משך חכמה/במדבר/כט
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
ובחדש השביעי באחד כו' כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. לפי מה דדריש ר' לוי וירושלמי מסיק כן, דבפרשת אמור כתיב שבתון זכרון תרועה, משום דבשבת אין תוקעים, יש לכוון גם מה ששם הקדים זכרון תרועה, ואח"כ מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו, אבל כאן כתיב קודם מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה ל"ת, שמלאכת עבודה היא מלאכה שאינה של אוכל נפש, הא של אוכל נפש תעשו, שע"כ איירי בחול, ואז יום תרועה יהיה לכם, משא"כ בפ' אמור שאיירי בשבת הקדים זכרון תרועה, שאינו תנאי אל הזמן שמותר אוכל נפש, שבשבת איירי שגם אוכל נפש אסור, ואין לתקוע רק זכרון תרועה יהיה לכם. ודו"ק.
וע"ד הדרוש הענין, דיש אצל האדם בחינת ראיה ובחינת זכרון, ראיה הוא לסור מכספו החמס ולזרוק השרץ מידו, ולהרחיק העבירה שיש עתה תחת ידו, ובחינת זכרון הוא להרחיק מכחות נפשו את אשר נשחת בטבעו על ידי איזה און אשר עשתה וגרם לנפשו תכונה רעה אשר יוכל לבוא מזה לעשות מה שאינו ראוי כשיבוא לידו, וזהו זכרון, שאין העול תחת ידו, רק כי יחשוב בכחותיו ויפשפש במעשיו ימצא אשר טמא כחות נפשו הטהורה, וכן יש אצל השי"ת ראיה אשר הוא רואה להסיר חרון אף ורוע הגזרה מהאדם, ויש זכרון, שזוכר מה שיש לצדד בזכות האדם, ולכן מרחק ממנו את אשר ראוי להיות עפ"י סדור הטבעי ומקורות הזמן, ולכן בננוה כתוב מן החמס אשר בכפיהם, שלא הרחיקו רק מה שיש בידם, לכן כתוב וירא כו' וינחם על הרעה אשר דבר לעשות, וכן אמרו בירושלמי תשובה של רמיות עשו אנשי ננוה, והנה אמרו בפרק ראוהו ב"ד שופר כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי, שיש עבירות שאין אדם רואה לעול, וזה כשהכל עושין יאמר בלבבו אין אני צדיק מכל ישראל, ועד אם הורו לו ב"ד יאמר מה לי הלא ב"ד התירו לי, עד שמטעם זה אמרו יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, ובכ"ז כל ישראל שעשו עפ"י ב"ד אם כי בחוץ אין כפרה ע"ז, בפנים על הפרכת צריכים לפר לכפר, אולם לפני ולפנים, הוא בין הבדים, גם בלא נודע לו שנטמא ונכנס למקדש או אכל קדש, דהוי כמו טעה בדבר מצוה, שנתכוון לאכילת קדש ולהכנס למקדש דבכה"ג פטור בחוץ, ע"ז ג"כ צריך כפרה לפני ולפנים, אף דלא נודע לו עדיין ונתכוון למצוה, נמצא דבלפני ולפנים גם על דבר של מצוה שעשה בצירוף כל ישראל בהוראת ב"ד ולא נודע לו עדיין מחטאו, ג"כ צריך כפרה, כן ברה"ש שמלך יושב על כסא דין צריך לחפש ולמדכר אנפשיה על כל מפעל פרטיי שעשה אם יש בו אשר לא כדת, אף כי כוון לדבר מצוה ועשה בהוראת ב"ד בכל ישראל, לכן אמר זכרון תרועה יהיה לכם, שהאדם צריך להזכיר לעצמו כל פרטי מעלליו ומעשיו שעשה אף מעשיו הטובים ומה שלא הרגיש בעשייתן שום חטא, וזה שאמר תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו על דברים המכוסים מבני האדם בתכלית ההעלם גם ע"ז צריכים לזכור ולחפש. ודו"ק. ולכן פירשו בשם ר"ת, דאדם נידון בכל יום, היינו שלא יחלה, זה שלא יחרה עליו אף ד', אבל אם חלה שיתרפא, שזה נגד הטבע, כמו שאמרו שגדול זה הנס מחנניה מישאל כו', ע"ז דוקא ברה"ש, שאז בחינת זכרון אצל השי"ת, שזוכר אותו שלא יבוא שום רעה עליו עפ"י הסדור הטבעי. ודו"ק.
ובמדרש שוחר טוב. תקעו בחדש שופר חדשו מעשיכם ושפרו מעשיכם. הביאור, כי על משפט כזה מי יוכל לעמוד, ולזה אמרו שיראו לחדש מעשיהם, הוא להנחיל שמירת הדת ודיעות הצודקות אצל בניהם, הדור החדש, וע"ז אמרו כל המלמד תורה לבן בנו כאילו קבל מהר סיני, שזה העיקר להיות הדת חדש וידיעת השי"ת חזק אצל הבנים כמו שקבלו מעצמם, וזה נקרא חדשו מעשיכם, ועי"ז שפרו מעשיכם, כי רואין אנו מי שבניו נתרחקו מעבודת השי"ת ואמונתו, גם האבות יחקו כהקופים את מפעלות בניהם לבלי התרחק מאתם הרבה [ויש אשר מתנצלים כי כוונתם לשמים, כדי שיקובלו דבריהם אצל הבנים במה שיוכלו להועיל], לזה אמר חדשו מעשיכם ועי"ז שפרו מעשיכם, ור' ברכי' אמר שפרו מעשיכם וחדשו מעשיכם, כי אם האב נזהר לפשפש במעשיו, אז גם הבן שומר תורתו ונאמן לבבו לאלקיו, ואם רואה הבן כי האב אינו נזהר בקלות, אז אינו נזהר הבן גם בחמורי חמורות, וזה ששפרו מעשיכם ועי"ז חדשו מעשיכם, יהיה דור חדש נאמן לאלדיו. ולזה סיים ומה שופר תוקע בזה במה שמונח בפיו ומוציא מזה בצד הרחוק כך כל קטרוגין שבעולם כו' אני שומע מזה ומוציא מזה, פירוש, כי ע"י הדור האחרון אשר יומשך ידיעת השי"ת ותורתו ע"י זה האיש, הלא הוא זכות בלתי תכליתי, מועיל להרחיק ממנו כל רע אשר עליו בקטגוריא מצד הזמן הנוכחי, וזה בכסא ליום חגנו, מלשון יום הכסא, כי יבוא זמן העתיד בדור החדש הבא לידיעת דרכי התורה ע"י עמל האבות וגידולם לתורה. ודו"ק.
ג[עריכה]
הנה דע דבכל מקום דאומר במנחה ונסכים שהן לפר לאיל לכבש, אם יש פרים יותר מאחד או איל יותר מאחד, או כבש אומר לפר האחד לאיל האחד, אבל כשאין רק אחד אומר לפר לאיל, וכן הראשון בטהרת מצורע בעשיר אמר ולקח הכהן את הכבש האחד, לפי שיש עוד כבשים, ובעני אמר כבש האשם, שאין כבש אחר זולתו, וכאן כתוב בחדש השביעי כו' לפר לאיל לכבש האחד, ובסוכות לפר האחד כו' לאיל האחד, ובשמיני לפר לאיל ובעשור לחדש כו' ומנחתם לפר שני עשרונים לאיל האחד, משום דאיכא לצבור שני אילים איל אחד דעבודת היום כתב האחד. או דמרמז דהוו אחד. וביום הבכורים שני עשרונים לאיל האחד, אף דאין רק איל אחד מ"מ הואיל ועם הלחם יש עוד שני אילים כתב האחד, אבל בראשי חדשיכם כתוב לאיל האחד, כיון שאין כאן רק אחד היה צ"ל לאיל. ונראה דמורה לנו משום דכתיב לחדשי השנה, ויש ראש השנה, שאז איכא עוד איל מוספי היו"ט, לכן כתב לאיל האחד. ומרמז אותנו, דמוספי רה"ש יש כאן שלשה אילים למוספים. ודו"ק.
ז[עריכה]
ובעשור לחדש כו', שלשה עשרונים לפר שני עשרונים לאיל האחד. לפלא, דכל הפרשה או דכתיב בשניהם האחד כמו ביום הבכורים או דלא כתיב האחד, כמו ברה"ש, וכאן גבי פר לא כתיב האחד וגבי איל כתיבא, לזה נראה דקמ"ל קרא דאיל זה של מוספין ואיל של עולת העם האמור באחרי אחד הוא, וכרבי דסבר כן במסכת יומא דף ע' ע"ב. ואולי יש לכוון זה בכוונת הגמ' מ"ט דרבי דכתיב אחד. עיי"ש ודו"ק.
ח[עריכה]
והנה בכולהו מוספין כתיב ריח ניחוח קודם לד', ובוהכ"פ כתיב ריח ניחוח בתר לד', משום דביוהכ"פ לית רשות לאסטוני, שבטל החומר, זה היצר הרע, שפרושים מכל החומריות, וזה שאמר מה מלאכי השרת אין להם ישיבה, שהבעה"ב יושב ואורח אינו רשאי לישב עד שיאמר לו שבו, לכן האדם הוא בחירי יושב כבעה"ב, אבל מלאכים שאין להם בחירה שהם מוכרחים מהשגתם יתברך שמו תמיד בלא חומר חוצץ נקראים קאמיא, שעומדים הם, וביוהכ"פ גם ישראל בטלה חומריותם, והמה כמעט מוכרחים לעשות רצון אלדים, ולכן בכל המוספין צריכין לכוון לשם ריח לשם ניחוח כתיב והקרבתם ריח ניחוח לד', שיקריבו לשם ריח, אבל ביוהכ"פ כתיב והקרבתם עולה לד', וריח ניחוח יהיה בלא כוונה. ודו"ק.
והנה יוהכ"פ מכפר על זדונות, ועל חיובי קרבן מכפר על הספיקות, ואינו מביא אשם תלוי בעבר יוהכ"פ, כמו דדריש מכל חטאתיכם לפני ד' שאין מכיר בו אלא השם, כדתנן סוף כריתות, והנה על אשמות אינו מכפר רק ביחידים, לא בצבור, כי אין אשם בצבור, ולזה אמרו בתפלה מלך סולח לעונינו ולעונות עמו ב"י, שזה מכפר זדון הפרטי וזדון הכללי, ומעביר אשמותינו בכל שנה, כי אין אשם תלוי בצבור, ולכן לא אמר אשמות עמך ב"י. ודו"ק.
ובעשור לחדש. לא כתיב גבי שעיר עזים לכפר עליכם, משום שיום מכפר בלא שעירין. ובחג הסוכות לא כתיב לכפר עליכם, משום שבארבעה פרקים שהעולם נידון בכולהו מפורש בתורה בפסח הביאו עומר שנידונין על התבואה, בעצרת הביאו שתי הלחם כו' על פירות האילן כו' וברה"ש בשופר, אבל בחג הסוכות נסכו לפני כו' שנידון על המים, וניסוך המים הוא הלכה למשה מסיני, ולא כתוב בתורה, ולא נכתב שהוא זמן כפרה ודין ודו"ק.
יא[עריכה]
מלבד חטאת הכפורים. לר' אליעזר ב"ש דסבר, דשני אילים היו חד דמוספין וחד דחובת היום דפ' אחרי היה צריך לכתוב ומלבד עולת העם ובקרית ספר הוכיח מזה כרבי. ודברי רמב"ן המה נפלאים. ונראה לישב, דמנחות ונסכים לא כתיבי באיל אהרן ואיל העם, אע"ג דאינן באין בנדר כו' רק חובה, בכ"ז חייבין במנחות ונסכים מקרא דכתיב בפ' שלח גבי נסכים או במועדיכם. ועיין מנחות צ"א לרבות אילו של כ"ג ושם. ולר' ישמעאל דדריש הא דכתב בפ' נסכים אל ארץ מושבתיכם לאחר ירושה וישיבה, ולא קרבו נסכים במדבר (עיין קדושין ל"ז), א"כ באיל אהרן ואיל העם לא הקריבו נסכים עד לאחר ירושה וישיבה, וטעמו דהוי כקרבן יחיד, דלא הקריבו במדבר רק בצבור, משום שזה האיל היה רק להעם לא לכה"ג ואחיו הכהנים שקרויין בית אהרן, שלהם הי' פר לחטאת ואיל אהרן לעולה, ולכן לא קרבו בו נסכים עד לאחר ירושה וישיבה, ולכן כאן במוספים, הלא חטאות אין בהן נסכים כלל, ועולות יש להן נסכים במדבר, אבל עולת העם ביוהכ"פ איך יכתוב מלבד עולת העם ומנחתה, הלא עד לאחר ירושה וישיבה לא צריכי נסכים, ואם יכתוב מלבד עולת העם לבד, הלא אחר ירושה וישיבה יטענו נסכים, לכן לא כתבה זה כלל. ודו"ק.
ומה נפלא לפ"ז דר"א ב"ש בדף ע' ע"ב אמר אליבא דרע"ק דחד איל הוי, יעו"ש תוס' ד"ה דכו"ע, ולפ"ז א"ש, דלרע"ק דסבר דנסכים קרבו במדבר, א"כ מוכרח מדלא חשבה התורה מלבד עולת העם ומנחתה ועולת התמיד, כמו שכתוב ברה"ש דחד איל הוי. ודו"ק היטב.
יב[עריכה]
ובחמשה עשר יום לחדש השביעי. לא כתב הזה כמו באמור. נראה דמרמז לדין המבואר ברמב"ם בסוף פ"ג מקדוש החדש, שאם באו עדים מרחוק שנראה החדש בליל שלשים קודם חצי החדש מקבלין עדותן וחוזרין ומונין לאותו החדש מיום שלשים, אבל אחר חצי החדש מניחין מעובר כשהיה ומונין מיום שלשים ואחד, לכן קודם חג הסוכות יתכן להיות כי קודם יום החמשה עשר קבלו עדים שנראה בזמנו וחוזרין ומונין מיום שלשים, ונמצא יום הט"ו אינו לחדש הזה שעשו רה"ש ויוהכ"פ (והטעם עי' בס' אור שמח), רק ליום ל' ודו"ק.
וחגותם אותו חג לד' שבעת ימים. לא כתב כאן בסוכות תשבו, כמו שכתב מצות יאכל בפסח וברה"ש יום תרועה יהיה לכם, משום דבחג היו צריכים כולם להראות לפני ד' בשילה או בבית עולמים, וכי יעלו כולם אז פטורים מדין הולכי דרכים ומשום מצטער ופטורים מסוכה, לכן לא הזכיר זה. ואולי מכאן סמכו חכמים לזה. ויעוין רמב"ן ע"פ דכל האזרח בישראל דברי נועם.
ועוד יתכן דמשום הכי לא כתוב בסוכות תשבו, משום שכולל בזה גם שמיני עצרת שאין בו מצות סוכה, ואי דא"כ הי' לו לאמר שמונה ימים, מזה למד בפסחים דף ע' דחגיגה אינה דוחה שבת, כן נראה דהדיוק מדלא כתב בסוכות תשבו גבי' כמו בפ' אמור. ודו"ק.
יד[עריכה]
ומנחתם כו' מלבד עולת כו' ונסכה. הנה לא נזכר נסכים ביום ראשון. נראה דמרמז, דלמספר רב כזה אם יחסרו נסכים אז אינן מעכבין הקרבן ומביא הקרבנות בלא נסכים. ואמינא דבר חדש מאד, דבכל התורה חטאת קודם לעולה, לבד בחג הסוכות, דיליף בזבחים צ' דכתיב כמשפט עולה קודם לחטאת, וזה דוקא כשבאה עולה עם הנסכים אז העולה קודם לחטאת, דאם מנחות ונסכים באין להעולה כמשפט, אז משפט החטאת שאינה טעונה נסכים מאוחר לעולה כסדר הכתוב בתורה, אבל אם אין נסכים להקריב, אז החטאת קודם לעולה כמו בכל התורה, לכן רמזה תורה ביום ראשון שלא כתבה כמשפט, שלא הזכירה נסכים, משום דבבאין בלא נסכים החטאת קודם. ודו"ק.
ופוק חזי גבי יולדת שאם אין לה די ידה להביא נסכים לכבשה עולה מביאה עוף, אע"פ שעוף אין לו נסכים, בכ"ז כיון שלכבשה אין נסכים עדיף טפי בן עוף שא"צ נסכים שקרבן בלא נסכים אינו מהודר, ולכן אמר ר"ש בהתכלת דעדיף טפי אחד עם נסכים ממרובים בלא נסכים יעו"ש, לכן כאן אם העולה בלא נסכים אז החטאת קודם. ודוק[1].
טו[עריכה]
ועשרון עשרון לכבש האחד. נקוד וא"ו דועשרון קמא, ודריש הגמ' פרק שתי מדות (מנחות דף פ"ז) שלא ימדוד בשל שלש לפר ושל שנים לאיל. וצ"ע דלמה נקטיה קרא גבי חג הסוכות ולא נקטיה לעיל בר"ח ועצרת ופסח. והנראה לענ"ד, דאמר הגמ' בפרק המנחות והנסכים שמנחת פרים יכולה להבלל זה בזה, וכן מנחת כבשים יכולה להבלל זה בזה, וא"כ כאן שהכבשים המה ארבע עשרה, ואיכא כאן איפה, קמ"ל דאינו מודד באיפה רק שצריך למדוד מדתן עשרון עשרון בפני עצמו. וביחזקאל נקט במדות היבש איפה. ועיין מנחות מ"ה ובתוס' שם. והגם כי של פרים ואילים שוה בלילתן ויכולין להבלל זה בזה, לא תמצא בשאר מועדים שני פרים ושני אילים, וא"כ ליכא כאן עשרה עשרונות שיכולין להבלל זה בזה רק בחג הסוכות, קמ"ל דאין מודדין באיפה רק בעשרונות, אע"ג דאיכא טרחה מרובה. ודו"ק.
יח[עריכה]
ומנחתם ונסכיהם כו' מלבד עולת התמיד ומנחתה ונסכיהם. זה פלא גדול על מי קאי הך ונסכיהם, אם על מוספי היום הלא כבר כתוב ונסכיהם, ואם על עולת התמיד, ונסכה הוי ליה למימר. ועיין רש"י בזה. ואחר העיון הוא למוד גדול על נסוך המים, דנסוך היין מתיחס אל הקרבן לא אל היום, ואם הביאן קודם הקרבן פסולים, ומביאה אדם אפילו לאחר עשרה ימים, וכמו דדריש בפ"ב דתמורה מנחתם ונסכיהם אף בלילה, פירוש, בלילה שאחרי הבאת הקרבן, דהמנחה והנסכים מתיחסין אל הקרבן לא אל היום, הא נסוך המים אע"ג דלכתחילה מצותה עם התמיד, כמו דכתיב ביום ששי ונסכיה, בכ"ז נסוך המים מתיחס אל היום לא אל הקרבן, ולכן אם נסכן בלילה שלפני הבאת הקרבן יצא, ואם עבר היום ולא נסך מים, כיון שעבר יומו בטל קרבנו, וכמו שמפורש בירושלמי פרק לולב וערבה הלכה ו', עיי"ש, נמצא דנסוך היין הוא שייך ומתיחס אל עולת התמיד, וצריך להביאה אחר הקרבן ובלילה שאחר כך ג"כ סגי, ונסוך המים הוא שייך אל חובת היום, לכן כי נסכו בלילה כשר, כן כי לא נסכו בו ביום עבר יומו בטל קרבנו כו', וזה שאמר ונסכיהם היינו נסוך המים שהוא של היום ונסוך היין שהוא של עולת תמיד.
ולבי אומר לי שהוא דברי הירושלמי שם, דבעי הקדימן לזבח מה הן ניסכן בלילה מה הן לא ניסך היום מהו שינסך למחר מן הדא דאר"א בשם ר' יוסי ונסכיה אחד נסכי מים ואחד נסכי יין הד"א הקדימן לזבח כשר ניסכן בלילה כשר לא ניסך היום לא ינסך למחר על שם עבר יומו בטל קרבנו. וזה תמוה דאדרבא מדאיתקוש לנסכי יין ובנכסי יין הכל להיפוך, דבעי להיות אחר הבאת הזבח, ובלילה שלאחריו, ואף לאחר עשרה ימים, וברור שצ"ל ונסכיהם אחד נסכי מים ואחד נסכי יין, ואין זה דרשא דר' נתן דמייתי בבלי בתענית מן ונסכיה, ולפי זה פשיט שפיר דהנסוך הוי של יום לא של קרבן. וכן ברור בעיני, דהא דקאמר בבלי תענית מה ניסוך המים מאורתא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אף בלילה סמיך ג"כ על קראי דונסכיהם דכאן דקאי על היום, רק מייתי דמצאנו נסכין באין בלילה. ומסולק בזה כל תמיהות הרב בגבורות ארי. עיי"ש ודו"ק בכ"ז.
והנה נסוך המים אינו בתורה רק רמוז בקראי, וטעמא משום דא"ר יודא מפני מה אמרה תורה הקריבו לפני עומר כדי כו' תבואה הקריבו לפני שתי הלחם כו' שיתברכו פירות כו' נסכו לפני מים בחג כו', והכוונה כי הנך תלתא דברים לא הקריבו במדבר רק בבואם לארץ ישראל, שלא היו צריכים במדבר לגשמים ולתבואה, לכן אמר ר"ש במשנה מנחות כל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר דייק האמור ולא הכתוב, משום דנסוך המים לא היה קרב במדבר. ודו"ק.
לפלא דבכל ימי החג כתיבא ומנחתם ונסכיהם, לבד ברביעי ושמיני עצרת כתיבא מנחתם ונסכיהם בלא וא"ו, הלא דבר הוא. ואולי יתכן כך, דבסוכה פרק החליל (סוכה דף נ"ה) אמר ר' אלעזר הני שבעים פרים כנגד שבעים אומות, ופרש"י שירדו גשמים בארצם, עיי"ש, ובמנחות ריש פרק אלו מנחות נקמצות קאמר ר"ע דעו"ג אינו מביא מנחות ונסכים בפני עצמן רק עולות הוא מביא וכל חברותיה, היינו נסכים הבאים עם הזבח, כן פרש"י תמן, וא"כ בכל הפרים שבאמת הן לכפר על העו"ג, הא עו"ג אינו מביא מנחות ונסכים רק בשביל שהיא באה עם הזבח, לכן נכתב ומנחתם ונסכיהם, להורות דאין מקום להמנחות והנסכים רק בשביל הזבח, שגלל הזבח מביאים ג"כ מנחות ונסכים, לא כן בשמע"צ שהקרבן הוא לכפר על ישראל, וכן ביום הרביעי שקרבנו עשרה פרים, והוא להורות על עשרה אומות שנתן הקב"ה לישראל ועליהן כתיב לא תחיה כל נשמה [ולכן ביום הרביעי שהוא באמצע, שארץ ישראל באמצע ישוב. והבן], וא"כ מהראוי שיתחייבו בני ישראל בקרבן זה והן מביאין ג"כ מנחות ונסכים בפני עצמן, לכן כתיב מנחתם בלא וא"ו להורות שאין הבאת הזבח סבה להקרבת המנחות והנסכים. ודו"ק.
בגמ' פסחים. הני שבעים פרים כנגד שבעים אומות. הנה מפורש במשנה דשבועות ובספרי, דשעירים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, והוה"ד פרים ג"כ מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו, ומאי שייך בעו"ג טומ"ק וקדשיו. והברור דעיקר המקדש הוא ישראל, כמו שאמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר רק בתוכם, וכמו שכתוב למען טמא את מקדשי כנ"י המקודשת לשמי, רש"י, וכמו שאמר היכל ד' המה, לכן על מה שמטעים ישראל בדעות ובמעשים רעים, זה הוי לגבייהו טומאת מקדש וקדשיו, ולכן בימות הבית הי' רצון הש"י שלא יתערבו בגוים ולא ילכו העמים אליהם פן יחטיאו את ישראל כאשר היה, אבל לעתיד, אז אף כי בני נכר לא יגיעו לההנהגה הנסיית, שע"ז נוסד הפסח על שפסח ועצרת על מתן תורה, ויתנהגו בטבעיות, אמנם יכירו כי לד' הארץ ומלואה, והוא שוכן שמים כסאו בירושלים, לכן אם כי במועדים דפסח ועצרת אינם שייכים כלל, אחר כלות ימי האסיף יבואו להודות לשמו יתברך על כל הטוב אשר עשה מעת זרוע זרע עד אסוף הקציר בירושלים, ואז יהיה היפוך מאשר היה עתה כי רצון השי"ת יהי' שיעלו לחוג כו', כי לא יחטיאו את ישראל בקרבתם אליהם, ולכן זאת תהיה חטאת כל הגוים כו' אשר לא יבואו לחוג את חג הסוכות. ודו"ק.
בסוף סוכה. אוי לאוה"ע שאבדו כו', שבישראל איתא בתו"כ דיוהכ"פ מכפר בלא שעירים, ושאר רגלים אינן מכפרים בלא שעירים, וטעמו דיוהכ"פ עיקרו לכפרה, לכן מכפר בלא שעירים, וכיון דלעו"ג אינם בני שביתה, ועיקר הרגל לדידהו רק לכפרה, א"כ יכפרו בלא שעירים גם בזה"ז בלא בית, אמנם מה שייכים לרגלים, כיון דב"נ לא הוזהרו על הרגל, רק בשביל ישראל שהם בני שביתה מכפר להם, ואגב דמכפר לישראל מכפר גם לבני נח, וכיו"ב אמרו בפ"ק דהוריות דמיגו דמכפר אחיים מכפר נמי אמתים, אבל בזמן הזה דלא מכפר לישראל לא מכפר לבני נח. אך תוספות סוף מגילה הביאו מדרש, דבזמן שקוראין בסדר הקרבנות מכפר עליהן, אכן כיון שמריעין ומצירין לישראל ואין מניחים לישראל לעסוק בתורה, איך יתכפר להן במה דישראל קוראין בתורה, כיון שאין מניחים להם לעסוק בתורה. ודו"ק.
לט[עריכה]
אלה תעשו לד' כו' ולשלמיכם. נראה דלפי מה דמסיק בסוף פ"ק דקדושין לא היו נסכים קרבין רק לאחר ירושה וישיבה, ופרש"י, דזה רק בקרבן יחיד אבל לקרבן צבור היו קרבים גם במדבר, ונראה דגם לנדבת צבור, כמו קיץ המזבח היו נסכים קרבים במדבר, כמו שהיו קרבים לחובתם, ורק ליחיד לא קרב עד אחר ירושה וישיבה. והנה מפורש בתו"כ ריש ויקרא דצבור אינן מתנדבין שלמים רק עולות לחודייהו, יעו"ש, א"כ א"ש, דכאן צוה משה מה שינהגו תיכף גם קודם ירושה וישיבה, ומשום הכי לא כתב כאן קרבנות, דשתי הלחם אינן קרבין קודם ירושה וישיבה, יעוין מנחות פ"ד במשנה, לכן אמר דעולות נדבות מרבים טעונין מנחות ונסכים במדבר, אבל שלמים דצבור אינן מתנדבין, רק יחידים ושותפים, א"כ קרבן יחיד לא היה טעון נסכים במדבר, לכן כתב המנחות ונסכים קודם שלמים. וזה ברור. ודו"ק.
- ↑ מהשמטה בסוף הספר.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |