משך חכמה/ויקרא/טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משך חכמה ויקרא טו

ב

דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם. מה דבצרעת לא כתיב כן דברו אל בנ"י, יתכן משום דהזב הוא משולח חוץ לשני מחנות ועדיין הוא במחנה שלישית, מחנה ישראל, לכן אמר בזב אל בנ"י, משא"כ מצורע שמשתלח חוץ לג' מחנות ונפרד מן הכלל בנ"י, א"כ אינו בכלל בנ"י, רק הוא בדד לעצמו ופשוט.

תו"כ פרשתא א' דזבים פס' ג'. מה זבה מקום שמטמאה בטומאה קלה. פירוש, דמשמשת טמאה טומאת ערב, ושם אתמעיט שלא כדרכה, רק מקום שמזריע, דשכבת זרע כתיב, עיין לקמן פ"ו פסקא ח', ושם מטמאה טומאה חמורה. ופשוט.

ה

ואיש אשר יגע במשכבו. בתו"כ פרשה ב' פס' ח' אמרו לו מה ראית לרבות זה ולהוציא זה. הדבר נפלא דגם המה ממעטין גזול ומרבין גנוב, ומה זה שאילה. אולם לענ"ד נראה עפ"י מה דתנן בתוספתא ומייתי לה בירושלמי פרק הגוזל עצים זה הכלל, שהיה ר' יעקב אומר כל גזילה, שהיא קימת בעינא, ולא נשתנית מברייתה הר"ז אומר הרי שלך לפניך, והגנב לעולם משלם כשעת הגזילה, ועיין בתוספות ר"י דטראני בב"ק דף ס"ה באורך גדול, דגנב לא מצי אמר הרי שלך לפניך, דכתיב ביה חיים שנים ישלם, אחייה לקרן כעין שגנב, וא"כ א"ש, דלעולם כולהו קודם יאוש מיירי, ובכ"ז, בגנב כיון דלא מצי אמר הרי שלך לפניך, והכא במשכב, שאין לו טהרה במקוה ואין לו תקנה אלא שבירה, וכדמשמע לעיל במשכבו, ואם נשבר טהור הד"ה מה אם כ"ח כו', ודו"ק שם, א"כ כיון דהוא נטמא שוב הפסידו הרבה, דאינו עומד רק לשבירה, ולכך בגנב כיון דצריך להחיות הקרן כמו שגנב ולשלם אחרים, רביה רחמנא לטומאה דהוי כמשכבו, דשוב אין בעה"ב מקפיד, אם ישכב עליו, כיון שמחויב לשלם לו אחר טהור ובדמים שגזל מאתו, לא כן גזלן, כיון דאומר הש"ל, א"כ הבע"ב מקפיד ולאו שלו הוא. ופוק חזי מה דפסק רמב"ם בנתיאשו הבעלים דמשכב מטמא אף דפסק דיאוש אינו קונה, היינו כמאן דנתיאש שוב לא תליא בקפידא דבעלים, כמוש"כ הלח"מ פ"ב מהלכות גזילה, והפתח הבית. עיי"ש. ועיין תוספות ב"ק ס"ו, שהביאו התו"כ. ולענ"ד נכון מש"כ. ודו"ק.

י

תו"כ פרשת זבים פ"ד פסקא ד'. ר"א אומר והנושא אותם מה ת"ל כו'. פשוט, דלר' אליעזר אינו צריך קרא לרבות הנושא משכב ומושב, דיליף מקו"ח ממרכב וליכא למימר גולל ודופק יוכיחו, כדפריך ת"ק, דאיהו סבר באהלות פ"ב דגולל ודופק מטמאין ג"כ במשא. ודע דלנושא זב לא צריך קרא דמקו"ח ידעינן, דמה נושא מרכב טמא כש"כ נושא זב. והנה לר' ישמעאל, דסבר בחולין ע"ב, דקרא דוכי יגע ע"פ השדה בעובר משתעי, עיי"ש, וגולל ודופק טומאתן הלכתא גמירי לה, א"כ אם נימא, דזה שאין דנין מהלכה ה"ה דאין עושין יוכיח מהלכה, וא"כ לא מצי למימר גולל ודופק יוכיחו, ושוב ידעינן נושא משכב ומושב מקו"ח ממרכב, וע"כ דריש קרא דוהנושא אותם כר' אליעזר, דקאי על זובו ורוקו כו', א"כ קשה טובא אמאי צריך תנא דבי ר"י למילף בנדה נ"ה ע"ב דרוקו מטמא במשא מכי ירוק בטהור, ביד טהור, הא נפקא ליה מקרא דוהנושא אותם. וצ"ע. ומוכרח לפ"ז דדנין יוכיח מהל"מ, וכן דעת התוספות ב"ק דף כ"ו ע"א ד"ה ולא תהא שן ורגל כו' וי"ל צרורות יוכיחו כו' ואינן משלמין אלא ח"נ, אע"ג דהלכה הוא דנין יוכיח מנייהו. אולם התוספות סוטה דף כ"ח ד"ה אינו דין שעשה בו ספק כו' כתוב איפכא עיי"ש ודוק. אולם מה דאינו מטמא במשא בגו"ד א"ש טובא, דהא מה דמטמא מת במשא ילפינן קו"ח מנבלה כו' מת שמטמא באוהל א"ד שיטמא במשא, וכיון דטומאת אוהל ידענא מהלכה תו אין דנין קו"ח מן הלכה, לכן אינו מטמא במשא. ולדברי רמב"ם פ"ב מה' טומאת טו"מ, דטומאת גו"ד מדברי סופרים צ"ע מדברי תו"כ דילן. ועיין מש"כ בחידושי למסכת ערובין בזה. ודו"ק בכ"ז.

יג

וכי יטהר הזב מזובו כו'. הנה האחרונים חקרו בימי ספירה אם המה במחזקת מסולקין דמים, או כיון דבחזקת טומאה הן כ"ז שלא נגמר ספירתן. יעוין נוב"י מהד"ק סימן ס"ג. ונראה מפשטיות הכתוב, דזב שהזיבה איננה אצלו בטבע רק חולי במותרות הזרע, לכן כיון שפסק מלראות, חזקת גוף שלו שהוא מסולק מזיבה ועדיף מחזקת טומאתו, אבל זבה שהדם הוא אצלה בטבע, רק שיש לה וסת, בזו חזקת טומאה עדיף וכ"ז שלא נגמר ספירתה, עדיין היא בחזקת טומאה, לכן גבי זב כתיב וכי יטהר הזב בלשון עתיד, שהוא בחזקה שיטהר, וגבי זבה כתיב ואם טהרה מזובה, בלשון עבר, שאם כבר טהרה מזובה, שהטהרה איננה מוחלט כל זמן שלא ספרה ז' נקיים. ומשום זה אמר רבא סוף נזיר לא תימא ספק חזי ספק לא חזי דבכה"ג הזב בחזקת טהרה ודו"ק. ומזה נראה, דזב א"צ הפסק טהרה ויעוין ספר אור שמח הלכות שגגות בזה.

וספר לו שבעת ימים לטהרתו. בזבה כתיב וספרה לה שבעת ימים ולא כתיב לטהרתה, דהעיקר כשיטת רש"י וכל הקדמונים (לבד רמב"ם), דכל זמן שאינה סופרת ז' נקיים, לא הגיעו ימי נדתה, והא דאמרו ימי נדה שאין רואה בהן עלו לספירות נקיים הוא בזבה קטנה, וא"כ הספירה הוא אדרבא לטומאתה שאם תראה אחרי הספירה של שבעה נקיים תהיה טמאה נדה בראיה הראשונה ותהיה טמאה עד הלילה, דטבילת נדה בלילה, אבל כ"ז שלא ספרה ז' נקיים, אז בראיתה סותרת ואינה צריכה רק שבעה ימים, ומקצת יום ככולו, וטובלת בשביעי וטהורה בשביעי, אבל זב כי ספר שבעה תו אם יראה אחר זה אינו טמא כלל, וכי יראה שלש ג"כ יהא צריך שבעה נקיים לבד, לכן כתיב לטהרתו, שרק טהרה היא מביאה ולא טומאה ודו"ק.

ובתו"כ פרק ה' פסקא י"ד מנין שהוא טובל מבעו"י. פירוש דדריש בפסקא י"ב בשמיני יכול בין ביום בין בלילה ת"ל ביום, ביום ולא בלילה, וא"כ הוינא מפרש וספר לו שבעת ימים לטהרתו, ואח"כ בליל השמיני וכבס בגדיו ורחץ במים חיים וטהר וביום השמיני יקח, לכן דריש אימת הוא בא, כשהיה מעורב שמש אלמא טבילתו בעודו יום ודו"ק.

יד

וביום השמיני יקח לו שתי תורים כו'. כן בזבה, משום דחסה התורה על כבוד הבריות, שהזב והזבה יתבזו במה שיודע בפרסום זובם בהתעסק כהנים רבים בקרבנות שלהם, לכן חסה התורה ולא הצריכה רק עופות וליכא פרסום, אולם במצורע, שנתפרסם טומאתו, וכמו שאמר וטמא טמא יקרא, לכן פרסם טהרתו בקרבנות בהמה, ברבוי כהנים מתעסקים בזה, וכיו"ב אמרו בסוף יומא דבחטא מפורסם טוב לו שיתבייש, יעו"ש, כן הכא שידעו בטהרתו בפרסום ודו"ק.

ונתנם אל הכהן ועשה הכהן כו'. אולי מפני שכיון שנזרק עליו החטאת, הרי תו נעשה טהור גם מטומאת מחוסר כפורים, ואם כהן הוא, הלא יכול להקריב עולה בעצמו, וא"כ יהא העולה לבעלים, וכמו כל כהן, שבא לעבודה במשמר אחר ואף אם אינו עובד בקרבן בהמה עורו להמביא, קמ"ל דכאן צריך ליתן השני תורים אל הכהן להקריב, הואיל ואינו יכול להקריב החטאת. וזה דין חדש.

ויתכן דכבר אמרו ביומא מ"א, דאין הקינין נקבעין אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן, ועיין רש"י שם, שמביא מקרא דין דכתיב ועשה אותם הכהן אחד חטאת, וא"כ קמ"ל דאם הפריש הבעלים קינין סתומין והביאן אל הכהן, הרי המה נתונים אל הכהן, דאם מת או נאבדו ונתכפר באחר יפלו כולן לנדבה דהעורות לכהנים, וכמו שאמרו נזיר דף כ"ו דהלכה היא בכל חייבי קינין, ועיין רמב"ם פ"ה מהל' פסולי המוקדשין הל' י"א י"ב ויונעם יותר ומרמז ההלכה. ואם נגיה בדברי התו"כ דריש מונתתם, דאם הפריש הבעלים זו לחטאת וזו לעולה מהני מהא דכתיב ונתתם, וכלום אדם נותן אלא מה שיש לו, שזכות שלו נתון לחבירו. ודו"ק, כי בכל מקום בתורה לא כתוב ונתנם. יעוין היטב.

טו

וכפר עליו הכהן כו' מזובו. הנה בזבה כתוב וכפר עליה כו' מזוב טומאתה. והוא ברור, דזב בעל שתי ראיות הלא טמא שבעה ימים, ובעי לספור שבעה נקיים, וא"כ הראיה השלישית לא הוסיפה עליו שום טומאה, רק חיוב לענין קרבן, דזב בעל שתי ראיות אינו מביא קרבן, ולכן כתיב וכפר עליו מזובו ולא מזוב טומאתו, דהראיה השלישית, שהביאה עליו חיוב קרבן לא הוסיפה עליו שום טומאה, אבל בזבה, הלא כשרואה בשני ימים אינה טמאה ז' ימים, ולא בעיא ז' נקיים, רק יום אחד סגי לשני הימים, א"כ הראיה השלישית שהביאה עליה חיוב קרבן הוסיפה עליה גם הטומאה של שבעה נקיים, לכן כתיב וכפר עליה כו' מזוב טומאתה. ומזה דרשו חז"ל מזובו, יש זבין שמביאין קרבן ויש זבין שאינן מביאין קרבן פירושו מדלא כתיב מזוב טומאתו. ועיין פ"ק דמגילה שם ודו"ק.

טז

תו"כ פרשת זבים פ"ו פסקא ג'. ורחץ במים אפילו במי מקוה את כל בשרו, מים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה כו' ברום ג' אמות. לפ"ז דהך כל בשרו קאי אשיעורא דמקוה א"ש דגבי זב כתיב ורחץ בשרו במים חיים ולא כתיב כל בשרו, משום דתמן לא בעי שיהא הטבילה במ' סאה, רק מעיין בכ"ש, וכפי שיטת הראשונים הברורה דבין אדם בין כלים מטהר בכ"ש. ודו"ק.

יח

ורחצו במים. בתו"כ. הקיש רחיצתה לרחיצתו מה רחיצתו בנקיות כו' מה רחיצתו במ' סאה. וכן למד לעיל מקרא דוכבס בגדיו ורחץ בשרו במים דחציצה איכא בבגדים. ובזה מיתרצא מה דדריש הגמרא בסוכה ורחץ במים את בשרו מאת בשרו שהוא סימן הפעול שזה מורה עצם בשרו בלא שום דבר החוצץ בין המים לבשר, והקשו בתוספות דכיון דרובו המקפיד חוצץ הלכה למ"מ א"כ קרא למה לי וכיוצא בזה הקשו בגמרא נזיר דף כ"ה ל"ל קרא הילכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה, אך לפ"ז א"ש, דבמכות דף י"א אמר דפליגי תנאי בס"ת שתפרו בפשתן, ר"מ ור"י, דמ"ס דכי איתקוש לתפילין למאי דכתיב בקרא, למאי דילפינן מהלמ"מ, כמו לתופרו בגידין לא איתקוש, וא"כ הכא אי לא הוה כתיב חציצה בקרא רק הוי ילפינן מהלכה לא הוי מקשינן רחיצתה לרחיצתו על חציצה וכן בכבוס בגדים לא הוי ידעינן חציצה ולכך לא מייתי בתו"כ הך דרשא דחציצה, משום דאיהו סבר דלהלכותיהן נמי איתקוש, וא"כ קרא למה לי, מהלכה ידענא, ואולי ר' יהודא סבר כן וסתם ספרא ר' יהודא. ויש להאריך בזה. וקראי דורחץ במים את כל בשרו בפ' אחרי דכתיבא בכה"ג, לכן לא ידענו באשה וצריך להקיש אשה לאיש. ודו"ק היטב.

יט

שבעת ימים תהיה בנדתה. בתו"כ ולא בזיבתה כל שבעה. לפי שיטת רש"י הכי פירושו, דזה יכול להיות, שראתה דם יום י"א, ואח"כ ראתה יום י"ב הרי היא נדה וזבה קטנה, וימי נדה עולין, עיין נדה נ"ד, א"כ הכי פירושו, שזה לא יוכל להיות כלל, שתהיה זבה כל ז', היינו שהיא צריכה שבעה נקיים ובכ"ז אם תראה אחר י"א יום תהיה נדה וא"כ היא נדה וזבה כל ז', זה אי אפשר, דאינה נעשית נדה עד אחר ספירת ז' נקיים, אבל לפירוש הרמב"ם כן הוא דלעולם חשבינן ימי נידות, ימי זיבות כסדרן בין ראתה, בין לא ראתה מתחלת שעת וסת הקבועה לה, וזה אם תראה בלא עת נדתה הוה זיבה, וגמירי לן י"א יום בין נדה לנדה בין חזיא דם, בין לא חזיא, לכן קאמר, ששבעת ימים אלו מתחלת ראיתה, כך לפי המנין ואח"כ י"א זיבה ואח"ז ז' נדה וכו', שבעת ימים תהיה בנדתה נחשבין למנין נדות ולא למנין ימי זיבה, שלא יהיו לעולם בימי זיבה, אף אם ראתה ג"פ קודם ולא ספרה ז' נקיים, בכ"ז אינם מימי זיבה, יכול עד שתהיה רואה דם כל שבעה, פירוש, דסד"א דוקא, שלעולם בתחילת מנין השבעה רואה דם [לא שכל יום מהשבעה רואה דם, כמו שפירש הק"א, דזה לא משמע כלל מהפסוק. ודו"ק]. היינו, שמתחילת ראיתה חשבינן ז' ימי נדה ואח"כ י"א ימי זיבה, ואח"כ אם רואה דם בתחילת ז', שוב הוה ימי נדה, אבל כי לא ראתה דם, אימת שתתחיל לראות, אפילו אחר הז' הוה נדה [וכמו לרש"י. והבן], לכן קאמר תהיה אעפ"י שאינה רואה, פירוש אע"פ שאינה רואה כל ז' כלל וכלל נחשבים לימי נדה, ושוב אחר הז', אעפ"י שלא ראתה דם בהן כלל, הוה זבה, ולראיה אחת מונה אחד, והברייתא קאי על מנין ימי נדות וימי זיבות. ודו"ק היטב בכ"ז, כי הוא נכון.

כג

ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנגעו בו יטמא כו'. הנה עומק הפשט לדעתי עפ"י דברי שמואל, דבדקה קרקע עולם ומצאה עליו דם דטהורה, דבבשרה עד שתרגיש בבשרה, אבל אם ראתה בלא הרגשה טהורה האשה. והנה הלכה, דדם הנדה מטמאה בין לח, בין יבש, והדם אינו עושה משכב ומושב לטמא אדם, לפ"ז יתכן לפרש כך, דאשה כי יהיה דם זובה בבשרה, היינו ע"י הרגשה, שמרגשת בעת זיבת הדם, אז טמאה האשה דין נדה וכל דינים הנאמרים למעלה על האשה בה, אבל אם לא הרגישה האשה, שיבא ממנה הדם, רק שהדם הוא על המשכב, או על הכלי אשר יושבת עליו, אז אין האשה טמאה טומאת נדה אעפ"י שברור, שממנה יצא הדם, רק שלא הרגישה, אבל הדם דין דם נדה יש לו, שהנוגע בו, בהדם, יטמא עד הערב, וזה שאמר שאין המשכב ומושב טמא רק הנוגע בהדם וזה שאמר ואם על המשכב הוא, הדם האמור למעלה כו' בנגעו בו, בהדם יטמא. ושם דם לשון זכר, כמו שאמר יהיה כו'. כן נ"ל פשטות המקרא. ודו"ק.

כד

ותהי נדתה עליו. פרק בנות כושים דף ל"ג אמר רבא עליו להטעינו משמע. פירוש, דהוי כמו שנדתה הוא דם נדה שלה עליו משמע וכנושא דם נדתה דמי כל הז' ימים, והנושא דם הנדה מטמא בגדים, דכל שלא פירש ממטמאיו, הוא אב הטומאה במגעו לטמא בגדים, וא"כ הבועל נדה מטמא בגדים במגעו, דהוי כמו דדם הנדה אכתפיה דיליה דמטמא בגדים, ותו ליכא לאקושי למשכבו לקולא, דמשכבו אינו מטמא בגדים, רק אוכלין ומשקין ועל כרחך דדרשת מה היא מטמאה אדם לטמא בגדים, אף בועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים, לאקושי הוא להיא לחומרא, וליכא למימר לקולא שדומה למשכבו, דהא הכתוב אומר דהוי כמאן דדרי דם נדתה אכתפי' משמע. ויעוין מגילה דף ח' כיון דאמר עלי, כמאן דטעין אכתפיה דמי ופשוט לדעתי ודו"ק.

ובתו"כ פ"ז פסקא י"א יכול היא והוא לא יטמאו טומאה חמורה, אבל היא והוא יטמאו טומאה קלה. פירוש דמשכבו של בועל נדה אינו מטמא רק טומאה קלה לטמא אוכלים ומשקים, וא"כ מקיש משכבו למשכבה, שכמו שהיא אינה מטמאה, רק במשכב המיוחד, כן בועל נדה [דלא עדיף ממנה, שטומאתו מסבת טומאתה], ודחי דלמא שניהן שוין לטמא טומאה קלה במה שאינו מיוחד למשכב ומושב, ומסיק, דלכן כתיב בבועל נדה המשכב משמע המיוחד, הא אינו מיוחד, אינו מטמא טומאה קלה ג"כ, אולם בנדה גופה לא שמענו אפשר, דאף משכב, שאינו מיוחד אינו מטמא רק טומאה קלה ואתמעיט מטומאה חמורה לטמא אדם כו' ונדה גופא חמירא גם בזה מבועל נדה. וכן פירש באמת כן רבינו תם הובא בתוספות עירובין דף כ"ז ע"א ד"ה כל שהזב נישא עליו טהור, ותוס' תמהו מהך ברייתא דתו"כ. ואנא לא ידענא איך ומה. עיי"ש. וצ"ע.

אולם צ"ב הברייתא לעיל פרשה ד' פסקא י"ג יכול לענין לטמא כו' אבל לענין ליטמא תטמא את הכל ת"ל עליו כו'. ודא צ"ב לדברי הכל הא אם נימא דממעטינן, דדבר שאינו ראוי למשכב אינו טמא בעצמותו [אף שלא לטמא אחרים], א"כ קרא בבועל נדה ל"ל למעט מטומאה קלה מה שאינו ראוי למשכב, הוא קו"ח מנדה. וצ"ע. וצ"ל דכונתו למטמא, היינו שיהיה אב הטומאה לענין מנין אוכלין ומשקין, דהנוגע בו יהיה ראשון. וכיו"ב כתבו תוס' בפסחים דף י"ז גבי כלי חרס. ודו"ק.

והנה הראב"ד כתב דעליונו של זב מטמא כלי שטף במגע וכבר תמה בכס"מ דזה מתנגד לכמה גמרות ערוכות. ואולי נראה לענ"ד דראב"ד לא קאמר רק דוקא כשלא פירש היינו בעוד עליונו של זב מחובר לזב ומונח עליו, אז אם נגעו בעליונו כלי שטף מטמא אותם, ודלא כהרמב"ם, שכתב שם פרק י' ה"ה הכל ולד טומאה ואינו מטמא אדם וכלים, חוץ מן האדם, שעל גבי הזב, שעד שלא פירש ממטמאיו מטמא שאר כלים, ע"ז פליג ראב"ד, דכל זמן שלא פירש העליון מטמא כלי שטף, אם נגעו בו. ומיושב שפיר דרשת הגמרא דנדה ל"ג וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו (הזב) יטמא עד הערב, היינו כלי שטף ובחיבורין דיש להם טהרה במקוה. והא דאמר הגמרא אוכלין ומשקין הוא דמטמא, היינו לאחר שפירשו מזב. ודו"ק.

ובזה סר תמיהת הרב ר' יעקב כהנא על ר"ת דהא תני כל הנישא על גבי הזב טמא, וזה דוקא לטמאות טומאה קלה דסבר כהראב"ד, וא"כ עליונו של זה הנישא עליו מטמא כלים בחיבורין. ודו"ק.

כה

כל ימי זוב טומאתה. פירוש, שהזוב מחמת הטומאה לא שהיא מחמת ולד, שאז חביבה להבעל, וזה הוא המקשה מחמת ולד בימי זיבה.

בתו"כ אין לי אלא הרואה שלשה שהיא זבה מנין רואה שנים כו' מנין לרואה אחת שהיא זבה ת"ל כל ימי זוב. בפירוש המשנה לרמב"ם פ"א מזבים הגירסא דיליף על שנים ואחד מן כימי נדתה, וכמו שהנדה אפילו לא ראתה אלא ראיה אחת היא נדה, כן זבה בראיה אחת נעשית זבה. יעו"ש. ולפ"ז לענין משכב ומושב דנפק"ל בברייתא השני הוא מן קרא דאיתא גבי משכב כטומאת נדתה, שאפילו פעם אחד היא מטמאה משכב ומושב ודו"ק. ומסולק תמיהת התוס' בשילהי נדה דר"ע לא דריש כל. עיי"ש ודו"ק.

כח

וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר. פירוש ללמדנו, שגם ימי לידתה, שאינה רואה בהן עולין לנקיים ואז תמתין עד עבור הימי לידה ותטהר. וזה כמ"ד אחר מופלג. ולמ"ד אחר סמוך, מלמד שאם ספרה ז' ימים בתוך ימי טוהר וראתה למחרתו ביום השמיני דם, שאז אינו סותר, כיון שהוא אחרי ספירה וטובלת ומותרת לבעלה, אף ששופעת דם. ולכן לא כתיב שבעת ימים לטהרתו כמו גבי זב ודו"ק. ועיין רא"ש סוף פרק בנות כושים והבן.

כט

והביאה אותם אל הכהן אל פתח אהמ"ע. וביולדת כתוב אל פתח אהמ"ע אל הכהן. נראה דמרמז, שלא תשמש ביום שביעי שמא תראה ותסתור וכדר"ש, לכן הלא היתה אסורה כל ימי זובה בתשמיש ובלילה שמשה מטתה, וא"כ כי רחצה ביום היא טבול יום ואסורה להכנס למחנה שכינה, אף אחרי הקרבן, לכן כתוב אל הכהן קודם. ודו"ק.

לא

והזרתם את בנ"י מטומאתם. זו עשה שבנדה לפרוש סמוך לוסתה (שבועות י"ד). ועפ"ז צריך לפרש הא דקאמר ולא ימותו בטמאם את משכני בתוכם, עפ"י מה דדריש ר"ע סוטה דף י"ז איש ואשה זכו שכינה ביניהן [שם ט"ו], לא זכו אש אוכלתן, וזהו בתוכם, בין איש לאשתו. ודו"ק.

לג

תו"כ פרשת זבים פ"ט פסקא י"ב. ולאיש אשר ישכב עם טמאה להביא את הבא על שומרת יום כנגד יום. הנה מקור הדרשה נפ"ל דלפי סדר הפרשה לעיל כתיב זב קודם ואח"כ בע"ק, ואח"כ נדה, ואח"כ בועל נדה ואח"כ זבה, והכא קא מהדר בועל נדה לסוף, ולכך דריש ליה על בועל שומרת יום, דנפק"ל לעיל מקרא דזבה. יעו"ש לעיל ודו"ק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.