משנה ברורה/אורח חיים/קג

משנה ברורה ‏ אורח חיים קג

סימן קג
מי שנזדמן לו רוח בתפלתו או עטוש

(א) הריח. דמעיקרא (א) אסור אפילו בד"ת וכדלעיל בסימן ע"ט ס"ט:

(ב) וחוזר ומתפלל. היינו למקום שפסק אפילו (ב) שהה אחר שפסק הריח וע"י הצירוף היה כדי לגמור כולה דהא אם היה רוצה היה מתפלל מיד שפסק וא"כ לא היה כל ההפסק מחמת אונס ואינו חוזר לראש לפי מה שפסק הרמ"א לעיל בסימן ס"ה. כתבו (ג) האחרונים דבזה אין צריך לומר הרבון הכתוב בס"ב דכשאין מרחיק אין ניכר בושתו וכלימתו וכעין שכתב ההג"ה לקמן בס"ב:

(ג) ואינו יכול. דבלא"ה (ד) אין לו להוציא רוח בשום פנים בתפלה (ה) ולא חיישינן לבל תשקצו אלא כשמשהא עצמו לקטנים או לגדולים אבל להפחה לא ונראה לי דעכ"פ יראה להזיז התפילין ולנתקן שלא יהיו מונחין על מקומן כי אסור להפיח בתפילין:

(ד) אחוריו. דבעינן (ו) שיהא פניו נגד המקום שהתחיל להתפלל להראות שרוצה עדיין לחזור לתפלתו (ז) ואפילו לצדדין או לפניו אסור:

(ה) ואומר רבון. בתוך התפלה (ח) דהא מופסקת ועומדת כבר ע"י הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע:

(ו) וחוזר למקומו. ובח"א הסכים לדעת הסוברים דיחזור למקומו קודם הרבון:

(ז) למקום שפסק. לכאורה הכוונה לתחלת הברכה שפסק בה וכדלקמן בסימן ק"ד ס"ה (לבושי שרד) ועיין לקמן מה שכתבנו שם להלכה בשם האחרונים:

(ח) ועי"ל סי' פ"ה. ר"ל דנתבאר שם דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכתב הב"ח דדוקא אם השהייה היה ע"י העיטושים וריח הנודף לבד ולא מצרפינן לזה מה שצריך לילך לאחריו ד"א והחזרה ואמירת הרבון וכ"כ הפמ"ג:

(ט) וגם לא יאמר. וטוב (ט) שיהרהר בלבו:

(י) המתעטש. י"א דדוקא כשמפיח בקול והמ"א חולק דה"ה בלי קול וגם בזה צריך להרחיק כנ"ל:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >