משנה למלך/מכירה/כד

משנה למלך ‏ מכירה כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ה

כל מי שקונה ג' אילנות ויש לו קרקע כו'. כתב מרן בכ"מ פי' כשנתפשטו הענפים כו'. וזה ודאי ניחא לסברת הרמב"ן ז"ל שכתב ה"ה ז"ל שהמוכר נאמן אבל אם היינו אומרים שהלוקח נאמן נימא ליה המוכר למחר את אומר דכמו שהם עכשיו מכרתים לך ואית לך ארעא מלא אורה וסלו שאני מניח להתפשט הענפים וחוץ מזה תשאל ממני מלא אורה וסלו ללקוט פירותיה כי היכי דחיישינן נמי דארעא מסקא שירטון. ואם כן אינו מוכרח דרבינו סובר כהרמב"ן והרב ז"ל החליט כאילו שניהם בשיטה אחת קיימי וצ"ע. ויש לדקדק לדברי הרמב"ן שהמוכר נאמן במה שנראה שקנה הלוקח אמאי אמרו בגמרא בקונה שני אילנות שהעולה מהגזע קוצץ דלמא מסקא ארעא שירטון וא"ל תלתא מכרת לי ואית לי ארעא ולדידיה מה איכפת ליה מאחר שהמוכר נאמן. ולאו מלתא היא דשאני הכא שדרכו של אילן להגדיל ענפיו אבל לומר דשנים מכר והגזע יצא מהשורש ברחוק ארבע אמות ומסקא ארעא שירטון מלתא דלא שכיחא ויודה הרמב"ן דנאמן הלוקח מטענת כאן נמצאו וכאן היו:

יב

שהמוכר בעין יפה מוכר כו'. יותר היה נוח לפרש בכונת רבינו דתלה הטעם בעין יפה דהיינו היכא דיש בשדה גפנים ודקלים דאמרינן דלא שייר אלא הגפנים ולפירוש מהר"י ן' מיגאש ז"ל דפירש דגופני חשיבי ולא סבר כפיר"ש דגפנים לגבי דקלים קרוי אילני וכיון דלא סבר הכי הוה ליה למימר דכשיש גופני ודקלי דהכל שייר אלא דמטעם עין יפה אמרינן דלא שייר שניהם. אלא דה"ה ז"ל לא הונח לו זה מפני שרצה לפרש דעל אילני ודקלי הסמוך לו קאי. ואין זה הכרח ופירושו לא הונח לי דאין סברא לומר כשיש בשדה אילני וגופני דהכל שייר דהא במקום שאר אילני אין קרויים גופני אילני ואפי' להר"י ן' מיגאש הכי הוי דלא כתב טעם חשיבות אלא בגופני ודיקלי דאף דאינם קרויים אילני ע"כ זה המוכר לא הוציא דבריו לבטלה וחד מהני הרי אסיק שמיה אילני ולכך כתב מ"ש וצ"ע. ועל מ"ש ה"ה וכתב ר"ש ומיהו כו'. יש להסתפק היכא דשייר אילני והיו בשדה דקלי גבוהים שעולים בחבל והיו ג"כ אילני שהעול כובש והי מינייהו אמרינן דשייר, ולי היה נראה דאפילו לר"ש דחשיב קצת דקלי אילני לעולם אמרינן דשאר אילני שייר אפילו הם קטנים דשם אילני במקום שאר אילני לא משמע דיקלי. אבל ממ"ש ה"ה בשם הר"י ן' מיגאש היכא דשייר אילני והם קטנים ולא יש אלא אלו דאותם שייר והביא ראיה מדקלי היכא דאין שאר אילני דעלייהו קאמר אין נראה כן דאם איתא למ"ש גדולה מזה הול"ל היכא דיש דקלי ואילנין קטנים דעל אילני קאמר וצ"ע:

יג

האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר כו'. (א"ה עיין פי"ב מהל' זכייה ומתנה דין י"ג):

טו

צריך לכתוב לו קנה לך מקרקע התהום עד רום רקיע כו'. בפרק המוכר את הבית וכתב הנ"י וז"ל ואע"ג דכתב ליה עומקא ורומא לא אהני ליה למקני בור ודות כו' עד שיפרש מארעית תהומא שיכפול ויכתוב עומקא ורומא שתי פעמים דמשום יתור לשון אהני למקני בור ודות כו'. והר"ב פ"מ ח"א סי' ס"ה הביא דברי מהרש"ך בח"א סי' ב' במה שחילק בההיא דלישנא יתירא לטפויי אתא בין לישנא יתירא שלא היה נצרך דאז עדיף ליה לא כן כשיתור הלשון הוא מחמת כפל דכפל הלשון לא עדיף ליה לטפויי מלתא והשיג עליו מדברי הנ"י הללו דמשום הכפל שהוא מיותר הכריח הנ"י דלטפויי אתא כו' ומה גם שהכריח הרב הנ"י את הדבר הוא הכרח גדול כו' יע"ש. זה שכתב הרב נר"ו ומה גם שהכרח שהכריח הנ"י הוא הכרח גדול לא ידעתי פירושו שהרי מסוגיות הגמ' אין סתירה לחילוק מהרש"ך דהתם נמי אם מן הדין היה נכלל במכירה עומקא ורומא כשכתב המוכר עומקא ורומא היה קונה בור ודות דכיון דלא צריך וכתב לטפויי אתא בור ודות והיינו ממש חילוקו של מהרש"ך. אלא שלפי ההיקש שעשה הנ"י דמה לי לא היה צריך למכתביה וכתבו ומה לי היה צריך לכותבו והוכפל בלשונו זה ודאי הדין עם הרב נר"ו שזה שלא כשיטת מהרש"ך אבל מסוגיא דתלמודא אין זה במשמע כדי שיאמר הרב שההכרח הוא גדול דהיקש הנ"י אינו מוכרח לדעת מהרש"ך. אמנם מדקדוק הריב"ש בסי' ר"ז משמע שסובר הרב כדעת הנ"י שלא כדברי מהרש"ך יע"ש ודוק:

טז

המוכר בית לחבירו ע"מ שדיוטא העליונה שלי הרי זו שלו. בפ' חזקת הבתים וכתב הריב"ש בתשובה סי' רנ"ז וז"ל ודין זה תלוי בדבר אחר והוא שכל מי שמוכר או נותן לאחר ומשייר במכירתו או במתנתו איזה דבר לעצמו אם משייר דבר ידוע ומסויים כו' בכגון זה יורשיו כמוהו אע"פ שלא פירש כו' אבל אם אינו משייר דבר מסויים כו' מ"מ כיון שמכר הדקל והוא משייר פירותיו אין הכוונה בשיור אלא לעצמו לבד ולא ליורשיו ולבאי כחו כו'. משמע מדברי הרב דאפילו שייר בפירוש דקל לפירותיו או בית לדירה לא שייר אלא לעצמו ולא ליורשיו. וטעמא כיון דאינו דבר מסויים אלא במה שמכר עצמו שייר אבל כשמשייר דבר מסויים שאינו בכלל המכירה כגון שמכר בית ושייר דיוטא אזי יורשיו יורשים אותו. ולכאורה רשב"ם בפ' המוכר את הבית משמע דלא ס"ל הכי שכתב עלה דההיא דתניא בן לוי שמכר שדה לישראל כו' ואם אמר לו לי ולבני מת נותנו לבניו דטעמא דאינם בניו בכלל השיור אם לא פירש הוא משום דכל מלתא דדייקינן מיתורא דיינו אי אהני יתורא לעצמו כגון ע"מ שדיוטא העליונה שלי דייקינן למה פירש כיון שבלא תנאו שלו היא וא"ר זביד שלהוציא זיזין קאמר והוצאת זיזין לא הוזכר בפירוש וכן ע"מ שמעשר ראשון לי כיון שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודאי אמרינן שייריה מקום מעשר. משמע מדבריו מדתלי טעמא משום דאתי מיתורא דאי פירש בפירוש ששייר מקום מעשר ראשון יורשיו יורשים אותו וכן לגבי דקל וצ"ע. ועל מה שדימה נדון זה לההיא דאם אמר לי ולבני כו' דמשמע דמסתמא אין בני בכלל וה"ה לגבי לוקח איכא לחלק ולומר דכיון דזכה הוא כל ימי חייו ודין הוא דהבא מכחו יהיה כמוהו משא"כ גבי יורש דמסתמא לדידיה שייר ולא ליורשין. וכן ראיתי להרשב"א בתשובה סימן אלף קמ"א ואלף וכ"ג שהמשייר דירה לעצמו לא לעצמו דוקא שייר אלא כל ימי חייו שייר בין לדור בה הוא בין להשאיל מקום דירתו לאחר או למוכרה כל ימי חייו ואפילו אמר שיירתי (לעצמו) [לעצמי] לא בא למעט אלא שאינו משייר כלום לאחרים וצ"ע. ולפי שיטתו דס"ל דבן לוי ששייר מעשר ראשון אינו יכול למכור זכותו לאחר וכן נותן דקל ושייר פירי דלא שייר אלא לעצמו ולא לבאי כחו קשה טובא דבפרק יש נוחלין תנן הכותב נכסיו לבניו מהיום ולאחר מיתה האב אינו יכול למכור מפני שהגוף של בן כו' מכר האב מכורים לפירות. משמע דהמשייר פירי לעצמו יכול למכור זכותו ומאי שנא בן לוי ומוכר דקל ושייר פירי דכתב הרב דלא שייר אלא לעצמו ולא לבאי כחו וכעת צ"ע. ועיין מ"ש רבינו לעיל פכ"ג מהלכות אלו בין הקונה שדה לפירותיה וכו' וסיים אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה. דמשמע מדבריו נמי הפך דברי הריב"ש. אלא דיש לחלק דהתם הוא מקנה שדה לפירותיה ואינו דומה למשייר מידי דהוה השוכר בית מחבירו שיכול השוכר להשכירו לאחר כל ימי שכירותו ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף