סדרי טהרה/יורה דעה/קצה

סדרי טהרה יורה דעה קצה

סימן קצה

א

(א) תמיד היא בנדתה עד שתטבול. כלומר אף בימי לבונה כל חומר נדה עליה ש"ך משום דלכאורה היה נראה מדברי ר"ת ורש"י במסכת כתובות שיש להקל בימי לבונה יותר מן ימי נדותה לפי ששם דף ס"א אהא דאמר התם דביתהו דשמואל דמחלפא ליה בידא דשמאלא פירש"י בימי לבונה להכי כתב עד שתטבול כלומר אף בימי לבונה כל דין נדה יש לה כ"כ הפוסקים וכ"כ התוספות שם דאף רש"י ס"ל הכי שאין לחלק אלא אומר ר"ת שהיו רגילות לטבול אחר ז' לראיה כשפוסקת דלא אסורה השתא אלא מדרבנן אבל בזה"ז שאין רגילות לטבול עד אחר ז"נ אין חילוק בין ימי נדות לימי ליבון כדאמרינן במסכת שבת דף ס"ד בנדתה תהא וכו' וכ"ה בתו' במסכת שבת דף י"ג ע"ב וכ"ה ברא"ש מס' כתובות וכתב שם הטעם של טבילה שבסוף ז' לראייתה היה לטהרות לפי שלא החמירו חומרא דר"ז אלא לבעלה אבל לטהרות העמידו על ד"ת וצ"ל דמ"ש הרא"ש שם וז"ל שהיו רגילין לטבול אחר ז' ימי נדות כשפוסקת קודם שתשב ז"נ וכו' דלאו דווקא קודם שתשב ז"נ דלטעם זה אפילו התחילה לספור קצת ז"נ וכגון שלא ראתה רק מקצת ימים כל ששלמו לה ז' ימים אחר תחלת ראייתה היתה טובלת אלא דר"ל דאף קודם ששלמו לה ז"נ היתה טובלת דלטהרות לא חששו לחומרא דר"ז ובריב"ש סימן תכ"ה כתב עוד טעם האי דטובלת אחר ז' לתחלת ראייתה משום דס"ל דטבילה בזמנה מצוה מש"ה היתה טובלת מיד אחר ז' לראייתה דאז היא זמן טבילתה לדין תורה וכ"כ האי טעמא המרדכי פ"ק דשבת בשם ר"ת ז"ל:

ובזה יש ליישב מה שהקשה מהרש"א ז"ל בתוספות במסכת כתובות שם וז"ל מדבריהם נראה שבאו לקיים פירש"י ומדברי הרא"ש אין נראה כן עכ"ל דלפ"ז לק"מ דר"ת דס"ל דטעם ב' טבילות משום דס"ל דטבילה בזמנה מצוה ומש"ה יש לקיים פירש"י דהא דביתהו דשמואל היה בימי לבונה די"ל דאף דביתהו דשמואל נהגה בב' טבילות מטעמא דטבילה בזמנה מצוה אבל הרא"ש דס"ל דטעם דב' טבילות משום טהרות מש"ה א"א לקיים פירש"י דא"ל דגם דביתהו דשמואל נהגה כן דהא שמואל בבבל היה ושם לא היה טהרות וכמ"ש התוס' במס' נדה דס"ז והרא"ש שם וכ"כ בס' ק"נ ונכון הוא ואין זה המנהג שהביא הרמב"ם פט"ו מהלכות א"ב דשם מיירי שנהגו שלא לספור ז"נ עד ששלמו ז' ימי נדה ומטבילה לא הוזכר כלל והוא מנהג אחר וע"ז כתב הרמב"ם ז"ל שהוא מנהג טעות הביאו ב"י סימן קפ"ג ובב"ח שם נתן טעם להמנהג זה עיין בתה"ד סימן רמ"ה ובהגהות ש"ד ועיין מ"ש סימן קצ"ו וכתב הריב"ש שם בשם הרמב"ן דבדורות האחרונים בטלוהו להני ב' טבילות משום דהוי חומרא דאתי לידי קולא שיבואו בה לידי מכשול להקל באיסור דרבנן כמו שנכשל בזה אותו תלמיד שהזכירו פ"ק דשבת ע"כ:

ב

(ב) דכיון שבא עליה. ודוקא היכא דיש היתר לאסורה וכבר בא עליה כי הכא אבל היכא דאין היתר לאסורה אע"ג דכבר בא עליה אסור להתיחד עמה דתרתי בעינן וכדאיתא לעיל סימן קפ"ז סעיף י"ב וה"ה בזינתה תחת בעלה דאסורה עליו אסור להתיחד עמה וכדאיתא בפ"ק דמסכת סוטה דף ז' וכ"כ במ"י:

ג

(ג) ולא יושיט. אפי' בדבר שהוא ארוך מטעם שמא יגע בבשרה וכדמפרש לקמן:

ד

(ד) וכן ע"י זריקה. ובריק"ש כתב להתיר כל שאינו דרך שחוק ואין לזוז מדברי הרמ"א ובס' כו"פ כתב גם כן שראה נוהגין זורקין כלפי מעלה ולא לנוכח אשתו כמתכוין לזרוק לידה אלא כאינו מתכוין והיא פושטת ידה ומקבלה דזו לא הוי כזריקה ול"נ אע"פ שיש להקל מעיקר הדין מ"מ אין להתיר וכל המחמיר בענינים כאלה תע"ב וכ"כ בס' מנ"י דאפי' לנפוח נוצה או עפרורית מבגדי אשתו כשהיא לובשת בה אין להקל וסחור סחור וכו':

ה

(ה) אא"כ יש שום שינוי. הפוסקים למדו דין זה מהא דמדמי הש"ס התם בפ"ק דשבת דאסור לישן עם אשתו נדה במטה א' לשני ב"א המכירים זא"ז א' אוכל בשר וא' אוכל גבינה דאסורים לאכול על שולחן אחד אא"כ יש היכר ביניהם כדאיתא לעיל סימן פ"ח ובס' תפארת למשה הק' ע"ז דלא דמי דהתם מדמי שכיבה עם אשתו נדה במטה א' לב' ב"א האוכלים בשר וגבינה על שלחן א' משא"כ אכילתו עם אשתו נדה דאף אם יאכל עמה בקערה אחת אין איסור אלא משום הרגל דבר מנ"ל למיגזר כולי האי ולאסור לאכול בשלחן א' בלא היכר ע"ש ונעלם ממנו דברי הראב"ד ז"ל בס' בעה"נ הביאו הר"ן פ"ק דשבת שהק' כן ותי' יפה וז"ל וא"ת מפני שהשוו בגמרא ענין עליית העוף וגבינה על שלחן אחד לענין הנדה אין זה דומה לזה שלא השוו וכו' אלא שלא תישן עמו במטה בבגדי' כי כשם שהשלחן הזמנה לאכילה כך המטה הזמנה לתשמיש וכמו שגזרו בבשר וגבינה העלאה אטו אכילה כך ראוי לגזור עלייה במטה אטו תשמיש אבל אכילת הנדה עם בעלה על שלחן אחד מותר שאפי' בקערה אחת אינה אלא משום הרגל דבר מנין לנו לאסור אלא שיש לסמוך דבריהם ממה שאמרו כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה שמא יאכילנו דברים טמאים והתם ודאי על שלחן א' נמי אסור דומיא דעוף וגבינה דאיכא למיגזר בי' עלייה אטו אכילה וקאמר כיוצא בו אלמא אכילת זב וזבה נמי אסור על שלחן א' כי האיך מיהו אתחזי לן שאם הפרישה מפה אחרת לעצמה אע"פ שהיא אוכלת על שלחן א' מותר דהא איכא היכרא להרחקה והכי נהוג עלמא לבשר וגבינה עכ"ל מבואר דס"ל דהאיסור לאכול על שלחן א' יש לו ראיה מן הש"ס ולא למדו מהא דשני ב"א דא' אוכל בשר וכו' אלא שריותא דמהני היכרא וכ"ש הוא מהתם ועיין מ"ש עוד בסמוך בזה:

ו

(ו) לחם או קנקן. כתב הפרישה וט"ז דווקא כשאין אוכלין מאותו לחם ואין שותין מאותו קנקן דומיא דסימן פ"ח עכ"ל מיהו מבואר שם שאם הקנקן ששותין ממנו אין דרכו להיות על השלחן הוי היכר כשעומד השתא על השלחן אע"פ ששותין ממנו אף שהב"ח שם חולק ע"ז הא הש"ך שם הסכים לדברי הש"ע וכמ"ש כאן דמהני דהא הרמב"ם מתיר לגמרי לאכול על שלחן אחד ולא אסר אלא באוכלין מקערה אחת גם בד"מ כתב וז"ל ובמדינות אלו הוא המנהג בכ"מ שראיתי שאוכלין עמה על שלחן אחד אבל לא בקערה אחת מיהו נ"ל דמ"ש בד"מ שראה בכל המדינות האלו שאוכלין עמה על שלחן אחד כדבריו כן הוא לפי שהוא היה במדינת פולין שאוכלין כל בני הבית מקערה אחת וכיון שבימי נדתה אוכלת היא מקערה שלה לבדה הא הוי היכר וכמ"ש לקמן משא"כ במדינות אשכנז שכל אחד אוכל מקערה שלפניו משום הכי צריך היכר אחר ומזה מיירי הפוסקים ומשום הכי השמיט הרמ"א כאן בהג"ה מנהג זה וסמך עצמו על מה שכתוב לחלק בין דרכן לאכול בקערה אחת או לאו:

כתב המרדכי בפ"ק דשבת בשם חכמי נרבונה סמך מדכתיב אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך ע"כ ר"ל סיפא דקרא בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך אבל אשתך בזמן שהיא כגפן פוריה אינה סביב לשלחנך אלא בירכתי ביתך גם במשנה במכילתין דף ס"ד ע"ב מדמה נשים בדמי' לגפן פוריה יש גפן וכו' וי"א הא דצריכין כ' הש"ך בס"ק ז' בשם הב"ח דאף לסברא זו אינה אלא כשגם בני בית אוכלין עמהם על שלחן א' ביחד התם הוא דשרי כשהיא אוכלת מקערה שלה אע"פ שאוכלין על מפה א' בלא שום היכר אבל כשבני בית אוכלין על שלחן אחר והאיש והאשה אוכלין לבדן על שלחן א' כ"א מקערה שלו אסור אפי' היה רגיל לאכול עמה בקערה א' וכ' ע"ז הש"ך ומשמע בדבריו דה"ק כשאין שם ב"ב כלל אסור ואין דבריו מוכרחים עכ"ל נראה מדברי הש"ך שמה שכ' שאין דברי הב"ח מוכרחים לא קאי אלא מה דס"ל דאף כשאין שם בני בית כלל אסור אבל מה דס"ל שאם יש שם בני בית והבעל והאשה אוכלין על שלחן והב"ב על שלחן אחר דאסור מודה ליה הש"ך דאפי' דרכן לאכול כל השנה מקערה א' והשתא כ"א אוכל מקערה שלו לבד דאסור ובאמת שאין לדבריו אלו הכרח בב"ח דיסבור הכי ואפשר דאף הב"ח לא מיירי אלא בדאיכא בני בית שם והוא ואשתו אוכלין על שלחן א' לבדן ושאר בני בית על שלחן אחר דאז מראה אקרובי דעתיה טפי אבל כשאין בני בית שם אפשר דס"ל נמי להב"ח דסגיא כשהוא אוכל מקערה שלו לבדו והיא מקערה שלה אם דרכן כל השנה לאכול מקערה א' וע"ש:

ואך בעיקר הדין מה שנראה מן הב"ח לחלק בין היכר זה שכ"א אוכל מקערה שלו לבד אע"פ שאין דרכן בכך בשאר ימי השנה ובין שאר היכרים כגון פריסת מפה לכ"א וכה"ג דמהני ביושבין על שלחן א' לבדן משא"כ ההיכר דכ"א אוכל מקערה שלו דלא מהני באוכלין על שלחן א' לבדן לא נראה לענ"ד וז"ל הרא"ש פ"ק דשבת ומה שרגילין עכשיו לאכול עם אשתו נדה בשלחן אחד לפי שבימיהם היו רגילים כ"א לבדו על שלחן קטן וכשאשתו עמו על אותו קטן נראה דרך חבה ודמי להצעת המטה ומזיגת הכוס והרחצת פניו ידיו ורגליו אבל האידנא שכל בני הבית אוכלין על שולחן אחד אינו דרך חבה ויש שעושין היכר ביניהם והוי כמו שנים שאוכלין יחד זה בשר וזה גבינה עכ"ל מדבריו אלו מבואר דס"ל להרא"ש דהטעם דאכילה על שולחן א' לאו טעמא משום דגזרינן העלאה אטו אכילה כיון דאכילה גופא אינו אסור אלא משום הרגל עבירה ול"ל למיגזר כולי האי וכמש"ל אלא דאכילה גופא על שולחן אחד איכא דרך חבה כמו מזיגת הכוס והרחצת פניו ידיו ורגליו ולפי טעם זה י"ל דלא מהני היכרא דבשלמא גבי אכילת בשר וגבינה דהטעם דאסור משום דגזרינן דלמא אתי למיכל עמו וכיון דאיכא היכרא דכיר שלא לאכול עמו אבל הכא טעמא משום דהוא דרך חבה ואיכא למיחש להרגל דבר מה מהני היכרא סוף סוף איכא חבה ואתי לידי הרגל דבר ולא דמי למזיגת הכוס דמהני שינוי דהתם החבה הוא לפי שמשמשת היא לו בדברים אלו ואינה משמשת כראוי אלא מניחתו לפניו ובידא דשמאל כדאיתא התם לא מייתי לידי חבה אבל הכא שהאכילה יחד על שולחן הוא דרך חבה מאי מהני היכר אחר שעושה דאף דמהני ההיכר שלא יאכל עמה מקערה א' מ"מ האכילה יחד על שלחן א' מביא לידי חבה והרגל דבר וע"ז כ' דכ"ז בדורות הראשונים אבל בזה"ז שאוכלין בשלחן א' אין האכילה יחד בשלחן א' מביא לידי חבה ולפ"ז היה אפשר דאף היכר לא צריך בזה"ז כיון דכל עיקר האיסור לא היה אלא משום כשאוכלין על שלחן א' לבדן הוא דרך חבה אבל דניגזור העלאה אטו אכילה מעולם לא גזרו וכשכל בני בית אוכלין על שלחן יחד לא צריך אפילו היכר אלא דיש מצריכין היכר לפי דס"ל הטעם דגזרינן העלאה אטו אכילה כנ"ל פשוט:

ובזה מבואר דברי הרא"ה בספר בד"ה שער ב' שכ' ג"כ דלא אסרו על שלחן א' אלא כשאוכלין על שלחן א' לבדן או שמסובין סמוכין אבל אם היו שם אחרים אוכלין ומפסיקים ביניהם מותרין וכ' ע"ז הרשב"א במ"ה דאין לזה טעם וריח דאפילו יש עמהם אחרים איזה היכר יש להם ואם יבואו לידי הרגל לאכול בקערה א' שניהם מי מעכב א"ת שהאחרים יזכירום וימנעום מאין הם יודעים שהיא נדה וכי צריכין להודיע את המסובין ועוד דדומיא דבשר וגבינה וכו' ואטו התם כי אחרינא בהדייהו מי שרי עכ"ל ולפי מ"ש לק"מ דס"ל להרא"ה ז"ל כדעת הרא"ש ז"ל דאין הטעם משום דגזרו העלאה אטו אכילה אלא משום דישיבה על שלחן א' וליכא אחרינא בהדייהו איהו גופא דרך חבה היא וכן כשיושבין ומסובין סמוכין זא"ז הוי נמי דרך חבה ואסור משא"כ כשאחרים יושבים ג"כ ומפסיקים ביניהם אין כאן דרך חבה ול"ק כל קושיות הרשב"א על הרא"ה ז"ל וכן מבואר מדברי הטור שכ' וז"ל ולא יאכל עמה על השלחן ואצ"ל בקערה א' ודוקא בימים הראשונים שהיו להם שלחנות קטנות וכו' אבל האידנא שרגילין רבים וכו' בלבד שיעשו שום היכר כגון שיפרוס מפה או שיתן שום דבר ביניהם וכו' עכ"ל מבואר דכשאוכלין על שלחן לבדן לא מהני שום היכר כיון דזו עצמו דרך חבה כשאוכלין על שלחן יחד לבדן ולא מהני היכי אלא כשאחרים אוכלים עמהם דאז ליכא חבה מחמת ישיבה ואכילה על שלחן א' ואפ"ה צריך היכר דהטור חשש לדעה זו דגזרינן העלאה אטו אכילה וכמ"ש הרא"ש דיש מצריכין היכר וכ"כ הרא"ש בקיצור הלכות נדה שלו וצ"ע על הב"ח במה שחילק בין היכר דאכילה כ"א מקערה לבד לשאר היכרים דלדעה זו אין לחלק וכדמוכח מן הטור וכמ"ש מיהו הש"ע לא חשש כלל לדעה זו וכ' בסתם דמהני היכר ומשמע דאפילו אוכלין לבדן על השלחן ואין להחמיר דהא הרמב"ם לא אסר כלל על שלחן א' כ"א מקערה אחת וכמש"ל:

כתב רש"ל בביאורי סמ"ג אם היא אינה אוכלת המאכל שהוא אוכל אסור לאכול על שלחן א' שעתה אין כאן היכרא וצריך שינוי עכ"ל:

ח

(ח) י"א שאסור לאכול. והש"ך תמה ע"ז דפשיטא דאסור כיון דאנן קיי"ל אסור לשתות משיורי כוס שלה כדאיתא בסמוך סעיף ד' א"כ כ"ש בשיורי מאכל ואדרבה שתיה נלמוד מאכילה ולמה כ' הרמ"א דין זה בשם י"א ע"ש אבל לא משמע כן בדברי ב"י בס' בד"ה שאחר שכ' בב"י דין שתיה דבסמוך כ' ע"ז בבד"ה בשם ס' א"ח דבאכילה מותר לאכול זה מה ששייר זה אלמא דס"ל דבאכילה יש להתיר טפי דבשלמא שתיה א"א בענין אחר כ"א בזה אחר זה משא"כ באכילה דאפשר לאכול שניהם בבת אחת מן הקערה מש"ה בזא"ז ליכא משום הרגל דבר וכ"כ בס' כו"פ גם בהגה"מ לא למד שתיה מאכילה אלא מהא דאמרה אכל עמי ושתה עמי דעל כולן הקפיד עליה ואין ללמוד אכילה משתיה מטעם שכתבתי ועוד דבשתיה מראה חבה כשהוא שותה אחריה דאינש דעלמא אין דרך לשתות משיורי כוס ששתה חבירו כדאי' בא"ח סי' ק"ע מש"ה י"ל אם הוא שותה אחריה מראה חבה יתירה משא"כ באכילה:

כתב בט"ז דכשמביאין קערה ובתוכה חתיכות גדולות וכ"א נוטל חתיכה א' מן הקערה ומשימה לפניו ואוכל ממנו אין בזה איסור כיון דאין האכילה מיד כשנוטלה מן קערה משא"כ בחתיכות קטנות אסור אפי' נוטלין זה אחר זה נמי אסור:

כתב הב"י בשם רי"ו דהא דאסור לאכול עמה על שולחן א' בלא היכר מ"מ אם היא אינה יושבת במקומה המיוחד לה בשאר ימות השנה הוי היכר ושרי:

ט

(ט) היא. כתב הש"ך אע"פ שחזרו ומלאוהו אבל אם שתה כל הכוס וחזרו ומלאוהו שרי אע"פ שלא הדיחו הכוס ביניהן ובב"י כ' שמנהגן להדיח הכוס בין שתיה דידה לשתיה דידיה ומנהג כשר הוא אבל אין נוהגין כן עכ"ד:

י

(י) אם לא שמפסיק. וה"ה משיורי מאכל דידה מהני אם הפסיק אדם אחר ביניהם ט"ז:

יא

(יא) לה. כתב הש"ך בשם הב"ח דמתיר ישיבה כשהוא לבוש בבגדים לישב על מטתה אפילו בפניה עכ"ד ובס' הב"ח שלפנינו לא כתב להתיר אלא דוקא שלא בפניה ובט"ז אוסר ובנקה"כ חלק עליו עוד כתב בט"ז שהיא לא תישן במטה שלו דיש טפי הרהור בשכבה ובקומה אבל ישיבה בעלמא מותרת לישב על מטתו דהיא לא מרגילה ליה ובס' מנ"י חלק עליו ומתיר שתישן היא במטה שלו וכתב וכן יש קצת ראיה מהא דכתבו הפוסקים דהיא מותרת לשתות אחריו כדאמרינן בפ"ק דשבת גבי עובדא דהאי תלמיד אכל עמי ושתה עמי ולא אמרה אכלתי עמו ושתיתי עמו ועיין בבאורי סמ"ג לאוין לרש"ל והתם נמי קאמר וישן עמי עכ"ל ודבריו תמוהים מאד דא"כ תידוק נמי מדלא אמרה וישנתי עמו מוכח דבהא ליכא שום חידוש דאפילו בימי נדתה שרי זה ליתא וח"ו לומר כן וע"כ מהא ליכא למידק כלל ובאמת הפוסקים לא דייקי כלל אלא מלשון לא יאכל הזב ולא אמר ולא תאכל הזבה וכו' אבל מהתם ליכא להוכיח שהשיבה כפי מה ששאל אליה מה הוא אצלך וע"ז השיבה אכל עמי וכו' ונראה דכל הני דפליגי רבוותא נכון להחמיר וכמ"ש הראב"ד בס' בעה"נ שאכתוב בסמוך מיהו נראה ממ"ש הרא"ש בפסקי הלכות נדה בקצרה וז"ל ולא ישכב על מטתה אפילו כשאינה במטה עכ"ל משמע דוקא שכיבה הוא דאסור ולא ישיבה וכן בהלכות נדה להרמב"ן פ"ח כתב וז"ל אסור לשכב על מטתה וכו' וכל המרבה בהרחקה ה"ז משובח עכ"ל ומדלא הזכירו כלל איסור בישיבה מבואר דאפי' בפניה נמי שרי ונגיעה שנוגע בסדין שהוא מלוכלך בדם אין אסור אע"פ שקצת נזהרין בזה ושיבוש הוא ט"ז:

יב

(יב) שמתנדדת. אבל ע"ג קורות כבדים המונחים על הארץ מותר לישב עם אשתו לפי שכבדתן קובעתן נ"ש בתשובה:

יג

(יג) במטה. כתב הש"ך וז"ל מיהו במטה של עץ או של בנין מותר עם אשתו הוא במטתו והיא במטתה וכ"כ הר"מ אלשקר בתשובה סימן צ"א והוא מפ' הדר דס"ג ע"ב הישן בקילעא שאיש ואשתו שם עכ"ל ודבריו תמוהים הא בהדיא כתב הרמ"א ואפי' אם שוכבים בב' מטות אם נוגעים זב"ז אסור והתם נמי מיירי במטה של עץ וכמבואר במרדכי שכתב דאפי' אם רגלי המטות נוגעים זב"ז דאסור ואם ר"ל כשאין נוגעין זב"ז פשיטא דמותר ומה"ת לאסור ואי משום יחוד הא נמי פשיטא דיחוד מותר בנדה כמבואר בגמרא בהדיא וא"צ להביא ראיה מרמ"א וכבר עמד ע"ז בס' א"מ סימן זה וכתב שעיין בתשובת מהרמ"א שם ומיירי שם דישנים תחת הוילון הפרוס ושוכבין שם הוא במטתה וכו' וצ"ל דס"ד דהוי דרך חבה הואיל דהוילון הוא פרוס רק להם לבדם מפני הצניעות ואפשר חסר בכאן בש"ך אמנם ראיה שלו תמיה דהוא פירש קילעא דפ' הדר מלשון קלעים כמ"ש שם להדיא ובאמת פירושו חדר בכל דוכתא בש"ס וכן פירש"י שם ובברכות דף כ"ב ובע"ז דכ"ד עכ"ל:

יד

(יד) אפילו בעקבה. מגמרא דנדרים דף כ' ע"א הוא דאיתא התם ר"א בר"י אומר כל המסתכל בעקבה של אשה הויין לו בנים שאינן מהוגנים אר"י ובאשתו נדה אמר ר"ל עקבה דקתני במקום הטנופת שהוא מכוון כנגד העקב ע"כ וכתב הרשב"א בתה"א דמן עקבה נלמד בכ"מ מקומות המכוסים שבה דאסור להסתכל בהן ותמה הב"י והב"ח ופרישה הא בגמרא אר"ל דעקבה דתני במקום הטנופת משמע דבהא לחודא אסור ולא בשאר מקומות ונעלם מהם דברי הראב"ד בס' בעה"נ דף ב' שכתב בשם י"מ דמלתא דר"י לחוד ודר"ל לחוד דהא דר"י בעקבה ממש ובאשתו נדה והא דר"ל אפילו באשתו שאינו נדה ומאי עקבה מקום הטנופת ור"י ור"ל לא פליגי אלא בפירושא דברייתא כו' ואנן לית לן לאכרועי בהא מלתא דמעשה שמים הוא מיהו מידי אסורא לא נפיק ונקטינן כתרווייהו לחומרא דאסור להסתכל בעקב אשתו נדה ומן העקב נלמד כ"מ המכוסה שבה וכו' עכ"ל וכבר נתעורר בזה בס' מנ"י:

=טו

(טו) אבל מותר להסתכל. ובש"ד כתב ולא יתן בה עיניו יותר מדאי פן יתקלקל עמה כדאמר הספר לשם כל המסתכל באשה יותר מדאי הויין לו בנים שאינם מהוגנים אמר רב יוסף ובאשתו נדה אמרו שלא יראה בה יותר מדאי עכ"ל צ"ל דס"ל הא דאמר התם המסתכל בעקבה של אשה כו' לאו דווקא מקומות המכוסים בעקבה אמרו אלא אפילו במקומות הגלוים ועקבה דנקטי לרבותא אמרו וכ"ש בשאר אברים מקומות היופי מיהו הרמב"ם מתיר וכמ"ש הרמ"א כאן וטעמא הואיל והיא מותרת לאחר זמן אינו בא לידי מכשול:

ודע דבכמה ענינים החמירו באשתו נדה יותר מן ערוה דעלמא ובכמה ענינים הקילו באשתו נדה יותר מן ערוה דעלמא וטעמא כמ"ש הרא"ש ז"ל בהלכות נדה הקצר וז"ל ומשעת ראייתה עד שתטבול ויש להתרחק לה קצת מבעלה בדברים שאפשר (נ"א בדברים שאפרש) כי התורה אסרה היחוד עם כל העריות וגם נדה היא בכרת כשאר עריות אלא שהדבר קשה להזהר מיחוד אשתו ומצאו רמז מן המקרא להתיר יחוד נדה ודרשו בסנהדרין דף ל"ז סוגה בשושנים ובשביל שנתייחד תדיר עמה עשו גדר וסייג ואמרו שלא יאכלו על שולחן אחד וכו' עכ"ד מש"ה בקצת החמירו משום סייג וגדר ובקצת הקילו מפני שראו שהוא דבר קשה וא"א להזהר וכל המחמיר על עצמו קדוש יאמר לו:

טז

(טז) זוכרים. הקשה בס' מנ"י וז"ל ולא ידעתי מאין יצא להם טעם זה הלא הטעם מפורש להדיא בש"ס ס"פ אע"פ כדי שלא תתגנה על בעלה ופירש רש"י בימי טהרה אם לבשה בגדים שלבשתה בימי נדתה עכ"ל ותמיה גדולה על האחרונים שלא הרגישו בזה ויש בה כמה נ"מ לדינא וצ"ע ובאמת לפי מ"ש הב"י דהטור למד כן מהא דאמרינן הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה ופירש רש"י שראוה שלבשה בגדי נדות קו' הרב מנ"י קו' עצומה היא דמנ"ל דמהאי טעמא הוא הא מפורש בש"ס טעם אחר אלא נראה דהרמב"ן והטור כ"כ מסברא דנפשיה כיון דמצינו דבקושי התירו להתקשט בימי נדתה אלא שלא תתגנה על בעלה וכמ"ש בסמוך אלמא דהקישוט מביא לידי הרגל דבר מש"ה ראוי לעשות זכירה והיכרא וכ"מ בפסקי הרמב"ן בהלכותיו פ"ח ד"ח ע"ש:

ובזה מיושב מה שהקשה במנ"י וז"ל וזכירה זו למה דלא צריכין היכר אלא אם כן יש איזה הרגל וסיבה וקירוב דעת ולמ"ש לק"מ שהקישוט הוא המביא לידי קירוב דעת והגמרא דלא יהיב האי טעמא דמש"ה הבלאות יש לה משום האי טעמא הוי סגיא בקצת בגדים מבלאות שלה ולא היה צריך למיהב לה כל הבלאות והטור ניחא ליה למנקט האי טעמא דאלו לטעם הש"ס אפשר כשאין שניהם מקפידין ע"ז א"צ לשנות בגדיה מש"ה יהיב האי טעמא דצריך משום היכרא:

יז

(יז) להתקשט. כתב בס' מנ"י ואע"ג דאמר במס' שבת דף ס"ד זקנים הראשונים היו אומרים והדוה בנדתה שלא תכחול כו' עד שבא ר"ע ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה ומשמע מדקדוק לשון הש"ס דר"ע אזיל לשיטתו דאמר אפילו מצא אחרת נאה הימנה אבל אנן דלא קיי"ל כוותיה אם כן תהא אסורה להתקשט וכו' שוב מצאתי בלח"מ ס"פ התינוקת שהרגיש בזה ותי' דמ"מ יש לחוש ע"י שתתגנה ישים לה עלילות דברים עד שיגרשנה עכ"ד ועיין בס' מל"מ פ"ו מהלכות גרושין שהרגיש בזה ותירץ דאיתא בהדיא בירושלמי שילהי מס' גיטין דזקנים אתיא כב"ש ור"ע אתיא כב"ה:

יח

(יח) חוץ ממזיגת הכוס. ועיין בב"ח ובש"ך הביאו שכתב דה"ה ליתן הקערה על השולחן ודוקא קערה המיוחדת לבעלה אבל לא כשבני בית אוכלין ממנה וכ"כ ב"ש דף קי"ג ע"ב והט"ז כתב מדלא אמרו רק מזיגת הכוס ולא אמרו גם כן תיקון המאכל א"ו דחכמים שיערו זה בחכמתם שאין בזה קירוב דעת רק מעשה עבדות וכ"נ לפמ"ש הרמ"א דוקא מזיגה בפניו והנחה לפניו הוא דאסור הא הנחתה לפניו לחודה דשרי ה"ה ה"נ דשרי דאפילו אי משוינן דנתינה מן הקדירה לקערה למזיגה מ"מ כיון שהוא שלא בפניו שריא מיהו הב"ח לשיטתיה דס"ל דאע"פ דהמזיגה היה שלא בפניו כיון דהנחה הוא לפניו אסור מש"ה החמיר בזה אבל למ"ש הרמ"א והסכים לזה הש"ך בס"ק י"ד אין להחמיר כלל בזה:

יט

(יט) אסורה ליצוק לו מים. כתב הפרישה דלפ"ז צ"ל דזריקה שריא דאל"כ בלא"ה אסור אך לפמ"ש הט"ז י"ל דהא לא הוי כמו זריקה לפי שהיא נוגעת בכלי והכלי במים והמים המה ע"י זריקה גם לפמ"ש הט"ז דבכלל האיסור הוי שאם הוא רוחץ מכלי שיש בו נקב ובשעת רחיצתו היא יוצקת מים לכלי גם כן ל"ד לזריקה ואצ"ל לפמ"ש הש"ך בשם הר"י דאסור לתת לפני בעלה קיתון של מים וכו' שירחוץ בהם רגליו מפני שהוא דרך חבה דלק"מ:

כ

(כ) ואין חילוק בכל אלה. משמע דקאי לכל מילי המוזכר כאן בש"ע ואף מ"ש סעיף ח' דראוי שתיחד לה בגדים לימי נדותה וכו' ה"ה ברואה כתם כן וק"ל דא"כ למה אמרו במסכת כתובות דף ע"ב ובמס' קדושין ד"פ הוחזקה נדה בשכנותיה הי' בעלה לוקה עלי' ופירש"י שראוה שלבשה בגדי נדותה אכתי איך אפשר ללקות דלמא לא מצאה אלא כתם דאינה טמאה אלא מדרבנן ולאו בר מלקות הוא בשלמא הא ל"ק דאיך אפשר ללקות דלמא חזיא בלא הרגשה י"ל דחזקת דם שהוא בא בהרגשה ואזלינא בתר רוב דם שהיא רואה בהרגשה דהא אזלינן בד"נ בתר רובא אך הא קשיא דלמא לא חזיא דם כלל אלא שמצאה הכתמים וצ"ל כיון דלא עברה בשוק של טבחים דאלו עברה היתה תולה בה וכיון דלא עברה תלינן במצוי דודאי ראתה ובהרגשה חזיא ועדיין צ"ע:

ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשה בתשובת הרמ"א הבאתיו לעיל סימן קפ"ה אהא דאמרינן במסכת כתובות דף ע"ב ובמס' קדושין דף פ' הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה אמאי לא קאמר דגם היא לוקה ולפמ"ש י"ל דמש"ה היא אינה לוקה במלקות דהא ק' דאיך אפשר לחייב מלקות כלל דלמא כתם מצאה או שלא בהרגשה חזיא וע"כ צ"ל דאזלינן בתר רובא דהא בשוק של טבחים לא עברה ובצפור לא נתעסקה מסתמא מגופה אתי' ובהרגשה חזיא דרוב דם בהרגשה אתיא בשלמא אם מצאה כתם ואמרה שלא הרגישה ודאי דאינו אלא מד"ס אבל מן הסתם אזלינן בתר רובא דבהרגשה אתיא אך קשה כיון דכתיב וספרה לה לעצמה שהיא נאמנת וא"כ אמאי לוקה הא איהי נאמנת דשלא בהרגשה חזיא או ע"י כתם אם כן איך אפשר להתרות בו למלקות דשמא תאמר דשלא בהרגשה חזיא והוי התראת ספק ואפילו למ"ד התראת ספק שמיה התראה מ"מ קשה איך פסק ותני לוקה עליה הא איכא דזימנין דאינו לוקה ובכה"ג שאומרת דשלא בהרגשה חזיא וא"ל דש"ה דאיתרע נאמנות שלה כיון דשימשה עם בעלה בטומאה ז"א דהא קיי"ל דחשוד לדבר הקל אינו חשוד לדבר החמור וא"כ ה"נ נהי דחשודה לעבור על ד"ס אכתי י"ל דלא עברה על איסור דאורייתא ונ"ל דהא משמע בפרק האשה רבה דע"א נאמן באיסורין ודוקא במידי דאיתיה בידים ומידי דלא אתחזק איסורא וכתבו התוספות שם ובריש מס' גיטין דילפינן לה דע"א נאמן באיסורין מן וספרה לה דכתיב גבי נדה וא"ל דהתם איתחזק איסורא ז"א דהתם אינה בחזקת שתראה לעולם והא דנאמנת לומר שטבלה לטומאתה משום דהוי בידה וכמ"ש ריש מס' גיטין ולכאורה קשיא דמ"מ נילף דע"א נאמן אפי' היכא דאיתחזק אסורא מהא דכתב בבשרה עד שתרגיש בבשרה וא"כ מן התורה האשה נאמנת לומר דחזי' בלא הרגשה אע"ג דרוב דם בהרגשה אתיא אפ"ה היא נאמנת נגד הרוב מכ"ש דנאמנת נגד החזקה דהא רובא וחזקה רובא עדיף אך ז"א דמהא ליכא למילף די"ל דאם ראינו שהדם שותת ממנה באמת אינה נאמנת והא דכתב בבשרה היינו אם ראתה דם ולא נודע לנו שתראה כ"א על פיה אז היא טהורה כיון דלא איתחזק לן ברואה כ"א על פיה והפה שאסר הוא הפה שהתיר וע"כ לא מבעי' לן התם אם ע"א נאמן היכא דאתחזק אסורא היינו באתחזק שלא ע"פ העד משא"כ היכא דלא אתחזק כ"א ע"פ העד וודאי דנאמן ולפ"ז היכא דהוחזק' נדה בשכנותיה וודאי דאינה נאמנת לומר דשלא בהרגשה חזיא כיון דכבר הוחזקה שלא ע"פ דלא שייך לומר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דווקא כשאמר תוך כ"ד משא"כ הכא שהוחזקה כבר גם י"ל דמש"ה נאמנת לומר שלא בהרגשה חזי' במגו דאמרה מכה יש לי במקור דבהא לא שייך לומר דניזיל בתר רובא כיון שהוא שלא בשעת וסתה ואיכא חזקת טהרה דידה משא"כ הכא בהוחזק' נדה בשכנותי' אך כ"ז לענין שלא תהא נאמנת להעיד ולהתיר דבר שהוא בחזקת איסור לאחריני אבל העד לעצמו וודאי שהוא נאמן כגון שנמצא תרנגולת שחוטה במקום שיש לחוש לנבלה או לשחיטת עובד כוכבים וכה"ג ועיין ברשב"א שם ביבמות אף דאנן לא מהמנינן ליה מכל מקום העד עצמו וודאי דרשאי לאכול במה שברי לו שהוא כשר מש"ה לק"מ דמה"ט היא אינה לוקה דיכולה לומר דע"י כתם מצאה דם או שלא בהרגשה חזיא:

כא

(כא) ליבונה. האחרונים כתבו שאין להקל כ"א ביום השביעי של נקיים דשוב ליכא למיחש להרגל דבר דכיון דסמוך לטבילה הוא לא שביק התירא ואכל אסורא:

כב

(כב) פניו ידיו. כ' הש"ך אבל מזיגת הכוס אשכחן התירא טובא ע"כ ור"ל לדעת הגמי"י דמזיגה בלא הושטה או הושטה בלא מזיגה שרי' ולדעת הרשב"א דמזיגת יין במים דוקא אסור משא"כ בשאר משקין שרי א"כ ה"נ ואע"ג דבבריא נכון להחמיר בכולהו מ"מ בחולה שרי ע"כ:

כג

(כג) אסור לבעלה. כ' כנה"ג בשם הרדב"ז היה בעלה אומן מקיז דם אם אין שם מקיז ז דם אחר מותר ע"כ וכ' ע"ז הכנה"ג ה"ה אם יש שם מקיז דם אחר אלא שאינו בקי כ"כ אם יש לחוש שלהיותו בלתי בקי יעשה לה היזק ובעלה הוא מקיז דם בקי שאין לחוש לכך בהא ודאי דמי' לרפואה דמותר הא לא"ה אסור ע"כ:

כד

(כד) אסור למשמש לה הדפק. כ' הש"ך וז"ל ומיהו אם החולה מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדברי תשובות הרמב"ן סי' קכ"ז דשרי מפני פ"נ אלא די"ל לטעמי' אזיל דס"ל דנגיעת נדה אינה אלא מדרבנן אבל להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מה"ת הכא אע"פ שיש פ"נ אפשר דאסור משום אביזרא דג"ע וצ"ע עכ"ל ב"י וכ"כ העט"ז ואין נראה דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחבת ביאה כמש"ל סי' קנ"ז ס"ק יו"ד משא"כ הכא וכן המנהג פשוט שרופאים ישראל ממשמשים הדפק של אשה אפי' אשת איש או עובדת כוכבים אע"פ שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר מיני משמושים עפ"י דרכי רפואה אלא הדבר פשוט כמ"ש וזה נראה דעת הרב דלעיל סי' קנ"ו משמע מדבריו כהרמב"ם וכמ"ש שם ס"ק יו"ד וכאן התיר משמוש הדפק מ"מ באין סכנה אסור לבעלה למשמש הדפק כשהיא נדה וכדאית' בתשו' הרמב"ן ובדברי הרב עכ"ל ובס' מנ"י כ' דאין ראיה משאר נשים לאשתו נדה דיש להחמיר ביותר באשתו נדה שלבו גס בה מן אשה אחרת וכמ"ש בתשו' הרשב"א סימן א' קפ"ח ובהגהת ש"ע אה"ע סימן כ"א עכ"ל ובמח"כ אין בדבריו ממש דהרשב"א בתשו' שם והרמ"א בהגה"ה לא מיירי אלא במה שאסרו חכמים משום הרגל דבר בהא הוא דשייך לחלק בין אשתו נדה דלבו גס בה לאשה דעלמא אבל מה שאסור מה"ת משום קריבות ערוה ודאי דחמירא א"א מאשתו נדה ואין לחלק בין לבו גס בה או לאו ומדחזינן מעשים בכל יום שהרופאים ישראלים ממשמשים בדפק ושאר מיני משמושים שמדרכי רפואה אפילו לא"א מוכח דאינו אסור מה"ת וכ"כ בס' כו"פ שדברי הש"ך ברורים ומסיים וכן נוהגין שאשה שיש לה מכה בבטנה וכ"מ תורפה רופאים רואים אותה וזה ודאי בגדר ג"ע כדאמר הש"ס ימות ואל תעמוד ערומה א"ו כדאמר הש"ס דזה במלאכתו עוסק עכ"ד מיהו מה שנראה מדברי הפוסקים הנ"ל דמה שאינו אסור אלא מדרבנן ליכא בכלל אביזרא דג"ע ואמרינן בי' יעבור ואל יהרג וכ"כ הש"ך בהדיא סי' קנ"ז ק' לי הא אמרינן בסנהדרין שלהי פרק בן סורר ומורה במעשה באדם א' שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא באו ושאלו הרופאים ואמרו דאין לו תקנה עד שתבעל לו ואמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר מאחורי הגדר ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר ובכל הני ליכא איסור דאורייתא לכ"ע אלא בחבוק ונשוק לדעת הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות א"ב ד"א ואפ"ה אמרו חכמים ימות כו' גם למ"ד התם דפנויה היתה ודאי דליכא שום לתא דאורייתא וע"כ צ"ל דש"ה דחולי בא מחמת עבירה לפיכך ימות ואל יעשה העבירה וכמ"ש מוהרמב"ח בס' תוספת יוה"כ וכ"מ בסימן קנ"ה דאם אמר הבא לי עלין סתם והביא לו עלין מעצי אשרה ופסקו הפוסקים דלא כהירושלמי דס"ל כיון דאיכא לאו דלא ידבק בידך הוי אביזרא דע"ז אלא דאפ"ה שרי אך הר"ן והרב בהגה"ה לעיל סימן קנ"ז ע"כ לא ס"ל לחלק בהכי דא"כ מנ"ל למילף מהאי עובדא דאפילו דבר שאין בו מיתה רק לאו בעלמא יעבור ואל יהרג דלמא ש"ה דהחולי בא מחמת העברה א"ו דלא ס"ל לחלק בהכי ועיין בשו"ת חו"י סימן קפ"ב שהרגיש ג"כ בזה א"כ אף בדבר שאין בו לאו רק הרחקה מדרבנן נמי נימא דהוי אביזרא דג"ע ויהרג ואל יעבור כהאי עובדא דהתם אך מדברי הר"ן פ' אין מעמידין ופ' כ"ש וה"נ בסנהדרין שם משמע דס"ל דבכל הני איכא לאו דלא תקרבו והוא תמוה וכ"כ בס' מל"מ פ"ה מהלכות יסודי התורה בשם הרא"ם בתשו' ח"א סי' נ"ט דאפילו בחלוצה דאינה אסורה אלא מדרבנן הרי היא בכלל ג"ע ויהרג ואל יעבור ומייתי ראיה מהאי עובדא דשלהי פ' בן סורר ומורה דאפילו בפנויה ובדבור בעלמא ואפילו שלא בפניו שאין בכל אלו כ"א איסור הנאת פנויה בלבד ואפ"ה אמרו ימות וכו' משום דאביזרא דידיה הוא ע"ש וכ"כ הריב"ש סימן רנ"ה בהדיא:

ועוד ק' לי על הש"ך שכ' בסימן קנ"ז דמהאי עובדא דמייתי הש"ס מוכח כדברי הרמב"ם דס"ל דאף שאר קריבות לערוה אסור מה"ת כמו חבוק ונשוק ולמ"ש אין שום ראיה שהרי אפילו דבור אסרו התם מיהו הא דאמר התם דפנויה היתה לק"מ אהר"ן דהא אמר התם דמשום פגם משפחה אמרו כו' אלא דראיה של הר"ן מהא דאמר התם למ"ד א"א שפיר וכ"נ מן הנ"י שם ועיין בהגהות מל"מ פי"ז מהלכות א"ב ואין דבריו ברורים אצלי דמה שהביא ראיה מהא דאמר ליה הבא עלין סתם וכו' והוא דעת הי"א לעיל סימן קנ"ה סעיף ב' כבר הסכימו הפוסקים דלא כהירושלמי זה וכמ"ש הש"ך שם ס"ק י"א ע"ש ולענין דינא במקום ס"נ יש לסמוך על הפוסקים המקילים לשמשה וכ"ש למשמש הדפק דשרי ועיין בס' בי"ש בא"ע סי' כ' שהשיג ג"כ על הש"ך:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף