נזר הקודש/זבחים/ו/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות קרן אורה רש"ש אילת השחר שיח השדה |
גמרא. מקבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא. ולפי זה אין להקשות בבאין לאחר מיתה דלייתי ולרצי על היורשין, דכיון דרק מקופיא מכפרי אין זה נחשב לריצוי.
גמרא. איבעיא להו כיפרו על מה שבאו או לא כיפרו וכו'. סוגיא זו תמוה הרבה, וכי לא ידע הש"ס דהקרבן הוא נדבה כמו שדרשו מקרא דמוצא שפתיך, ועי' מה שהקשו התוס' צ"ע דהיינו בעיא דר"ל. ומה שנראה לנו בזה כך הוא, דבעי הש"ס איזו באה בנדבה אם הראשונה או השניה, דהיינו שנשאר עדיין עליו חיוב אמנם דינה בזה כדין מותר קרבן שהוא נדבה, וזהו שבעי הש"ס אם הראשונה מכפרת או לא, ואמר רב שישא בריה דרב אידי דמסתברא דלא כיפרו, דאי ס"ד כיפרו שני למה הוא בא, היינו דאעפ"י שקיי"ל שיש מותר שהוא נדבה אמנם זהו דוקא באופן שנעשה ממילא מותר, משא"כ להביא מותר בתחילה, והיינו כי אין חיוב הבאה בכדי שיהיה מותר, וזהו כוונת התוס' שכתבו ויש לומר דפריך שני למה חייב להביא. ופריך הש"ס אלא מאי לא כיפרו למה הוא קרב, היינו היכן מצינו תורת מותר גם באופן טרם שנעשה מותר כמו הכא בראשונה, ובזה משני דזה לא קשה מטעם דאתי מכח דלשמו ושפיר קרב בתורת מותר מטעם החסרון דלשמו דנעשה ממילא מותר, משא"כ אם הראשון כיפר אז בודאי דלא מסתבר דהשני יבוא בחיוב בתורת מותר. ולפי זה שפיר ידע הש"ס הא דר"ל, והסוגיא דלעיל ומיושב קושיות התוס', וגם הקושיא שהקשה בשיטמ"ק מאי פריך שני למה הוא בא הא קיי"ל דבא בנדבה, הביאור בזה כמ"ש.
תוס' ד"ה דאי ס"ד. וא"ת מאי קאמר שני למה הוא בא דלמא קאתי לכפר אמחשבה דשלא לשמן, ומיהו יש לומר דמחשבה תלויה בעובד, יעו"ש. ולפי זה תצא נפק"מ אם העובד הוא הבעלים. ובאמת יש לעיין בעיקר הקושיא הלא בודאי ידע הש"ס דשפיר יצוייר אופן שנתחייב בינתיים בעשה, רק ע"כ כוונת הש"ס בזה בהא דאינו עולה לבעלים לחובה היינו דחיוב הבאה דהשני הוא על חיוב הישן, ולא באופן שתועיל ההבאה על חיובים חדשים, דזה ודאי אינו במשמע, ואיסור מחשבה דשלא לשמן בזה הקרבן הרי הוא חיוב חדש ומזה לא מיירי.
גמרא. איבעיא להו אעשה דלאחר הפרשה מכפרא או לא מכפרא וכו'. ויש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם האי פסקא, ונראה דהרמב"ם סבר דלרבא דאמר לקמן (דף ז:) עולה דורון הוא לא שייכא כלל להאי בעיא. ובזה יבואר דברי הרמב"ם לנכון במקום אחר, והוא מה שכתב בהל' תשובה (פ"א ה"ב) דשעיר המשתלח מכפר על הקלות בלא תשובה. ותמוה דהלא מבואר בגמ' בשבועות (דף יב:) האי עשה היכי דמי אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה. ועמד בזה בלחם משנה, ומתרץ דהרמב"ם מפרש דכוונת הגמ ' לאו דוקא אעשה אלא על כל עבירות והיינו החמורות, ורק לאידך גיסא באופן דעבד תשובה בזה קאי על עשה, והרמב"ם מפרש דבקלות לא פליגי רבנן ארבי אלא סברי דלא בעינן תשובה, ולמד הרמב"ם כן בכדי שלא תהיה פלוגתא רחוקה ביניהם, עכת"ד יעו"ש. אבל דבריו תמוהין, דמלבד שדוחק לפרש כן הסוגיא, הנה עוד קשה מסוגיא ערוכה דזבחים (לקמן ז:) דפריך בהדיא שם האי עולה היכי דמי אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה, יעו"ש. הרי חזינן בהדיא דגם בעבירה דעשה הוי זבח רשעים תועבה אם לא עביד תשובה.
ונראה דשאני כפרת שעיר המשתלח בכפרה דיוהכ"פ, דהנה נחזי אנן כל עיקר הא דבעינן תשובה בקרבן תשובה זו למה היא באה, הלא כבר נתחייב בקרבן בשעת עבירה וממילא החיוב לא נפקע עד שיקריב הקרבן, וע"כ דגזירת הכתוב הוא דבעינן תשובה גם בשעת הקרבה ובלעדי תשובה הוי זבח רשעים תועבה בשעה זו ואינו בר קרבן.
אבל יש להבין תשובה זו מה טיבה, הלא מה שייך תשובה באופן שלא חטא כיון ששוגג היה ולא היה בדעתו לחטא כלל, ומה שייך תשובה, ואם בשביל שלא היה בזהירות כזה שלא יבוא לידי שוגג, הלא אין זה אלא מגדר חסידות ופרישות ומה שייך לומר על זה וידוי על חטאו, ועל זה אני אומר כמו שאמרו חז"ל (עי' נזיר כג.) על אוכל פסח שלא בכוונה לשם מצוה, רשע קרית ליה.
אמנם ע"כ הביאור בזה כך הוא, דאם לא יתודה על אי זהירות יש בזה שתים: א. מצד השלילה. ב. מצד החיוב. והוא דאם לא יקבול עתה על הזהירות יתירה ממילא חושב בדעתו שלא איכפת ליה בחטא, וא"כ חסר בזה התנאי דשב מידיעתו וממילא הרי הוא רשע, ושפיר קרינן אצלו זבח רשעים תועבה מטעם דלא הוי שב מידיעתו.
אמנם כל זה שייך בשאר עבירות שבתורה דאין הקרבן בא רק על אופן זה אם היה שב מידיעתו, וחידשה תורה דבעינן תנאי זה גם לבסוף בשעת הקרבה, וחידוש דין הוא, אמנם בכפרת שעיר המשתלח דבא על הזדון ג"כ, וא"כ כיון דלא בעינן תנאי זה דשב מידיעתו בראשונה ממילא לא חמור סופו מתחילתו ושפיר מכפר גם בלא תשובה.
ובזה יתפרש הברייתא שם בשבועות (דף יג.) דמתחיל התנא לדון דיוהכ"פ בעי תשובה כמו בשאר קרבנות, ושנה התנא דלא דמי, דשאני שאר קרבנות דאין מכפרים רק על השוגג, משא"כ יוהכ"פ דמכפר גם על הזדון. ולכאורה אדרבה הלא יש לדון בק"ו ומה שאר קרבנות דאינם מכפרים רק על השוגג ומכל זה בעי תשובה, יוהכ"פ דמכפר על הזדון פשיטא דבעינן תשובה. אבל בדברינו אתי שפיר, דכוונת התנא דכיון דכל עיקרה של תשובה הוא בגדר שב מידיעתו, דתנאי הוא דבעינן לזה גם בשעת הקרבה ג"כ, וזה שייך רק באופן שבעינן תנאי זה בראשונה בשעת עשיית העבירה, משא"כ יוהכ"פ דלא בעינן זה בשעת עשיית העבירה כיון שבא גם על המזידים, ממילא לא בעינן לתנאי זה בשעת הקרבת הקרבן, ועל זה תמך הרמב"ם היסוד דלא בעינן בקלות תשובה וגם בלא תשובה לא הוי זבח רשעים תועבה.
וע"כ דמפרש הרמב"ם דאעפ"י שס"ד דש"ס לעיל דגם ביוהכ"פ בעינן תשובה גם על הקלות, זה לא קאי במסקנא לאחר שהביא הסוגיא הברייתא הלימוד דאך חלק וחידש התנא דבאמת לא בעינן על הקלות תשובה, וע"כ הוא מטעם זה דשאני יוהכ"פ מהטעם שכתבנו.
 |
ספרי נזר הקודש מונגשים לציבור באדיבות נכד המחבר המו"ל רבי נתן גינזבורג (הזכויות שמורות) |