נזר הקודש/זבחים/ה/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות בית מאיר קרן אורה רש"ש אילת השחר |
גמרא. יורשיה נמי מיכפר וכו'. ויש לעיין הא אם אמרינן דאינה מכפרת אעשה דלאחר הפרשה כדלקמן א"כ ע"כ אין קרבן יולדת של האם מכפרת אבנים מפני שזהו עשה דלאחר הפרשה, אם לא שנדחוק לומר דהסוגיא מיירי הכא למ"ד שעבודא דאורייתא והיורשים מפרישין ואיתנהו בהפרשה, ולהכי איתנהו גם כן בכפרה. אבל לפי זה מאי פריך מהא דהניח מנחה לשני בניו וכו', הא איכא למימר דשאני התם כיון דהיתה ההפרשה בחיים של האב אין הבנים מתכפרין מטעם דהוי עשה דלאחר הפרשה, ולהכי אין להם קנין ולא קרינן בזה שותפות, וצ"ע.
א] גמרא. למימרא דקניא להו והא"ר יוחנן הניח מנחה וכו', מקיבא לא מכפרא מקופיא מכפרא, יעו"ש. מבואר מזה דבשביל חסרון כפרה דמקיבעא לא הוו היורשין שותפין, ומטעם זה המנחה קריבה מטעם דמתקריא נפש, ולענין תמורה גם כפרה דמקופיא סגי להיות בעלים לתמורה לומר דלא מצו ממירין מטעם דאין שנים ממירין, וכן פסק הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פי"ד ה"ג) דהמנחה קרבה, ולענין תמורה כתב בהל' תמורה (פ"א ה"ה) דשני בניו אין עושים תמורה. אמנם טעמא בעי מדוע לענין מנחה אין כפרה דמקופיא חשיבא להיות בעלים על הקרבן, ולענין תמורה גם כפרה דמקופיא סגי להיות נחשבים בעלים. וכבר עמד בזה הלחם משנה בהל' מעשה הקרבנות שם.
ב] והנה נראה לבאר הסוגיא ובזה יבואר לנו דברי הרמב"ם. דהנה יש לעיין בעצם האי דינא שאמרה תורה דציבור ושותפין אין עושין תמורה, מאיזו סיבה שללה תורה אותם מתמורה, משום דיש לפרש בשני אופנים: א. מפני שאין לו הקרבן בשלימות. ב. החסרון הוא מפני שיש לאחרים בו. והיינו אם העדר התמורה הוא בשביל חסרון השלילה, או שהחסרון חיובי מפני שאחרים מתכפרים בו. אמנם נראה דע"כ אין כאן כלל חסרון השלילה, דע"כ כיון שאמרה תורה שבא הקרבן גם בשותפות ע"כ אית לן לומר דהכפרה באה בשלימות לכל אחד ואחד, דהיינו שכל אחד ואחד מתכפר כפרה שלמה בהקרבן, דע"כ אין כפרה לחצאין, וע"כ אית לן לומר דהתורה חשבה להאי קרבן הבא בשותפות דיש לכל אחד כפרה שלמה, וע"כ הרי זה כאילו הקריבו כל אחד ואחד קרבן בפני עצמו, ומכל שכן קרבן הבא בציבור דכן הוא המצוה בראשונה, דע"כ כל אחד ואחד מהציבור הוא מתכפר כפרה שלימה, נמצא דלא חסר להבעלים מאום בשלימות דהקרבן, וע"כ הא דמיעטה התורה קרבן שותפין וציבור מתמורה זהו חסרון חיובי ולא חסרון שלילי, דהיינו שהחסרון הוא מפני שיש לאחרים גם כן בהאי קרבן גם בשלימותו, ובאופן שהקרבן פועל פעולות שני קרבנות ומשתמשין בהאי קרבן לכפרות הרבה אשר כל אחד מתכפר כפרה שלימה, אין כאן תורת תמורה להמיר בו. זהו הענין בהא דאין קרבן צבור ושותפין עושין תמורה.
ג] אמנם בהא דקרבן מנחה שמיעטה התורה משותפות ע"כ הטעם בשביל חסרון כפרה, דהיינו שחידשה תורה שאין לכל אחד כפרה שלימה, וע"כ דחסרון שלילי יש כאן, דהתורה גדרה דפעולת המנחה אינה פועלת שתי כפרות על שתי נפשות, וזהו נפש אמר רחמנא ולא שתי נפשות, ולהכי אם אמרינן דיורשים זוכין בהמנחה שהניח אביהם ע"כ אינה באה בהקרבה, כיון שאינה פועלת שתי פעולות בהכפרה דהיינו שתי כפרות, ומזה מוכח דסבר ר' יוחנן דלא קניא המנחה להיורשין. ובזה מקשה הש"ס מדוע א"ר יוחנן דלא מצו ממירין, כיון דאין הקרבן של היורשין וממילא אינו קרבן של השותפין.
ד] והנה במסקנא דמסיק הש"ס דיורשים מתכפרים בקופיא בקרבן אביהם, וע"כ דגם יורש אחד אינו מתכפר אלא בקופיא ומכ"ז רבתה תורה דיורש עושה תמורה, וא"כ חזינן דלענין תמורה סגי בבעלים כזה אשר מתכפר מקופיא, וכיון שכפרה דמקופיא חשיבה, להכי כשהם שנים ושניהם מתכפרים מקופיא הרי זה קרינן שותפין ויש בזה חסרון חיובי היינו קרבן שותפין, משא"כ לענין קרבן מנחה דהתורה חידשה חידוש דחסרון שלילי שאין המנחה פועלת כפרות שתים, וכפרה דמקופיא לא חשיבא ומכפרת גם על שתים ולא קרינן בזה שתי נפשות, כי לא מצינו דהתורה אחשבה כפרה דמקופיא רק לענין תמורה בזה דיורש ממיר, משא"כ לענין מנחה אפשר דעיקר הקרבתה מטעם קרבן אביו.
ה] ואתי שפיר לפי זה פסקי הרמב"ם, דלענין תמורה פסק דאין עושין תמורה, דכיון שחזינן דהתורה הכירה כפרה דמקופיא לענין דין תמורה מהא דחזינן שהבן עושה תמורה בקרבן אביו מהני כפרת המקופיא שנתכפר בה הבן, וא"כ מטעם זה כשהם שנים ושניהם מתכפרים מקופיא הרי יש כאן חסרון חיובי מטעם דהקרבן הוי של שניהם כיון דשניהם מתכפרים בה, ולענין תמורה כיון דסגי בכפרה דמקופיא קרינן לזה קרבן שותפין ואין כאן כח התפסת התמורה. משא"כ לענין המנחה לא מצינו בתורה שהכירה כפרה דמקופיא לגבי מנחה, ואדרבה קפידת התורה היתה במנחה שתהיה כפרה שלימה ושללה גם את כפרת השותפין, ולא מצינו גם כן שיהיה הבן קם תחת אביו בקרבן מנחה שיהיה בעלים למנחה זו, וע"כ דעיקר הקרבת המנחה נחשבת עבור הקרבת קרבן אביו, וכפרת הבן דמתכפר מקופיא אף בשאין יורש אלא הוא לבדו דהיינו יורש אחד, שאמרה תורה דהבן היור ש מקריב את קרבן מנחה דאביו, וע"כ אמרה תורה בהדיא דכפרת המקופיא דהבן אינה מגרעת את הקרבת המנחה מטעם דהבן שותף בהכפרה דהמקופיא, וא"כ חזינן שאמרה תורה שלא החשיבה את כפרת המקופיא אשר בעבורה תהיה נקראת מנחה דשותפות, והיינו דע"כ אין לדון תורת שותפות בהקרבת המנחה דכפרת המקופיא כיון שלא קרינן בכפרה דמקופיא תואר נפש האמור במנחה, וא"כ המיעוט דממעטין מהא דכתיב נפש שמורה למעט נפשות דהיינו שותפין, היינו דוקא באופן דהכפרה באה בשלימות באופן שיתואר נפשות, אמנם בשני אחין יורשין שירשו קרבן מנחה דאביהן, אף שמתכפרין מקופיא אמנם אין מגרעין את קרבן מנחה דאביהם מטעם כפרתן דמקופיא, כיון שאין בזה תואר נפש, ושפיר מקרבי קרבן מנחה של אביהם, ואתי שפיר דברי ר' יוחנן בהני שני דינים, וגם פסקי הרמב"ם בזה.
תוס' ד"ה ולא קניא. דרבי יוחנן אדרבי יוחנן הוה מצי לאקשויי, יעו"ש. ונראה דהנה יש לעיין בקרבן של קדשים קלים לרבי יוסי הגלילי דס"ל דממון בעלים הוי, ומסתבר דישנה להאי קרבן בירושה כירושת נכסים, משום דלדידיה אשה מתקדשת בקרבן כזה, וא"כ יש להיורשים זכות ממון בהאי קרבן, וא"כ אין להקשות דר"י אדר"י, משום דאפשר לאוקמיה הא דאמר ר"י הניח בהמה היינו קדשים קלים, ובזה בודאי קניא להו ודינם כשותפין ואינם עושים תמורה, משא"כ מנחה שהיא קדשי קדשים. אבל הסוגיא ע"כ סוברת דגם בקדשים קלים לא קניא, מדמביא הסוגיא לשלא לשמה יוקרב אעפ"י שאינו מרצה מדמצינו בבאין לאחר מיתה, ואם אינו נוהג בשלמים לא אפשר ללמוד זה גם בשאר קדשים דהרי עיקר הדין בשלמים נאמר, ועוד דהרי הלימוד של הסוגיא צריכין גם לשלמים וכמובן, וממילא מוכח מהסוגיא דסברה דבכל הקדשים לא קניא והסוגיא הלזו ע"כ אינה מחלקת בין עולה לשלמים, ופריך מהא דאמר ר"י הניח בהמה וכו', ולומר דר' יוחנן מיירי בקדשים קלים וכריוה"ג א"כ תקשה להני אמוראי בתראי מדוע לא סברי כר' יוחנן כדמצינו בעלמא דפריך הש"ס מר"י על אמוראי בתראי, אבל על ר' יוחנן בעצמו יש מקום לומר דסבר כריוה"ג מדמוקים בש"ס בב"ק (דף יב:) סתם משנה כוותיה ור' יוחנן סבר הלכה כסתם, ושפיר לא פריך הש"ס דר"י אדר"י ורק הסוגיא בעצמה פריך וכמוש"נ.
 |
ספרי נזר הקודש מונגשים לציבור באדיבות נכד המחבר המו"ל רבי נתן גינזבורג (הזכויות שמורות) |