מראי מקומות על הרמב"ם/שמיטה/א

מראי מקומות על הרמב"ם ‏ שמיטה א

הלכה א

שנאמר ושבתה הארץ שבת לה'

ועוד נאמר שבת שבתון תהיה לארץ

הרדב"ז מעיר שמצות עשה זו נכתבה פעם נוספת בכתוב (ויקרא כה ד) שבת שבתון יהיה לארץ, ושבתון הוא מצות עשה.

ובדרך אמונה (בשעה"צ) כתב שהרמב"ם מנה בספר המצוות ג' פעמים מצות עשה בשביעית, ומכל מקום לא שנה זאת אלא כעשה אחד כדעתו בשרשי המצוות שמצוה אחת שיש עליה כמה עשים נמנית כמצוה אחת.

ונאמר בחריש ובקציר תשבות

למה הוצרך הרמב"ם להוסיף פסוק זה

מעשה רקח מקשה למה הוצרך הרמב"ם להוסיף פסוק זה אחרי שכבר הביא מקור למצות עשה בשביתת הארץ מהפסוק "ושבתה הארץ שבת לה'". ויישב, שקרא דושבתה הארץ לא משמיענו אלא מצות עשה על שביתה מעבודת הארץ אך לא על שביתה מעבודת האילן וזה נלמד מפסוק זה "בחריש ובקציר תשבות". אמנם הרדב"ז כתב שעבודת כל האילנות בכלל "ושבתה הארץ".

אם פסוק זה נאמר לענין שביעית

נחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל (ר"ה ט.) אם פסוק זה קאי אשבת או אשביעית. דעת רבי עקיבא שאכן פסוק זה נאמר לענין שביעית אלא שאינו נצרך לקציר וחריש של שביעית עצמה שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגו', אלא בא הכתוב ללמדנו שאף חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית (תוספת שביעית) וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, אסורים. ואילו דעת רבי ישמעאל שפסוק זה נאמר לגבי שבת ובא ללמדנו מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה.

ממה שהביא רבינו דין זה כמקור למצות עשה של שמיטה מבואר שפסק כדעת רבי עקיבא. אך דבר זה נסתר מפסקיו בשאר מקומות. שלקמן (פ"ג ה"א) כתב שהמקור לתוספת שביעית הוא בהלכה למשה מסיני והיינו כדברי רב אשי במועד קטן כדעת רבי ישמעאל שהפסוק של "בחריש ובקציר תשבות" איירי בשבת בראשית. ועוד שהרמב"ם (תו"מ פ"ז ה"ד) פסק שקצירת העומר דוחה שבת והיינו כדרשת רבי ישמעאל מפסוק זה.

ועוד הקשו האחרונים שאף לדעת רבי עקיבא פסוק זה איירי בתוספת שביעית ולא בשביעית עצמה וכיצד הביא הרמב"ם פסוק זה כמקור לדין שביעית עצמה.

מהר"י קורקוס (שם) והחזון איש (שביעית יז ב, ה"ד בדרך אמונה) ביארו שאה"נ לא חש הרמב"ם לזה ושנה גם פסוק זה כיון שאין נ"מ לדינא בזה.

אם חרישה אסורה מדאורייתא לדעת רבינו

המפרשים הקשו שממה שהזכיר רבינו פסוק זה לענין שביעית יש ללמוד שאף חרישה המוזכרת בו אסורה מדאורייתא. אלא שדבר זה עומד בסתירה לפסק הרמב"ם להלן (הלכה ב) "אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה", והרי לדעת רבי עקיבא הוזכרה בפסוק גם חרישה. ואין לומר שאכן אף החרישה אסורה מדאורייתא ממצוות עשה אך אינו לוקה עליה כיון שאינה אסורה באיסור לא תעשה, שהרי כתב הרמב"ם להלן (הלכה י) שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם. הרי שחרישה כלל אינה אסורה מהתורה.

וכתב הרדב"ז שישנם שלשה מיני חרישה. חרישה שנועדה לחפות את הזרעים ולגדל את האילנות אסורה מדאורייתא וכדעת רבי עקיבא אך אין לוקין עליה שהרי היא במצות עשה בלבד. וחרישה שנועדה לצורך הקרקע אסורה מדרבנן.

אם קאי על עבודת האילן

בדרך אמונה (סק"ח) העיר שמלשון הרמב"ם משמע שעשה זה קאי גם על אילן, וקשה שהרי לא מוזכר בפסוק עבודות האילן, והניח בצ"ע. ובביאור ההלכה (שם ד"ה שנא') יישב שהרמב"ם למד שכל העשה קאי על ענין אחד, והיינו שהעשה של "ושבתה הארץ" קאי גם על עבודת האילך וכפי שהלאו המוזכר בהמשך הפסוק קאי גם על אילנות, וממילא גם עשה זה קאי גם באילנות.

ועוד יישב, שחרישה יכול אף היא להיות לצורך האילנות, ואם כן במה שכתוב בפסוק "ובחריש תשבות" כלולות גם עבודות האילן.

---

---

שולי הגליון

---

---

· מעבר לתחילת הדף