חידושי רבנו חיים הלוי/סוטה/ג

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ סוטה ג

הלכות סוטה
פ"ג הכ"ג

באו עדי טומאה אחר ששתתה ה"ז תצא בלא כתובה ואפילו לא אירע לה דבר מדברים אלו מפני שאין המים בודקין אלא מי שאין לה עדים שמודיעין זנותה וכו' אבל אם בא ע"א והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה. עכ"ל. עיין במל"מ שכתב דטעמא הוא משום דכל נאמנותו של הע"א בטומאה הוא רק לענין שלא תשתה וממילא דנשארת באיסורה שמקודם כיון דאין לה השקאה שתתירה, אבל לאחר שכבר שתתה הרי כבר הותרה ע"י ההשקאה ושוב לא מהניא העדת הע"א, ועיי"ש שהקשה דהרי הא דאמרינן בסוטה דף ה' דכל שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה הא ילפינן זאת מקרא דועד אין בה ובהך קרא הא נכלל גם ע"א, וא"כ אם יש לה ע"א במה"י ג"כ לא יבדקוה המים ולא תהני כלל ההשקאה שמקודם להתירה, עיי"ש בדברי המל"מ.

והנה עיקר דברי המל"מ מבוארים להדיא בדברי הרמב"ם בפ"א שם ה"כ שכתב ז"ל כל סוטה שאמרנו שאינה שותה מפני עדי טומאה ה"ז אסורה על בעלה לעולם וכו' שהרי נאסרה בקינוי וסתירה והשתי' שתתירה נמנעה שהרי יש בה עד עכ"ל, הרי להדיא דכל עיקר דין נאמנות הע"א בטומאה הוא רק למנוע ההשקאה, אלא דדברי הרמב"ם דהכא לכאורה אכתי אינן מיושבין, דנהי דכל עדותו של הע"א לא מהניא רק לענין למנוע ההשקאה, אבל מ"מ הרי הא ודאי דלא רק לענין שלא להשקותה לכתחילה, כי אם גם להפקיע עיקר דין ההשקאה, ומדין נאמנות הע"א דחשבינן לה לודאי זינתה לענין זה, ואין מועיל בה שוב השקאה להתירה, וא"כ מה לן בזה שבא לאחר ההשקאה, אבל מ"מ הרי ע"י עדותו השתא הדר דינא דההשקאה לא מועלת בה ולא כלום, דע"ז הא מהניא נאמנות הע"א דהשקאה לאו כלום היא גבה כדין זינתה ודאי, והדר קשה טעמו של הרמב"ם דמ"ש קודם השקאה מלאחר השקאה, והלא גם בלאחר השקאה איגלאי מלתא למפרע ע"י הע"א שאין מועלת בה השקאה כלל. והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דטעמו הוא משום דהנה באמת הרי קי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין ע"א נאמן לומר כלל שזינתה. ורק במקום קינוי וסתירה הוא דהוי גזה"כ להאמין גם ע"א, ונראה דלאו במעשה קינוי וסתירה לחוד הוא דתליא, כי אם דבעינן גם האיסור של קינוי וסתירה, דרק במקום דחייל עלה דין סוטה ואית בה איסורא דסוטה ודין ספק זינתה אז הוא דמועיל עדותו של הע"א לשוי' לודאי זינתה לאסרה בודאי, אבל במקום דבלא עדותו של הע"א ליכא עלה איסורא ואינה בדין סוטה כלל, אז שוב לא מהניא עדותו של הע"א לאסרה. ולפ"ז נראה דאם בא הע"א להעיד זה גופא שהוא במקום קינוי, ע"ז ג"כ אינו נאמן כדין דבר שבערוה שלא במקום קינוי, דהרי בלא עדותו לית בה איסורא דקינוי. ולפ"ז הרי מיושב היטב דברי הרמב"ם שפסק דאם בא הע"א לאחר השקאה אינו נאמן, דכיון דכבר פקע מינה בהשקאתה איסורא דקינוי, ולית בה עוד דין סוטה וספיקא דזינתה כלל, ורק ע"י עדותו הוא שבא לבטל ההשקאה ולאחולי בה דין סוטה ודין זינתה, על כן שוב אין הע"א נאמן בזה כדין דבר שבערוה שלא במקום קינוי וכש"נ. וניחא השתא גם קושית המל"מ דאמאי לא אמרינן דגם בהי' לה ע"א במה"י אין המים בודקין אותה, אכן לפ"ז הרי ניחא. דכיון דבבא לאחר השקאה לא מהימנינן לי' כלל בעדותו, ע"כ אינו נאמן גם לבטל ההשקאה.

ולפי דברינו הרי י"ל, דגם דעת הרמב"ם היא דנאמנות הע"א בטומאה היא על עיקר המעשה, דנאמן לאסרה בתורת ודאי, והא דכתב הרמב"ם לעיל שהרי נאסרה בקינוי וסתירה, היינו משום דבזה הוא דתלוי יסוד דין נאמנותו, משום שנאסרה בקינוי וסתירה, וכש"נ דהא דע"א נאמן בטומאה הוא רק בעת שאסורה מספיקא דקינוי וסתירה, וניחא גם הא דהוסיף הרמב"ם טעמא דהשתי' שתתירה נמנעה, דכיון דיסוד נאמנותו של הע"א הוא רק בצירוף מה דאסורה היא מחמת הקו"ס, א"כ ממילא דגם לאחר הגדת הע"א אם אך הוה פקע מינה איסורא דקו"ס הוה פקע גם נאמנות הע"א, והי' חוזר דינו כע"א בדבר שבערוה בלא קינוי וסתירה דאינו נאמן, ולהכי הוא דהוסיף טעמא דההשקאה נמנעה ע"י הע"א, וממילא נשאר בדין נאמנותו שזינתה לאסרה, אבל אה"נ דנאמנות הע"א הוא על עצם המעשה שזינתה, מגזה"כ דנאמן לאסרה בתורת ודאי במקום קו"ס. אלא דמ"מ סתימת לשון הרמב"ם מורה דדעתו דכל נאמנות הע"א היא רק למנוע את ההשקאה.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף