נזר הקודש/זבחים/ד/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות בית מאיר קרן אורה רש"ש אילת השחר אסיפת זקנים (בהיברובוקס, זמני) |
גמרא. משום דאיכא למיפרך מה לקבלה שכן פסולה בזר. ולכאורה יש להעיר הלא הא יש ללמוד מזה דשחיטה כשרה בזר, דאל"כ הרי יש ללמוד מחשבה שלא לשמה בשחיטה מקבלה, וע"כ דשחיטה כשרה בזר, וא"כ למאי איצטריך הלימוד מהא דוהקריבו בני אהרן הכהנים לומר שדוקא מן קבלה ואילך מצות כהונה ולא מקודם דהיינו זביחה, הא בלא"ה יש ללמוד מזה דכתבה תורה דבעינן לשמה בזביחה. ויש לומר דאיצטריך הא דוהקריבו לומר דהפשט וניתוח לא בעי כהונה אעפ"י שהוא בא אחר קבלת הדם, והוא כדרשת חזקיה ביומא (דף כו:) דנלמד מדכתיב (ויקרא א ז) ונתנו בני אהרן הכהן אש, דבא למעט דדוקא נתינת אש בעי כהן ולא הפשט וניתוח, והיינו משום דלגופיה לא איצטריך דנלמד מן והקריבו לומר שמקבלה ואילך מצות כהונה ונתינת אש הוא לאחר קבלה, כמבואר שם בסוגיא, שיוצא מזה דאם לא אמרה תורה דרשה זו דוהקריבו דאז הוי בעינן לגופיה דנתינת אש בעיא כהונה.
א] יומא כ"ז ע"א והאי מיבעי ליה לגופיה וכו'. וקשה דאף אם נדרוש לגופיה מ"מ נדרוש גם כן דדוקא מנתינת אש ואילך בעי כהונה ולא קודם דהיינו הפשט וניתוח. והתוס' ישנים הקשו בזה. ונראה לבאר בזה דע"כ אין לפרש הכא כן לומר דכוונת התורה בזה להורות לנו דדוקא מנתינת האש ולהלן מצות כהונה, דהרי ע"כ כל עיקר דין סידור ונתינת האש היתה בבוקר גם טרם שחיטת הקרבן, וא"כ מצות נתינת האש על המזבח זה מצוה פרטית השייכת למזבח, ואעפ"י שע"כ צריך לומר גם כן דאיכא בזה אזהרה ומצוה באופן שאם חסר אש על המזבח שיתן אש בכל קרבנות נדבה מטעם דלא סגי בלאו הכי [ועי' בהתורה והמצוה ויקרא שם שמאריך שם דהקרא מיירי באופן זה], אמנם כיון שעכ"פ עיקר מצוה דנתינת האש הוא מצוה דהמזבח גם בלעדי הקרבן הזה, ואדרבה הסדר של הקרבה הוא באופן שחסר עתה מצוה דנתינת האש אלא הקרבן נקרב שפיר ע"י האש הנסדר מקודם על המזבח, וא"כ ע"כ לא שייך לומר הכא דהכתוב בא להורות דין כהונה מנתינת האש ואילך, וזהו שפריך הש"ס האי מיבעיא ליה לגופיה.
ב] יומא שם, והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה וכו'. ויש לעיין בדבר האיסור קריבה למזבח בזר אם דוקא באופן שעבודה בידו או דלמא שגם בלא עבודה אסור, ופליגי בזה הראשונים, דדעת הרמב"ן הובא במשנה למלך (הל' ביאת מקדש פ"ט הט"ו) דאיסור זה דוקא בעבודה, ודעת הרמב"ם דאיכא איסור גם בכניסה גרידא, יעוי" ש. ולכאורה מהא דכתבו התוס' הכא (ד"ה אלא) הא גם בלא קרא אנו יודעין דאין זר קרב לגבי מזבח. וקשה דאם לא אמרה תורה דבעי כהן ממילא אין זה עבודה, ולשיטת הרמב"ן מותר, ונמצא דזה בזה תליא, דעכשיו שרבתה תורה דבעינן כהן לעריכת נתחים וממילא אסור לזר להיות עומד שם בעבודה זו, וממילא אם לא רבתה תורה דבעי כהן אז מותר לזר לערוך נתחים, ומזה מוכח דשיטת התוס' כשיטת הרמב"ם. וגם מהסוגיא דלקמן שהביאו התוס' שם (ד"ה הולכת) לכאורה מוכח גם כן כדעת הרמב"ם. אמנם יש לדון גם לאידך גיסא, דהלא אפילו אם אמרינן דאסור לזר להיות נכנס למזבח מ"מ אפשר דעבודה אינה נפסלת, אמנם כשהצריכה תורה כהן שפיר אמרינן דהעבודה נפסלת. אמנם לשיטת הרמב"ן דעיקר האיסור הוא עם עבודה שבידו הרי זה כאילו אמרה תורה בהדיא דגם העבודה פסולה, וזהו שפריך וכי זר קרב לגבי מזבח.
ג] ובזה מיושב הא דהקשה המשנה למלך שם מהא דמנחות (דף כ.) לענין מליקה דפשיטא להש"ס דבעי כהן מטעם דאסור לזר להיות בראשו של מזבח, וכן בזבחים (דף סה.) יעו"ש. ובדברינו אתי שפיר, דהכוונה דהתורה אסרה הפעולה, דאל"כ לא ידענו איסור על הפעולה. אמנם עיקר הא דהחליט המשנה למלך בדעת הרמב"ם לאיסור כניסה גם בלא עבודה מהא דבעל מום שכתב הרמב"ם (הל' ביאת מקדש פ"ו ה"א) דחייב מלקות על כניסה אף בלא עבודה. אבל תמוה דהרי הרמב"ם בהל' סנהדרין (פי"ט ה"ד) כתב שאינו לוקה בעל מום רק על כניסה להיכל, ועי' בכס"מ. וא"כ יותר אפשר לומר דכוונת הרמב"ם גם כן בזה שכתב שם שנכנס למקדש היינו להיכל, אבל למזבח אפשר דגם הרמב"ם סובר דבעי עבודה, וצ"ע.
ד] יומא שם. תוד"ה הולכת עצים. הקשה הר"א מאיבריוק לרבי שמעון הא דשני גזירין בעי כהונה מנין, אי מהכא הא איצטריך לגופייהו סד"א כיון דאפשר לבטלה כשרה בזר, יעוי"ש. והנה לכאורה קשה כיון דאם אמרינן דקרא לגופיה אתא א"כ אין כאן מיעוט להולכת עצים כלל, וממילא הרי זה בכלל והקריב והולכת עצים בעי כהונה, ומכל שכן שני גזירין פשיטא דבעי כהונה, דע"כ עדיפא השני גזירין כמ"ש התוס', וכולהו בכלל והקריב הכהן נינהו. אמנם סברת התוס' בזה לפי סוגיא דהש"ס דממעט הפשט וניתוח דכשר בזר משום דממועט מהא דוערכו, והקשה הש"ס דלמא למעוטי סידור שני גזירין וכו' וסידור דכוותיה ממעט, ומשני דאמר מר והקריב וכו' הא סידור שני גזירין בעי כהונה, ובזה הקשו התוס' דכיון דע"כ לר' שמעון בעי והקריב לגופיה דבעי כהונה, א"כ עכשיו יש לנו לומר דממועט שני גזירין מהא דוערכו והיינו סידור דכוותיה, ואם ממועט סידור שני גזירין מכהונה א"כ פשיטא דהולכת עצים לא בעי כהונה, ובזה שפיר הוכרחו לומר התוס' דר' שמעון לשיטתו בעי כהונה יעוי"ש. וסברת ר' שמעון דהכא לא הוי דרך כבוד לבטל הולכה ולזרוק על המזבח ולהכי חשיבא עבודה, אעפ"י שסבר ר"ש דבשביל סברא דאפשר לבטל מגרע חשיבות עבודה דלא תיבעי כהונה, אמנם כל זה באופן דלא הוי בזיון כלפי מעלה אם יבטל עבודה זו, משא"כ הכא דבאופן שיבטל עבודה זו לא הוי דרך כבוד כלפי מעלה מודה ר"ש, ואתי שפיר הסוגיא הכא גם לר' שמעון.
ה] והנה הכא בסוגיא דידן דזבחים, אלא אמר קרא והקריב את הכל המזבחה וכו' ותניא והקריבו זו קבלת הדם, ופירש"י משום דבתר שחיטה כתיב ולא אפשר לאוקמיה בהולכה. והקשו התוס' שם ביומא (ד"ה והקריבו) הלא מבואר בזבחים (דף יג.) דילפינן קבלה מטעם דאין לומר עבודה אחרת, דזריקה כתיבא בהדיא, ואי משום הולכה בלא"ה אינו מסתבר לאוקמיה בהולכה מפני שהיא עבודה שאפשר לבטלה ולא מסתבר לאוקמיה קרא בעבודה כזו. ותמוה הרבה, והלא אף שאפשר לבטל הולכה היינו ההולכה דרגל דאפשר שוחט בצד המזבח, אמנם ההולכה דיד דהיינו הושטת הדם להמזבח זה בהכרח, דהרי אי אפשר לשחוט על המזבח עצמו, וא"כ שפיר הוי סד"א דעל זה כיוונה תורה והקריבו דבעי כהונה, ולהכי הוכרח רש"י לפרש דילפינן קבלה מדכתיב ושחט והקריבו, והנה דאי לאו דכתיב וזרקו הוי אמרינן במסתברא טפי דהיינו דיש לנו לפרש והקריבו זו הקרבה ממש דהיינו זריקה, וזהו כוונת הש"ס שם דכיון דזריקה כבר נאמר ולהכי דרשינן והקריבו זו קבלה, והוקשה לרש"י דלמא זהו ההולכה המושיט הדם למזבח, ובזה פירש"י דמסתברא טפי בקבלה משום דכתיב ושחט והקריבו והיינו העבודה הראשונה שלאחר השחיטה והיינו קבלה.
גמרא. אלא אמר קרא המקריב את דם השלמים שתהא קבלה לשם שלמים. ופירש"י המקריב קבלה היא דתניא והקריבו. והנה מבואר מזה דהמקריב הוא קבלה, וקשה לפי זה בסוגיא דחולין (דף קלב:) דהמקריב נדרש לענין הולכה ולא קבלה, וכמו שכתבו התוס' שם משום דכתיב בקרא זה גם חלב ובחלב ליתא דין קבלה, יעוי"ש. ועי' בספר טהרת הקדש. ועי' בגליון הש"ס שם בחולין שג"כ עמד בזה.
ונראה דבאמת בלשון המקריב ע"כ ישנו לשתי המשמעות, היינו שהוא לשון קבלה וגם לשון הולכה ועל שניהם כיוונה תורה, וזהו מדכתיב המקריב את דם השלמים דבא להורות שתהא לשם שלמים, וכיון שאינו מבורר אם הכוונה הולכה או קבלה, וכיון שבמסתברא קאי על קבלה ולא הולכה, מפני שהולכה לא הוי עבודה חשובה כמו קבלה, מפני שהולכה ישנה בביטול עבודה כששוחט אצל המזבח, וא"כ ע"כ האי המקריב הוא קבלה, אמנם ע"כ יש במשמע גם הולכה מטעם סיפא דקרא דכתיב ואת החלב, ובחלב לא שייך קבלה, וא"כ ע"כ האי המקריב הוא גם הולכה, אבל לענין לשמה אין לפרש אלא לשון קבלה. והנה לפי זה לענין דרשה שכהן שאינו מודה בעבודה לדרשה הנדרשת שם בחולין ע"כ גם קבלה בכלל, וא"כ תקשה טובא מדוע שם קאמרה הסוגיא דקבלה בכלל ט"ו עבודות ולא נלמד מקרא עצמו. ונראה דהתם הכוונה קבלה בקרבן כשמקבל שלא לשמה, שאם אינו מודה הכהן בקבלה זו דעבודה היא אעפ"י שמקבל שלא לשמה, הרי זה פגם לכהונתו.
תוס' ד"ה וישנן לאחר מיתה. הקשו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מאי נפק"מ בשינוי קודש, ותירצו דנפק"מ בהפריש בחייו שני קרבנות וכו', ועוי"ל דנפק"מ לענין איסור, יעוי"ש. ולכאורה תמוה על תירוץ ראשון מדוע לא נחית לזה הלא זה דבר פשוט דנפק"מ לענין איסור. ונראה דפליגי אם שייך איסור כיון דאין חסרון בריצוי, והיינו דסברי התוס' בתירוץ ראשון דלא שייך איסור מחשבה בשינוי קודש אלא באופן שהועילה המחשבה בחסרון הריצוי, והכא כיון דלא שייך חסרון בריצוי כיון דלא יתחייב באחר, והיינו דבאופן זה דליכא חיוב באחר אינו פוגם במחשבתו דשינוי קודש. ובתירוץ הב' ס"ל להתוס' דגם בזה יש איסור מחשבה דשינוי קודש והוי בלא יחשב.
ולכאורה לפי זה מה שכתבתי לעיל בתוס' (דף ב: ד"ה אתנו) בענין עקירה בטעות דיש איסור לא יחשב אעפ"י שאין שם חיוב באחר, והכא משמע דפליגי בזה בתוס'. אבל יש לחלק ולומר דשאני התם דעכ"פ מחשב מחשבה כזו הפוגמת בקרבן, וישנה בכח לפעול פעולת חסרון ריצוי אילו היתה במזיד, משא"כ הכא שאי אפשר עוד לבוא לידי זה מפני שנפקע חיוב קרבן לגמרי.
 |
ספרי נזר הקודש מונגשים לציבור באדיבות נכד המחבר המו"ל רבי נתן גינזבורג (הזכויות שמורות) |