משנה למלך/מלווה ולווה/ט

משנה למלך ‏ מלווה ולווה ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

בד"א בשלא היה לו כלום מאותו המין כו'. לאו למימרא שמותר לפסוק על יותר ממה שיש לו אלא כלפי שאם מחוסר שתים פוסק כתב דאם יש לו כלום דהיינו מחוסר שתים פוסק אבל לעולם דצריך שיהיה לו כמות הדבר שפוסק עליו. והכי דייקי סוף דברי רבינו ז"ל דגבי מחוסר שלש שאינו פוסק כתב דכיון שהוא מחוסר שלש הרי הוא כמי שאין לו מאותו המין כלום דמורה דתיבת כלום על חיסור המלאכות נקיט לה ולא על כמות הדבר וכן דעת ה"ה. ומהריק"א בי"ד אגב שיטפיה לא דק בדברי רבינו ודו"ק:

כתב הרא"ש ז"ל בתשובה (כלל ס"ט סי' ז') ראובן קנה משמעון תבואה בממון ידוע כו' וא"ל שמעון הרי יהודה יתננה לך כו'. והשיב על זה וז"ל אבל אם לא יצא שער מפורסם לתבואה שבשוק וגם לא היתה תבואה לשמעון אז אינם חייבים לא שמעון ולא יהודה ליתן לראובן אלא המעות שנתחייב ראובן בשטר לתתם לשמעון ואם יתנו לו תבואה הוי רבית ע"כ. ואע"ג דמקח שנעשה באיסור לא בטל המקח אלא מסלקין האיסור והמקח קיים, הכא שאני שלא קנו מיד שמעון על חיוב התבואה ואין ב"ד מחייבים לא למוכר ולא לערב אלא כדי הדמים שלקח ואילו קנו מן המוכר ומן הערב היו חייבים תבואה ממש ואם נתייקרה מסלקים את האיסור ומקח התבואה קיים ודו"ק:

ח

החמרים שנכנסו לעיר כו'. מ"ש ה"ה ועוד קשה לי למה אנו צריכים כו'. אי משום הא לא קשיא דהתם שאני דבשעת לקיחת הדמים מכרו מה ששוה ממש בארבע ודרך מכר כל שיש לו מותר אבל הכא בתורת הלואה נטלו החמרין המעות לפרעם אחר שימכרו ויקחו מעות ולבסוף נתנו להם בפרעון המעות של ההלואה חטים שוה ה' בד' ולכך הוצרך רבינו ז"ל לטעמא שמודיעין השער. והכי דייק לישניה שכתב שאין אלו מוכרים בזול מפני שנתנו מעות עתה ולא יקחו אלא לאחר זמן ואי בשעת לקיחת המעות דרך מקח היה ליתן ה' בסלע לא שייך למיתני הכי. אבל אי קשיא הא קשיא שהרי הטור כתב בסי' קס"א שאם הלוה בשעת פרעון הוסיף ליתן למלוה יותר מחובו שלא התנה עמו דהתיר רבינו ומפיק לה ממ"ש בפ"ח הלוקח חטים וכו' ובשעת פרעון הוסיף במדה ה"ז מותר שהרי ברצונו הוסיף. איברא דכבר תמהתי אני במקום אחר (*א"ה עיין לעיל פ"ה מהל' אלו דין י"א) דמנ"ל להטור לומר בשם רבינו דאפילו בהלואה התיר דדלמא התם דדרך ממכר הוא שרי. ומגופיה הוא מוכרח דהטור נחלק עם רבינו בהלואה. וכבר הראיתי פנים לומר דע"כ אף בהלואה התיר רבינו ממ"ש פ"ח מהלכות זכיה ומתנה השולח סבלונות והחזיר לו יותר מותר שלא ע"מ כן שלח וממקומות אחרים אין זה מקומו להאריך סוף דבר מזה קשיא לי דברי רבינו וצ"ע:

ט

היה מוליך סחורה ממקום למקום כו'. ברייתא בפרק הרבית. ונשאל מהרימ"ט ח"א סי' פ' על ראובן שנתן לשמעון בצידון סך מעות ואמר לו שמעון אני מוכר לך במעות אלו כ"כ צמר לערך שאמכור שארית הצמר שיש לי וכו' ואפחות לך גרוש אחד ורביע בכל ככר ממה שאמכור את שארית הצמר. והשיב לכאורה נראה שדבר זה רבית גמור הוא שהואיל ואחריות הצמר על המוכר נמצא שלא קנה הלוקח אלא בהיותה בצפת ת"ו וכיון דלא קני זוזי הלואה נינהו וכשהוא פוחת לו מן השער נמצא ששכר מעותיו הוא נותן לו ודמיא האי מילתא להא דתניא בפרק איזהו נשך המוליך חבילה ממקום למקום כו'. ותמיה אני על ראיה זו דהתם הוא דמקבלה לפרעו כמו ששוה במקום היוקר ואח"כ מקבל המעות בהלואה ומשתמש בהם עד בואו למקום המוכר ומשלם במקום היוקר הלכך דוקא כשהיא ברשות מוכר מותר דעד מקום היוקר פקדון היא גביה ואע"פ שחזרו אח"כ המעות הלואה מותר אבל בנדון זה מתחלתו ועד סופו לשם מקח נעשה ואי משום האחריות כל לוקח בהקדמת מעות דמכילתין האחריות הוא על המוכר ושנינו כולן אם יש לו מותר ולא קפדינן אאחריות וכבר כתבו התוס' (דף ס"ד) טעם לדבר בההיא מימרא דאביי דקא שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא יע"ש ודברי הרב ז"ל צריכים תלמוד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף