב פתגם שאין אות היו"ד לחוד וכן אין אות א' לחוד שם בפ"ע, אפ"ה אסור למחקו הואיל ואית בהו הך חומרא טפי מבשאר השמות והוא שהם אותיות ממקצת שם המפורש דחמיר טפי דאפילו אינו שם בפ"ע ג"כ אסור למחקו, שהרי לדעת רבינו ז"ל גם הא דקתני הברייתא הנ"ל דיו"ד ה' מהויה ית' דאסור למחקו אין טעם איסורו אלא מכח מה שהוא מקצת שם המפורש וגם בדבר זה לא שייך לומר שהוא נודע ממילא מעצמו דהא אפשר לטעות ולומר דדוקא יו"ד ה' מהויה ית' הוא דאסור למחקו ומטעמן שסוברים התוס' והראב"ד וסייעתם ז"ל הנ"ל והיינו הואיל ויו"ד ה' הוא שם בפ"ע משא"כ אות יו"ד לחוד מהשם הויה ית' וכן אות א' לחוד מאדני ובאמת איכא למימר דמותר למחקן, וכיון דאיכא מקום לטעות כן אם הברייתא סוברת דאסור למחקן הי' לה להברייתא לאשמעינן לן הך חידושא דאפי' אות יו"ד לחוד מהויה ואות א' לחוד מאדני ג"כ אסור למחקן.

וככל הדברים האלה קשיא לי' להראב"ד ז"ל על רבינו ז"ל מהך ברייתא האמורה ולפיכך הוכיח מזה הראב"ד ז"ל דע"כ צ"ל דהך ברייתא והגמרא הנ"ל סוברת דאין שום חומרא לענין איסור מחיקת השם בשם המפורש יותר ממה שהוא בשאר הששה שמות שאינם נמחקים ומקרה אחד לכולם, ולהכי דוקא יו"ד ה' מהויה ית' הוא דקתני הברייתא דאסור למחוק וכן א' ל' מאלקים נמי שפיר קתני הברייתא דאסור למחוק הואיל ויוד ק"א וא' ל' שניהם הם שמות בפ"ע משא"כ אות יוד לחוד מהויה יתברך אין בו משום איסור מחיקת השם אף שאות יו"ד הוא משם המפורש הואיל ואות היו"ד לחוד אינו שם בפ"ע, ומה שהוא משם המפורש אין אנו אחראין להחמיר בזה טפי, וממילא נמי דא' ד' מאדני דג"כ אין בו איסור משום מחיקת השם אף שהם ג"כ אותיות משם המפורש, הואיל ואותיות א' ד' אין שם בפ"ע ומה לי אות אחד ומה לי שתים דהא כבר אמרנו דמעלת שם המפורש אינו מעלה ולא מוריד בענין זה של איסור מחיקת השם, ושוב לא איצטרך הברייתא האמורה לאשמעינן בסיפא דבר זה, והוא דא' ד' מאדני אין בו משום איסור מחיקה אף שהוא משם המפורש דנודע כן ממה דקתני ברישא דברייתא דוקא יו"ד ה' מהויה ית' הוא דאסור למחקו דמזה ידעינן דאות יו"ד לחוד מותר למחקו אף שהוא משם המפורש ש"מ דאין שום תוספות חומרא כלל מה שהוא משם המפורש יותר ממה שהוא בשאר שמות שאינם נמחקים לענין איסור מחיקת השם דהא לענין מעלות שם המפורש אין חילוק בין אם הוא שתי אותיות משם המפורש לבין אות אחת ממנו ואיצטרך לאשמעינן ברישא תרווייהו, א' ל' מאלקים ויו"ד ה' מהויה, דבין זה ובין זה אסור למחוק, דאילו לא הוי קתני אלא א' ל' מאלקים לחוד ולא הוי קתני יו"ד ה' מהוי"ה, הוי אמינא דאפילו אות יו"ד לחוד מהוי"ה גם כן אסור למחקו הואיל והוא מקצת מן שם המפורש והיינו דהיינו טועים לומר כסברת רבינו חננאל ורבינו ז"ל, וכן היינו טועים לומר דגם כן אסור למחוק אות אל"ף משם אדנ"י מהאי טעמא לזה איצטרך הברייתא למיתני גם יו"ד ה' מהוי"ה להורות דעל אות יו"ד לחוד מהוי"ה ליכא איסור למחוק דאינו מעלה ולא מוריד לענין איסור זה המעלה הזאת מה שהוא אות מן שם המפורש, דדוקא על יו"ד ה' הוא דחייב משום מוחק את השם הואיל והוא שם בפני עצמו, אבל מטעם זה שהוא מן אותיות של השם המפורש אינו חייב משום מחיקת השם, ואי הוי קתני הברייתא הדין דיו"ד ה' לחוד דאסור למחוק ולא הוי קתני גם הדין של אל"ף למ"ד מאלקים, הוינן טעינן לומר דדוקא יו"ד וק"א מהשם הוי"ה לחוד הוא דאסור למחוק הואיל ואית ביה תרתי למעליותא שהוא שם בפני עצמו וגם שהוא מקצת מן השם המפורש, אבל לא כן אל"ף למ"ד מאלקים נהי שהוא שם בפני עצמו, אבל כיון שאינו גם כן מן אותיות השם המפורש הוי אמינא דאין בו משום איסור מחיקת השם, לכך איצטרך הברייתא למיתני בה הנך תרתי דינים, יו"ד ק"א מן הוי"ה ואל"ף למ"ד מאלקים, ומה דקתני סיפא תרתי דינים שי"ן דלי"ת משד"י וצ"ב מצבאות, אי בעינא אמינא בס"ד דהואיל וקתני רישא גבי איסור מחיקת השם תרתי גווני איסורים אל"ף למ"ד מאלקים ויו"ד ק"א מהוי"ה וכנ"ל, תנא נמי סיפא תרתי גווני היתר במחיקה דהיינו שי"ן דלי"ת משדי וצ"ב מצבאות, אבל זה הוא קצת שינויא דחיקא.

ואמינא בס"ד שינויא רויחא בזה, והוא דאיצטרך לאשמעינן שי"ן דלי"ת משדי וצ"ב מצבאות דמותר למחקן, דש"ד משדי איצטרך דלא נימא דגם ש"ד לחוד בלא ביו"ד בסוף הוא גם כן שם, שהרי שד"י פירושו הוא לשון חוזק ותוקף והרי גם ש"ד בלא יו"ד בסוף פירושו הוא גם כן לשון חוזק ותוקף כמו שאמר הכתוב כשד משדי יבא עיין בפירש"י שם, והוי אמינא דעיקר השם הוא רק ש"ד והיו"ד לבסוף אינה אלא כיו"ד היחוס הראובני השמעוני או יו"ד היתר כמו היו"ד של המגביהי לשבת וכו' מושיבי עקרת הבית וכו' ודומיהן, ואיצטרך הברייתא לאשמעינן דלענין קדושת השם ואיסור מחיקתו ש"ד לחוד בלא יו"ד בסוף אינו שם כלל, וכן בצ"ב מצבאות הוי אמינא בצ"ב לחוד הוא שם גם כן דצבאות הוא הוא לשון רבים הרבה צבאות, וצבא הוא לשון יחיד צבא אחת, וצ"ב הוא שם דבר כולל צבא אחת וצבאות הרבה, וכמו שפירש הרשב"ם ז"ל עגלות צב עגלות שהולכים בהם בצבא יע"ש, לזה קמשמע לן הברייתא דלענין קדושת השם ומחיקתו בצ"ב לחוד אין בו שום קדושה ולא שום איסור מחיקה דדוקא צבאות הוא שם קדוש ומחיקתו אסור לא כשהוא חסר.

וממילא תו לא איצטרך למיתני סיפא גבי ההיתר של מחיקה אל"ף דל"ת מאדני דזה כבר נודע היתירו מהרישא דאין חומרא יותר לענין מחיקת השם במה שהשם אדנ"י הוא גם כן שם המפורש דאין איסור המחיקה תלוי אלא רק בדבר זה לחוד במה שהוא שם בפני עצמו כמו הנך דקחשיב ואזיל בהבבא דהרישא, אבל מה שאינו שם בפני עצמו מותר למחקו כמו הנך דקחשיב בהבבא דהסיפא, ולא איצטרך למיתני מה שאין בו חידוש, ואם כן לפי האמור נסתר טעמו וגם דינו של רבינו ז"ל מכח הך ברייתא הנ"ל, ולפיכך הוכרח הראב"ד ז"ל להביא בהשגתו הך ברייתא כולה כמו שהיא.

ודע דבגירסתינו בגמרא היא בהסיפא דהך ברייתא, היתר מחיקת אל"ף דלי"ת משם אדני, אבל הדבר המבואר לכל מעיין קצת שלא היתה כך לא בגירסת רבינו חננאל ז"ל ולא בגירסת הראב"ד ז"ל, וכן נראה שלא היתה בגירסת רבינו ז"ל מדלא הביא בחבורו פה כלל להך דינא דאל"ף דלי"ת מאדני, שדבר שהוא מפורש להדיא בהברייתא או בהגמרא זה דרכו בקדש להעתיקו בחבורו זה, גם מהתוספות דשבועות בד"ה בפר"ח גרס וכו' הנ"ל נראה שלא היתה כן בגירסתם מדלא כתבו שהגירסא שלנו היא הפיכה מגירסת רבינו חננאל וכן במגדל עוז שהביא הברייתא ההיא וכלשונה ולא הביא אל"ף דלי"ת מאדני, וכן בהברייתא שהובאה בירושלמי דמסכ' מגילה הנ"ל לא הוזכר אל"ף דלי"ת מאדני, וכמו כן בהברייתא שהובאה בכ"מ פה לא נאמר בה הך דאל"ף דלי"ת מאדני, נראה מזה שלא היתה כן בגירסת הראשוני'.

אמנם נבא בס"ד ליישב דעת רבינו ז"ל, והוא דגם רבינו ז"ל אודוי אודי לה להראב"ד ז"ל דאל"ף דלי"ת מאדנ"י וכן אות יו"ד לחוד משם הוי"ה ית' אין בהן איסור למחקן, ומה שלא הזכיר רבינו ז"ל היתירן בפירוש, הסבה לזה הוא להיות בברייתא ובהגמרא גם כן לא נזכר היתירן בפירוש וכדרכו של רבינו ז"ל ברוב המקומות מחבורו זה וגם רבינו ז"ל סובר כדעת התוספות והראב"ד ז"ל דמה שהוא אותיות מהשם המפורש אין בזה מעלה נוספת ותוספת חומרא לענין איסור מחיקת השם, אלא בין אל"ף למ"ד מאלקים ובין יו"ד ק"א מהוי"ה יתברך ובין יו"ד ק"א שהיא שם בפני עצמו כולם שוים בטעמם בטעם איסור מחיקתן משום שהם שם בפני עצמן, וכמו שנראה כך גם כן מהירושלמי דמסכת' מגילה, ולא קשיא עליה דרבינו ז"ל קושית הראב"ד ז"ל ממה שסיים רבינו ז"ל וז"ל מפני שהוא מקצת שם המפורש וכו' וכדבר האמור לעיל, דנראה לענ"ד בס"ד דכוונתו של רבינו ז"ל בזה הוא לתרץ מה שלכאורה היה קשה על דבריו במה שכתב דשם יו"ד ק"א הוא שם בפני עצמו אם כן מה יענה רבינו ז"ל ביום כי יפקד הברייתא דשבועות הנ"ל דלא קא חשבה אלא שבעה שמות שאינם נמחקים וכן רבינו ז"ל בעצמו לעיל הלכה ב' לא קחשיב אלא רק שבעה שמות שאינם נמחקים, ולמה לא קחשבו שמונה דהיינו גם שם יו"ד ק"א שכתבו לשם בפני עצמו כגון בפסוק עזי וזמרת וכו' וכנ"ל, וכמו שחשבו הברייתא ורבינו ז"ל שם בכלל השבע שמות שאינם נמחקים שם אל"ף למ"ד יע"ש בהברייתא ולעיל הלכה ב', ואעפ"י שכבר חשבו לשם אלקים בתוך מספר אותן השמות שאינם נמחקים, הואיל ומצינו בקרא לשם אל"ף למ"ד בפני עצמו חשבו במנין הנ"ל הכא נמי ליחשב שם יו"ד ק"א במנין הנ"ל הואיל ומצאנוהו בקרא לשם בפני עצמו.

ולפיכך בא רבינו ז"ל לתרץ ולחלק בין שם אל"ף למ"ד לבין שם יו"ד ק"א, והוא ששם יו"ד ק"א הוא מקצת שם המפורש וכו' וכנ"ל, ורצונו בזה דבשלמא שם אל"ף למ"ד אינו קיצור השם של שם אלקים אלא כי הוא זה שם בפני עצמו, אחד משמותיו של הקב"ה, כמו שהם יתר שמותיו של הקב"ה שכל אחד ואחד מהן הוא שם בפני עצמו, אבל לא כן בשם יו"ד ק"א אותו מצאנו פעמים הרבה באלה מקראי קדש שהוא נזכר לבדו, הנה בכל זאת שהוא תיבה בפני עצמו מכל מקום אינו שם בפני עצמו, אלא הוא רק קיצור שם המפורש שלפעמים קצרה התורה מלכתוב השם המפורש כולו, וכתבה רק הקיצור מן השם המפורש, וכעין שאמרו רבותינו ז"ל אין השם שלם ואין הכסא שלם וכו', ואם כן אינו שם בפני עצמו, ואם שם אדנ"י שאינו קיצור שם המפורש כי יש בו אותיות אחרות מהשם הוי"ה חוץ מאות היו"ד, והיא גם היא בסוף התיבה ובהוי"ה היא בראש התיבה, ואפילו הכי לא קחשיב ליה לא רבינו ז"ל ולא הברייתא לשם בפני עצמו, הואיל והוא גם כן שם המפורש הנה גם הוא נכלל בכלל השם יו"ד ק"א וא"ו ק"א דקחשיב ליה הברייתא ורבינו ז"ל וכמבואר בכסף משנה לעיל הלכה ב' לפי חד גירסא, מכל שכן דשם יו"ד ק"א שהיא רק קיצורו של שם המפורש, אף לפי הגירסא אחרת שהביא בכסף משנה לעיל הלכה ב' דאדנ"י והוי"ה נחשבים לב' שמות, הא מיהא יו"ד ק"א שהוא קיצורו של שם המפורש גופא שאינו נחשב לשם בפני עצמו, אלא הרי הוא דבר שהיה בכלל שם המפורש שכבר חשבוהו הברייתא ורבינו ז"ל, ולפיכך לא קחשבו שמונה שמות שאינם נמחקים.

וראיתי שוב להפרי חדש א"ח בקונטריסו להלכות הללו שרוצה לשלוח יד ולהגיה בדברי רבינו ז"ל ולהוסיף תיבת ועוד דהיינו שצריך להיות ועוד מפני שהוא מקצת שם המפורש וכו' יע"ש בפר"ח, והנה לא בלבד שעדיין לא הועלה ארוכה לדברי רבינו ז"ל מהשגתו של הראב"ד ז"ל אלא אדרבא נתחזקה השגתו ותוסיף תת כחה, גם הנה לפי דרכו של הפר"ח הנ"ל לא היה צריך להגיה ולהוסיף בדברי רבינו ז"ל תיבה שלימה של ועוד, אלא היה די במה שהיה מגיה ומוסיף אות אחת, דהיינו אות וא"ו בראש תיבת מפני ושצריך להיות ומפני, שפירושו הוא גם כן ועוד מפני וכו' אבל באמת הדבר קשה מאד להגיה בספרי רבינו ז"ל מדעתינו אפילו אות אחת, והעיקר נראה לענ"ד בס"ד כמו שכתבתי.

ה

שאר הכינויין הרי הם כשאר כתבי הקדש ומותר למחקן וכו'. עכ"ל, לכאורה קשה לענ"ד דהא רבינו ז"ל כתב בעצמו לקמן הלכה ח' להדיא וז"ל כתבי הקדש וכו' אסור לשרפן או לאבדן וכו' עכ"ל, הרי דאפילו כתבי הקדש גופייהו אסור למוחקן דמחיקה ואיבוד חדא מילתא היא, וכדמוכח כן מהדינים שכתב רבינו ז"ל לעיל הלכה א', ואף עפ"י דכתבי הקדש איסור מחיקתן אינו אלא מדרבנן שהרי לא כתב שם אלא מכות מרדות שהוא עונש לעובר על איסור דרבנן ולא כתב מלקות וכן כתב שם מרן ז"ל בכ"מ יע"ש מכל מקום קשה היאך קא מיסתם סתם רבינו ז"ל פה כל כך וכתב סתם ומותר למחקן וכו' ולא ביאר דלפחות הא מיהא מדרבנן אסור, וצ"ע לכאורה לענ"ד.

וצריכין לומר לענ"ד בס"ד דרבינו ז"ל הכא מיירי שמחקן לאותן שאר הכנויים לצורך איזה תיקון וכדומה לא דרך השחתה וקלקול, וגבי כתבי קדש גופייהו איסור אבידתן אינו אלא כשעושה דרך השחתה וקלקול לא כשעושה אותה לצורך תיקון מה, דהא בודאי לא חמיר הך איסור דרבנן של אבידת כתבי קדש מאיסור לאו דאורייתא המפורש בתורה והוא סתירת אבן מן המזבח וההיכל ושריפת עצי קדש הנזכר לקמן הלכ' ז' יע"ש, והנה שם ביאר רבינו דאין בזה איסור אלא כשעושה אותו דרך השחת' וקלקול יע"ש וכן הוא להדיא ג"כ במרדכי במסכ' מגיל' בפ' בני העיר ענין סתיר' אבן מן הבי' הכנסת יע"ש, והובאו דבריו ג"כ בהגהות מרן הרמ"א ז"ל בש"ע א"ח סימן קנ"ב בסופו ועיין בטורי זהב שם סימן קנ"א ס"ק ג' מה שכתב, וסמך עצמו רבינו ז"ל על מה שכתב לקמן הלכה ז' והלכה חי"ת, וגדולה מזו ראיתי בתשב"ץ חלק ראשון שאלה ב' דאפילו מחיקת השם לצורך אינו אסור אלא מדרבנן, ועיין שם מה שכתב עוד בענין מחיקת שאר כתבי הקדש, ועיין עוד שם שאלה קנ"ו בענין דיו על גבי דיו, ועיין עוד שם חלק שני שאלה ע"ג בענין מחיקת השם לצורך.

ו

כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וכו'. עיין לעיל הלכה א' בסוף ד"ה כל המאבד שם וכו' מה שכתבתי בס"ד.

ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה וכו' וכן אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחוץ וכו' נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וכו' מסבב בבגדיו מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום וכו'. עכ"ל. (א)

הנה מה שכתב דאם התיך כלי מתכות או כלי זכוכית שכתוב עליו השם דלוקה משום מוחק את השם, מרן ז"ל בכ"מ לא העיר מקורו (ועיין במגדל עוז מה שכתב וערבך ערבא צריך) וגם אנכי לא מצאתי לו עדיין מקור נפתח ומפורש לא בגמרא דילן ולא בירושלמי ולא בתוספתא, אמנם בלי ספק מצאו רבינו ז"ל באחת מן המקומות הללו ואנחנו לא נדע, ויתבאר בס"ד עוד לפנינו, וגם הסברא נוטה לכך שהרי החקיקה היא כמו כתיבה עיין בטורי זהב י"ד סימן רע"א ס"ק חי"ת, ועיין לקמן בהלכות שבת פרק אחד עשר הלכה ט"ז לענין הקורע על העור כתבנית כתב ובמגיד משנה שם, ועיין במגן אברהם סימן ש"מ ס"ק זיי"ן וס"ק יו"ד.

הדבר הקשה לענ"ד בדברי רבינו ז"ל הללו דמה חילוק יש בין מתיך הכלי שכתוב עליו השם, לבין מכניס ידו שכתוב עליו השם במי מקוה לטבול, דלטבול במקוה שרי ולא אסרוהו מטעם מחיקת השם וכנ"ל, ולהתיך הכלי בכור שיהיה אסור מדאורייתא ולוקה עליו משום מחיקת השם, והנה בסוגיא דשבת דף ק"ך ע"ב שרינן גרם מחיקת השם וז"ל הסוגיא דשם ורמי דרבנן אדרבנן ורמי דר' יוסי אדר' יוסי דתניא הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ וכו' עשייה הוא דאסור גרמא שרי וכו' יע"ש הסוגיא ואם נאמר דרבינו ז"ל פסק כהך סוגיא דשבת האמורה ולכך התיר לטבול משום דהכנסת ידו לתוך המקוה אינו אלא גרם מחיקה וגרם מחיקה פסק רבינו ז"ל דמותר דלא אסרה תורה אלא עשייה לא גרמא וכאמור, א"כ קשה במתיך כלי מתכות וזכוכית למה זה פסק דלוקה והא גם מתיך כלי מתכות וזכוכית בהכור אינו עשייה אלא הוא רק גרם מחיקה, דמה לי שמכניס ידו עם השם הכתוב עליו לתוך המקוה מים, ומה לי שמכניס הכלי שכתוב עליו השם לתוך הכור להתיכו, והיה לו לרבינו ז"ל לפסוק גם במתיך כלי מתכות וזכוכית דהוא היתר, ולפחות היה לו לפסוק דאינו לוקה, ודבר זה ליכא למימר דבטבילה הטעם הוא דמותר הואיל והוא לצורך מצוה דהיינו שעושה כן לצורך טבילת מצוה, מה שא"כ בכלי שמתיכו בהכור שאין בהתכתו מצוה לפיכך לא התירוהו, דדבר זה אי אפשר לאמרו דאם יש בו איסור גמור לאו דאורייתא וחיוב מלקות על גרם מחיקת השם מה לי אם עושה אותו לצורך מצוה או שעושה אותו שלא לצורך מצוה וכי ח"ו מותר למחוק את השם לצורך מצוה (ולא דמי למה שכתבתי לעיל הלכה הקודמת בסוף ד"ה שאר הכנויין וכו' בשם התשב"ץ להתיר מדאורייתא מחיקת השם לצורך תיקונו יע"ש דהתם הוא לתיקון השם עצמו אבל חלילה להתיר לצורך מצוה אחרת), דדוקא אם גרם מחיקה מדאורייתא שריא, רק דהגרם אסור מיהא מדרבנן שפיר אפשר לחלק בין מקום מצוה דלא גזרוהו ליאסר גם גרם לבין שלא במקום מצוה, אבל לענין איסור דאורייתא לא שייך לחלק בינייהו, וכן ראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל בשבת שם בד"ה לעולם יורד וטובל וכו' שעמד במקצת דברינו אלה, אלא שהוא רוצה לומר שם שאין דבר זה ודאי שהמים ימחקו את השם יע"ש בחידושי הרשב"א ז"ל והדברים בעצמותן הם דחוקים שהוא נגד החוש שאי אפשר שלא יומחק מעט אם יובא תוך המים וצ"ע לכאורה.

וראה זה על פי דברי רש"י ז"ל בזבחים דף צ"א ע"ב בד"ה הא ר' שמעון וכו' היה אפשר ליישב בס"ד לענ"ד קושיא זו, והוא דרש"י ז"ל כתב שם וז"ל הא ר' שמעון וכו' דאין מתכוון לכבות וכו' וא"ת פסיק רישא ולא ימות הוא, אפשר דמזלף ליה בטיפין דקות מאד, הרי מבואר דכשאפשר לו לעשות הדבר ההוא באופן שלא יגרם על ידי כך עשיית אותה המלאכה או האיסור ההוא, אף שכפי מה שהוא עושה עתה אי אפשר שיעשנה אלא אם כן יעשה המלאכה או האיסור ההוא, מכל מקום שוב לא מיקרי פסיק רישא, כגון הכא במזלף בטיפין גסות הרי אי אפשר לו לזלף מבלי שיכבה, ואף עפ"י כן לא מיקרי זה פסיק רישא הואיל והיה אפשר לו לזלף בטיפין דקות מאד שלא יכבה, ואם כן דון מיניה ואוקי באתרן דהוא הדין נמי בהך דקמן במכניס ידו לתוך מי המקוה כיון שאפשר לו לעשות באופן שלא ימחוק את השם אף שיכניס ידו לתוך מי המקוה, דהיינו שיכרוך על ידו גמי או בגד, ממילא אף עפ"י שעתה אינו כורך עליו גמי ובגד, מכל מקום שוב אין זה נקרא פסיק רישא, וכיון דלא הוי פסיק רישא מדאורייתא מישרי שריא דהוי לי' דבר שאינו מתכוון רק מדרבנן הוא דאסור ובמקום מצוה דהיינו לצורך טבילת מצוה לא גזרו רבנן הם אמרו ליאסר שלא במקום מצוה והם אמרו להתיר במקום מצוה מה שא"כ במתיך כלי מתכות או זכוכית בכור הצורפים שאי אפשר להתיכו באופן אחר אם לא ימחוק את השם, ממילא הוי ליה פסיק רישא וחייב עליו מלקות.

אמנם לכאורה קשה לענ"ד על דברי רש"י דזבחים הנ"ל, דאם כן לפי מאי דמשני הגמרא דשבת שם וז"ל שאני התם דאמר קרא וכו' לא תעשון כן לד' אלקיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי וכו' פריך הגמרא התם בתר הכי וז"ל אי הכי הכא נמי כתיב לא תעשה כל מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי וכו' יע"ש היטב, והאי מאי קושיא דלמא אף ר' יוסי מודה דגבי מחיקת השם נהי דיציב פתגם דגרמא שריא אבל היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן גם גרמא נמי אסור, ואפילו הכי שפיר קאמר ר' יוסי יורד וטובל כדרכו וכו' כיון דאין כאן פסיק רישא לפי שיטתו של רש"י ז"ל בזבחים, ואין כאן אלא דבר שאינו מתכוון לחוד, ממילא ר' יוסי לשיטתיה שייט דהוא סבירא ליה דדבר שאינו מתכוון מדאורייתא מישרי שריא.

וחילא דילי, דהא ר' יוסי סבירא ליה להדיא בשבת דף ל"א ע"ב גבי כחס על הנר וכו' דמלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור עליה וכר' שמעון, וכמו דמסיק בגמרא שם וכבר כתב המגיד משנה לקמן בהלכות שבת פרק ראשון הלכה ז' בד"ה כל העושה מלאכה וכו' דמלאכה שאינה צריכה לגופה חמיר טפי טובא מדבר שאינו מתכוון, והביא לו ראיה מהא דשמואל דפוטר בדבר שאינו מתכוון ובמלאכה שאינה צריכה לגופה סובר דחייב יע"ש במגיד משנה, ממילא כיון דר' יוסי סובר כר' שמעון דפטור על מלאכה שאינה צריכה לגופה, א"כ מכל שכן דר' יוסי סובר דדבר שאינו מתכוין דפטור.

ואחרי כי כן נהי דסובר ר' יוסי דלפחות דבר שאינו מתכוון מדרבנן מיהא אסור ומטעם דגזרינן שאינו מתכוון אטו מתכוון, ולהכי דוקא היכא דאיכא איסור דאורייתא כשהוא מתכוון הוא דגזרו שלא במתכוון אטו מתכוון, אבל לא כן היכא דאפילו כשהוא מתכוון ליכא נמי איסור דאורייתא בכזה לא גזרו רבנן שאינו מתכוון אטו מתכוון דהוי ליה גזירה לגזירה ושריא שלא מתכוון כי האי אפילו לכתחלה כי הוא זה גמרא ערוכה בשבת דף מ"ו ע"ב להדיא דאמרינן התם וז"ל, כל היכא דכי מכוון איכא איסורא דאורייתא כי לא מכוון גזר ר' שמעון מדרבנן, כל היכא דכי מכוון איכא איסורא דרבנן, כי לא מכוון שרי ר' שמעון לכתחלה וכו', ואם כן הכא הא אף כי מכוון למחיקת השם הא ליכא גביה איסורא דאורייתא, שהרי אינו אלא גרימת מחיקת השם ממילא היכא שאינו מתכוון הוא מותר לגמרי, אבל במשנה דשבת גבי כביית הדליקה הנ"ל שפיר אוסר גרם כביית הדליקה משום דשם הוי פסיק רישא שאי אפשר לו בענין אחר, וכמו שאמר ר' יוסי במשנה שם וז"ל לפי שאין יכולים לקבל את האור והן מתבקעים ומכבין את הדליקה וכו', והיכא דהוא פסיק רישא אפילו גרמא אסור לפחות מדרבנן, דלא שייך למימר שלא גזרו שאינו מתכוון אטו מתכוון, דלא נאמר כן בגמרא שם אלא היכא דליכא פסיק רישא אבל היכא דהוא פסיק רישא הרי הוא כמתכוון ממש דאסור לפחות מדרבנן, וליכא למימר דזה לא הוי פסיק רישא הואיל ואפשר לו לעשות מחיצה בכלים ישנים או בכלי מתכות וכדומה שאינן מתבקעים ומכבין את הדליקה, זה אינו דדלמא מיירי ר' יוסי במשנה שאין לו כלים אחרים לעשות בהן מחיצה כי אם כלי חרס חדשים, וגם אינו יכול לשפוך מהם המים שבתוכם כגון שהוא מקום מדרון וכדומה שאם ישפך מהם המים במקום ההוא יזובו המים מיד משם למקום האש ויכבו האש ולהוציאם משם למקום אחר אפשר דמיירי שצריך להוציאם דרך רשות הרבים ויש בזה משום איסור מוציא ומשום מעביר ד' אמות ברשות הרבים, או דמיירי שאין לו זמן כל כך לשפוך מהם המים ולעשות המחיצה שבעוד כך שישפך המים תבא הדליקה לשם, והרי הגמרא שם לא פריך אלא דר' יוסי אדר' יוסי, ועוד דהא התם במשנה גבי כבית הדליקה בלאו הכי הרי הוא מתכוון גמור, שהרי לכך הוא עושה המחיצה בכלים חדשים מלאים מים כדי שיתבקעו הכלים שאם תעבור הדליקה עד שם שיתבקעו ויכבו המים את האש, ואסור לפחות מדרבנן אף לר' יוסי, בשלמא אם נאמר דלא כרש"י בזבחים הנ"ל שפיר פריך הגמרא א"ה הכא נמי כתיב לא תעשה כ"מ עשייה הוא דאסור וכו' דהא גם גבי מחיקת השם הוי פסיק רישא אבל לרש"י ז"ל הנ"ל קשיא כנ"ל ויש ליישב בדוחק וצ"ע לכאורה.

ואפשר לומר דרש"י לשיטתי' אזיל, והוא דרש"י ז"ל ביומא ל"ב ב' סובר דאף ר' יהודה דאוסר דבר שאינו מתכוון ה"מ באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן אף ר"י מודה דדבר שא"מ מותר וא"כ קשיא לי' לרש"י ז"ל דאם נאמר דהיינו טעמא דר' יוסי דמתיר לטבול כדרכו שהוא מטעם האמור לעיל מזה, דתקשה מ"ט דת"ק שהוא מצריך דוקא כריכת גמי, מה ראה על ככה דהא הוא דשא"מ ודשא"מ שריא, דליכא למימר דסתם ת"ק דר' יוסי הוא ר' יהודה ור"י לשיטתי' שייט, דהוא סובר דדבר שא"מ אסור, דזה אינו דהא הוא אינו מוחק את השם בעשיי' אלא הוא רק גרמא שגורם למחוק את השם וכדאמרינן בסוגי' שם כן וכדלעיל, והרי גרמת מחיקת השם רק מדרבנן לחוד הוא דאסור, וגבי איסור דרבנן אף ר"י מודה דדבר שא"מ אפילו לכתחילה שריא. יציבא מילתא דבלא"ה קשיין לענ"ד דברי רש"י ז"ל במסכת יומא הנ"ל, דלפי דעתו הנ"ל דבמילי דרבנן אפילו ר"י מודה דדבר שא"מ מותר וכ"ש לר' שמעון א"כ קשה למה זה הוצרך הגמרא למירמי דרבנן אדרבנן ולבנות עיקר קושיתו דמסתמא הנך רבנן דר' יוסי הם הנך רבנן דר"י ולמה לא פריך הגמ' דמ"ט דת"ק הכא דמצריך כריכת גמי, שהרי לו יהי כן דנאמר דגם לפי שינויא דגמרא התם דקמשני עשיי' הוא דאסור גרמא שרי וכו' היינו מדאורייתא הוא דשריא אבל מדרבנן מיהו אסור להת"ק ג"כ גרמא, מ"מ קשיא למה זה צריך כריכת גמי הא הוא דבר שא"מ לגרום מחיקת השם, והרי אף במתכוון לגרום מחיקת השם לית בי' איסורא דאוריי' אלא איסור דרבנן, והרי לדעת רש"י באיסור דרבנן הא ליכא איסור כלל בדבר שא"מ ומותר אפילו לכתחילה אף לר"י, וגם דבר זה ליכא למימר דזה אינו נקרא דבר שא"מ הואיל והוא פסיק רישא ולא סבירא לי' לרש"י ז"ל סברת חידושי הרשב"א ז"ל דלא הוי פ"ר שימחה השם במי מקוה וכנ"ל דהא רש"י ז"ל לשיטתי' בזבחים הנ"ל לא הוי זה פ"ר כיון שיכול לכרוך עליו גמי או בגד ולא ימחוק את השם (וע"כ ביש לו גמי או בגד מיירי מדקאמר כורך עליו גמי וכו' וגם וכי בגברא ערטילאי עסקינן שאין לו שום בגד ללבוש כדי לסבב בו השם כל זמן שהוא במקוה) ממילא אף שאינו כורך עליו שום דבר שוב לא הוי פ"ר לרש"י בזבחים הנ"ל דהיכא דאפשר לו לעשות באופן שאין בו איסור אף אם עושה באופן שיש בו איסור לא מיקרי פ"ר.

ויהי' איך שיהי' הדבר קשה בעיני למאוד להלום בדעת רבינו ז"ל שיהי' גם הוא סובר כדעת רש"י ז"ל בזבחים והוא אם רק אפשר במציאות באופן שאין בו איסור, שוב אינו נקרא פ"ר, ועיין לקמן בהל' קרבן פסח פ"א הלכ' ט"ז בד"ה כמעשיהו בחול וכו' מ"ש בס"ד עוד בדברי רש"י בזבחים, וא"כ קמה וגם נצבה קושיתינו הנ"ל על רבינו ז"ל מה חילוק יש בין מתיך כלי מתכות או של זכוכית בכור דהוא לוקה משום איסור מחיקת השם לבין מטביל ידיו במי מקוה דמותר, וגם דברי רש"י ז"ל ביומא הנ"ל הם סותרים לדבריו, דבשבת דף קכ"א ב' בד"ה דלמא לפי תומו וכו' דביומא שם מבואר מדבריו שהביאו התו' שם דלר"י דבר שא"מ אסור מדאורייתא, ואלו בשבת כתב רש"י ז"ל דאף לר"י דבר שא"מ אינו אסור אלא מדרבנן, שכתב שם וז"ל לא שיעמוד עליו ויהרגנו וכו' אלא דורכו והולך וכו' הואיל ולא נתכוון דדבר שא"מ לר"י מדרבנן הוא וכו'. יציב פתגם פה לכאורה דברי רש"י ז"ל בשבת הנ"ל הם תמוהים בעיני מהא דאמרינן בשבת קל"ג א' וז"ל אמר מר בשר אע"פ שיש שם בהרת ימול הא ל"ל קרא דבר שא"מ הוא ודשא"מ מותר, אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר דשא"מ אסור וכו' הרי מבואר להדיא דלר"י דבר שא"מ אסור מדאורייתא דהא איצטרך קרא תיבת בשר להורות גבי צרעת היתר דמילה דוחה את הצרעת.

וצריכין לומר לענ"ד בס"ד דרש"י ז"ל ס"ל כדעת השאלתות דרב אחאי גאון ז"ל שהביאו התוס' בשבת ק"י ב' בד"ה ת"ל בארצכם וכו' וכן הרא"ש ז"ל שם הביאו, והוא דאף דאנן ק"ל כר"ש דדבר שא"מ מותר היינו דוקא בשבת הואיל דכתיב בי' מלאכת מחשב' אבל בשאר איסורי דאורייתא סבירא לן כר"י דדבר שא"מ ג"כ אסור דבשאר איסורים לא כתיב בהו מלאכת מחשבת, ורש"י ז"ל ס"ל סברת השאלתות הנ"ל אליבא דר"י גופא ור"י גופא ג"כ סובר הך דרשא דמלאכת מחשבת ולפיכך מדאורייתא מותר בשבת אפילו לר"י דבר שא"מ, רק מדרבנן הוא דקאסר ר"י בשבת הואיל ולדידי' בשאר איסורים אסור מדאורייתא דבר שא"מ גזרו שבת אטו שאר איסורים וגם לא רצו החכמים שיהי' איסור שבת קל מכל איסורים שבתורה אבל ר"ש דהוא סובר דבכל האיסורים דבר שא"מ מותר, ולכך מתיר ר"ש בשבת ג"כ דבר שא"מ אפילו מדרבנן, אבל בשאר איסורים כגון הך דקציצת צרעת וכדומה ודאי לר"י דבר שא"מ אסור מן התורה ומימר שפיר קאמר אביי לא נצרכא אלא לר"י, ס"ס עיניך הרואות כמה עיקולי ופשורי איכא בדברי רש"י ז"ל הנ"ל וקשה הדבר להלום כל זה בדעת רבינו ז"ל וא"כ שפיר קשיא עליו קושיותינו הנ"ל.

(ב)

ונחזור לדברי רבינו ז"ל פה דמלבד דקשה עליו מה שהקשינו לעיל אף זאת קשיא מה שתמה עליו בס' כנסת הגדולה בטור י"ד סי' רע"ז סעיף ב' על מה שכתב רבינו ז"ל וז"ל כורך עליו גמי ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו וכו' וכתב הכנה"ג וז"ל איברא שאיני יכול להלום מה חילוק יש בין גמי לבין בגדיו דקאמר הרמב"ם שאם לא מצא גמי מסבב בבגדיו והלא גמי ובגד הכל אחד וכו', ובאמת הדברים מתמיהים אטו התנא רבינו הגדול ז"ל כרוכלא ליחשב וליזל כל מיני הנכרכים על היד, הלא דבר הוא, אמת הדבר שמזה שכתב רבינו ז"ל מסבב בבגדיו משמע מדברי הלחם משנה פה דכוונת רבינו ז"ל לרמוז דפוסק כת"ק דר' יוסי דמהדרינן אגמי יע"ש בסוגי' דשבת ק"ך ב' ובלח"מ שם, אבל עדיין לא זורה ולא חובשה בזה תמיהת ס' כנה"ג הנ"ל דא"כ למה זה שינה רבינו ז"ל מגמי לבגד דהלא במה שנקט כורך עליו גמי, ולא ביאר להדיא דדוקא כשהגמי מזומן לפניו, אלא סתמא קתני דמשמע דכוונתו הוא דאף שאינו מזומן לפניו הגמי דצריך לאהדורי אגמי, וכת"ק דר' יוסי, גם הקצר קצר יד לשונו הזהב לומר כן הדבר בפירוש ובביאור היטב ובקיצור ובלשון צח צריך לחזור אחר גמי.

שלישית תמוהים דברי רבינו ז"ל הנ"ל מה שעמד בו הלח"מ, דהאיך פסק פה דכורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו וכו' והיינו דמהדרינן אגמי, והרי רבינו ז"ל פסק בכ"מ דטבילה בזמנה מצוה היא (וכן הכריח הגאון המובהק מהר"ם ן' חביב ז"ל בספרו תוס' יוה"כ פ"ח א' בד"ה ולענין הלכה וכו' ועיין לקמן הלכות שופר פר' א' הלכה ג' בד"ה וכן שופר של עולה וכו') והרי בסוגי' דשבת שם אמרו דזה דמהדרינן אגמי דוקא לרבנן דר' יוסי דסוברים דטבילה בזמנה לאו מצוה היא, אבל לר' יוסי התם דסובר דטבילה בזמנה מצוה לא מהדרינן אגמי כלל אלא יורד וטובל כדרכו, וא"כ זה שפסק רבינו ז"ל דטבילה בזמנה מצוה היא, ומה שפסק דמהדרינן אגמי בכתוב על בשרו שם, הנה הם תרי פיסקי דסתרי אהדדי ואוחז החבל בתרין ראשין, לפי הסוגי' דשבת הנ"ל, ומה שהגאון מהר"ם ן' חביב בספרו הנ"ל שם רוצה לפרש דאין כוונת רבינו ז"ל להצריך לאהדורי אגמי וכבר כתב הוא בעצמו שהוא דחוק.

רביעית תמה הלח"מ עוד דהמציאה זו שהמציא רבינו ז"ל אם אין לו גמי מסבב בבגדיו למה לא הוזכר' בגמ' בברייתא לא בדברי ת"ק דר' יוסי ולא בדברי ר' יוסי ומה שתירץ הלח"מ שהוא תיקון דחוק, במחילה מכבוד תורתו התירוץ הזה הוא דחוק, וכי מה הכריחו לרבינו ז"ל לכתבו אם הוא תיקון דחוק ולא נזכר ממנו בגמ'.

חמישית תמה מרן ז"ל פה למה לא חילק רבינו ז"ל בין דיו לחה ליבשה, דדוקא כשהדיו לחה הוא דאינה חוצצת אבל כשהיא יבשה חוצצת, שהרי בסוגי' דשבת שם חילקו בכך, ומה שתירץ מרן ז"ל דסמך עצמו על מה שכתב רבינו ז"ל חילוק זה בין דיו לחה ליבשה לקמן בהלכות מקואות ומשם תדין לכאן דמה לי שהדיו לחה היא אות אחת שאינו השם הקדוש ומה לי שהוא טפת דיו ומה לי שהוא אותיות השם הקדוש יע"ש שזה הוא כוונת תירוצא, אבל התירוץ הזה הוא דחוק, דכבר הי' מקום להסתפק ולחלק בין השוים בין דיו של טפת דיו או אותיות דעלמא שראוי ונכון הדבר להיות חוצץ כשהיא יבשה שאין בו ענין התלות להנאותו הנאה חשובה, משא"כ אותיות השם הי' אפשר לומר אף כשהוא יבש אין בו משום חציצה שהוא כעין להנאותו שאינו חוצץ, והנה בגמ' הוזכר בפירוש דאפילו באותיות השם נמי יבשה חוצצת הדיו, ממילא הי' לו לרבינו ז"ל ג"כ לאשמעינן דין זה פה דבנתייבש הדיו של אותיות השם, דהדיו עצמה חוצצת.

אמת מה שהלח"מ הקשה על תירוצו של מרן ז"ל דא"כ הוא דרבינו ז"ל סמך עצמו על מ"ש לקמן בהלכות מקואות בענין הדיו יבשה חוצצת, קשה למה זה כתב רבינו ז"ל פה הדין של ולא יהדק כדי שלא יחוץ וכו' ולמה לא סמך גם בדין זה על מ"ש לקמן בהלכות מקואות בדיני חציצה ובחילוק שיש בין אם הוא מהודק ובין אם הוא רפוי, לענ"ד אין כדאי בקושי' זו לדחות דברי מרן ז"ל, שרבינו ז"ל לא כתב פה דין זה, שלא לא יהדק על צד הכוונה הראשונה, דלזה באמת הי' מקומו הראוי לו לכתבו לקמן בהלכות מקואות אבל כוונת רבינו ז"ל בזה פה הוא על צד הכוונה השני' והיינו כדי לסיים מ"ש אח"כ מיד וז"ל שלא אמרו לכרוך אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום וכו' להודיע לנו בזה הדבר דין מחודש, והיינו מה שאינו מהדקו להגמי או להבגד אלא שכורכו על היד רפוי, ויוכל ליכנס תחתיו מים על השם כתוב על היד ולמחקו, שאין בו משום איסור מחיקת השם שאינו אלא גרמא בלבד וזה הוא מענין שעומד בו רבינו ז"ל בפרק והלכה הזאת.

ששית, עוד צריך ביאור מה שלא הרגישו בו נושאי כלי רבינו ז"ל, והוא שהרי לפי מה שסיים רבינו ז"ל מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום נראים הדברים עומדים צפופים מבלי מקום להדין הזה פה, והוא שהרי כל דבריו פה מתחלתן עד נזדמנה לו טבילה של מצוה וכו' הוא הכל מטעם איסור מחיקת השם וכמבואר מעצמו, והם דינים ודברים השייכים לענין זה, שעומד בפרק הזה מענין הזה וכל אביזריהו אבל הדין של נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי הוא אינו מטעם איסור מחיקת השם, אלא כי הוא זה מטעם שאסור לעמוד בפני השם ערום, א"כ זה הדין של נזדמנה לו טביל' ש"מ אין מקומו וענינו לכאן רק הדיוק הזה שכתבנו לעיל בתירוצנו על קושית הלח"מ לאשמעי' גרמת מחיקת השם דמותר, אבל בשביל זה לחוד קשה הדבר לאמרו שרבינו ז"ל כתב כל עיקר הדין שלא במקומו בשביל דיוק שאינו מפורש בדבריו אלא רק מוכח מדבריו, יותר נאות הי' לכתוב בפירוש הדין הזה דהגרמת מחיקת השם דמותר ולהשמיט פה כל הדין הזה דנזדמנה לו טבש"מ, ויותר נאות הי' לכתבו או לקמן בהלכות ספר תורה או בהלכות מקואות כי שם ביתו של הדין הזה, וכבר ידוע שרבינו ז"ל הגדיל עצה בשימור סידור הדברים שלא לכתוב הדינים שלא במקומם הראוי להם, אף שבש"ס נסדרו יחד שני חלקי דינים נפרדים צאו וראו מ"ש הרב המגיד ז"ל בהקדמתו להלכות שבת מדרכו של רבינו ז"ל בדבר זה.

שש המערכות האלה של קושיות הנופלות בדברי רבינו ז"ל נקח בס"ד לבוא אל תוכן עומק כוונתו ולהבין טהורים אמרי נעם של רבינו ז"ל כי מלאך ד' צבאות הוא וכל דבריו בשקל הקדש ובפלס מאזני משפט מהשכל והדעת הם שקולים אין בהם לא חסר ולא יתיר ואין מוקדם ומאוחר בתורת משה ע"ה.

(ג)

בהקדים דלכאורה קשה לענ"ד בהך סוגי' דשבת ק"ך ב' דמאי פריך הגמ' שם האי גמי ה"ד אי דמיהדק קאי הוי חציצה וכו' דלמא מיירי בסתם אדם שאינו מקפיד עליו ובגמי וה"ל מיעוטו שאינו מקפיד עליו ואינו חוצץ, וזו אינו סברא לומר שהואיל והוא צריך לאותו גמי לכסות בו את השם שלא ימחוק או שלא יעמוד בפני השם ערום הרי הוא חשוב כמו צלצול ואינו בטל לגבי היד, וכדאמרינן בעירובין ק"ג ב' ובזבחים י"ט א' בדין צלצול שהוא חשוב, דזה אינו דמאי חשיבות איכא בגמי הזה יותר מבדבר אחר, שהרי הוא יכול לעשות כן לכסות את השם בכל דבר שירצה ואינו צריך המכסה ההוא להיות גמי דוקא, משא"כ צלצול בעירובין ובזבחים הנ"ל שהצלצול יש לו בעצמותו חשיבות, וכיון שאין להגמי הזה חשיבות בעצמותו, ממילא הוא מתבטל לגבי היד ואין כאן חציצה וצ"ע לכאורה. ועוד קשה לענ"ד מאי פריך הגמ' דשבת שם וז"ל ותיסברא משום דיו וכו' ומ"ק דהא גם הדיו אינו אלא מיעוטו, ומלבד דאפשר לומר דמיירי באדם שאינו מקפיד עליו, כגון סופר ולבלר וכדומה עיין בש"ע א"ח סי' קס"א סעיף ב' ובמ"א שם ס"ק ח' שכתב דכל מי שכותב תדיר אין דיו חוצץ בו, וביותר מזה לדעת רבינו ז"ל כפי מה שביאר מרן הב"י ז"ל בס' הארוך ב"י טי"ד ריש סימן קצ"ח בד"ה ומ"ש דאפילו אינה מקפדת עליו עתה בשעת טבילה וכו' דאף אם נשים אחרות מקפידות עליו אם רק היא אינה מקפדת עליו וגם הוא מועט, דדי בזה להיות נקרא מעוטי שאינו מקפיד עליו ואינו חוצץ, ולפי זה קשה טובא שהרי עינינו הרואות שהאדם הזה אינו מקפיד על מיעוט הדיו הזה הדבוק על ידו שהרי הוא מרצונו בלי שום הכרח ומכריח כתב על ידו השם וכמו שהוא כן סתמא דמלתא, ולפחות מנ"ל להמקשה לאוקמי בשכתב אחר על ידו השם בע"כ ושלא מרצונו להקשות בכח קושית ותיסברא משום דיו וכו' דלמא מיירי שכתבו מרצונו ומדעתו הוא או אחר על ידו וממילא מוכח מזה שהוא אינו מקפיד על זה המעט דיו וכיון שהוא אינו מקפיד עליו ה"ל מיעוט שאינו מקפיד עליו שאינו חוצץ, וגם זה צ"ע לכאורה.

וצריכין לומר לענ"ד בישוב כל זה עפ"י מה שרש"י ז"ל סובר דהא דמיעוטו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ זהו דוקא בשערו, אבל בגופו אפילו מיעוטו שאינו מקפיד עליו נמי חוצץ, אמנם התוס' בעירובין ד' ב' בד"ה דבר תורה רובו וכו' וביבמות ע"ח א' בד"ה רובו ומקפיד וכו' ובסוכה וי"ו ב' בד"ה דבר תורה וכו' הוכיחו מכמה מקומו' בש"ס, וגם מדאייתר את בשרו, דאפילו בבשרו נמי אמרינן דמיעוטו ואינו מקפיד עליו דאינו חוצץ והדבר הקשה לומר על מאור עינינו רש"י ז"ל שטעה ח"ו, לפיכך אומר אני בס"ד ליישב תמיהת התוס' הנ"ל והוא דהוא תליה בפלוגתא דתנאי הך פלוגתא דרש"י ותוס' לענין גופו אם מיעוטו שאינו מקפיד עליו חוצץ או לאו, והוא דכל עיקר קושייתם של התוס' על רש"י ז"ל אינה מכח הך סוגי' דיבמות הנ"ל דכבר כתבו התוס' בעצמם ביבמות שם דעדיפא מיני' פריך לי' וכן מהנהו שיעורי דחציצה דקתני להו במסכת מקואות ובזבחים ל"ק על רש"י ז"ל דאפשר לחלק בין בגדו לגופו עיין בחידושי הריטב"א ז"ל למסכת קידושין כ"ה ב', אך דעיקר קושייתם של התוס' על רש"י ז"ל הנה הוא מכח קרא דאת בשרו דל"ל לרבות שערו לטבילה שהרי לפי פירושו של רש"י ז"ל אמרה כן ההלכה למשה מסיני בפירוש דבשערו רובו ומקפיד עליו חוצץ, הרי שאמרה הל"מ בפירוש שאף השערות צריכין טבילה יע"ש בתוס' שזה הניחו בקושי' על רש"י ז"ל.

והנה כי כן אם זהו היתה כוונת קושית התוס' על רש"י ז"ל הי' אפשר לישב בס"ד גם קושי' זו, והוא דאת בשרו איצטריך למעט בית הסתרים וכדדרש לה עולא בקידושין כ"ה א' וז"ל ורחץ את בשרו במים דומיא דבשרו מה בשרו בגלוי אף כל בגלוי והיינו דאתיא למעט שער בית השחי ובית הערוה ובכ"מ שהוא בסתר שאינו צריך טבילה, והנה התוס' בעצמם ובכבודם תירצו כך בסוכה שם לפי שיטתו של ר"ת ז"ל, רק דלפי שיטתו של ר"ת ז"ל לא הקשו התוס' קושייתם שם מאת בשרו אלא הקשו כן מבשרו במי' דדרשינן מיני' שם בשרו במים שלא יהי' דבר חוצץ בין בשרו למים דלפי שיטתו של ר"ת ז"ל ל"ל זה דהא הל"מ הי' על בשרו, ותירצו התוס' של דלר"ת ז"ל איצטרך בשרו במים כדי להורות לן הדין של בית הסתרים, וא"כ הוא אף אתה צא ולמד לפי שיטתו של רש"י ז"ל ליישב מה שהקשו עליו התוס' דאפשר לתרץ ג"כ דאיצטרך את בשרו הטפל לבשרו היינו השערות דבעינן שיהיו השערות דומי' דבשרו שיהיו דוקא בגלוי לא בסתר, דשערות שבסתר לא בעו טבילה, ול"ל דנילף שעור בק"ו מבשרו, והיינו דנילף מה בשרו דחמיר דאפילו מיעוטו ואינו מקפיד עליו חוצץ לפי שיטתו של רש"י ז"ל אפ"ה אין בית הסתרים בעי טבילה, שערו דקיל דאינו חוצץ אלא דוקא כשהוא רובו ומקפיד עליו לא כ"ש דאין שער בית הסתרים צריך טבילה זה אינו קושי' דהא אי לא הוי כתב הך קרא דאת בשרו לא הי' הדין דשיער צריך טבילה כלל נפקא מכח קרא אלא הוי נפקא רק מכח הל"מ, וכשם שאין דנין ק"ו מהלכה כך א"ד הלכה בק"ו ממקום אחר, שהרי רש"י ז"ל כתב בשבת קל"ב א' הטעם דא"ד ק"ו מהלכה משום שלא ניתנו הי"ג מדות לידרש בתורה שבע"פ, וא"כ ממילא נמי דלא ילפינן הלכה בק"ו ממקום אחר מהך טעמא, ודו"ק.

אמנם זה ניחא אם הך דינא דבית הסתרים אינו צריך טבילה נפקא לן מתיבת בשרו, אבל לא כן אם נאמר דהך דינא דבית הסתרים א"צ טבילה נפקא לן מקרא דוידיו לא שטף במים וכו' דומי' דידיו מה ידיו בגלוי אף כל בגלוי לאפוקי בית הסתרים דא"צ שטיפה במים דהיינו טבילה, והנה כי כן שפיר הקשו התוס' דשוב א"א לומר דאת בשרו איצטרך להורות דגם השער שבבית הערוה אינן צריכין טבילה דתקשה דא"כ הוי לי' למיכתב הך תיבת את גבי קרא דוידיו לא שטף במים וכו' דהיינו דהוי לי' לכתוב ואת ידיו לא שטף במים וכו' וק"ל.

מעתה צא ולמד כי רבינו לקמן בהל' מקואות פ"א הלכה יו"ד העתיק הך דרשא וידיו לא שטף במים, ויצא לו לרבינו הדברים הללו מהתורת כהנים סדר מצורע פ"ד ושם נאמר דרוש זה, ומ"ש מרן שם ד"ה בית הסתרים משנה פ"ט דמקואות וכו' ונדה דף מ"ב תמה אני כי לא מצאתי שם לא דבר ולא חצי דבר ואדרבה שם בנדה מ"ג א' מפיק ר"ל להך דרשא וידיו לא שטף לדרשא אחריתי לענין טומאת בית הסתרים דזב ולא לענין טבילת בית הסתרים ור"ל שם ע"כ לא פליג על הת"כ וזה לך האות דרבינו בהל' מטמאי מו"מ פ"ב הלכה ה' כתב זב שהי' קנה אחוז וכו' הרי הן טהורין שנא' וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף וכו' מה נגיעה בידיו וכו' הרי שלך לפניך שהעתיק רבינו מימרא דר"ל וטעמו ואם נאמר דהנך תרתי דרשא דת"כ ודרשא דר"ל חלוקות הן ומאן דדריש זה לא דריש אידך תקשי לרבינו בהל' מקואות דמייתי הך דרשא וידיו לא שטף לענין טבילה ואוחז החבל בתרי ראשין ושניהם לא צדקו יחדיו, אלא ע"כ נאמר דהנך תרתי דרשות אינן מתנגדות אהדדי ותרתי שמעת מיני' מדכתיב ידיו דוקא ולא כתיב אבר אחר או דלכתוב ובשרו לא שטף מזה מוכח דלענין טבילה בעינן רק דומיא דידיו בגלוי ומדכתיב מלת וידיו באמצע בין מלת יגע בו הזב ובין מלות לא שטף ולא כתיב ולא שטף ידיו ש"מ דקאי מלת וידיו אלפניו ולאחריו על המגע וקאי גם על הטבילה, וכה"ג מצאנו בתו' בחולין דף ב' א' ד"ה מכם ולא כולכם כפי מה שביאר מהר"מ מלובלין זצ"ל, ומצאנו ג"כ דרשות על דרך זה טובא בש"ס סוף סוף דברי מרן קשין טובא וצריכין עיון דבתלמודא דמס' נדה אין שם מהך דרשא דבית הסתרים אין צריכה טבילה רמז כלל וכלל וצ"ע - ולפי"ז שוב ל"ל כדעת רש"י בחציצת גופו אפילו מיעוטו ג"כ חוצץ משא"כ בשער בעינן רובו ומקפיד דא"כ תקשה קושית התו' ל"ל את בשרו לרבות שערו לטבילה, אמנם אפשר לומר דרש"י פוסק להלכה כעולא בקידושין כ"ה דנ"ל דבית הסתרים אינו צריך לביאת מים מדכתיב בשרו במים ומסתמא ידע עולא דאיכא תנא החולק על הברייתא המובאה בת"כ הנ"ל, דהאמורא לא יחלוק מדעתי' דנפשי' על הברייתא, ולדידי' ולהך תנא דס"ל כוותי' שפיר נוכל לומר דבגופו אפי' מיעוטו שאינו מקפיד עליו ג"כ חוצץ דגופו חמור משערו ול"ק לדידי' קו' התו' ל"ל את בשרו וכו' דשפיר איצטרך את בשרו ככל הדברים וככל החזיון האמור.

(ד)

הנה יצאנו מענין לענין ע"י המשך הענינים ועתה נשובה מראש הענין שהתחלנו בו דהמורם מהאמור הוא פלוגתא דתנאי ואמוראי אם מיעוט שאינו מקפיד עליו חוצץ בגופו או לא אלא בעינן רובו ומקפיד עליו ושוב א"ל מה שהערנו מאי פריך התלמודא בשבת האי גמי ה"ד אי דמיהדק הוי חציצה ות"ל דהוי מיעוט שאינו מקפיד עליו ואינו חוצץ דלפי מאי שבארנו אפשר לאוקמא הך סוגיא כעולא דבגופו אפילו מיעוטו שאינו מקפיד עליו נמי חוצץ והגמי הא מיהדק בגופו, גם במאי דפריך התלמודא שם ותסברא משום דיו וכו' סרה הקו' שהערנו עלי' דהא הך דיו מיעוטו שאינו מקפיד הוא ואינו חוצץ, הנה לשיטתינו דהסוגיא אתי' כעולא ניחא דהא הדיו הוא בגופו ואפי' מיעוט שאינו מקפיד עלי' חוצץ לדידי' כאמור.

ואף גם מה שמתבאר בהך סוגיא דשבת דלא אסרה התורה אלא עשיי' כפשטי' דקרא לא תעשון כן וגו' אבל גרם מחיקת השם מדרבנן הוא דאסור נראה לענ"ד דאין זה אליבא דכ"ע כי מצאנו ראינו לכאורה חולקים על הדעת הזאת וסוברים דאפי' גרם מחיקת השם נמי אסור מדאורייתא, דהרי גבי איסור סירוס ג"כ נאמר בקרא לשון עשיי', דכתיב לא תעשו בארצכם וגו' וכי היכי דגבי מחיקת השם דרשי' מדכתיב לא תעשון וגו' עשיי' הוא דאסור וכו' ה"נ גבי סירוס יתכן לדרוש ובארצכם לא תעשו עשיי' היא דאסרה בתורה ולא גרמא, ואפ"ה מסקינן בשבת ק"י ב' דאפילו לשתות כוס של עקרין אסור מדאוריית' וכן הוא בפוסקי' להלכה ועיין בסמ"ג חלק הל"ת מנין ק"כ ובביאורי הגאון מהר"א שטיין, ואעפ"י דשתיית כוס עקרין אינו אלא גרמא דסירוס דבשעה שהוא שותה הכוס עדיין אינו נעשה סריס ולא פגע ולא נגע בגיד וביציו רק הסירוס נעשה אח"כ ממילא ולא הוי לן למיסר מהתור' דלא אסרה אלא עשיי' בידים, ושמעינן מזה דמלת תעשו הוראתה ג"כ גרם סירוס דהסבה הגורמת נקראת מעשה, וא"כ גם במחיקת השם י"ל בכלל לא תעשון כן גרמא ג"כ נכלל וכן מוכח מהספרי שמצא רבינו בהתיך כלי זכוכית או מתכת שחקוק עלי' השם דלוקה אעפ"י שאין בהתכה הזאת מעש' אלא גרמא דהיינו בשעת מעשה כשמשליכו לכור וקאמר דמלקא לקי אלמא גרמא מדאורייתא אסור ומבואר מזה ההיפוך מן האמור בסוגיא דשבת גבי כריכת גמי דלא אסרה תורה אלא עשיי' בידים אולם הסוגיא דשבת שיצתה לחלק בין עשיי' לגרמא הוא מכח ההכרח כדי ליישב דברי ר' יוסי שלא יסתרו דבריו זא"ז, וכמו כן שלא יסתרו דברי רבנן אהדדי כדאי' שם בסוגיא ובעבור זה הוכרח התלמודא לחלק בין מחיקה ממש לגרם מחיקה, אמנם לדידן בלא"ה לא סתרי אהדדי לא דברי ר' יוסי ולא דברי רבנן דהנה רבנן אדרבנן ל"ק דגבי דליקה התירו גרם כיבוי ובמחיקת השם אסרו גרמא, דהא הרבה פוסקים חילקו בין גרם כיבוי של מחיצת הכלים ובתוכן מים לבין נתינת כלי ובתוכו מים תחת הנר לקבל ניצוצות מן הנר והרבה חילוקים נאמרו בזה יש שחילקו בין גרם כיבוי לקירוב כיבוי ויש שחילקו בין כשהמים בצד האש לבין כשהמים הם תחת האש, שא עיניך הקורא המשכיל וראה מ"ש ה"ה בהל' שבת פרק י"ב הלכה ו', וגם הבט אל דברי הר"ן בסוגיא ובין תבין מדבריהם דרב יהודה ורב אשי בהא פליגי דר"י מתיר אפי' מקרב את הכיבוי ור"א מחלק ואומר דוקא גרם כיבוי הוא דשריא אבל קירוב כיבוי אסור אפי' לרבנן דר' יוסי.

ואחרי כי כן טובא איכא לחלק בין הך גרם כיבוי גבי דליקה בשבת דשריא לרבנן משום דבהנך גווני דקתני במתני' ליכא אלא גרם כיבוי ולא קירוב כיבוי איכא, משא"כ התם במחיקת השם שהוא מקרב המחיקה לא גרם מחיקה בלבד וגם אין זה מצדו של השם אלא הרי הוא כמו תחתיו של השם ודומה ממש למעמיד כלי מלא מים תחת הנר לקבל ניצוצות וא"כ לק"מ דרבנן אדרבנן דגבי דליקה ליכא אלא גרם כיבוי שריא אבל גבי מחיקת השם דאיכא קירוב מחיקתו וגם הוא כמו תחת השם דמה לי למעלה נגד הדבר ההוא או למטה להכי אסרו רבנן לטבול אם לא שיכרוך עליו גמי דקירוב מחיקה בכלל עשיי' הוא דאסרה התורה ודוקא גרם אינו בכלל עשיי' אבל קירוב המחיקה הוא בכלל לא תעשון, ומיהו התלמודא דרמי אהדדי דרבנן אדרבנן היינו אליבא דרב יהודה דלא מחלק בין גרם לקירוב כיבוי וס"ל כי היכי דשריא גרם כיבוי ה"ה נמי בקירוב כיבוי כאמור למעלה וא"כ שפיר קמירמי דרבנן אדרבנן לרב יהודה, אפס לדידן דקיי"ל כר"א דמחלק בין גרם לקירוב כיבוי כמו שרבינו בעצמו פוסק כן כמ"ש ה"ה פ"ו מהל' שבת ממילא ליתא לרומיא דרבנן אדרבנן כי צדקו יחדיו ולאו סתראי נינהו כאמור דגרם לחודא הוא דשרי בין בדליקה ובין במחיקת השם אבל מקרב הכיבוי או המחיקה בכלל מעשה הוא ואסור.

וגם הך רומיא דר' יוסי אדר"י ג"כ נראה דלק"מ בס"ד דנהי דיציב פתגם דר"י אוסר גרם כיבוי בשבת אינו מן הנמנע שיהא מתיר גרם מחיקת השם, דשאני דליקה שהוא מתכוון לכבות הדליקה דהיינו שיבקעו הכלים ויצאו המים ויכבו הדליקה דהא זה כוונתו בעשיי' המחיצה בכלים חדשים שיש בהם מים אבל במחיקת השם הא אינו מתכוון כלל למחוק השם ע"י טבילתו ואולי הי' ניחא לי' טפי שיהא השם מתקיים כי ברצונו הי' חקוק על בשרו, רק דאפ"ה המחיקה נעשית מאלי' ואע"ג דהוי פסיק רישא מ"מ הוי פסיק רישא דלא ניחא לי' עכ"פ ומדרבנן הוא דאסור ובמקום מצוה התירו רבנן כמ"ש הרא"ש בפרק הבונה וראייתו מסוגי' דסוכה גבי היו ענביו מרובות מעליו וכו' וא"כ ר"י לשיטתי' שייט דס"ל טבילה בזמנה מצוה וממילא לדידי' א"צ למהדר אחר גמי אם אין לו מוכן לפניו דהוי לי' במקום מצוה ושרו להו רבנן להך אי' דפסיק רישא דלא ניחא דהוי נמי דרבנן, ונהי דהיכא דאית לי' גמי מוכן צריך לכרוך הגמי עליו היינו טעמא כיון דהגמי מזומן לפניו בלי צורך לטרוח אחריו אם לא יכרוך עליו את הגמי מחשבתו נכרת מתוך מעשיו שהוא מתכוון למחוק השם ע"י טבילתו, ולפחות נראה לבני אדם כמתכוון למחוק את השם ובמחיקת השם בכוונה איכא אי' דאוריי' ואפי' במקום מצוה לא שרינן אי' דאורייתא אבל אם אין גמי מוכן לפניו והוא צריך לחזור עליו בזה התיר ר"י לטבול בלא גמי כיון שא"מ למחוק והוי פסיק רישא דלא ניחא ובמקום מצוה שרי והרי הטבילה בזמנה מצוה היא לר' יוסי דאינו ניכר מתוך מחשבתו דמתכוון למחוק אלא עצלות שבו מונעת אותו מלחזור אחר הגמי, ורבנן דפליגי על ר"י גם אינהו לשיטתייהו שטו ואזלו דלדידהו טבילה בזמנה לאו מצוה ולכן אע"ג דהוי פ"ר דלא ניחא לי' אפ"ה אסרו לטבול בלא כריכת גמי דעכ"פ מדרבנן אסור פ"ר דלא ניחא לי' כמ"ש הרא"ש בפרק הבונה ועיין בתו' בשבת ק"ג א' ד"ה לא צריכא, אבל בהא מלתא מודה ר' יוסי דלפחות צריך לכרוך עלי' בגד משום שלא יעמוד בפני השם ערום אלא הברייתא לא מיירי רק מאיסור מחיקת השם וע"ז תסב מחלוקת ר"י ורבנן ולא מאיסור שלא יעמוד ערום בפני השם אמנם ההבדל בזה אם יכרוך על השם גמי או יכרוך בגד הנה הוא זה דהגמי יכול להדקו היטב שלא יכנסו המים תחתיו ואין בו משום חציצה דהגמי בעצמו אינו דבר חשוב וגם דהוי לי' מיעוט שאינו מקפיד עליו ואינו חוצץ וכיון שרשאי להדקו ואין בו משום חציצה ממילא חובה היא עליו להדקו שלא יכנסו המים תחתיו ואם לא עשה כן איכא לזות שפתים דיאמרו הנה זה בא במתכוון למחוק את השם על ידי טבילתו, דאם אין זה מחשבתו הנפסדת מדוע לא כרך הגמי בחזקה דהא רשאי לעשות כן, ובודאי היות האדם משתנה מרצון אל רצון יאמרו עליו מה שבחר ומקרב אתמול להיות שם חקוק על בשרו הרחיק ממנו היום ואינו רוצה בקיומו ונוח לו לטבול למחוק את השם ואם איננו רוע לב הותל לא הי' נכנס לבית הטבילה אם לא הדק היטב הגמי דרשאי לעשות כן, משא"כ כשאין לו גמי והוא צריך לכסות את השם בבגד אז אסור לו להדקו דהבגד חוצץ אעפ"י שהוא מיעוטו שאינו מקפיד עליו מיהו כיון דהבגד בעצמותו הוא דבר חשוב ולא גרע מצלצול קטן דחוצץ כיון דחשוב הוא עיין בעירובין ק"ג ב' ובזבחים י"ט א' לפיכך אינו רשאי להדקו וממילא דאינו מוכרח להדקו שלא יכנסו המים תחתיו וימחקו את השם, דהא אין כוונתו רק לטבול עצמו מטומאתו ולא ניחא לי' במחיקת השם ואין כאן לזות שפתים שהוא בזדון לבו רוצה במחיקת השם מדלא מהדקו היטב דהא אינו רשאי להדקו, והתועלת בכריכת הבגד הוא כדי שלא יעמוד בפני השם ערום ואפס זולתו תועלת אחרת דלענין מחיקת השם כיון דאינו מהדקו עדיין יכנסו המים תחתיו וגורם מחיקה ומ"מ שריא לר"י כדאמרן משום דלשיטתי' טבילה בזמנה מצוה ולא גזרו רבנן, והנה מוכרחין אנו לבאר מדוע לא משני התלמודא הכי רומיא דר"י אדר"י והוא משום דמה שאמרנו פ"ר דלא ניחא לי' אינו אסור אלא מדרבנן לאו מוחוור לכ"ע הוא אלא שנוי במחלוקת רבה ורב יוסף ואביי בשבת ק"ג א' בתולש עולשין דאוקמא רבה ורב יוסף דמיירי באגם ולא ניחא להו בשינויא דאביי דמיירי בעבד כן בארעא דחברי' משום דס"ל פ"ר דלא ניחא לי' אסור מדאוריי' וא"כ מאי בכך דעביד כן בארעא דחברי' אכתי פ"ר הוא אע"ג דלא ניחא לי' מ"מ אסור מן התורה והוכרחו לשנוי דמיירי באגם, אבל אביי דמוקי לי' בארעא דחברי' ע"כ ס"ל אפי' פ"ר אם לא ניחא לי' שרי מדאוריי' כמבואר להמעיין היטב בסוגיא ובתו' שם ומעתה הך סוגיא דרמי דר"י אדר"י קאי אליבא דרבה ור"י דלדידהו קשיא דברי ר"י אהדדי, אולם לדידן דקיי"ל כשינויא דאביי דמוקי בארעא דחברי' משום דפ"ר דלא ניחא לי' שריא מדאוריי' ורק מדרבנן אסור ובמקום מצוה לא גזרו שוב לק"מ רומיא דר"י אדר"י דאפשר לשנוי כדאמרן ר"י לשיטתי' אזיל, מעתה דברי רבינו ברורים ונקיים מכל סיג וכך הי' אומר כלי שהיו כתוב עליו וכו' ה"ז לוקה דאעפ"י שאין בזה אלא גרם מחיקת השם מ"מ כיון שהוא גרם גמור וראוי להקרא בשם קירוב מחיקה לפיכך הוא אסור מדאוריי' ולוקה עליו דקירוב הדבר ג"כ הוא בכלל לא תעשון כן לה' כהך דהכא ודשתיית כוס עקרין, ואח"כ כתב אם הי' שם כתוב על בשרו וכו' ורצונו דלסוך ודאי אסור דבסיכה הרי הוא מוחק בידים את השם והוא לאו שיש בו מלקות, אלא אפי' רחיצה דליכא מחיקה ממש רק גורם הוא דאיכא ואף אם אינו מתכוון כלל למחיקה אלא כוונתו לרחוץ מ"מ הא הוי פ"ר ואע"ג דלא ניחא לי' שימחוק השם מיהו נהי דליכא אי' דאורייתא בפ"ר דלא ניחא לי' עכ"פ מדרבנן ודאי אסור בכה"ג כיון שאינו לצורך מצוה דהכא מיירי

ח

כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן וכו' מכת מרדות וכו' שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים הואיל ודעתו כן לא נתקדש וכו'. עיין לעיל ריש פרק זה ד"ה כל המאבד וכו' והלכה ה' ד"ה שאר הכנוין מה שכתבנו בס"ד בזה.

ט

כל שלמה האמור בשיר השירים קדש וכו' חוץ מזה האלף לך שלמה וכו'. מרן בכ"מ העיר על רבינו בשם הר"ן מתלמודא דשבועות ל"ה ב' דאית' שם כל שלמה האמור וכו' חוץ מזה כרמי שלי וכו' האלף לך שלמה כלומר לדידי' וכו' וי"א אף זה הנה מטתו שלשלמה אף זה ול"מ האיך אלא הא דאמר שמואל כל מלכותא דקטל חד משיתא בעלמא וכו' שנאמר האלף לך שלמה כמאן לא כת"ק ולא כי"א אלא ה"ק זה קדש (כצ"ל וכ"ה בגמרא) וזה חול וכו' וכיון דשמואל ס"ל כי"א הכי ראוי לקבוע הלכה והתימא על רבינו דפסק כת"ק ולי נראה כיון דלשמואל אנו צריכים להגי' יע"ש בכ"מ ולא אוכל לירד בעניי לסוף דעתו הרחבה וכי חכים יתקרי רבינו טפי משמואל ואם לפניו הגון להגי' הברייתא למה תעמוד ברחוק בעיני רבינו, והנראה לענ"ד ליישב דעת רבינו והוא דייק בלישנא דתלמודא דקאמר ושמואל כיש אומרים, ולא קאמר ושמואל ס"ל כיש אומרים או כדרך הרגיל בתלמוד לומר אנא דאמרי כי"א ומזה הבין רבינו דודאי שמואל לנפשי' לא ס"ל כי"א דלא מסתבר להניח ולרחק דברי המרובים שהוא הת"ק הנשנה בסתמא ולאחוז ולקרב דברי היחיד דהי"א יחידאה היא כנודע אולם הדבר אשר דבר הוא אליבא די"א דלדידהו הדין כך מכח הראיי' מהפסוק ההוא, ויותר נראה דבאמת שמואל ס"ל להלכה כי"א אבל סתמא דגמרא לא הסכימה עמו ולפיכך קאמר סתם גמרא ושמואל דאמר כי"א כלומר דשמואל הוא דאמר כי"א ולגרמי' עבד עובדא אבל באמת אין הלכה כן אלא הלכה כרבים ורבינו בחר בדעת סתמא דתלמודא ועוד נראה ליישב דעת רבינו דביבמות ק"ט ב' אמרינן ואבע"א תוקע עצמו לדבר הלכה בדיינא דאתי' דינא לקמי' וכו' עד לעולם יראה הדיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו וכו' שנא' הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וכו' ופירש"י גבורים דיינים שלשלמה שהשלום שלו מטתו בה"מ דשם לשכת הגזית, וכ"ה בסנהדרין זיי"ן א' הרי דרשב"נ ור' יונתן תרווייהו לא ס"ל כשמואל אלא כהת"ק דאמר מטתו שלשלמה ג"כ הוא קודש כמו שארי המקומות שנאמר בהם שלמה והם רבים לגבי שמואל ועוד דסתמא דתלמודא דיבמות וסנהדרין הביא להך מימרא בלי שום חולק, וביבמות קאמר התלמודא ואבע"א תוקע וכו' ולדעת הרי"ף ורבינו בכל מקום הלכה כשיטת ואבע"א, ומשמע דגם סתמא דגמרא מסכמת לדעת רשב"נ ור"י והוא עיקר להלכה נגד שמואל, וכן כולהו תנאי במדרש שיר השירים ובמדרשים כולם כאחד דעתם דמלת שלמה בפסוק הנה מטתו וגו' הוא קדש דקאי על הקב"ה שהשלום שלו, לכן תפסו במושלם כל הפוסקים הגדולים להך מימרא דרשב"נ ומהך קרא הנה מטתו שלשלמה הוא דנפקא לי' ולא מדרשא אחריתי ש"מ דהנך פוסקים כולם הושוו בדעה אחת דאין הלכה כשמואל אלא כת"ק כזה ראה וקדש רבינו דעת הת"ק דכל שלמה קדש חוץ מאחד.

ודע שהתרגום על שיר השירים מפרש מלת שלשלמה על שלמה המלך שהוא בנה את בהמ"ק, אבל גם הוא לא פי' מלת גבורים על הסנהדרין אלא על ברכת כהנים שיש בהן ששים אותיות יע"ש ומה שרש"י ורבינו מיאנו בפי' התרגום נראה לענ"ד משום דקשי' להו בין אם הוראת גבורים תסוב על הסנהדרין ובין דתסוב על ברכת כהנים, אף אם קאי על שם המפורש הנאמר במקדש דוקא מ"מ אינו תלוי דוקא במקדש ד' שבנה שלמה דאף במשכן ובגלגל ובשילה ובנוב וגבעון היו הכהנים מברכים בשם המפורש וסנהדרין גדולה היו יושבים סמוך למקום מזבח, לפיכך פירשו דקאי מלת שלמה על הקב"ה.

ומדי דברי בהסוגיא דסנהדרין ויבמות אציגה נא עמך מה שהעליתי בס"ד ישוב לקו' התו' ביבמות ד"ה ששים גבורים וכו' שתמהו על רש"י שכתב דקאי אלשכת הגזית והל"ל ע' או ע"א, ונראה להסיר מעל רש"י ז"ל השאלה הנפלאה הזאת דהנה פסוק זה נאמר על דור המדבר כמ"ש רש"י בשיר השירים וכ"ה מבואר מהכתוב לפניו ולאחריו והנה בדור המדבר היו הסנהדרין ששה ששה מכל שבט חוץ משבט לוי שלא היו מהם בסנהדרין אלא חמשה אנשים עם מרע"ה והובא בילקוט רמז תשל"ו בפסוק אספה לי שבעים איש אמר משה כיצד אעשה אם אבחר ה' מכל שבט ושבט וכו' ששה יתירים שנים (נ"ל המדרש הזה ס"ל כר' יהודה דלא בעינן בסנהדרין אלא שבעים ומרע"ה הוא המופלא שבסנהדרין וכמ"ש התו' סנהדרין ג' ב' ד"ה ר"י אומר שבעים, ושם ט"ז ב' ד"ה אחד ממונה וכו' דאלו לרבנן חסרים י"א אם נוטל חמשה ואם נוטל ששה אין כאן אלא א' יתר על המנין הקצוב אלא כדאמרי' דאתי' כר"י ואין המופלא נחשב עמהם לפיכך סיים המדרש שלא נטל משבט לוי אלא ד' ומכל שבט ששה והמנין מכוון הרי מבואר מדברי התו' דלרבנן דר"י הי' המופלא שבסנהדרין ממנין הסנהדרין וגם הוא הי' נחשב ממנין הסנהדרין וכן מוכח בגמרא דף ט"ז) מה עשה הביא ששה מכל שבט ומשבט לוי ד' אמר יודע אני בשבט לוי שהוא עניו וכו' וא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן היו משבט לוי בסנהדרין ה' ומשבט יששכר ששה ועולים יחד י"א, ואמרי' ביומא כ"ו אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא אי דאתי משבט לוי או משבט יששכר וכו' ומסיק אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא קא אמינא, הרי מבואר מהסוגיא הזאת דשבט לוי ושבט יששכר לא היו צריכים לפחוד בדין לא מפחד גיהנם שדומה ללילה ולא להיות כאלו חרב מונחת בין ירכותיהם פן יטעו בדין דהם מכוונים בהוראותיהם להלכה וכך הטביע להם הקב"ה בטבע ואף אם לא יעמיקו בעיון מ"מ יכוונו להלכה, אבל שאר השבטים הם היו צריכים להתפחד פן יטעו ח"ו בדין דאין בטבעיהם לכוון ההלכה לאמתתה, וא"כ עם יחסרו מהשבעים ואחד של סנהדרין אותן י"א אנשים של שבט לוי ושל יששכר לא ישארו בסנהדרין אנשים שיתפחדו מגיהנם ולהיות כאלו חרב מונחת בין ירכותיהם רק ס' אנשים אותן שהן משאר השבטים, ושפיר כתב רש"י ביבמות דששים גבורים דקאמר קרא קאי על ס' סנהדרין מסנהדרין גדולה שישבו בלשכת הגזית או סמוך למזבח ועלייהו סיים הכתוב כולם אחוזי חרב וגו' איש חרבו על יריכו מפחד בלילות כאמור אבל י"א הנותרים לא היו צריכים להתפחד דאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ועיין מדרש רבה סדר נשא פרשה י"א.

ועוד בה שלשית מה שנראה בישוב דברי רבינו דיש לו ראיי' ברורה דשמואל גופי' ע"כ ס"ל מלת שלשלמה קדש הוא דבמדרש שיר השירים על פסוק הנה מטתו מייתי ר' זעירא ורב יהודה בשם שמואל אלו ת"ח שמלמדין לכהנים הל' שחיטה והל' זריקה וכ"ה במדרש סדר נשא פרשה י"א, הרי דשמואל גופי' מוקי מלת שלשלמה שהוא קדש דמטתו רומז על המקדש והגבורים הם ת"ח שהם אחוזי חרב מלמדים הל' שחיטה לכהנים, וא"כ תקשי שמואל אהדדי דמאמר שמואל במדרש מתנגד למאמר שמואל בשבועות ודוחק לומר דס"ל לשמואל במדרש דהוראת שלשלמה הוא שלמה ממש והיינו מקדש ה' אשר בנה שלמה דתקשי כקושיותינו על התרגום דגם בגלגל ושילה ונוב וגבעון היו הת"ח מלמדים לכהנים וע"כ צריכין לומר דבאמת ס"ל לשמואל כת"ק שלשלמה קדש הוא והך דשבועות אליבא דהי"א אמרה ולי' לא ס"ל דמסתמא שמואל ס"ל כרבים והיינו כת"ק וגם רובי התנאים והאמוראים במדרשים ס"ל כת"ק (ואפשר דבדין הזה של כל מלכותא דקטל חד משיתא לא מצינו בפירוש דת"ק פליג על הי"א ואולי אית לי' לת"ק דרשא אחרינא על זה או שהוא הלכה מפי השמועה) ולכן שפיר פסק רבינו כת"ק ולא כהי"א, ודע דמ"ש מרן דעת רבינו דכשאמרו דשלמה האמור בשיר השירים וכו' לא אמרו לענין שאינן נמחקים וכו' וכ"כ הריטב"א וכו' עיין בחידושי הריטב"א למסכת שבועות דף הנ"ל ד"ה כל שלמה האמור וכו' מ"ש בזה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.