אילת השחר/זבחים/ה/ב

אילת השחר זבחים ה ב

דף ה' ע"ב

לימא ליה ר"א אשם נמי אתי לאחר מיתה. והיינו דירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לקיץ המזבח כדפרש"י, תמוה מה זה מועיל לאשם עצמו שיתכשר גם כשאינו מרצה, הרי מה שכשר לאחר מיתה זה בהמה אחרת ולא הבהמה הזאת, ואף דלקמן אמרי' דאשם שניתק לרעי' ושחטו בעצמו לעולה כשר, ונמצא דקרבן אשם עצמו יכול להיות נקרב בלי שיהי' לו ריצוי של אשם, מ"מ השתא לא ידע מזה עדיין וכמו שפרש"י דפריך ממה דאתי לקיץ המזבח.

והנה האחרונים תמהו אפי' אם אותה בהמה היתה קריבה, מ"מ מאי ראי' דאשם שלא לשמה כשר ואינו מרצה והא מותר אשם אינו בא בתור אשם אלא בתור עולה, וי"ל דהעיקר רוצה להביא דמצינו דבהמה שהוקדשה לאשם מקריבין אותה אפילו לאחר מיתתו, והרי אפי' אם הי' קרב בלי לרצות כלל הוי ניחא לי' ללמוד מזה דאינו פסול, כיון דמ"מ מצינו שאינו נפסל ומקריבין את הבהמה שהוקדשה לאשם אחר מיתתו, וא"כ וכי מה שהוא קרב בתור עולה גרע, ועי' משנ"ת בדיבור הבא.

רש"י ד"ה חטאת נמי. מותרו נדבה הוא כגון הפריש שתי חטאות לאחריות וכו'. יל"ע בהא דפריך לעיל דאשם דלא בא לאחר מיתה מה"ט לא לירצי גם בשלא לשמה, מה היה עיקר הפירכא בהא דלא אתי לאחר מיתה, האם שלא מצינו דבא לאחר מיתה או שלא מצינו דבא בלי שיתכפרו בו הבעלים, ולכאורה העיקר מה דמייתי הוא דלא מצינו אשם שבא בלי בעלים, וצ"ע דהא מצינו אשם שבא בלי בעלים כגון שהפריש שתי אשמות לאחריות ונתכפר באחד מהם דהשני קרב לנדבה אע"פ שאין הבעלים מתכפר בו, וה"נ שלא לשמה לייתי בלי שיתכפר בו הבעלים, אלא משמע דהגמ' רוצה למצוא דוקא אשם שבא לאחר מיתה אבל מה שבא בנדבה באופן שכבר נתכפר באחרת לא סגי לי' לר"ל, וצריך להבין מאי טעמא.

ומשמע דעד השתא הוי ס"ל דכיון דבאשם שנתכפר באחד מביא את השני לא בתורת אשם רק בתורת עולה ס"ל לר"ל דמזה לא נוכל ללמוד לשלא לשמה דנימא דאשם יקרב בתור אשם בלי לרצות, ולהכי בעי לאתויי דוקא מאשם שבא לאחר מיתה דאם היינו מוצאים באשם שיקרב הוא עצמו בתור אשם לאחר מיתה אפי' שאין כפרה לבעלים מזה מוכח דשייך אשם שיבוא בלי לרצות.

ואמנם השתא באה הגמ' לומר דמה שקרב למותרו סגי ליחשב שאשם קרב אף בלי שיתכפרו הבעלים, הרי דבקרבן אשם אפשר שיקרב בתור קרבן אחר [כשהוא מותר] ויהי' נקרא מ"מ כאילו נקרב האשם, וע"כ דשייך באשם ענין ריצוי של קרבן בלי כפרת אשם, וה"נ שלא לשמה יקרב אע"פ שלא יהי' לו כפרה וריצוי של אשם, ומזה פריך דכיון דגם בחטאת מצינו דקרב מותרו נדבה ומ"מ פסול שלא לשמה הרי דכל שלא יתכפר ממש בתור הקרבן שהופרש לא מהני שיקרב הקרבן שלא לשמה כיון דלא יכפר בתור הקרבן שהופרש.

ניתק אין לא ניתק לא מ"ט אמר קרא הוא בהוייתו יהא. צ"ב מנ"ל למדרש דמה דאמר קרא הוא בהוייתו יהא היינו רק עד ניתוק הרי לא כתיב ניתוק בקרא, ונימא דהוא בעצמו לעולם נשאר בהוייתו לאשם ורק דמיו יהיו כשרים לעולה, ולפירוש ר"ת בתוס' אתי שפיר.

שם. ניתק אין וכו'. ופירוש ניתוק פרש"י שאמרו לו ב"ד הוציאו וירעה, ולכאורה במה שאמרו לו ב"ד אין עדיין יחוד מהבעלים, והאיך זה מועיל, ובד"ה ניתק אין פירש רש"י משנמסר לרועה, ויש לעיין מה עושה המסירה לרועה הרי מיד כשמסרו לרועה יכול לקחתו ממנו ולהקריבו לעולה, ומה חל ע"י המסירה לרועה וזה חוכא ואיטלולא דלעולם א"צ שירעה עד שיסתאב, רק ימסור לרועה ומיד יקחנו לעולה [ובפסחים דף ע"ג א' פירש שנתקו מעליו והשליכו לאפר].

רש"י ד"ה ניתק אין וכו'. לא ניתק לא הוי סתמיה לעולה דאמר קרא הוא וכו'. צ"ב קצת למאי איצטריך קרא להכי דמהיכי תיתי שיעשה עולה מעצמו בלי שיעשה כלום.

תוד"ה הגה"ה ניתק אין לא ניתק לא. ור"ת לא גריס וכו' ומפרש משום דכתיב הוא דמשמע בהווייתו יהא פירוש בהווייתו מה שסופו להיות וכו'. יש להעיר לפירוש ר"ת דהפסוק מלמד דכיון שיהא עולה חל עליו כבר עכשיו דין עולה ואין צריך ניתוק, א"כ מה שייך לקרוא לזה שסופו עומד לכך, והא התורה גילתה דהוא כבר עכשיו עולה, ורק אם לכתחילה הי' צריך מדאורייתא ניתוק הי' שייך לומר דכשלא ניתק כשר מחמת דסופו להיות עולה, אבל לר"ת דמדאורייתא אין צריך ניתוק כלל אם כן הילפותא באה לומר דהוא כבר עכשיו עולה, וצ"ב.

לימא ליה ר"ל הנהו נמי לייתו ולירצו. ופרש"י איורשים, והגמ' משני ע"ז רק דלא ילדו, ומשמע דפשיטא לי' דיורשים את הקרבן דאל"ה מהיכי תיתי שיכפר עליהם יותר מאחרים, וצ"ב מנא לי' הא, הרי אפילו קדשים קלים לר' יוסי הגלילי מפרש הקצוה"ח בסי' ת"ו דהכפרה לא שייך למכור, ולחכמים דריה"ג לא שייך למכור כלל את הקרבן אפילו לגבי אכילה, ובנזירות יש הלכה מיוחדת דהבן מגלח על נזירות אביו, אבל בעלמא מנ"ל, ולמה פשיטא לי' להש"ס הכא דשייך ירושה על כפרת קרבן.

מאן לימא לן דאי איכא כמה עשה גבה לא מיתכפרא וכיון דכי איכא כמה עשה גבה מיכפרא יורשיה נמי מיכפר. מזה משמע דאם לא היתה עולת יולדת מכפרת על עשה אע"ג דסתם עולה מכפרא אעשה מ"מ לא הוי קשה ליה שעולת יולדת תכפר לבניה, משום דשאני עולת יולדת דאינה באה אעשה, א"כ גם עכשיו נהי דעולת יולדת מכפרת כשיש לה גם עשה, אולי רק כשיש לה לכפר על ענין יולדת אז מכפרת גם אעשה, אבל מנ"ל שיתכפר גם כשיש לו רק עשה כיון דעיקר הקרבן הוא קרבן יולדת.

וכן ק"ק שהרי הקרבן הופרש בשביל חיובים שלה והאיך יועיל על עשה של היורשים שלא הופרש עליהם הקרבן, ולסברא זו ה"ה כשיהיו לה שני יורשים יכפר לשניהם על עשה של שניהם.

והנה לקמן דף ו' א' מספקא לן אי עולה מכפרת על עשה דלאחר הפרשה, ולפי הסברא דאינו מכפר על עשה דלאחר הפרשה, יל"ע אם גם על עשה שעבר היורש לאחר הפרשת המוריש לא יועיל, או אפשר דיש סברא דכיון דבין כך בשעת הפרשה לא הי' שייך על עשה של היורש ורק בשעת מיתת המוריש נעשה שלו הו"ל כשעת הפרשה לדידי'.

אמנם שתי הסברות קשות, דלומר שמכפר גם עבירה שלאחר הפרשת המוריש כיון דכעת הוא מקבל הקרבן קשה דסוף סוף לא הי' מתיחס ההפרשה אל חטא היורש, וגם לומר דמכפר על החטאים שעבר היורש לפני הפרשת המוריש ג"כ קשה דהא סוף סוף אז לא התיחס אל חטאי הבן. ולכאורה דברי הגמ' דיכפר על חטא היורש א"ש רק אם מכפר על עשה דלאחר הפרשה, וצ"ע דנמצא כל האי סוגיא וגם המסקנא דמכפר כפרה דמקופיא להיורש אתי רק אם מכפר אעשה דלאחר הפרשה וצ"ע, ועי' בחזו"א (לקמן דף ו' א' ד"ה אעשה בסוה"ד) שכ' דיש מקום לומר דיורש עדיף מעשה דלאחר הפרשה.

שם. הא דפריך מחמת דמכפר אעשה דיורשים. לכאורה מאי פריך דילמא אין ליורשים עשה שיצטרכו כפרה [ומה דקאמר לקמן דף ז' א' דאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה, היינו שיש לחוש שמא מחוייב ולכן הוי מחוייב כפרה כמותו, אבל איך אפשר להכשיר משום דיש להם עשה אם איתא דאין להכשיר קרבן כשאין מרצה], ומשמע דמ"מ כיון שאם הי' להם עשה שטעון כפרה הי' מתכפר להם בזה, לכן דבמה שזה ראוי לכפר להם סגי שיוכלו להביא את הקרבן.

וכן משמע דהא לא פריך מכל אדם שמביא עולה בלי שעבר על עשה, וע"כ משום דמ"מ ראוי הוא לכפרה, וא"כ מאי פריך דיורשיה מי ילדו הרי אם הי' שייך אצלם יולדת הי' מועיל להם, אלא דשאני עשה דשייך בפועל שיהא אצלם ולכן סגי במה שראוי לכפר להם אעשה, משא"כ קרבן יולדת דלא שייך אצלם כלל קרי לי' קרבן שאינו בא לריצוי.

למימרא דקניא להו והאמר רבי יוחנן הניח מנחה לשני בניו וכו'. לכאורה מדין זה עצמו יכולין להוכיח לר"ל דשייך להביא קרבן בלי כפרה ובלי בעלים, מדמייתי היורשין מנחה אף דלא קניא להו.

ולמסקנא דמסיק דמקופיא מכפרא קשה איפכא דא"כ האיך אמר לו ר"א דלאחר מיתה כשרין ואין מרצין, הרי הם כן מרצין, וא"כ מה תי' לו על קושיתו במתני' למה על קרבן שנעשה שלא לשמו שכשר בלא ריצוי, אך באמת גם אם סתם יורשים יש להם ריצוי בקרבן אביהם, מ"מ בקרבן גר שמת דמביאין קרבנו גם בלי שיהא ריצוי לשום אדם, חזינן דיש קרבן בלי ריצוי, וע"כ דכל השקלא וטריא כאן הוא רק על עצם הנידון אם קרבן יורשים יש להם בזה ריצוי, ולא נוגע לגוף השאלה של ר"ל, וכ"כ בקר"א, ועי' חזו"א דף ו' א'.

אי אמרת בשלמא קניא להו היינו דאין ממירין בה דהויא להו כשותפין ושותפין לא מצו ממירין אלא אי אמרת לא קניא להו אמורי נמי לימרו. ולקמן פריך רב אסי מדר' יוחנן דמתכפר עושה תמורה והם אינם מתכפרין, ומשמע דלולי דברי ר' יוחנן דבעי מתכפר הוי ניחא ליה דיוכלו להמיר אפי' שאינם בעלים, וצ"ב וכי מי שרוצה יכול להמיר והרי היורשים הם כאינשי דעלמא, ומשמע דס"ל לגמ' דכל מה שאחרים אינם יכולים להמיר בלי שיאמרו הבעלים כל הרוצה להמיר זהו רק כשיש בעלים דהבעלים מעכב, אבל כאן שמתו הבעלים יכולין אחרים ג"כ להמיר.

אלא דלפי"ז יל"ע מ"ט דוקא היורשים ממירין נימא דכל אדם יוכל להמיר, דהא ליורשים אין כל זכות בקרבן יותר מאחרים כיון דלא קני' להו, ועי' לקמן דנתבאר דרק להיורש הוי ס"ל דיכול להמיר כהמקדיש.

רש"י ד"ה מאן לימא. הא אין עולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה. יש להסתפק אם מיירי דוקא אחרי שתיקן את הלאו ע"י העשה, והספק הוא אם אחרי שתיקן את הלאו צריך עדיין כפרה, או דכיון שנתקן הלאו שוב אין צריך כפרה, ודומה למי שעבר על לאו וקיבל מלקות דאינו צריך עוד כפרה.

ומה שלא אמרו דעולה באה לכפר על שגגה של חייבי מיתות ב"ד ושל חייבי לאוין, עי' ברמב"ן על התורה שכתב דהנך אינם צריכין ריצוי ע"ש, וצריך להבין כונתו, ועי' לקמן דף ז' ע"א ד"ה חטאת מכפרת על חייבי עשה מק"ו, מה שנתבאר בזה.

ומש"כ בתו"כ אי חטאות ואשמות הרי עונשן אמור, ק"ק הלשון עונשן אמור, דהא חטאות ואשמות אי"ז עונש אלא כפרה.

תוד"ה נפש. נפש ולא ציבור. ק"ק למה צריך למעט ציבור הרי אם לא נאמרה הלכה דציבור מביאין מנחה ממילא אי אפשר להביא, דאי אפשר להקריב קרבן בלי שלא חידשה תורה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א