אבן האזל/מלווה ולווה/ט

אבן האזל ‏ מלווה ולווה ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

החמרין שנכנסו לעיר והרי החטין ד' סאין בסלע הוזילו ומכרו למכיריהן או לספסריהן חמש בסלע במעות שנתנו להם תחלה כשיכנסו לעיר עד שיפתחו שקיהן וימכרו לכל אדם הרי זה מותר שאין אלו מוכרין להן בזול מפני שנתנו מעות עתה ולא יקחו אלא לאחר זמן אלא מפני שמודיעין להם את השער ומסעדין אותם.

השגת הראב"ד. החמרין שנכנסו לעיר וכו' עד ומסעדין אותן. א"א לא נהיר ולא צהיר עכ"ל.

המ"מ הביא פי' המפרשים בהברייתא שלא כפי' הרמב"ם וזהו השגת הראב"ד והקשה המ"מ על פי' הרמב"ם למה אנו צריכין לטעם הודעת השער ומסעדין אותן והלא כיון שיש לחמרין התבואה בידן יכולין הן להוזיל למי שירצו כמו שנתבאר בהל' ד' היו החטין נמכרות ד' סאין בסלע ונטל את הדמים ונתן לו ה' בסלע, אם יש לו חטים מותר, וכתב ע"ז הלח"מ ויש לתרץ דשאני הכא דאיכא קביעות זמן עד אשר יפתחו שקיהם ולכך אסור אפי' יש לו, אבל בהיו החטים נמכרות ד' בסלע אין קביעות זמן, ורבינו מחלק בין קביעות זמן להיכי דליכא קביעות זמן בפ' י' גבי יש לו עכ"ד הלח"מ, והנה בפשיטות לא דמי למה שכתב הרמב"ם בפ' י' דהתם מיירי גבי הלואה בלוה סאה שיחזיר לו סאה וביש לו מותר, ובזה מפרש הרמב"ם דמה דאמר הגמ' לוין סתם היינו דדוקא בסתם מותר ללוות סאה בסאה, אבל עד זמן קבוע אסור משום דמצוי דבשינוי הזמן ישתנה המקח א"כ הוי כמו לוה בפי' לפרע יותר ושם הא הוי הלואה גמורה אבל הכא שקנה סאה ואותה הסאה שקונה אותה נותן לו המוכר, ורק שיש זמן עד שיפתחו שקיהם ואין הטעם שבזמן זה ישתנה המקח אלא דבאמת מוזיל לו המוכר, אבל מנ"ל לחלק בין קביעות זמן ללא קביעות זמן.

איברא דיש לומר ע"פ מה שכתבו התוס' בדף ס"ג ע"ב במה דאמר רב נחמן האי מאן דיהיב וכו' ואמר הגמ' מהו דתימא כיון דאית ליה אשראי במתא כעד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח דמי, והקשו התוס' דהא רב נחמן פסק כהלל דאסר עד שיבוא בני, ותירצו דודאי דרך הלואה אסור אפי' סאה בסאה [לר"נ] אבל דרך מקח וממכר כי הא שרי אפי' ה' בד' דאלא"ה תקשי דאפי' רבנן לא שרו אלא סאה בסאה, אבל סאה בסאתים לא אלא כדפרישית דדרך מו"מ שרי טפי ה' בד' מדרך הלואה אפי' סאה בסאה דהכי שרי לכ"ע עכ"ל. אלא דגם לפי ד' התוס' הא כתבו דיותר שרי ה' בד' דרך מו"מ וגם להלל שרי, וא"כ אין ראיה ממה דבהלואה סאה בסאה כשיש לו אינו מותר אלא בלא קביעות לומר מזה דגם בדרך מו"מ כשיש לו הוא נמי דוקא בלא קביעות זמן ובפרט שמה שצריך לשהות עד שיפתחו שקיהם לא דמי לגמרי לקביעות זמן, ויש להוכיח כן מעיקר ההלכה בהל' ו' דהיו החטים נמכרות ד' סאין בסלע ונטל את הדמים ונתן לו ה' בסלע אם יש לו חטין מותר, דלא חילקו שם לא בגמ' ולא ברמב"ם לומר דאם מוכח מתוך המכר שיתן לו החטין לאחר זמן אסור, דבסתמא כן הוא שיש איזה מניעה שאינו יכול ליתן לו עכשיו בשביל זה מוזיל גביה כשנותן לו עכשיו המעות.

ונראה דעיקר קושיית המ"מ לא קשה דבהיו החטין נמכרות בסלע נתן לו הלוקח הדמים ומכר לו באותה שעה החטין ונתן לו ה' בסלע ובזה אם יש לו מותר, אף שאינו נותן לו עכשיו החטים כיון שקנה אותם עכשיו במעותיו בה' בסלע, אבל כאן גבי החמרין לא מיירי באופן זה אלא כמש"כ הרמב"ם שנמכרו למכיריהן או לספסריהן חמש בסלע במעות שנתנו להם תחילה, ומלשון זה מוכח דלא מכרו להם מתחילה כשנתנו להם המעות בחמש בסלע, דא"כ לא שייך ע"ז לשון המעות שנתנו להם תחלה דהא כשנתנו להם מכרו להם במקח זה, וע"כ דהכונה דכשנכנסו לעיר נתנו להם תיכף מעות לצרכיהן, ואף שלא נתנו להם בתורת הלואה אלא על חשבון קניית חטים אבל לא קצבו באותה שעה מקח על החטים שיקחו מהן, ולפי"ז מה שכתב הרמב"ם שאין אלו מוכרין להם בזול מפני שנתנו מעות עתה ולא יקחו אלא לאחר זמן, הכונה בלשון ולא יקחו הוא על עיקר הקנין, והיינו שלא יגמרו הקנין אלא לאחר זמן בשביל שלא פסקו עוד הדמים, ולשון לא יקחו הוא על המקח ולא על נטילת החטים, ולכן מיושב דבזה לא מהני יש לו דדוקא אם נגמר הקנין כשנתן לו המעות מהני יש לו.

והנה הלח"מ הקשה עוד במה שהשמיט הרמב"ם הא דתגרא חדתא שלפי פי' הרי"ף הא דאמר בגמ' דנ"מ בין מ"ד משום דמגלו להו תרעא ובין מ"ד דמוזלי גבייהו בתגרא חדתא, [והרי"ף גורס ספסירא חדתא] היינו דלמ"ד משום דמגלו להו תרעא ספסירא חדתא ליתא בקי בתרעא וכיון דפסק הרמב"ם כמ"ד משום דמגלו להו תרעא בספסירא חדתא אסור, וכתב הלח"מ דהרמב"ם מפרש כפירש"י דהפי' משום דמוזלי גבייהו לא כמו שפירש הרי"ף שהספסירא מוזיל להחמרים בדברים שהן צריכין לקנות אלא שבני המקום הזול מוזלי להחמרים כשיאמרו להם שצריכים למכור גם במקום היוקר בזול, ובזה בתגרא חדתא היינו שהחמרים הם חדשים אסור דבני מקום הזול אין מאמינים לו שהוא צריך למכור בזול, וכיון שפסק הרמב"ם כמ"ד דמגלו תרעא לכן לא חילק, ובדברי הרמב"ם קשה לפרש כפירש"י בהא דמוזלי גבייהו כיון דבהא דמגלי להו תרעא אינו כפירש"י אלא כפי' הרי"ף, והגר"א בהגהותיו כתב דהרא"ש אינו גורס מאי בינייהו אלא איכא בינייהו דמפרש דלא פליגי לענין דינא וכמש"כ הב"י ולדבריו למה הביא גם האיכא בינייהו כיון דאין נ"מ לענין דינא.

ונראה דבהא דמוזלי גבייהו ג"כ מפרש הרמב"ם כפי' הרי"ף שספסיריהן מוזלין להם סחורות אחרות שהחמרין קונים מהם, ורק בהאיכא בינייהו מפרש הרמב"ם להיפוך דהרי"ף מפרש דספסירא חדתא ליתא בקי בתרעא וזה דחוק דכיון שהוא במקומו אפי' אם הוא חדש הלא יכול לדעת השער של היום ואטו שוטה הוא שיתחיל לקנות ולמכור ולא יחקור וידרוש את השער לכן מפרש דהנ"מ הוא בטעמא דמוזלי גבייהו דהיכי שהוא ספסירא חדתא ועתה מתחיל לקנות ואין לו עוד סחורות למכור להחמרים כיון שנתן מעות במוקדם להחמרים להך מ"ד אסור, אבל הרמב"ם דפסק כמ"ד דמגלו להו תרעא בכל גווני מותר.

ט

המוליך פירותיו ממקום למקום מצאו חבירו ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך פירות שיש לי במקום פלוני באותו מקום אם יש לו שם מותר ואם לאו אסור, היה מוליך סחורה ממקום למקום אמר לו תנם לי ואני אעלה לך דמיה כמו ששוה באותו מקום אם היתה ברשות המוכר עד שהגיע לשם מותר ואם היתה ברשות לוקח אסור.

המל"מ הביא מש"כ המהרי"ט בתשובה ח"א סי' פ' על ראובן שנתן לשמעון מעות ושמעון אמר לראובן אני מוכר לך במעות אלו כך וכך מנים צמר במקח שאקבל מיתר הצמר אשר לי במקום פלוני ומזה המקח הנני פוחת לך מעה בעד כל מנה צמר, וגם קבל המוכר האחריות וההוצאה עד מקום פלוני וכ' המהרי"ט שאף ששמעון יש לו הצמר מ"מ כיון שאחריות הצמר על המוכר עד שיתן לו נמצא שלא קנה הלוקח את הצמר עד שיקח אותם וכיון שלא קנה אותם א"כ זוזי הלואה נינהו וכיון שהוא פוחת לו מן השער נמצא ששכר מעותיו הוא נוטל ואסור, ודמיא הא מילתא להא דאמרינן המוליך חבילה ממקום למקום מצאו חבירו ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כמו השער שבמקום פלוני אם באחריות המוכר מותר, משום דהוי פקדון עד שיגיע למקום פלוני, ואם באחריות הלוקח אסור, משום שכבר הי' מכר בכאן ובכאן השער ביוקר יותר מאשר במקום פלוני ונותן לו היוקר בשביל המתנת המעות, ומוכח מבריתא זו דקבלת האחריות מוכחת על המכר, ולכן גם בכאן כיון שהמוכר קיבל האחריות עד מקום פלוני א"כ הצמר אכתי ברשות המוכר וא"כ מוזיל גביה בשכר ההלואה. ואח"כ כתב המהרי"ט דז"א דמוכח להדיא בפ' הזהב דשרי בכה"ג בדף מ"ה גבי מי שהיו חמריו ופועליו תובעים אותו בשוק ואמר לחנוני תן לו בדינר מעות ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בתוך ביתי דאמרינן התם דאף דאין מטבע נקנה בחליפין מ"מ מותר גבי מקח וממכר לפי פי' התוס' שם ליתן אפי' עודף אף שבודאי האחריות אכתי עליו ועוד לא נקנו לו ואם יאנסו יצטרך ליתן אחרים, אלמא דכשיש לו ובתורת מקח מותר ליתן אפי' עודף אף שאחריות על המוכר, עוד כ' המהרי"ט דודאי בכאן המקח הוא מעכשיו ורק שהתנה עליו שיקבל האחריות וההוצאה אבל המקח הוא מעכשיו והאריך שם בהא דזמנו של שטר מוכיח עליו, ובפרט שכתוב בשטר בפי' מעכשיו, והנה מד' מהרי"ט אינו מובן מפני מה נדחה הראי' הראשונה, ואפשר דשיטתו הוא מתחלה בד"ה ומיהו, קודם שכתב ובר מן דין, דאפי' אם לא קנה כלל רק שהי' בתורת מקח וממכר מותר ליתן עודף דבכה"ג ביש לו דהוי כעד שיבא בני מותר בדרך הלואה בסאה בסאה כן מותר בתורת מקח בסאה בסאתים, ואינו צריך קנין כלל רק דמותר להוזיל בדרך זה וכן משמע ברא"ש, אך בסוף דבריו כתב דהכא הקנה לו בפי' מעכשיו ורק דקיבל אחריות והוצאה וזהו תנאי אבל המכירה היתה מעכשיו זהו ביאור ד' מהרי"ט.

והנה המל"מ כתב על ד' המהרי"ט בראייתו הראשונה וז"ל ותמי' אני על ראי' זו דהתם הוא דמקבלה לפרעו כמו ששוה במקום היוקר ואח"כ מקבל המעות בהלואה ומשתמש בהם עד בואו למקום המכר ומשלם במקום היוקר הלכך דוקא כשהוא ברשות מוכר מותר דעד מקום יוקר פקדון הוא גביה ואע"פ שחזרו אח"כ המעות הלואה אצלו מותר אבל בנדון זה מתחלתו ועד סופו לשם מקח נעשה ואי משום האחריות כל לוקח בהקדמת מעות דמכילתין האחריות הוא על המוכר ושנינו כולן אם יש לו מותר, ולא קפדינן אאחריות, וכבר כתבו התוס' טעם לדבר במימרא דאביי דשרי לאינש למימר הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא יע"ש ודברי הרב ז"ל צריכים תלמוד עכ"ל המל"מ, ותוכן דבריו שהמהרי"ט רצה להוכיח דהאחריות מברר המכר וכיון שהמוכר מקבל האחריות נמצא שהמכר עוד אינו קיים ובא המל"מ לומר שבאמת בכאן אף שלא קבל הלוקח האחריות מ"מ הוי מכר כמש"כ התוס' בדף ס"ד שם, דכל לוקח במעות האחריות היא על המוכר, אבל באמת אין מזה ראי' כלל דמי יאמר שלוקח באופן שאחריות על המוכר אין לו דין מכר, דמהרי"ט אומר רק דהאחריות מברר המכר באופן זה דאם האחריות על הלוקח הוי מכור מעכשיו ואם האחריות על המוכר נמצא דעכשיו אכתי אינו קנוי להלוקח כיון שאין האחריות עליו דאם הי' ברשותו הי' האחריות עליו ואי דנימא דהא עכ"פ ע"כ הי' מכר, אין דהי' מכר אבל מכר כזה שיתן לו לאחר זמן וכן תמיד בכל פוסקין על שער שבשוק דאף דהוא מכר אבל הוא מכר על לאחר זמן, ונמצא דאף דהמעות עפ"י דין דאורייתא לא יוכל לומר שהם בתורת הלואה כיון שנתנו למכירה מ"מ יש בזה גדר המתנה או המתנה על המעות או המתנה על הסחורה אבל יש בזה גדר אגר נטר שאסרו חז"ל אפי' במכירה, וראי' לזה מפרדיסא דקיי"ל כרב דאסר אף שנתפס קנין על זה כיון שכבר הגיע לכלל בוסר ואין זה דשלבל"ע דהא קיי"ל בסי' ר"ט דאם כבר חנטו הפירות לא מיקרי דשלבל"ע ואף שהתוס' בדף ס"ד תירצו שני תירוצים בפרדיסא או דעדין לא יצא כלל הפרי או דמכר לו יין, כ"ז לשיטת התוס' אבל הרמב"ם וש"פ לא ס"ל כן אלא במכר פירות הכרם ואחרי שכבר יצאו, וכבר העיר זה הגר"א בהגהותיו בגליון, והתי' מפרדיסא להא דקרי כ' המ"מ משום דאין דרך למכור פרי הפרדס כן ולפנינו יבואר בעז"ה. עכ"פ אין ראי' מהא דפוסקין על שער שבשוק אלא דנתפס המכירה ולכן מותר לפסוק כפי השער ואף שנתייקר אח"כ לא איכפת לן דברשותו אייקר, אבל לפסוק במקח פחות מכפי השער הא אסור בודאי גבי פוסקין על שער שבשוק כמבואר להדיא בתוס' דס"ג ע"ב, ונביאם בסמוך, והכא הא פוסק עמו בשער פחות דהא מוכר לו להדיא באחריות ובהוצאה עד מקום פלוני ומוכר לו במעה פחות משער מקום פלוני דמוכחא מילתא בזה שהוא בשער פחות רק משום המתנת המעות בכה"ג אפשר דאסור ואין שום ראי' מכל לוקח בהקדמת מעות דמכילתין שהביא המל"מ דג"כ האחריות על המוכר דבכל דוכתא מוכר בשווי והכא מוכר בפחות.

והנה מה שהביא המהרי"ט מסוגיין דפ' הזהב גבי בדמים ופרוטטות, יש לזה סוגיא ערוכה ג"כ בפ' איזהו נשך ובתוס' שם בדף ס"ג ע"ב שהבאנו לעיל, בהא דאר"נ האי מאן דיהיב זוזי לקיראה וקאזלי ד' ד' בשוקא וא"ל יהיבנא לך ה' ה' איתנהו גביה, שרי ליתנהו גביה אסור, ומקשינן פשיטא ס"ד כיון דאית ליה אשראי במתא כמאן דא"ל הלווני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דמי קמ"ל; וביארו שם ג"כ התוס' כמו בהזהב דבדרך מקח וממכר שרי לפסוק אפי' שוה ה' בד', והקשו בתוס' דהוי לי' לאתויי הא דפוסק עמו על הגדיש ותי' בתוס' דהתם דוקא לפסוק כשער לקוטות שרי אבל פחות מכפי השער אסור כיון שעדיין מחוסר תיקון, אבל הכא שיש לו שרי לפסוק אפי' בפחות מהשער, ומבואר להדיא בתוס' גם כאן דאפי' בפחות משוויו מותר לפסוק, ובדין אחריות גם כאן בהכרח האחריות על המוכר כיון שלא עשה קנין גמור, ואולי יש לחלק בין לשלם ביוקר דהוי כמו טרשא דרק החסרון משום דקץ ובין למכור בפחות בשביל המעות שיקבל עכשיו, ואינו מוכרח דמתוס' ס"ג ד"ה ואמר מוכח דאין חילוק, ואולי המהרי"ט מחלק בין היכא דהאחריות על המוכר משום דיכול לחזור ובין היכא דהאחריות על המוכר בעיקר התנאי דהיכא דהאחריות על המוכר משום דיוכל לחזור א"כ כל כמה דלא הדר נוכל לומר שהוא קנין, ואותו הקנין יועיל שיהי' המכר מהני, אבל היכא דהאחריות על המוכר מצד עיקר התנאי בזה נוכל לומר דהאחריות מברר המכר, ולזה העירני הגאון ר' פסח פרוסקין זצ"ל, וכן מצאתי מבואר בחוו"ד בסי' קע"ג ס"ק י"ח ע"פ ד' הנמוק"י, ובזה יהי' נסתר מעיקרו ד' המשל"מ שהבאנו, דעתה אין שום ראי' להוכיח דגם באחריות על המוכר מהני, וע"כ אינו מביא המהרי"ט ראייתו גם מסוגיא זו דהכא באמת הוי מכר ואין ראי' להיכא דהתנה בפי' אחריות, וע"כ הוכיח ראיתו מהא דפ' הזהב שמפרש כנראה המהרי"ט דשם לא הוי מכר כלל, וביחוד מד' הרא"ש שם מוכח כן שאינו גורס כלל בדמים ובפרוטטות, אלא בדמים ופרוטות, איברא דבשו"ע כפי הנראה לא הוזכר שיטת הרא"ש ונפסק להיפך, ומפרש דשינוייא דרב אשי הוא דלא כדס"ד מעיקרא דלקח פרוטות ע"מ להחזיר פרוטות, אלא דלקח מעות ע"מ להחזיר פרוטות דכיון דבתורת מקח וממכר נתן לו מותר ומשמע שם מלשונו דכיון דעכ"פ הפרוטות הם ג"כ מטבע אין עליהן כלל קנין לא חליפין ולא קנין כסף דאינו שייך אלא על חפצים, (ויש לעיין בזה לדינא) ורק דכיון דעכ"פ בתורת מו"מ נתן לו מותר. ולכן היתר המהרי"ט הוא משום דא"צ לדין קיום מקח כלל ורק דצריך גדר מקח ואזי כיון דיש לו, כבר מותר אפי' ליתן יותר או לקנות פחות משוויו.

אכן באמת אם נבוא לעיין נמצא שמדברי התוס' ד' ס"ג שהבאנו יהי' סתירה לד' המהרי"ט וגם לא יהי' ראי' לדבריו מסוגיין דפ' הזהב גבי בדמים ופרוטטות, דהא התוס' חילקו בין הא דפוסק עמו על הגדיש להכא היכא שיש לו, וז"ל דפוסק עמו על הגדיש לא שרינן אלא לפסוק עמו בשער לקוטות אבל לפסוק שוי שיתא בחמשא לא כיון דאכתי לית לי' שעדין צריך תיקון, ואי מוזיל גביה כולי' האי מיחזי כאגר נטר אבל כשיש לו מזומן בעין אלא שמחוסר ביאת בנו או הבאת מפתח מותר אפי' שוי שיתא בחמשא עכ"ל, ודבריהם אלו מכוונים עם דברי הרא"ש בהזהב גבי בדמים ופרוטות שכ' בסי' ד' וז"ל ולא כדאיירי מעיקרא שהשולחני נותן לו פרוטות והוא מחזיר לו פרוטות דהיינו רבית גמורה כיון דיהיב ליה טפי וסאה בסאתים לא אשכחן דשרי אפי' ביש לו אלא השולחני נותן לו מטבע והוא נותן לו פרוטות דהוי דרך מו"מ ומוזיל גביה לפי שהשולחני נותן לו מעות שהוא צריך וכיון דאית לי' שרי אפי' יהיב לי' טפי וכו' עכ"ל, וכונת הדברים מבוארת דכיון דהוי דרך מו"מ וגם יש לו ואין כאן המתנה גדולה כיון שמזומן ליקח ורק מחוסר הבאת מפתח, אמרינן דמה דמוזיל גביה אינו בשביל ההמתנה אלא בשביל שהוא נותן לו הפרוטות הצריך לו והוא אין לו אלא מטבע אחרת, ואף דמוזיל גבי' יותר מכדי שוי' אמרינן שההוזלה הוא בעיקר המקח בשביל שצריך להמקח ולא בשביל ההמתנה כיון שההמתנה אינה מוכחת, וזהו ג"כ ד' התוס' באיזהו נשך ד' ס"ג שהבאנו שכתבו דכשיש לו מזומן בעין אלא שמחוסר הבאת מפתח שרי לפסוק אפי' שוי שיתא בחמשא, והיינו משום שאין כאן המתנה המוכחת, אבל כשפוסק עמו על הגדיש אף שהפירות הם גמורים מ"מ כיון שעדין מחוסר תיקון קצת וצריך המתנה הוי זה כאין לו היינו דלא יצא זה בהחלט מגדר המתנה, ולכן אם פוסק עמו כשער שעכשיו מותר דהא לא אוזיל גבי' כלל ואפי' אם יש בזה גדר המתנה לא איכפת לן דלא אהני לו כלל דהא מכר לו והתחייב לו ליתן עתה דבר בשוויו, ואף דאח"כ נתייקר מה איכפת לן שלו נתייקר, וזהו ביאור דברי הגמ' בדס"ג דמ"ט אמרו רבנן פוסקין על שער שבשוק ואעפ"י שאין לו דאמר לו מאי אהנית לי אי הוי לי זוזי בידי הוי מזבנינא בהיני ובשילי בזולא היינו דלא אהני לי' כלל ולא לקח אצלו עתה פחות משוי' כיון דמצוי ליקח בהיני ובשילי, והיינו אפי' אם יש בזה גדר המתנה לא איכפת לן, אבל כ"ז אם מוכר לו עתה כשער של עכשיו, דאז לא איכפת לן אם יש בזה גדר המתנה, אבל אם מוכר לו בפחות אז אסור, ודוקא בעד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח כשהוא מזומן ליתן מותר דאין בזה גדר המתנה כלל כמו שביארנו.

ונ"ל לבאר בזה עיקר ההסבר שכתבו התוס' דכמו דשרי בהלואה ביש לו סאה בסאה ה"נ מותר בתורת מקח וממכר ביש לו פירות סאה בסאתים, ולכאורה צריך ביאור מהיכי מייתי לה הגמ' דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ואי דהגמ' מסברא קאמר לה א"כ לא הו"ל לאתויי ראיה מהא דמותר לומר הלויני עד שיבוא בני דליכא לאתויי מהתם אלא שוה בשוה, ובדרך הפשוט נראה שלומדים ההסבר דכמו דבהלואה דסאה בסאה דרבנן מותר ביש לו, ה"נ במקח וממכר בסאה וסאתים דרבנן דנמי מותר ביש לו, אכן דבר זה דחוק, ולפי הנ"ל נ"ל להסביר באופן אחר, דבאמת גם גבי הלוני עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח דמותר ללות הוא ג"כ מטעם מקח, והיינו דסאה בסאה אסור ללות משום דאח"כ כשמתייקר נמצא שמחזיר לו יותר אבל ביש לו ולוה עלי' כדמוכח בגמ' דביש לו דמותר היינו משום דהוי כמו שאומר שאחזיר לך אותה שיש לי בבית, כדאמרינן יש לו סאה לוה עלי' כמה סאין דאלמא עלי' דוקא, ורק דבדרבנן התירו ללות יותר, עכ"פ ההסבר הוא דהוי כמו חליפין שמחליף אותה שיש לו בבית על אותה שלוקח ממנו, ולכן כשנתייקרה ברשותו נתיקרה ואף שלא הי' כלל קנין ע"ז מ"מ אפשר דמהני אפי' דברים לחוד במה שהבטיחו ליתן לו הסאה שיש לו בבית ושוב לא מיחזי כרבית במה שנותן לו היתרון כשנתייקרה, אבל כ"ז אם לוה סאה על סאה, אבל כשלוה סאה על סאתים אז אף דאפשר גם בזה לומר דהחליף הסאה על סאתים שיש לו בביתו אבל ז"א דכיון דבאמת לא הי' קנין גמור ורק דנימא דאין כאן דרך המתנה ע"ז נימא דזה א"א דלמאי נותן לו בעד סאה סאתים הא בודאי עיקרא דמילתא הוא בשביל המתנה ועיקר הלואה מיקרי וזהו עיקר דין רבית שבשביל שאין לו נותן יותר לאח"כ, ולא שייך לומר שבאמת הוי בזה חליפין סאה על סאתים דמהיכי תיתי יעשה חליפין סאה על סאתים, וקוטב דברינו הוא דבהלואה סאה בסאתים מלבד דזהו ממש קציצה ואפשר דלא שייך כלל לצרף ההיתר עד שיבוא בני כנ"ל, לבד זה אינו שייך גדר ההיתר בכאן, משום דכל גדר ההיתר הוא שאין כאן דברים אודות המתנה משום דנעשה כמו מקח או שמחליף זו על מה שיש לו בביתו, אבל סאה בסאתים מוכחא מילתא דהוא אגר נטר, א"כ אותו הטעם הוי במקח וממכר דשרי אפי' סאה בסאתים דשייך לומר דאין כאן המתנה רק משום דנצרך לו עיקר החליפין והמכירה כמ"ש הרא"ש למעלה.

ועתה אחר שביארנו כל זה נמצא דכל עיקר היסור להתיר סאה בסאתים ביש לו גבי מכירה הוא באופן דאין כאן גדר המתנה ולכן גבי פוסק על הגדיש אינו מותר אלא דוקא בשער הלקוטות אבל לא פחות מכפי השער וכמש"כ התוס', וא"כ בעובדא דהמהרי"ט דבתנאי המקח הי' שמחויב המוכר להביא את הצמר על הוצאותיו ואחריותו לצפת ומ"מ הוא מוכר לו במקח פחות משער של צפת א"כ מוכחא מילתא בודאי שהוא פוחת לו מהשער דוקא בשביל המתנת המעות, ואין שום ראי' מהתוס' להתיר דהכא בודאי מוכח מילתא שהוא בשביל הקדמת המעות. וגם לא נקרא מזומן ליקח דהוי כמו פוסק על הגדיש דאסור לפסוק שוה שיתא בחמשא שכתבו התוס' דצריך טירחא ותיקון, וה"נ צריך טירחא להביא הסחורה והוצאותיו ואחריותו עד צפת, ואולי אפשר לחלק משום דהתם יש טירחא בגוף המקח לגומרו. והוי כמו שאינו. והכא הסחורה נגמרה רק שהתחייב ג"כ באחריות הסחורה והטירחא עד צפת.

אולם עוד נראה להסביר החילוק שבין פוסק על הגדיש שצריך קצת טירחא להיכא שיש לו מזומן ומחוסר ביאת בנו דכיון דכל עיקר בעינן שלא יהא מיחזי כאגר נטר וכהלואה ולכן כשהחפץ מזומן ליקח והוי בגדר חליפין ורק בשביל שלא הי' קנין גמור לכן מחוייב המוכר לקיים הדברים שהתנו שיתן לו הסאה שיש לו בביתו ונמצא דאין בזה דררא דחיובא דגברא רק לקיים כפי שהתנו בדבר הקנין בשביל שלא נעשה קנין אבל היכא שצריך טירחא מצד המוכר א"כ לא בזה בלבד יוצא המוכר ידי חובתו במה שלא יחזור מהדברים של קנין שהתנו אלא שמחוייב לתקן התבואה ולגומרה לכן יש בזה גדר חיוב ושייך בזה אגר נטר. ובזה מבואר החילוק בין פרדיסא לקרי שהתוס' הקשו מזו על זו ותירצו ב' תירוצים ושניהם אינם עולים כפי פסק הרמב"ם כמש"כ למעלה והמ"מ כתב תי' שעולה בשני טעמים משום דפרדיסא צריך טירחא וקרי גדלים מאליהם, וגם שבפרדיסא אינו עומד לימכר עכשיו שאינו ראוי עתה לכלום ורק שעיקר המכירה היא על להבא, ולפי דברינו מבואר יפה טעם הראשון שבקרי כיון שגדלים מאיליהם א"כ לא התחייב בעל הגינה להלוקח כלום אלא שמכר לו הקרי כפי שהם והוסיף לו זכות שיעמדו בגינתו ויותר איננו מחוייב אליו כלל וא"כ אין כאן כלל דררא דחיוב והמתנה כיון שהמוכר איננו מחוייב להלוקח שום דבר. אבל בפרדיסא כיון שהמוכר מחוייב לעשות בפרדיסא שלו ולהוציא כל ההוצאות ולהטריח עד שיצאו הענבים שמכר א"כ נמצא שהוא מחוייב אליו הענבים וכיון שמכר בפחות משויו אסור, ולפי הסבר זה ג"כ בכאן כיון שמחוייב להמציא לו את הצמר בצפת והוא מניח לו עבור המתנת המעות בפחות משוויו אסור.

אכן יש עוד לעורר בהך עובדא דהמהרי"ט כשנבאר מקודם הך סוגיא גופא שהביא המל"מ דשרי לאינש למימר אי תקפה ברשותך אי יקרא או זילא ברשותי ופריך הגמ' כיון דאמר לו אם תקפה ברשותך הוי קרוב לשכר ורחוק מהפסד ומשני כיון דמקבל עליה זולא קרוב לזה ולזה הוא, והנה בתוס' הקשו דמ"ש מכל פוסק על הגדיש דהאחריות על המוכר ותי' התוס' שני תירוצים או משום דבאמת אם יאבד כל הגדיש שלו יהי' הפסד הלוקח, או דבאמת המוכר רשאי לאכול התבואה שלו וליתן לו אחרת, והנה בתי' הב' יש להבין דמ"מ במאי שאני דין אי תקפה ברשותך מפוסק על הגדיש כיון דעכ"פ שם האחריות על המוכר, וע"כ דכונתם דבשלמא כשמוכר לו דבר מיוחד ואינו מקבל אחריות הוי ראי' דיש בזה גדר הלואה, ואף דקשה לומר דיש בזה הלואה גמורה דהא קונה את המקח על זמן שאח"כ, אך באמת אפשר לומר דלשיטת הרמב"ם דקונה גם מלוה למי שפרע א"כ שפיר אפשר דעד זמן הלקיחה הוא מלוה ואח"כ יהי' מכר, אך אם אפי' מלוה לא קנה למי שפרע מ"מ ג"כ אפשר לומר דעכ"פ יש בזה גדר הלואה בהכסף מדרבנן משום דאי קנה הסחורה א"כ אמאי אין אחריותו עליו, ולכן חשבינן מדרבנן לגדר הלואה, וכן בכל עיסקא אף דעפ"י דין הוא פקדון מ"מ האחריות עושה אותו להלואה, ועיין מה שכתבתי בהל' שלוחין ושותפין פ' ו' הל' ב', אבל אם פוסק על הגדיש אם רשאי ליתן לו פירות אחרות א"כ הא דאחריותו עליו אינו משום דהמעות לא ניתנו אכתי למכירה אלא משום דמכר לו פירות איזה שיהי' וממילא אינו יכול ליתן לו חמוצים, אבל עכ"פ הכסף ניתן לגמרי לקניית הפירות, אף שאינם בעין ניתנו על חיוב כזה שמחויב ליתן לו פירות שאינם בעין, וא"כ נגמר מעשה המקח לגמרי, ואי דנימא דעכ"פ הא מחויב ליתן לו החטין, י"ל דהא לכאורה מאי קס"ד דגמ' דהוי קרוב לשכר ורחוק מהפסד הא אי יקרא או זילא קאמר לו, וע"כ דהבנת הגמ' דמה שלא קיבל אחריות תקיפה מורה שלע"ע עוד לא נגמר המקח והמעות הם בגדר הלואה והמקח יגמר בעת שיקח וא"כ אם אז יתייקר אף שהי' בתורת מקח אבל עכ"פ יהי' נמצא דכיון דמדרבנן עפ"י דין האחריות עשאום רבנן כמלוה אשתכח דכשיקבל אח"כ פירות במקח יוקר יהי' רבית, ומתרץ הגמ' דמ"מ אינו אסור אלא אם בשעת פסיקה הוי קרוב לשכר אבל אם בשעת פסיקה לא הי' קרוב לשכר מותר.

והנה בתוס' הקשו מקודם דלמאי צריך לפסוק הא בל"ז יכול לחזור בלא מי שפרע כיון שמפסיד הכל, ובאמת נ"ל פשוט דאם לא הי' מתנה היה יכול ליתן לו מקודם ויפטר מאחריות אבל כשמתנה בפי' עד זמן פלוני הרי התנה בפי' שעד עת הזאת יהי' האחריות על המוכר וא"כ מדרבנן הוי כמלוה וא"כ בזה יתיישב גם הא שהקשו התוס' כאן דגם בפסק עמו על הגדיש אפשר דרשאי ליתן לו מקודם דלא התחייב להחזיק עבורו עד הגדיש וא"כ לא הוי גדר מלוה בזה והוי קנין גמור שמחוייב ליתן לו חטין, אבל אי גם חטין אינו יכול ליתן לו א"כ הוי האחריות על הפירות שלו בהכרח והוי גדר מלוה, ומצאתי להגרעק"א שהביא בסי' קע"ג בשם ראשונים לתרץ כן, ונ"ל בזה לתרץ הקושיא שהקשו דאמאי נפסק בשו"ע עפ"י ד' הגמ' דאם אמר לו אי זילא ברשותך ואי יקרא ברשותי אסור דהוי קרוב לשכר ורחוק מהפסד, הא מותר לפסוק עמו על הגדיש ולפסוק כשער הזול ודוחק לחלק בין היכא דאמר לו הלשון אי זילא ברשותך וכבר כתב בזה החוות דעת, ולדברינו הקודמים בין לתי' התוס' בין לתי' הראשונים עכ"פ בדין פוסק על הגדיש אין בו דין הלואה על המעות דלא אמרינן דבהמעות שנתן לו יש בזה גדר הלואה, ורק דנוכל לומר שבמה שהתחייב לו יש בזה גדר חיוב על פירות, ע"ז נימא דבתורת מקח למה לא יוכל לחייב א"ע בכל אופן שירצה דהיינו שקנה ממנו על עת פלוני תבואה שבאם יהי' שער פלוני יהי' כשער פלוני ובאם יהי' בשער יוקר יהי' כשער של עכשיו, ואף שבארנו דגם בתורת מקח כיון שיש בזה גדר חיוב אינו רשאי לפסוק פחות מהשער וע"כ משום דכיון דיש גדר חיוב והוא פוחת לו מהשער יש בזה רבית אף דהחיוב אינו על המעות כ"א על הפירות וחזינן דגם בחיוב על פירות יש בזה גדר רבית, וא"כ יקשה על מה שאמרנו דכיון דבהמעות אין גדר הלואה מותר לחייב עצמו על פירות באיזה שער שירצה.

אכן נ"ל פשוט, דהנה ההסבר של קרוב לשכר ורחוק מהפסד בארנו דכיון דאין אחריותו אלא מהפסד נמצא דמדרבנן הוי גדר הלואה, ולכן כשמתייקר ויש שכר הוי רבית, וא"כ נמצא דהרבית הוא בהיוקר, וע"כ אתי שפיר דבשלמא אם פוסק עכשיו פחות מהשער אמרינן דכיון דעכ"פ מוכחא מילתא שיש כאן מעות יתרות ע"כ עלינו לומר שבשביל החיוב והמתנה נותן לו יותר והיינו שמניח לו בעד שער נמוך, ואף שהחיוב אינו במעות כי אינו מחוייב לו אלא פירות מ"מ אמרינן שבשביל מה שצריך לו להתחייב בפירות על המתנה קוצב לו יותר פירות מכפי השער, אבל אם קוצב לו כשער של עכשיו וכיון שכבר נתחייב לו חיוב גמור על חטין שיש לו אינו רבית אם יתייקר דברשותו יתייקר ומה שקוצב שאם יוזלו יתן לו כשער הזול היינו קצבה כזו שאם יוזלו אינו לוקח ממנו כלל כשער של עכשיו אלא לוקח ממנו כשער שיהי' ואין בזה רבית דהא יכול ליקח ממנו על לאח"ז וכשער של לאח"ז ונמצא דהיינו מקח באופן כזה שאם יתייקר יקנה מעכשיו ויהי' במקח של עכשיו, ואם יוזלו יהי' הקנין אח"כ במקח של אח"כ, ומ"מ אינו רבית ולא הוי בזה קרוב לשכר ורחוק מהפסד בשביל התנאי של הזול כיון דעכ"פ אם לא יוזלו פירות קנה מעכשיו כשער של עכשיו ורק אחריות דאונסין אם אינו מקבל בזה מינכרא מילתא דלגמרי הוא ברשות המוכר, ואף דגם באחריות אונסין ג"כ נוכל לומר דמתנה תנאי כזה שאם לא יהי' אונס יהיה המקח מעכשיו ואם יהיה אונס לא יהי' קנין ויהי' ממילא האחריות על המוכר מ"מ זה הוא עיקר תקנת חכמים דקרוב לשכר ורחוק מהפסד על אונסין דאם אינו מקבל הלוקח אחריות של אונסין עשאו חכמים כמלוה, אבל במקח לא איכפת לן דאף דלפסוק פחות מהשער מוכחא מילתא לאיסור אבל לפסוק בשער הזול דבאמת אין לו שום טובה דאם לוקח אח"כ הלא יוכל ליקח כמקח של אח"כ לכן מותר, ורק על אונסין דפסיד לגמרי עשאוהו חכמים כמלוה, ואף דעכ"פ יש לו בזה טובה דקונה על ספק זה שאם יתייקר יהי' כשער של עכשיו ואם יוזלו יהי' כשער של אח"כ מ"מ לא אסרו חז"ל כיון דאין בו דררא דרבית והמוכר אינו מפסיד דזה שלוקח אח"כ כשער הזול זה באמת אינו הפסד דהא צריך להיות כשער הזול כיון שעיקר לקיחת הסחורה הוא אז, ורק שהלוקח יש לו התנאי של קנין מעכשיו אם יתייקר כדי שהיוקר יהי' שלו וזה לא אסרו חז"ל, אבל אם יהי' כל האחריות על המוכר דהוא קרוב לשכר לגמרי ע"ז עשו חכמים דהוי כמו שהמעות הוי הלואה וממילא מה שמוזיל גבי' עכשיו הוא רבית.

והנה בפ"ח הל' י' הביא הרמב"ם הא דאביי בדף ס"ד דמותר להתנות על חבית של יין אי תקפה ברשותך אי יקרא או זילי ברשותי משום דהוא קרוב לזה ולזה וגם הא דא"ל רבא מברניש לרב אשי בדף ע"ג דיהבי רבנן זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי בטבת דא"ל רב אשי בטעמא דמותר משום דמעיקרא דחלא חלא והתוס' בד' ס"ד הקשו דל"ל טעמא דמעיקרא דחלא חלא כיון שהיוקר או הזול ברשותם, וכתבו דתקפה אינו קלקול של חימוץ אבל חימוץ שכיח טפי, והרמב"ם כתב בשניהם חימוץ, ובפשוטו י"ל דרבנן לא התנו אי תקפה ברשותך אלא אח"כ בשעת נטילת היין בחרו ביין טוב, ומצאתי שכתב כן הב"י בסי' קע"ג, אכן אכתי קשה דכיון דאיכא טעמא דמעיקרא דחלא חלא למה לן טעמא דקרוב לזה ולזה, אך זה מיושב עפ"י ד' הנמוק"י בשם הרשב"א דדוקא הכא בחבית ידועה צריך לטעמא דקרוב לזה ולזה משום דאם תתחמץ החבית בטל המקח והוי הלואה יש לחוש לרבית למה שנוטלה אם הוקרה וע"ז צריך לטעמא דקרוב לזה ולזה, אבל בחבית שאינה ידועה לא גרע מפוסקין על הפירות כשיש לו והאריך בד' הנמוק"י החוו"ד בסי' קע"ג ס"ק י"ח ומה דצריך לטעמא דמעיקרא דחלא חלא אף דפוסקין על הפירות כתב רש"י בדף ע"ג וז"ל ולא דמי לההיא דלעיל דיש לו חטין משום דהיין רגיל להחמיץ ושמא שלו החמיץ.

אכן מדברי הרמב"ם נראה לבאר באופן אחר דכבר הבאנו ד' התוס' בדף ס"ד ע"ב דלפסוק עמו על הגדיש לא שרינן אלא בשער של לקוטות אבל לפסוק שוי ו' בה' לא כיון דעדיין לית לי' שעדיין צריך תיקון אבל כשיש לו מותר אפי' שוי ו' בה' ויש לומר באופן אחר לחלק מפוסק עמו על הגדיש בלא סברא דמחוסר תיקון אלא דדוקא היכי שמקבל האחריות עליו אז מותר שוה ה' בד' דהוי כמוזיל גביה אבל היכי שאינו מקבל עליו האחריות ואינו קונה מה שיש לו אלא מגדר פוסק על הגדיש דהמוכר מחוייב ליתן לו תבואה אבל אין לו להלוקח אחריות של פסידא בזה אסור שוה ה' בד', ועכשיו מבוארים ד' הרמב"ם דמקודם כתב מותר ליתן דמי חבית של יין לחבירו ולא מיירי במוזיל גביה דמי היין, אבל בסוף ההלכה וכן מותר לאדם לקנות מחבירו בתשרי ק' כדין של יין בדינר ואינו נוטלן עד טבת מוכח להדיא מדבריו דאינו קונה אותן כפי השער אלא בזול ובזה ודאי צריך שהלוקח יקבל האחריות ולזה אשמעינן טעמא דמעיקרא דחלא חלא ויש לו אחריות אם יהי' אונס אחר על כל היין ע"י ליסטים או אונס אחר.

ובמש"כ מבואר דאין לומר בדעת הרמב"ם כפירושו של החוו"ד שכתב דמיירי שקנה בזמן הבציר שאין לו יין אלא ענבים, ולפימש"כ היכי שאין לו יין אסור ליקח שוה ו' בה' לדברי התוס', ואפשר דגם הרמב"ם יסבור בזה כהתוס' דהיכי דמוזיל גביה צריך יש לו ממש ולא מהני יש לו ענבים, והחוו"ד כתב דבד' הרמב"ם והמחבר איתא בזמן הבציר ולפום שיטפא כתב כן דלא הוזכר ברמב"ם בזמן הבציר וכונתו לדברי הטור והמחבר ובדבריהם יוכל לפרש כפירושו שלא כתבו ק' כדין יין בדינר אלא מותר להקדים מעות על יין בשעת הבציר ע"מ שיתן לו יין טוב בניסן, ובדברי הטור והמחבר אין לומר כמש"כ הב"י דהא כתבו להדיא ע"מ שיתן לו יין טוב ובדבריהם י"ל כד' החוו"ד. ובדברי הרמב"ם אפשר לומר החלוק כד' הב"י וכמו שבארנו.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.