משנה למלך/מלווה ולווה/ח

משנה למלך ‏ מלווה ולווה ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אסור להרבות על המכר וכו'. דברי ה"ה אינם מובנים במ"ש ופירוש והוא אבק רבית ומפני כך כתב רבינו וכשיתבענו בדין כו' וכבר חזרתי על כל הצדדין ולא נתקררה דעתי כלל. ומ"ש מהריק"א אינו מתיישב והנכון בעיני שלא היה בגירסתו ה"ז אבק רבית ובא למעט שאינו רבית קצוצה זהו כוונת ה"ה. ומ"ש רבינו וכשיתבענו בדין אינו חייב ליתן אלא מה שהיה שוה כו' נראה דכתב כן למעוטי שלא יאמר הלוקח הרי קבע עמי זמן עד הגורן המתן עד הזמן ואתן לך מאה דהשאר אבק רבית אלא מיד כשיתבענו בדין חייב ליתן מעותיו שלא קבע זמן אלא אדעתא ליטול מאה ועשרים עכשיו שזה נותן מאה חייב לפרוע מיד ודו"ק. זה נראה בעיני דקדוק נכון בדברי רבינו דאי לאו הכי למאי איצטריך רבינו לומר וכשיתבענו בדין כו' מה שלא כתב בשום מקום אלא האיסור וההיתר ובודאי במסרב במשפט יבא ודו"ק:
ומ"ש רבינו אינו חייב ליתן אלא מה שהיה שוה בשעת המכר כו'. נראה דלא בא למעט דאם היה שוה ק"ך אף שאמר לו אם מעכשיו במנה ואם לאחר זמן בק"ך שיהא מותר ליקח ק"ך דזה אינו דכיון דפירש הו"ל אותו התוספת רבית. אבל בא למעט דאם לא היה שוה אלא צ' אע"פ שאמר אם מעכשיו במנה כו' מ"מ כיון שאינו שוה אלא צ' אינו חייב ליתן יותר דהא אינו פוסק רבינו כטרשא דרב נחמן כמו שמוכרח מדבריו ודו"ק.
ומ"ש רבינו או יחזיר ממכרו אם היה קיים כו'. נראה דלא קאי אלא לגבי המוכר כיון שהוא מכר אדעתא דיוקרא ומצי למימר תן לי ממכרי אבל הלוקח כיון דנחית אדעתא דיוקרא לא מצי לבטל המכר ויתן כשעת ההיתר בע"גכ אם רוצה המוכר לקיים המקח דהא מקח שנעשה באיסור לא נתבטל המקח לגמרי וכן משמע מדברי ה"ה בסוף הפרק. אלא שנמצא לראשונים ז"ל דחילקו בין מוכר ללוקח כמ"ש מהריק"א בחה"מ סימן ר"ח אף אנו יכולים לומר שזה דעת רבינו. אבל לומר דיחזיר ממכרו שכתב רבינו היינו לומר דשניהם יכולים לבטלו אי אפשר בשום פנים כאשר כתבתי דמפשטא דתלמודא הוכיחו כל המפרשים ז"ל דהמקח קיים ודו"ק. ובמה שכתבתי למעלה דיכול המוכר שמכר לזמן לתבוע חובו קודם זמנו כיון שאינו נוטל אלא כשעת ההיתר גם הלוקח מחזיר ממכרו ע"כ של מוכר מאחר דאין המוכר ממתין לזמן שקבע ודו"ק:
מי שהיה לו ליתן לחבירו דינר של רבית ונתן לו בשבילו ה' מדות של חטים והיה נמכרים ד' בדינר כשבא מלוה להחזירו לו צריך להחזיר לו ה' מדות ומיהו אם רוצה להחזיר לו דמיהם דינר ורביע רשאי שהמקח קיים אע"פ שנעשה באיסור כן כתב הרא"ש (*א"ה עיין תשובת הרא"ש כלל ס"ט סי' ז' ובמ"ש עליו הרב המחבר לקמן פ"ט דין א') והכריח מדאמרינן גלימא מפקינן דלא לימא קמכסי בגלימא דרביתא משמע דוקא משום דלא לימא מכסי בגלימא דרביתא הוא דמהדרינן ליה הא לאו הכי המקח קיים ולא אמרינן כיון שנעשה באיסור נתבטל המקח וכן בעובדא קמא דיהיב ליה ה' וכן בעובדא דשכירות ע"כ והרב בג"ת בח"ב סי' י"ב הקשה על ראיות הרא"ש הללו דאי מעובדא דגלימא אימא דאתא לאשמועינן דאפילו שניהם מתרצים במכר ואין אחד מהם חפץ לבטלו אפילו הכי מפקינן גלימא מטעמא דלא לימרו ולעולם נימא דאם רוצה לבטל המקח מפני שנעשה באיסור שהוא מבוטל ולזה אפשר לומר דס"ל דע"כ לא אמרינן דגלימא מפקינן כי היכי דלא לימרו אלא כשהוא רוצה לזכות מכח הפסיקה הראשונה אז הוא דאמרינן דאע"ג שמחזיר לו מעות הרבית אפ"ה איכא לזות שפתים בקנין הגלימא כיון שמחמת הרבית בא לו קנין זה אבל אי הוה אמרינן שהמקח הוא בטל אלא שהלוה נתרצה בקיומו תו ליכא לזות שפתים שהרי זה כמוכרה לו בשביל המעות שקיבל ממנו דאטו לפי שפעם אחת בא לו באיסור לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה ומש"ה הכריח הרא"ש דע"כ דמיירי בשלא נתרצה הלוה ואפ"ה טעמא משום לזות שפתים הא לאו הכי המקח קיים. ובג"ת תירץ דעיקר ההכרח הוא מאביי דקאמר ד' מפקינן מיניה גלימא לא מפקינן מיניה ופשיטא דמיירי בשאינו מתרצה הלוה וקמ"ל דאין האיסור מבטל המקח דאי בשניהם מתרצים מאי קמ"ל דהא טעמא דרבא לא אסיק אדעתיה אביי ומדפליג עליה רבא משום דלא לימרו משמע דאפילו באינו מתרצה טעמא משום דלא לימרו הא לאו הכי המקח קיים. וכדבריו נראה מדברי הנמוקי דעיקר ההכרח הוא מאביי ומאביי נשמע לרבא. עוד הקשה הרב בעל ג"ת על מ"ש הרא"ש וכן בעובדא קמא דיהיב ליה ה' דמנ"ל דשוה ה' קאמר דלמא ה' ממש מפני כו'. ונראה דהכרח הרא"ש הוא מדאמרינן ד' מפקינן דבתורת רביתא אתא לידיה דמשמע דוקא משום האי טעמא הא לאו הכי ד' מפקינן מיניה וכאביי ואי אמרת בשלמא דמקח שנעשה באיסור המקח קיים תינח דאי לאו טעמא דברבית אתא לידיה ד' דוקא מפקינן מיניה משום דאידך אוזולי קא מוזיל גביה ואותו המקח קיים הוא אלא אי אמרת דמקח שנעשה באיסור הוא בטל למה לי טעמא דברבית אתא לידיה בלאו הכי פשיטא דה' מפקינן דאע"ג דמעיקרא אוזיל גביה כיון שאותה הפסיקה היא בטלה לגמרי נמצא שאין כאן מקח ולא מוזיל גביה והמלוה חייב ללוה ה' מדות של חטים שלקח ממנו בלא שום קנין דחלוקה זו דמוזיל גביה לא שייך אלא אי אמרינן דהמקח הוא קיים אבל אם אין כאן מקח מה שייך מוזיל גביה כיון דלא זכה הלוקח במקח אלא ודאי מדאיצטריך רבא לטעמא דברבית אתא לידיה משמע דהמקח קיים. והכרח זה הוי דומיא דהכרח דעובדא דגלימא וכן עובדא דשכירות אי לאו משום דקי"ל דהמקח קיים ואפילו אם לא דר בו עדיין היה דר בו לא היה חייב המלוה תריסר אף על פי שמתחלה נתרצה בתריסר שכיון שאותה הפסיקה היא בטלה מחמת האיסור הרי זה כאילו דר בחצר חבירו בלא קציצה שאינו משלם אלא מה ששוה. כללו של דבר כל מקח שהוא בטל והמוכר נתנה בזול או ביוקר אותה הפסיקה אינו מעלה ומוריד והוה ליה כאילו היא פקדון ביד הלוקח ואם אין המקח בעין ישלם לו מה שהיה שוה ולא כפי הפסיקה. ויש להסתפק בעלמא במי שתבע מחבירו דינר והודה לו ונתן לו חפץ בשביל הדינר ושוב טען ואמר שטעה בחשבונו במה שהודה שחייב לו ובירר הדבר ותובע החפץ והלוקח טוען שאף שטעה בחשבונו מ"מ המקח קיים ויתן לו דינר. ולכאורה נראה דהדין עם הלוקח וראיה מסוגיין דאע"פ שהמוכר לא היה חייב ללוקח אפילו הכי המקח קיים והוא הדין הכא ולפ"ז אם המקח אינו בעין משלם כמו שפסק בין לזולא בין ליוקרא דהא לא שייך טעמא דרבא בעובדא דחיטי. ומיהו נראה דלא דמי לסוגיין דשאני מוכר חפץ בשביל רבית שזה הרבית חוב הוא שנתחייב הלוה וחייב הוא לשלם אלא שהתורה גזרה שאף שנתחייב שלא יתן ולפי זה אם מכר בדמי הרבית המכר קיים הוא שהרי זה מכר בשביל מה שנתחייב ואף שזה צריך להחזיר הרבית כדי לקיים גזירת התורה לא בשביל זה נאמר שהלוה לא היה חייב אלא שאף שחייב נצטוה שלא יקח ומש"ה המקח קיים דהא ליכא איסורא גבי מכר אבל בעלמא שכשנתברר שטעה בחשבונו הורה למפרע שלא היה חייב לו וזה לא מכר אלא בשביל החוב וכיון שנתבטלה הסיבה נתבטל המסובב ואין כאן מקח כלל שהרי הכל היה בטעות ולפי זה אם המקח אינו בעין אינו משלם כמו שפסק אלא כמו ששוה שכבר כתבנו דכל שהמקח הוא בטל הפסיקה אינו מעלה ומוריד והוה ליה כמאן דליתא וטעמא דרבית דהפסיקה קיימת הוא משום דהמקח קיים וכמ"ש הרא"ש דאע"ג שנעשה באיסור המקח קיים. וא"ת היכי אמרינן הכא שמקח שנעשה באיסור המקח קיים והלא בפ"ק דתמורה איפליגו אביי ורבא בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד אי מהני ורבא ס"ל דלא מהני ופשיטא דהלכה כרבא לגבי אביי ואף שראיתי למהר"ש יפה שכתב דהלכה כאביי והכריח הדין מדברי רש"י גבי פלוגתא דאביי ורבא עלה דהאי דאמרינן אלא בשינוי קונה פליגי וכן ממה שכתב רבינו סוף פ"ג מהלכות גירושין מ"מ מדברי הרא"ש בתשובה כלל ח' סי' י"ד מוכח דס"ל דהלכה כרבא וכן היא סברת ה"ה בפ"א מהלכות גזילה וההיא דרבינו שהכריח מהר"ש יפה דהלכתא כאביי יש לדחות ולפי שאינו מענינינו לא נאריך בזה ואף שנודה למהר"ש יפה אכתי קשה דרבא ארבא דהא הרא"ש הכריח דהמקח קיים מדברי רבא ונראה דל"ד כלל לההיא דתמורה דהתם שאני שקיום הדבר הוא האיסור ואי אפשר להתקיים הדבר אלא בעבור האיסור כגון תמורה ודכוותיה דמייתי התם אבל הכא גבי רבית כיון שזה מחזיר לו הרבית ליכא איסורא בקיום המקח שהמקח אינו אסור מצד עצמו ולפי חילוק זה יש לתמוה על מה שכתב מרן בח"מ סי' ר"ח על מה שכתב המרדכי דמי שנשבע או קיבל בחרם שלא ליתן דבר או לא ימכור ועבר שבועה ומכר ונתן אין במעשיו כלום וממה שנתבאר בסמוך נדחו דברים הללו ע"כ ולפי מה שכתבנו לא דמי כלל דנדון המרדכי הוי דומיא דההיא דתמורה דאי אפשר בקיום הדבר אם לא בעבור האיסור ולא דמי למקח שנעשה באיסור ולמרן דלא ניחא ליה בחילוק זה תיקשי לדידיה מה שהקשינו וצ"ע. שוב ראיתי למוהרש"ך בח"א סי' קנ"ז שתפס על מרן בחילוק זה שכתבנו ועיין במהר"ם אלשיך סי' ע"ה דאזיל בשיטת מרן ז"ל:
ודע שאף שכתבנו לעיל שמקח שנעשה באיסור המקח קיים היינו דוקא היכא שנותן לו כמו שפסק אבל בעובדא דחיטי שאם בא לקיים המקח צריך לתת דינר ורביע הברירה היא ביד הלוקח אם ירצה יתן לו חמש מדות או דינר ורביע וכמו שכתב הריב"ה ולא מטעמא דכיון שנעשה באיסור הוא בטל אלא משום דהלוקח לא ירד לכך ולא לקח אלא לפי שהיה סבור שלוקח בזול וכן כתב מרן בח"מ סי' ר"ח בשם תלמידי הרשב"א דאע"ג דהפוסק עד שלא יצא השער המקח קיים ויתן כשער ההיתר מיהו הלוקח יכול לחזור בו שלא ליתן כשער היוקר שהרי לא לכך ירד שמתחלה כשער הזול פסק עמו ע"כ וכן נראה מדברי רבינו שכתב או יחזיר ממכרו מידו אם היה קיים וטעמא הוא לפי שהמוכר לא מכר לו ע"ד כן וכסברת תלמידי הרשב"א ואף שבסוף הפרק כתב כשמוציאין ממנו מוציאין ממנו ה' לאו למימרא דבע"כ יוציאו חמש ולא החפץ אלא מיירי כשהלוקח רוצה בקיום המקח וקאמר דצריך ליתן חמש ומילתא אגב אורחיה קמ"ל דמקח שנעשה באיסור המקח קיים אלא שצריך לתת חמשה הואיל ובתורת רבית בא לידו אבל לעולם דאם אינו רוצה בקיום המקח הרשות בידו משום דלאו אדעתא דהכי קנה אך ראיתי למרן שכתב דהריב"ה חולק על תלמידי הרשב"א וסבירא ליה דאף הלוקח אינו יכול לחזור בו וע"כ יקח כשער היוקר ולפי זה הוא הדין הכא דאם המוכר רוצה בקיום המקח הלוקח יתן דינר ורביע וכן נראה מדברי הנימוקי שכתב חמש מפקינן הפירות עצמם אם שניהם מסכימים בו או אם האחד רוצה יתן שוה החמש במעות ע"כ. משמע שאיזה משניהם שירצה בקיום המקח צריך שיתן שוה החמש וכן נראה מתחלת דבריו שכתב אין האיסור מבטל הקנייה אם האחד רוצה כי גם באבק רבית כו' כך היא הגירסא הנכונה וכן הובא במהר"ם אלשיך סימן ע"ה. אך המבי"ט בח"א סי' רע"ג לא גריס הכי ופירש פירוש אחר יע"ש. ומדברי הריב"ה הכא נראה שהברירה היא ביד הלוקח אם ירצה לקיים המקח או לבטלו וזה סותר למה שכתב מרן ז"ל שהריב"ה חולק על תלמידי הרשב"א ומיהו אפשר לדחוק ולומר דלאו דוקא אם רוצה הלוקח אלא הוא הדין אם רצה המוכר המקח קיים וכמו שביאר בח"מ סי' ר"ח והכא לא אתא לאשמועינן אלא דלא נימא שיהא המקח בטל משום דאם הוא קיים משום דהמלוה רוצה בקיומו נמצא שנהנה מאיסור רבית קמ"ל דלא אלא המקח קיים והוא הדין אם הלוקח אינו רוצה והמוכר רוצה בקיום המקח דהמקח קיים ויתן שוה חמש וכסברת הנמוקי. אך אעיקרא דדינא במה שהכריח מרן שהריב"ה חולק על תלמידי הרשב"א יש לדון ביה דאי ממה שכתב דאין אחד מהם יכול לומר המקח בטל כיון שנעשה באיסור איכא למימר דהכא מיירי בשהלוקח רוצה לחזור בו מטעם איסור ולא משום דבר אחר וכגון דלא נתייקר השער והלוקח רוצה לבטל המקח מעיקרו כיון שנעשה באיסור או המוכר על זה הוא דקאמר הריב"ה דאין אחד מהם יכול לבטל המקח מטעם איסור אלא המקח קיים אע"פ שנעשה באיסור אבל היכא דנתייקר השער דהלוקח רוצה לבטל המקח משום דלאו אדעתא דהכי ירד בהא לא מיירי הריב"ה ואפשר דמודה לתלמידי הרשב"א ובזה ניחא מה שכתב הרא"ש ולא נתייקר השער שכתב מרן דלאו דווקא אלא הוא הדין נתייקר השער ולפי מה שכתבנו בדוקא נקט ולא נתייקר השער דאז אין שום אחד מהם יכול לבטל המקח כיון שטעם הביטול הוא מפני האיסור שנעשה במקח אבל בנתייקר השער יכול הלוקח לבטל המקח ולפי זה אין צורך למה שכתב מרן דהרא"ש לא קאי אלא אמוכר דלעולם דקאי אף אלוקח אלא דמיירי בלא נתייקר השער ואם הכרח מרן הוא ממה שהריב"ה הביא בתחלת דבריו כגון שהוסיף בשווי המקח בשביל המתנת המעות ועלה קאי ואין אחד מהם יכול לבטל המקח וה"ז דומה לנתייקר השער לפי שיכול המוכר לומר דלא אדעתא דהכי ירד ומהכא הכריח מרן דהריב"ה חולק על תלמידי הרשב"א אם כן תיקשי לתלמידי הרשב"א שכתבו דהיכא דאית ביה איסורא והוסיף בדמים משום אגר נטר ליה לא בטלי זביני אלא קיימא בין על לוקח בין על מוכר ע"כ ובשלמא על לוקח תינח אלא על מוכר למה לא יכול לבטל המקח הא לאו אדעתא דהכי ירד אלא ע"כ אית לן למימר דשאני הוסיף בדמים משום אגר נטר שכיון שאמר לו אם מעכשיו הרי היא במנה ואם לאחר זמן הרי היא במאתים הרי נתרצה למוכרה במנה ומשום הכי אמרי' דהמקח קיים במנה אף לאחר זמן כיון שזה כבר נתרצה למוכרה במנה ואף שלאחר זמן לא נתרצה מ"מ כיון שכבר נתרצה למכור במנה השתא נמי יהבינן ליה מנה בע"כ אבל בנתייקר השער שהלוקח טוען שהוא לא רצה לקנות אלא כשער הזול וכשער היוקר אינו רוצה לקנות כלל מהיכא תיתי שנכוף את הלוקח שיקנה כשער היוקר דבר שלא עלה בדעתו כלל לפי חילוק זה נראה דהיכא דלא אמר מעכשיו אלא שמכר לו מטלטלין עד זמן פלוני במאה והיו שוין בשוק למי שקונה במעותיו מיד תשעים אליבא דמ"ד דאסור יכול המוכר לבטל המקח שהרי יכול לומר שלעולם לא נתרצה למכור בתשעים אלא במאה והרי זה דומה לנתייקר השער שחוזר הלוקח. וראיתי להרב בעל מאירת עינים שכתב בסי' ר"ח דשאני הוסיף בשביל המתנת המעות דצריך המוכר ליתנו כשער הזול ואינו יכול לחזור בו דשם היה השער ידוע אלא שהוסיף עליו בזה אמרו דל ההוספה מפסיקתם וישאר המקח מאליו כמו שהיה אז בשער שבשוק מה שאין כן בפסק בשעה שלא היה לו שער ידוע שכשאתה דל פסיקתן לא נשאר שער לגמרי משום הכי יכול לחזור בו הלוקח ע"כ. ולפי דבריו אף בדליכא מעכשיו אין שום אחד מהם יכול לחזור בו וכל שכן בדאיכא מעכשיו דאז אף דליכא שער אין המוכר יכול לחזור משום דאיכא למימר דל ההוספה ותשאר הפסיקה הראשונה והיכא דליכא מעכשיו וליכא שער והעלהו הרבה דאסור וכמו שכתב הריב"ה סימן קע"ה הכי נמי דהמוכר חוזר בו. ולפי דבריו ניחא דנקטי בסתם היכא שהוסיף בשווי המקח דאין שום אחד מהם יכול לחזור בו ומיירי בכל גוונא דאיכא איסור. אך רבינו מוכח מדבריו דאף בהוסיף בדמים משום אגר נטר יכול המוכר לבטל המקח בין דאיכא מעכשיו בין דליכא מעכשיו. העולה ממה שכתבנו שאין מדברי הריב"ה ז"ל הכרח שיחלוק על תלמידי הרשב"א ז"ל ולעולם דמודה דאם נתייקר השער יכול הלוקח לומר שאינו רוצה לקבל כשער היוקר. ולפי זה אתו דברי הריב"ה שכתב ומיהו אם רוצה להחזיר לו דמיהם כפשטן שהמקח תלוי בלוקח אם רוצה לבטל או לא:
עוד נראה לי לחלק בין הוסיף בדמים לנתייקר השער דשאני הוסיף בדמים שהטענה שטוען המוכר דהיינו אני לא הייתי מוכרה אלא במאתים הוא האיסור ולאו כל כמיניה לומר אני לא מכרתי אלא אדעתא שנעשה איסור ומשום הכי אמרינן דהמקח קיים ולא יתן אלא מנה אבל בנתייקר השער בשעת הפסיקה לא היה אסור דהיה אפשר שלא יתייקר השער והשתא דנתייקר השער טוען שלא נתרצה לקנות אלא אם לא יתייקר השער שהיה היתר ולוקח בזול אבל כיון שנתייקר השער שאינו יכול לקנות כמו שפסקו מטעם איסור בזה לא היה דעתו לקנות משום הכי טענתיה טענה. ובזה ניחא מה שפסק הרב מהר"ם אלשיך ז"ל סימן ע"ה על קהל שגזרו בחרם שלא ימכר היין ביותר על חמשה דינרים ומכר אחד בשבעה דינרים שהמקח קיים ויחזיר השני דינרים דמשמע מדבריו אפילו בעל כרחו של מוכר ולא יכול למימר אדעתא דשבעה מכרתי כיון שמכירה בשבעה היא באיסור לא כל כמיניה לומר דאדעתא דאיסורא מכרתי. ולפי מה שכתבנו אפשר לומר דהרב הנמוקי מודה לתלמידי הרשב"א ז"ל דבנתייקר השער הלוקח יכול לחזור בו. ואף שכתבנו לעיל דמדברי הרב הנמוקי נראה דאם נתן הלוה חמש מדות בשביל דינר של רבית שאם ירצה הלוה יקח מהמלוה דינר ורביע ואינו יכול לבטל המקח התם שאני שהלקיחה בדינר חמש מדות היא באיסור שנמצא שנהנה מן הרבית מלבד הרבית עצמו וכדאמר דבתורת רבית אתא לידיה ומשום הכי אינו יכול לומר אדעתא דדינר לקחתי או אדעתא שלא אתן המעות לקחתי אבל בנתייקר השער דטוען אדעתא דהיתרא לקחתי טענתיה טענה ומהאי טעמא אמרינן בעובדא דשכירות דתריסר מפקינן אע"ג דלכאורה נראין דברי השוכר דמשום דמשתרשי ליה זוזי אוגרה בתריסר דכיון דטוען אדעתא דאיסורא לא משגחינן ביה. ובזה ניחא הא דקיימא לן גבי אונאה דעד שתות הוי מקח אלא שמחזיר אונאה ולא יכול המאנה לומר אדעתא שלא אחזיר אונאה מכרתי או לקחתי כי היכי דאמרינן גבי נתייקר השער משום דשאני אונאה שטוען אדעתא דאיסורא אבל בנתייקר השער טוען אדעתא דהיתרא ומשום הכי הלוקח חוזר בו אבל המוכר אינו חוזר בו ואע"ג דגבי אונאה איכא מאן דאמר דהיכא דהאונאה היא יותר משתות דאף המאנה יכול לבטל המקח שכל זמן שהמתאנה יכול לחזור המאנה גם כן יכול לחזור התם שאני דכיון שהאונאה היא יותר משתות אין כאן מקח כלל כמו שכתב הריב"ה ז"ל סימן רכ"ז ומשום הכי שניהם יכולים לחזור בהם אבל הכא המקח הוא מקח אלא שהלוקח חוזר משום דלאו אדעתא דהכי ירד:
נשאל מהרשד"ם בח' י"ד סי' ס"ט על ראובן שמכר סחורה ללוי לזמן בתנאי שחייב לוי לחתוך הדיט"ה תוך ב' חדשים בכך למאה ועתה בהגיע זמן ב' חדשים בא ראובן לתבוע מלוי לחתוך הדיט"ה וטוען שאין לו מעות לחתוך הדיט"ה אם המקח קיים או לא כיון שלא קיים לוי תנאו או אם לא יחתוך הדיט"ה בתוך הזמן מה יפרע לוי והשיב דאע"ג דקי"ל דמקח שנעשה באיסור המקח קיים כו' שאני הכא שהיה בלשון תנאי וכיון שלא קיים תנאו המקח בטל וא"כ מחוייב לוי לחתוך הדיט"ה או יחזיר המקח שלקח ע"כ ונראה דאף אם לא היה בלשון תנאי כל שתלה הדבר בבחירתו שאם ירצה יקח לזמן ראשון בדמים מועטים יכול לכוף את הלוקח שיפרע לזמן ראשון בדמים מועטים דבהא ליכא שום איסורא ודוקא היכא שתלה הדבר בבחירת הלוקח אז לא יוכל לכופו שיפרע לזמן ראשון ובזמן השני לא יפרע אלא כפי הפסיקה של זמן ראשון מטעם רבית ונראה שאף הרב מודה בזה ולא הוצרך לטעמא דתנאי אלא לומר שאם לא חתך הדיט"ה המקח בטל ויכול הלוקח לתת בזמן הב' ואין בזה משום רבית דכיון דאיכא תנאי והמקח בטל נמצא שעתה מחדש קונה הלוקח והמוכר יכול ליקח י"ב כמו שמוכר בסתם וכמ"ש בסוף דבריו. עוד כתב הרב מ"ז וכי תימא תנאי זה אי אפשר לקיימו וא"כ התנאי בטל והמקח קיים ע"כ ודבריו הם תמוהים הרבה בעיני לפי שהתנאי אין בו איסור כלל שהרי אם לא היה מתנה אלא שלאחר שנגמר המקח היה אומר לו תן לי מיד ואקח פחות הרי זה מותר גמור אלא שכל שהתנה קודם שיגמר המקח הורה שמה שפסק לזמן ב' היה משום אגר נטר ואסור אבל בעיקר התנאי מצד עצמו ליכא איסורא ולא שייך בזה תנאי בטל ומעשה קיים וצ"ע (*א"ה עיין מ"ש מהר"א רוזאניס הובאו דבריו בס' מוצל מאש סי' ד' ועיין שם סו' ה' באורך):
עוד כתב הרב דלא אמרי' מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא באיסור תורה אבל מתנה בדבר שהוא אסור מדרבנן תנאו קיים ע"כ והכי אמרינן בפרק הכותב בפירוש דבדרבנן תנאו קיים וטעמא דרב דקאמר דלא מהני תנאי בירושה אע"ג דירושת הבעל ס"ל שהיא מדרבנן היינו משום שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ודוקא התם אבל בעלמא מהני תנאה וכמבואר שם אך קשה דקי"ל דהמלוה את חבירו ע"מ שלא תשמטנו שביעית תנאו בטל ואע"ג דשביעית בזמן הזה מדרבנן ואי אמרת דבדרבנן תנאו קיים הרי נתבטל ההלואה והמעות הם פקדון ואין שביעית משמטת פקדון ואפשר לומר דאע"ג דאמרינן דבדרבנן חל התנאי היינו כשהנמשך מחלות התנאי אינו מה שחכמים הקפידו בו כגון גבי רבית שהנמשך מחלות התנאי הוא בטול המקח וחכמים לא איכפת להו אם יתקיים המקח או לא ואף שאחר כך ימכרנה בי"ב שהוא מה שהקפידו חכמים לא היה מוכרח מכח חלות התנאי שאפשר שימכרנה לאחר אבל גבי שמטה שהנמשך מחלות התנאי הוא שהלוה יחזיר המעות למלוה שהוא מה שאסרו חכמים בלא תנאי אף שהתנה לא מהני לבטל דברי חכמים דאלת"ה מה הועילו חכמים במה שאסרו וההיא דהכותב שאני דהוי תנאי שבממון וליכא איסורא ויכול לקיים תנאו אבל במילתא דאיסורא שאינו יכול לקיים תנאו גם התנאי אינו חל כל היכא שהנמשך מחלות התנאי הוא בטול דברי חכמים. עוד אפשר לומר דשאני שביעית שעיקרו מן התורה ומש"ה לא מהני תנאה וכן כתבו התוס' בפרק אעפ"י (דף נ"ו:) דלר' מאיר דאמר כל הפוחת וכו' משום דסבר כתובה דאורייתא אע"ג דכתובת אלמנה דרבנן מ"מ עיקר כתובה דאורייתא. וכי תימא א"כ גבי רבית נמי נימא דלא מהני תנאה משום דעיקרו מן התורה הא לא קשיא משום דלא דמי רבית דרבנן לרבית מן התורה ובשלמא שמטה אין חילוק בין מדרבנן למן התורה אלא בזמן ודמי לכתובה אבל רבית יש חילוק בעצם הדבר וכן כתבו התוס' שם דירושת הבעל מהני תנאה אע"ג דעיקר ירושה היא מן התורה משום דלא דמיא ירושת הבעל לשאר ירושות שבאות מחמת קורבה ועיין במהר"ם אלשקר סי' ל"א:
עוד כתב הרב בח"מ סי' רל"ב על ראובן שקנה בית משמעון וקיבל שמעון אחריות דשריפה וזולא שאסור לפי שאין כאן מכר כיון שקיבל עליו אחריות ונמצא שהמעות היו הלואה ומה שנהנה מן הבית הוא רבית אפ"ה המקח קיים אלא שמסלקין האיסור וכן כתב בסי' ש"ף על מי שמכר חוב לחבירו וקיבל המוכר אחריות החוב עליו שהמקח קיים ומטי בה ממה שפסק הריב"ה בסי' ר"ח ולא ידעתי איך יתכן בזה שיהיה המקח קיים והאיסור מסולק לפי שהאיסור בזה הוא מהצטרפות שני דברים דהיינו קבלת האחריות ומה שנהנה וכל חדא באפי נפשה שרי וא"כ איזה דבר מסלקים אם תאמר האחריות שלא יהיה האחריות על המוכר אלא על הלוקח והוי מכר וכן נראה מדברי הרב בסי' רל"ב שהאחריות הוא דמסלקים שכתב אפילו את"ל שהמקח קיים השכירות לא יקח כו' ואי אמרת שהאחריות אינו מסולק מאי אתא לאשמועינן פשיטא שלא יקח שכירות אלא ודאי דס"ל שהאחריות מסלקים ואפ"ה קמ"ל דכל שלא סלקוהו בפירוש לא יקח שכירות וזה הוא תימה לפי שהאחריות אין בו איסור מצד עצמו אלא שהאחריות עושה המעות הלואה וא"כ איך נקנוס היתרא משום איסורא וכן כתב בעל התרומות בח"ד סי' י"ג דמי שמכר חוב וקיבל עליו אחריות אע"פ שעשה איסור האחריות קיים ומחזיר לו שטרו וגובה מעותיו ממנו וא"ת שהאחריות קיים אלא שהשכירות לא יקח הא נמי ליתא דהא אף שלא יקח שכירות מן המוכר אכתי אסור הלוקח ליהנות מן הבית וא"ת שאף ההנאה מסלקים אם כן אין כאן מקח כלל. ובשלמא בההיא דסי' ש"ף איכא למימר דהמקח קיים והאיסור מסלקים דהיינו הריוח שיהיה בחוב וכמו שכתב בעל התרומות שאם יש ריוח הוא למוכר ואינו יכול הקונה לומר קח שטרך והחזיר מעותי אלא המקח קיים אבל בההיא דסי' רל"ב קשה. עוד נראה לומר דהכא לא שייך לומר המקח קיים משום דע"כ לא אמרינן הכי אלא כשאין אנו מחדשים קנין כגון הוסיף בדמים שבין כפי ההיתר או כפי האיסור יש כאן קנין אלא שההוספה היא אסור בזה הוא דאמרינן דל האיסור וישאר המקח כמו שהיה אבל בנדון מהרשד"ם שכפי האיסור אין כאן מכר אלא הלואה לא שייך בזה לומר המקח קיים והאיסור מסולק שנמצא שאנו עושים עיקר הקנין שלא היה קודם לכן. ואפשר לומר דמהרשד"ם איירי כשהלוקח מתרצה לוותר על האחריות שקיבל המוכר ורוצה לקבלו על עצמו והמוכר רוצה לבטל המקח מטעם שנעשה באיסור בזה הוא דקאמר הרב ז"ל דהמקח קיים אבל אה"נ שאם לא ירצה הלוקח המכר בטל וזהו שכתב בסוף דבריו אפילו את"ל שהמקח קיים לא יקח השכירות עד שיעשה שטר עליהם לאחריותו ומ"ש בעל התרומות שאם יש ריוח הוא למוכר היינו כשלא נתרצה הקונה לקבל עליו האחריות אבל אם נתרצה הריוח הוא שלו וכן כתב הרב המבי"ט בח"א סי' רע"ג דכל משכנתא שיש בה איסור מצד התנאים אם ירצה בעל התנאי לוותר המשכנתא קיימת ואינו יכול שכנגדו לבטלה מטעם שנעשה באיסור אבל אם אינו רוצה בעל התנאי לוותר תנאו יכול לבטל המשכנתא דלאו אדעתא דהכי ירד והא דכתב הרמב"ן דמשכנתא באתרא דלא מסלקי מסלקינן ליה מלמיכל פירי בתורת פירי ולסלוקי לגמרי א"א דהא מיקנא ליה הלכך אכיל לפירי בשומא ומנכי ליה דמי כולהו פירי כמה דשיימי להו ב"ד ע"כ היינו דוקא ברצון המלוה ואינו יכול הלוה לסלקו לגמרי מטעם איסור אבל אם המלוה רוצה לבטל המשכנתא מטעם דלאו אדעתא דהכי ירד הדין עם המלוה ויכול לכוף את הלוה שיחזיר לו מעותיו ואינו יכול הלוה לומר כיון שהוא אתרא דלא מסלקי המשכנתא קיימת אלא שיאכל הפירות בתורת קרן המשכונא כיון שהמלוה לאו אדעתא דהכי ירד וכן המוכר קרקע לחבירו והתנה המוכר שיחזירנה לו כשיהיו לו מעות דקי"ל דאסור הלוקח לאכול פירות הכי נמי יכול הלוקח לכוף את המוכר שיחזיר לו מעותיו דהא לאו אדעתא דשלא לאכול פירות ירד ומיהו אם המוכר רוצה לוותר התנאי מכאן והלאה ממכרו ממכר ואין הלוקח יכול לחזור בו וכמו שכתב המבי"ט וכי תימא הרי הוסיף בדמי שכתבנו לעיל שאין המוכר יכול לבטל המקח וכל שכן לסברת מרן דלהריב"ה אף בנתייקר השער אין הלוקח חוזר בו אלא המקח קיים ויקח כשער של היתר וא"כ גבי משכונא או מכר נאמר ג"כ המקח קיים אלא שהפירות ישלם לבעליו הא לא דמי דשאני משכונא או מכר שאנו רוצים לבטל הדבר לגמרי שזה נתן מעותיו בשביל שהפירות יהיו שלו וחכמים אומרים שלא יהיו שלו אבל הוסיף בדמי או נתייקר השער אין אנו מבטלים הדבר לגמרי אלא שזה היה רוצה לקנות בזול או למכור ביוקר ואנו אומרים המקח קיים שהרי דעתם היה לקנייה אבל הערך יהיה כפי ערך ההיתר, וראיתי למרן שכתב בתשובה הובאו דבריו בתשובת המבי"ט ח"א סי' רנ"ט כל משכונא שהתנה המלוה שיוכל לתבוע מעותיו ויהיה הלוה חייב לפורעו שתנאי זה אסור שא"כ המשכונא קיימת והתנאי בטל מידי דהוי אמקח שנעשה באיסור ואע"פ שכתבו הפוסקים שהלוקח יכול לחזור בו שלא יתן בהם כשער היוקר שהרי לא לכך ירד וא"כ ה"נ יאמר בעל המעות לא נתתי מעותי אלא ע"ת זה שבסוף ד' שנים אוכל לגבות וכיון שאסור להתנות כן חוזרני בי מהמשכנתא דהתם שאני ליקח כשער הזול או כשער היוקר הוא עצם אופן המקח ואם התנה ליקח כשער הזול איך נחייבנו ליקח כשער היוקר אבל הכא התנאי אינו עצם המשכונא וא"כ שפיר אמרינן תהיה המשכונא קיימת והתנאי בטל ע"כ וכבר כתבנו לעיל שכיון שהתנאי אין בו איסור מצד עצמו אין אנו יכולים לבטלו וכמו שכתב בעל התרומות על מי שמכר חובו וקיבל עליו אחריות שהאחריות קיים ולומר שהתנאי יהיה קיים אלא שיתן שכירות הבית כמו ששוה ולא כמו שהתנה א"כ הרי זה שינוי בעצם אופן המקח וצ"ע ועיין במה שהקשה המבי"ט על דבריו ודבריו באו סתומים ועיין עוד בסימן רע"ה ועיין במ"ש מהרש"ך ח"ג סי' ב' בשם הרמ"ה דמשכונא באיסור שלא קנה המלוה זכות זו שהקנה במשכונא ומתוך שלא קנה המלוה זכות שהקנהו הלוה בחצירו לא קנה הלוה זכות שהקנהו המלוה במעותיו דה"ל הלואה בטעות שהלוהו ע"מ שיזכה שבטלה הקנאת המשכונא מן המלוה כך בטלה ההלואה מן הלוה ע"כ ונראה דה"ה המלוה את חבירו לזמן בתנאי שיתן לו הלוה דינר בחדש שיכול המלוה לתבוע מעותיו לפי שהיתה הלואה בטעות:
ודע שהב"ח כתב שמה שכתבו תלמידי הרשב"א שהלוקח יכול לחזור בו שלא יתן כשער של היוקר לאו למימרא שהלוקח טוען שרוצה ליקח כפי הפסיקה שבזה ודאי לא כל כמיניה אלא שהלוקח רוצה ליקח כפי השער שיצא לאחר שפסקו ביניהם והמוכר אינו רוצה למכור אלא כפי שער היוקר שיהיה בזמן ז' חדשים שקבע עמו שיעמיד לו הפירות באותו זמן בזה הוא שכתבו תלמידי הרשב"א שיכול לחזור בו הלוקח שהרי לא לכך ירד אבל אם אינו רוצה לקבל אלא כפי הפסיקה פשיטא שאינו יכול לחזור ותמה על מרן שלא הבין כן ודבריו הם תמוהים:

טו

מי שהיה נושה בחבירו ארבעה דינרים של רבית ונתן לו בהם חפץ כו'. נראה שמי שהלוה לחבירו ונתן לו הלוה חפץ ברבית שצריך להחזיר לו החפץ ואינו יכול המלוה ליתן לו דמיו דדוקא כשקצץ עמו בדמים ואח"כ נתן לו חפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן המקח קיים ויחזור הדמים אבל כשלא קצץ צריך להחזיר לו החפץ בעצמו שהרי הלוקח לא קנאו והמוכר לא מכרו ולענין יוקרא וזולא כגון שבשעה שנתן לו החפץ היה שוה יותר מעכשיו יראה שיש ללמוד דין זה מגזל דקיימא לן שמשלם כשעת הגזילה. והא דאמרינן דדבר המסויים צריך להחזירה משום קלון כתב בעל ג"ת שאם נשתמש בו ועכשיו אינו שוה ד' זוזי שמחזיר לו הגלימא וישלם הפחת במעות ואם מחל הלוה הגלימא מספקא ליה אי מהני המחילה או לא דאכתי איכא קלון דלאו כ"ע ידעי במחילה זו וכבר כתבנו לעיל דע"כ לא אמרינן דאיכא לזות שפתים אם אינו מחזיר הגלימא אלא כשהוא רוצה לזכות בה בע"כ של לוה מכח הפסיקה שנמצא שמחמת איסור בא לו קנין זה אבל אם אח"כ רצה הלוה למחול או שנתרצה לקבל המעות אז ליכא לזות שפתים שהרי קנין זה בהיתר הוא:
וכתב מהרשד"ם בח"מ סי' רל"ב על מי שקנה בית וקיבל המוכר אחריות שאסור שצריך המוכר להחזיר הבית כיון שהוא דבר המסויים ואע"ג שיש לחלק דהתם הגלימא כולה רבית והכא לא הוו רבית הבתים מ"מ איכא נמי למימר הנה אלו הבתים שנעשה בהם איסור רבית ע"כ. ויש להסתפק במי ששכר דבר המסויים ועדיין לא נשתמש אם צריך להחזיר משום לזות שפתים או דילמא לא שייך לזות שפתים כיון שעתיד לחזור לבעליו. ולפי סברת מוהרשד"ם שכתבתי יש להסתפק אם אמר דוקא ברבית קצוצה כנדון דידיה דס"ל דהוי רבית קצוצה אבל באבק רבית לא או דילמא אף באבק רבית איכא לזות שפתים שהרי כתבנו לעיל בשם הריטב"א דבדבר המסויים שחייבים הבנים להחזיר ומקבלין ממנו אין חילוק בין רבית קצוצה לאבק רבית ומיהו נראה דאף דנימא דבאבק רבית איכא לזות שפתים היכא שהוסיף בדמים משום המתנת המעות הלוקח זוכה בחפץ אף שהוא דבר המסויים דדוקא גבי מלוה איכא לזות שפתים שלקח ממון חבירו שלא כדין אבל לוה שמפסיד ליכא לזות שפתים ועוד דבאבק רבית ליכא איסורא גבי הלוה וכמו שכתבו הראשונים:
וכתב מרן אהא דאמרינן דכשלקח הדבר ביותר משוויו דאמרינן ליה סברת וקבילת דלאו דוקא בשכירות דה"ה אם קנה חפץ וכן עובדא דחיטי ה"ה בשכירות וכתב בעל ג"ת שאם נתן כלי מסויים ביותר כי מפקינן מיניה לא מסתבר שיוציאו ממנו גלימא ועוד דינר דמסתייה ללוה דלשקול מאי דיהיב ותו לא ומצי אמר ליה או טול מעות או הכלי כמו שנתת לי משמע מדבריו דכשאינו מסויים אף שהוא בעין חייב ליתן לו דמיו ואינו יכול לומר אני אדעתא דקא משתרשי לי זוזי לקחתי ועכשיו שמוציאין ממנו הרבית טול החפץ אבל בעל פרישה כתב שאפילו סתם חפץ יכול להחזיר לו ואע"פ שהמקח שנעשה באיסור המקח קיים היינו כשרוצה המלוה ודברי מרן אינם מכריעים דאפשר דמיירי כשאין החפץ בעין בזה הוא דאמרינן ליה סברת וקבילת אבל אם הוא בעין יכול להחזירו ומיהו נראה דע"כ לא קאמר בעל פרישה אלא שאנו רוצים להוציא ממנו יותר ממה שקיבל אבל אם לקח החפץ בדמיו אינו יכול להחזיר החפץ מטעם שלא לקחה אלא על דעת שלא יתבע ממנו מעות עליה אך המבי"ט כתב בסי' רע"ג שגם בזה טענתו טענה ועיין לעיל. וכן נראה מדברי הלח"מ ריש פירקין ורבינו ירוחם נ"ח כתב בשם רב האי דדבר שאינו מסויים אין מוציאין ממנו אלא נותן כמו ששוה החפץ אם ירצה לעכב בידו החפץ משמע דבידו הבחירה ואפשר דמיירי כשלוקח בזול וצריך ליתן שוה משום דבתורת רבית בא לידו ובזה יכול להחזיר החפץ משום דאדעתא דזול ירד דומה למ"ש תלמידי הרשב"א דיקא נמי דבהכי מיירי דקאמר כמו ששוה החפץ משמע שבזול לקח החפץ:
ומה שכתב מרן בשם הרשב"א שאילו אמר לו אתן לך י"ב זוזי ברביתא וע"ת שחצרי שאינה נשכרת אלא בי' שתשכור אותה בי"ב דכי מפקינן מיניה לא מפקינן אלא י' הכוונה מבוארת דכיון שהלוה לא נתחייב בי"ב קצובים ואדרבה אמר לו ע"ת שחצרי שאינה נשכרת אלא בי' שתשכור אותה בי"ב איכא למימר שהמלוה לא נתרצה אלא בי' וכ"כ מהר"א ששון סי' קס"ה ונראה דלאו דוקא בשלא נתחייב מתחלה בי"ב אלא אפילו נתחייב בי"ב ואחר כך לא רצה לשלם הי"ב ואמר לו איני משלם אלא בתנאי שתשכור חצרי שאינה שוה י"ב בי"ב דכיון שלא היה יכול להוציא ממנו בע"כ איכא למימר שנתרצה בי' ודין הגמרא לא נאמר אלא כשברצון שניהם שכר הבית בי"ב דאיכא למימר סברת וקבילת:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף