משנה ברורה/אורח חיים/שסב

משנה ברורה ‏ אורח חיים שסב

סימן שסב
איזה מחיצה קרויה מחיצה לטלטל

א (א) אלא לצניעות. כגון (א) מחיצה שעושין לנוח שם לשעה חוצב אבנים והבנאים ושאוכלין ועומדים שם לשעה בהצנע דאין זה מחיצת דירה אלא מחיצת הצניעות:

(ב) או לשמור מה שבתוכה. שעשויה (ב) להניח שם פירות וכלים וכיוצא בהן ועיין ביאור הלכה:

(ג) היא מחיצה לטלטל וכו'. ר"ל שע"י היקף המחיצה מותר לטלטל בכל תוך שטח המחיצה אם איננה יותר מב"ס ומש"כ הלכך אילן וכו' כונתו על מה שסיים לבסוף אבל יותר מבית סאתים וכו':

(ד) אינם גבוהים שלשה וכו'. דהוי כלבוד לארץ:

(ה) הוא גבוה וכו'. וה"ה (ג) אם אין גבוהין עשרה טפחים במקום שמחוברין לאילן אלא שבאמצע גבוהין י"ט שעשויה כקשת אך בין כך ובין כך צ"ל ג"כ רחב ד"ט במקום שגבוהין י"ט דאם הוא רחב ד"ט רק במקום נמוך מזה הו"ל כרמלית:

(ו) ומותר לטלטל בכולו. היינו (ד) אפילו במקום שאין גבוה י' טפחים דהו"ל חורי רה"י וכרה"י דמי וכנ"ל בסי' שמ"ה ס"ד:

(ז) והוא שימלא וכו'. היינו (ה) דע"י המילוי מתחזק המחיצה שלא תתנדנד ע"י הרוח ואפ"ה בעינן ג"כ קשירת הענפים בארץ בשביל זה:

(ח) אבל יותר וכו'. כגון שהיה ענפיו ארוכין מאוד או שהיו הרבה אילנות סמוכין זה לזה:

(ט) אפילו נטעו לכך. להסתופף בצלו:

(י) שאינו עשוי לדור. ואם מילא הקש לשם דירה ממש אפילו לא נטע האילן לכך אם רוב הדופן מן הקש הוי מוקף לדירה [מ"א וש"א ועיין בתו"ש]:

ב (יא) תל שגבוה חמשה. טפחים מן הארץ (ו) וה"ה חריץ שעמוק ה' טפחים ועשה על שפת החריץ מחיצה גובה חמשה מצטרפין להחשב מחיצה של עשרה טפחים:

(יב) שעשה עליו. היינו (ז) על שפת התל:

(יג) חשיבה מחיצה. שמצטרף גובה התל להמחיצה להשלים העשרה טפחים:

(יד) לטלטל. דתוך המחיצות מחשב כרה"י גמור שיהא מותר לטלטל בתוכה:

(טו) ולכל דבר. היינו (ח) גם לענין הפסק שני חצירות כמבואר לקמן סימן שע"ב סעיף ו':

ג (טז) כשירה. ואפילו (ט) לא סמכו עליה מע"ש:

(יז) בשבת כשרה. ואפילו לא נעשית ג"כ לשם מחיצה [גמרא]:

(יח) בשוגג. היינו שלא ידע שהיום שבת או שהיה שגגת מלאכה. ואם צוה ראובן לשמעון לעשות מחיצה כדי לטלטל בה או שידע ששמעון עושה בשבילו והיה ניחא ליה שתעשה כדי שיוכל לטלטל בה (י) משמע מלשון הרמב"ם דשוב אסור לראובן (יא) לטלטל בה אף ששמעון עשאה בשגגה דלדידיה נחשב כמזיד:

(יט) אבל לא להתיר וכו'. משום קנס ואסור (יב) גם לכל אדם לטלטל ע"י זו המחיצה באותו שבת:

(כ) שלא היתה שם וכו'. וה"ה כשהיתה ונסתרה קודם שבת [מ"א ותו"ש]:

(כא) והסירה. לרבותא נקט וכ"ש כשהוסרה ממילא:

(כב) כגון שנים וכו'. היה יכול לצייר בפשיטות באיש אחד שהיה לו מחיצה גמורה שעל ידה היה המקום רה"י והסירה בשבת וחזרה ועשאה אלא בא לאשמועינן בשנים ושלשה אנשים (יג) דאפילו העירוב שביניהן לא נתבטל ומותרין לטלטל מזה לזה כשחזרו ונפרסו המחצלאות:

(כג) שהקיפו במחצלאות. ר"ל בחול ותקנו אותם באופן שלא ינידם הרוח כנ"ל בס"א (יד) ועי"ז נעשית שם רה"י:

(כד) וערבו יחד. דאף שהמחצלת מפסיק ביניהם אפ"ה כיון שיכולין להשתמש זה עם זה דרך המחצלת דינו כאלו יש כותל ופתח או חלון ביניהם שהרשות בידן לערב יחד [הרא"ש]:

(כה) נגללו המחצלאות. (טו) שסביבותיהן ונתבטלו המחיצות:

(כו) אפילו במזיד וכו'. ודעת (טז) רוב הפוסקים דבמחיצה שנעשה על ידה בשבת רה"י לא אמרינן דחזר להתירו הראשון כשנעשה במזיד רק אם בלא"ה היה אותו המקום רה"י שהיה מוקף מחיצות ועשה מחיצה באמצע שעל ידה נתחלקו הדיורין וערבו כ"א בפני עצמה וכשנפלה אותה מחיצה נאסרו לטלטל מפני שאוסרין זה על זה אז אם חזר ועשאה אפילו במזיד אף דבעשיתו עבר על איסור תורה מ"מ חזר להתירו הראשון כיון שבלא"ה הוא ג"כ רה"י ואינה באה רק לחלק הדיורין (יז) וגם בזה דוקא כשכבר היתה שם המחיצה אלא שנפלה אבל אם לא היתה שם מחיצה ועשאה בשבת אף שהוא רק לחלק דיורין אסור:

ד (כז) וע"ל סימן שס"ו. סעיף ב' בהג"ה:

(כח) אף עליה. דאמרינן גוד אסיק מחיצתא ואפילו היא יותר מבית סאתים ג"כ מותר לטלטל שם דכיון דלמטה מוקף לדירה חשבינן כאלו למעלה ג"כ מוקף לדירה:

(כט) אלא בד' אמות. דבזה שכפאה לזופתה ביטל מחיצותיה מתורת דירה ולכן אף תחתיה אין מטלטלין בה אלא בד"א כיון שהיא יותר מב"ס וכ"ש למעלה:

ה (ל) בכלים ובאוכפות. אף שהם עתידים לינטל אחר השבת:

(לא) כגון של חבלים. המתוחים על יתדות התקועות בארץ:

(לב) עד סאתים. ולא יותר אפילו אם הקיף לדור ולהשתמש שם כיון שהיא מחיצה גרועה שתי בלא ערב וערב בלא שתי ועיין לעיל סימן ש"ס בבה"ל:

(לג) אפילו ליחיד בישוב. ר"ל אף שבישוב יכול להשיג ממה לעשות מחיצה טובה אפ"ה מקילינן בה עד ב"ס וכ"ש כשהוא בבקעה:

(לד) ובלבד שלא יהא בין חבל וכו'. ולפ"ז יכול לעשות מחיצה של עשרה טפחים בארבעה חבלים ואם בשלשה חבלים מחזיק עוביין יותר מטפח יכול לעשות מחיצה ע"י ג' חבלים כגון שמניח חבל התחתון בפחות משלשה סמוך לארץ וכן ממנו לחבל השני וכן ממנו להשלישי ובצירוף עוביין יהיה עשרה טפחים [ש"ס]:

(לה) ובין קנה לחבירו וכו'. ולא אמרינן בזה שפרוץ מרובה על העומד דלבוד כסתום דמיא:

(לו) ובלבד שיהו כפותים. היינו שהוא כופתה מבע"י ומניחה ואז מותר לטלטל עי"ז בשבת והטעם דבעינן כפיתה אחד (יח) שלא יברחו וגם דאל"ה (יט) יהיה הפסק בין חלל שבין רגלי הבהמה להארץ אבל כשהיא כפותה שוכבת בגופה על הקרקע ומיירי שיש עשרה טפחים בגובה אף כשהיא שוכבת:

(לז) בפחות משלשה. עיין בביאור הלכה:

(לח) חשובים מחיצה וביניהם רה"י. וכגון שהיו מוקפים מארבעה רוחות (כ) ומחיצה גמורה היא ומועלת אפילו בר"ה ועיין לקמן ס"ז בהג"ה. וה"ה דמחיצה כזו (כא) הוי הפסק לענין לדבר ד"ת נגד מקום שאינו נקי [אחרונים]:

(לט) והוא שלא ידעו וכו'. אף דבמחיצה כזו (כב) אין בה משום בנין בשבת מ"מ אסור כשידעו כדי שלא יבואו לזלזל באיסור שבת. ואפילו בדיעבד אסור (כג) ודינו כמחיצה הנעשית במזיד בס"ג:

(מ) לא יעשה מהם. ואם אדם אחר רשאי לעשות מהם מחיצה הוי ספק דשמא ירגישו בזה [מ"א בשם הב"י] ובא"ר מיקל בזה:

(מא) מחיצה עוד. ואפילו (כד) בשבת אחרת דמאחר שקרוב שירגישו הו"ל כמעמיד (כה) מתחלה לדעת ולא דמי לסעיף ו' דהתם מתחלה לא היה לו לחוש שידע ואפילו בפעם הראשון (כו) אם לא היה לו אנשים כדי צרכו והעמידן במקום אחד ואח"כ אמר להם שילכו והוא הולך ביניהם אסור שקרוב הדבר שירגישו ומה דאמרינן דגם כשהם מהלכין מותר הוא (כז) כשמהלכין מעצמן (כח) או שיש סיעה גדולה של אנשים שהולכין ואין ניכר מה שהוא הולך ביניהם:

ז (מב) שלא יעמיד אותם וכו'. שכשם שצריך שלא ידעו האנשים שמעמידים אותם למחיצה כך צריך שלא ידע האיש שמעמידים בשבילו בשעה שמעמידים אותם אבל לאחר שכבר הועמדו לכו"ע לא איכפת כלל במה שידע וכדלעיל בס"ו:

(מג) אלא יעמיד אותם אחר. והרשב"א חולק ע"ז ודעתו שגם הוא בעצמו מותר להעמידם ואין קפידא רק על האנשים בעצמן שעומדין למחיצה שלא ידעו שהועמדו לזה ועיין בא"ר שכתב שכן הוא ג"כ משמעות שארי פוסקים וכן עיקר:

(מד) להוליך שם תינוקות. והוא שאין התינוק יודע שחפץ זה הוא של אביו ולהנאת עצמו הוא מתכוין בהבאתו אותו שסבור שמצא חפץ בר"ה אבל אם יודע שחפץ זה הוא של אביו הרי הוא מתכוין מן הסתם בהבאתו בשביל אביו וצריך כל אדם למחות בתינוק זה שלא יביאנו וכ"ש שלא יוליכנו שמה כדי שיביאנו וה"ה אם החפץ הוא של אדם אחר והתינוק יודעו ומכירו ויביאנו אליו וכ"ז באחרים אבל אביו מצווה לחנכו ולגעור בו ולהפרישו כשרואהו מחלל שבת אפי' להנאת עצמו ואפילו באיסורי ד"ס כמ"ש בסימן שמ"ג וכ"ש שלא יוליכנו שמה כדי שיביאנו אפילו אין החפץ שלו [אחרונים]:

ח (מה) מרובה על העומד. אפילו אם שלשה מחיצות היו שלמים (כט) ובמחיצה הרביעית היה הפרוץ מרובה נחשב אותה המחיצה כמאן דליתיה ואפילו כנגד העומד נחשב כפרוץ ונמצא שאין לו כ"א ג' מחיצות אבל כשעומד מרובה מותר (ל) וי"א שאפילו העומד אינו מרובה מצ"א רק משני הצדדים מצטרפים אהדדי ומתבטל הפרוץ לגביה ואפילו אם העומד גופא שבשני הצדדים אינו במילואו (לא) אלא יש בכל אחד ג"כ פרצה אלא שהעומד רבה עליו נחשב עי"ז כאלו כולו עומד ומתבטל הפרוץ שבאמצע כגון שהיה שטח הרוח רוחב חמשה עשר אמה ונשאר בקצה הכותל אמה ונפרץ אמה ונשאר עומד שני אמות ואצלו פרצה גדולה של שבעה אמות ואצלו עומד שני אמות ועוד פרצה אמה ועוד פס אמה בקצה השני של הכותל נחשב זה כאלו עומד מרובה על הפרוץ:

(מו) פחותה וכו'. דהוי לבוד וכעומד דמי וע"כ אפילו אם בלא זה היה שם פרצה גדולה כגון שמחזיק שטח אותו הרוח י"א אמה והיה שם פרצה של חמשה אמות במקום אחד ובששה אמות הנותרים היה בכולן פרצות קטנות של פחות פחות מג"ט (לב) חשבינן אותן הפרצות כאלו הן סתומות ונמצא שהעומד מרובה:

(מז) משלשה טפחים. ואף דבפרוץ כעומד מבואר בס"ט דעד עשר אמות נחשב לפתח בפרוץ מרובה אפילו ע"י פרצות של ג"ט ג"כ אסור משום דהעומד מתבטל לגביה:

ט (מח) פרוץ כעומד מותר. דלא צריך שיהא העומד מרובה על הפרוץ אפילו אם שוין הם ג"כ מותר כיון שאין הפרוץ מרובה ואפילו כנגד הפרוץ (לג) מותר לטלטל דיש ע"ז דין מחיצה שלמה:

(מט) בין בשתי. שעומד ע"ג קרקע בגובה ויש (לד) חללים רחבים בתוך המחיצה עד שהפרוץ הוא שוה לעומד:

(נ) בין בערב. דע (לה) דכל מחיצה צריך שלא יהיה בתחתיתו חלל שלשה טפחים [דאם היה בו חלל ג"ט אפילו למעלה עשה השבעה טפחים בלא שום חלל דנמצא שהעומד מרובה על הפרוץ או שהיה למעלה עשרה טפחים שלמים ג"כ לא מהני דהו"ל מחיצה שהגדיים בוקעין תחתיה] וכן אם המחיצה היה למטה גובה ששה טפחים (לו) והרחיק שלשה טפחים שלמים והעמיד למעלה עוד פס והשלימו לעשרה טפחים ג"כ לא מהני אף שהעומד מרובה על הפרוץ (לז) דאתי אויר של חלל ג"ט שתחת הפס ואויר שלמעלה מן הפס עד לרקיע ומבטלי ליה להפס שבאמצע (לח) וכן אם עשה למטה בתחתיתו ג"ט וכן למעלה ג"ט ובאמצע נשאר רוחב ד"ט חלל אף שבס"ה יש עומד של ששה טפחים ומרובה הוא על החלל שבינתים לא הוי מחיצה דאתי אוירא דלמעלה והאויר ד"ט שבאמצע ומבטלי ליה להשלשה טפחים אבל אם עשה למעלה ארבעה טפחים ובתחתיתו שלשה טפחים ובאמצע נשאר ג"ט חלל בזה לא אמרינן דהאוירין מבטלי ליה להארבעה טפחים עומד שלמעלה שאחרי שהוא מרובה על האויר שתחתיו אין יכול האויר לבטלו דאדרבה האויר בטיל לגביה וכאלו סתום כולו דמיא והנה בזה הציור שציירנו העומד מרובה על הפרוץ ופרוץ כעומד לא משכחת לה בערב כמו שכתבנו בבה"ל והנה לשון זה של המחבר הוא נובע מלשון הטור ונראה דהטור לאו דוקא נקט פרוץ כעומד לענין ערב ומשום שתי נקטיה ותדע דבפסקי הרא"ש לא כתב שם רק דעומד מרובה על הפרוץ מתיר בערב ועיין בביאור הלכה:

(נא) שלא יהא וכו'. דעי"ז נחשב כל הכותל כאלו אינו ואפילו העומד מרובה על הפרוץ:

(נב) אבל עד עשר. ועד בכלל:

י (נג) אפילו וכו'. דשוב אין נחשב המקום ההוא לפרצה:

(נד) מותר. ואפילו כשכל הארבעה רוחות היה בהן פרצות כאלו:

(נה) ע"ג מותר. לטלטל בתוכן דכדפנות שיש בהן פתחים חשיבי:

(נו) והנ"מ בחצר וכו'. ר"ל שנפלו כותליה ועשה שם קונדסין בצורת פתחים ומפני שיש בהם דיורין (לט) דרך להיות שם פתחים הרבה לכך התירו:

(נז) ע"י צורת הפתח. לאפוקי (מ) אם היה ההיקף כתיקונו אלא שיש בה פרצות יותר מעשר מהני צורת הפתח (מא) אפילו בבקעה בארבעה רוחותיה אפילו אם היה הפרוץ מרובה על העומד:

(נח) לפרצה יותר מעשר. אבל (מב) בעשר מועיל אפילו פרוץ מרובה על העומד ואפילו בבקעה ואפילו כל הד' רוחות ע"י צורת הפתח (מג) ופעמים מועיל אפילו בפרצה יותר מעשר כגון ברוח שלישי של מבוי מהני צורת הפתח ואפילו לדופן כולו כשהוא מפולש כיון ששתי דפנות שלימות וכדלקמן בסימן שס"ד ס"א:

(נט) אא"כ עומד וכו'. ונכון לחוש לדברי הרמב"ם (מד) שגם דעת הסמ"ג והסמ"ק הוא כן:

יא (ס) קנה מכאן וכו'. אפילו אחד (מה) גבוה מחבירו הרבה והקנה העליון (מו) מונח בשיפוע:

(סא) וקנה על גביהן. וה"ה (מז) ע"י חבלים:

(סב) אפילו אינו נוגע בהן. (מח) דאמרינן גוד אסיק והקנים עולים עד החבל וכגון שהחבל קשור למעלה לאיזה דבר:

(סג) ויהיו מכוונים וכו'. ר"ל ששני הקנים יהיו מכוונים ממש נגד הקנה העליון ולא מרוחק ממנו אפילו כל שהוא ואפילו אם קנה אחד לא היה מכוון כנגדו אלא רחוק כל שהוא פסול (מט) והטעם דאפילו אם נימא גוד אסיק הלא יהיה הקנה העליון מן הצד ולא מהני וכדלקמיה. ואם שני הקנים שלמטה אינם מכוונים זה כנגד זה (נ) צריך לצמצם שקנה עליון שעל גבן יהיה ג"כ באלכסון מכוון נגד שני הקנים שתחתיו:

(סד) מן הצד. פי' שלא נתן העליון על שני הקנים העומדים אלא חברו להם מן הצד לפי שאינו דומה לפתח שהמשקוף ניתן על שתי המזוזות. ודע דמה שמקיל הט"ז אפילו עשאו מן הצד אם עשאו בגובה הקנה בשוה עם הקנה ממש שאין הקנה העומד בולט למעלה מן החבל (נא) כל האחרונים חולקין עליו וס"ל דבעינן שיהיה החבל ע"ג הקנים ממש. ואם הקנה שלמעלה תחוב בין קנה לקנה שנחקק קצת בקנים כעין שעושין האומנים והקנים עודפין למעלה על גב הקנה שמונח ביניהם מסתפק הפמ"ג (נב) ומצדד בזה להחמיר אבל אם אין הקנים עודפין למעלה אלא שחקק רק מעט באמצעיתן להניח החבל בתוכו שיהא מונח בטוב ולא ישתלשל למטה שפיר דמי דמיקרי זה על גבו. וכן אם נועץ מסמר בראש הקנה וקושר בו החבל ש"ד דהא מונח מלמעלה נגד הקנה. ואם כרך (נג) החוט סביב הקנה מן הצד עד שבכריכתו העלהו על ראשי הקנים ג"כ כשר.

אם יכול לסמוך על הטעליגראף במקום צוה"פ עיין בתשו' מאמר מרדכי (סימן ל"א) ובתשובת שואל ומשיב (מהד"ק ח"ב סי' פ"ו ופ"ח) ובתשובת בית שלמה (ח"א סימן מ"א):

(סה) לא מהני. ואם העמיד קנה אחר (נד) תחת איזה מקום שהיה מן הצד כשר ומ"מ יש לשלוף קנה הפסול מפני הרואים:

(סו) גמי. ומ"מ (נה) אותו גמי צריך שלא ינטל ע"י רוח וכתב בספר מחצית השקל דמ"מ קיל קנה שעל גבן מקנה שבצדדים דאותן שבצדדים צריך ליזהר שלא ינידם הרוח [וכמו שכתב המ"א בסימן שס"ג סק"ד] כיון דהם משום מחיצה ומחיצה שהרוח מנידה לא מיקרי מחיצה אבל הקנה שעל גבן נהי דצריך ליזהר שלא ינטל ע"י הרוח אבל אי הרוח ינידו אין בכך כלום דעיקר המחיצה תלוי בשני הקנים העומדים מן הצד (נו) ויש מאחרונים שמחמירין בזה ולדידהו בשעושין העירוב ע"י חבל צריך למתחו בחזקה כדי שלא ינידו הרוח:

יב (סז) קודם שהתחיל להתעגל. ר"ל דלא מצרפינן מקום העיגול לגובה יו"ד טפחים שצריך להיות צוה"פ:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

---

---

שולי הגליון

---

---