מראי מקומות/פסחים/כב/א

מראי מקומות פסחים כב א

יפה מראה

בגמ' אותו אתה משליך לכלב

במנ"ח מ"ע ע"ג [ג] הוכיח מתוס' יומא לו: שיש מ"ע להשליך לכלב, והאוכל מבטל מ"ע זו מלבד לאו דאכילה ועי"ש שנתקשה על הראשונים ואחרונים שלא פי' זאת ועשפ"א כאן, [וערש"י עה"ת], ועיין הגרי"פ על הרס"ג במבוא לח"א אות ו' ד"ה וכן שהביא להרשב"ץ דמבואר כד' רש"י דהוא מצוה והוכיח מכ"מ בש"ס דאין בזה מצוה.

יל"ע למאן דיליף מאותו א"כ לא לקי דהתם ילפינן רק איסור, שו"ר כן חת"ס כא: ד"ה אמר, וכ"כ עוד אחרונים, ויל"ע לפמשנ"ת לעיל כא: דעיקר השו"ט הוא מנלן דאיכא לאו אבל עשה בודאי איכא וילפינן מתשביתו, א"כ מאי מייתי מאותו הא לא שמעינן לאו, ועוד ילה"ע דלא כתיב האיסור בלשון אכילה ואין שיעורו בכזית, שו"ר בפמ"ג בפתיחה כוללת להל' פסח חלק השני פרק השלישי אות ד' שכ"כ. ע"ע פנ"י במש"כ אי קרא מיירי בכלבי הפקר.

בקו' הרע"א בגלהש"ס יעויין צל"ח לק' כג: משכ"ב, וע"ע מש"כ לעיל כא: דאיכא למילף היתר הנאה בנבילה מוהמת יהיה לו, והרע"א אזיל לשיטתו בדו"ח לק' כד: (ד"ה אמר) והביא כן מהפנ"י דמתבאר דבעינן קרא דנבילה לעיקר היתר הנאה.

ברש"י ד"ה אותו

ומדאיצטריך קרא למשרי' וכו' וכן בסמוך ד"ה ור"מ היתר דטריפה לגופי' איצטריך, וכן מבואר בירושלמי רפ"ג דערלה דקרא איצטריך להתיר וכמש"כ הגר"א שם, ותמה הקוב"ש דאיך יתכן דטריפה אסורה בהנאה ונבילה מותרת והרי טריפה תחילת נבילה וכמש"כ הר"מ פ"ד ממאכ"א הי"ז דנבילה וטריפה מצטרפין, ועיין שיעורי הגרש"ר מכות יג. אות ת"ח משכ"ב, וביותר ק' קו' זו בתוד"ה אותו דפי' בעובר שהוציא את ידו והרי בזה כל האיסור הוא משום שלא היתה בה שחיטה ועמד בזה הברוך טעם וצ"ע.

בקו' הרע"א בגלהש"ס ערש"ש ועמש"כ בני הרע"א בהקדמת דו"ח על קושי' זו, [הובא ברע"א הנדמ"ח], ועי' שעה"מ פ"ה ממאכ"א הכ"ב, ועיין בכתובות לד. תוד"ה אכל דל"ת כל תועבה אוסר רק באכילה, ועיין בלב ארי' חולין קטו. שעמד בזה דמדוע אינו כולל הנאה, ועבה"ל ח"א סי' ל'.- וראיתי לתרץ לפמש"כ הקה"י שביעית סי' כ"א דבעשה לא נאמר לא תאכל כל תועבה אא"כ איכא לאו, וא"כ הכא ליכא לאו.

בתוד"ה אותו

עובר שהוציא את ידו. ד' צ"ב דאיסור עובר שהוציא ידו הוא משום דלא הועילה לו שחיטת אמו, וכיצד יתכן לאוסרו בהנאה, ועי' בברוך טעם בספרו ברוך שאמר, ועמש"כ ברש"י ד"ה אותו. בא"ד באש תשרף, במש"כ תוס' דמהשריפה יש ללמוד דאסור בהנאה הארכנו לעיל כא:.

בגמ' חולין שנשב"ע לא"ד ופירש"י דהאיסוה"נ אינו מה"ת, וכתבו התוס' בשיטת רש"י דס"ל דמ"מ אסור באכילה מה"ת, וכן השחיטה אסורה מה"ת וכמש"כ הרע"א בגלהש"ס, ומוכרח כן דאי מותר לשחוט לא מסתבר דייאסר באכילה, ויעויין בית הלוי ח"א סי' ב' אות ט' דדן בשיטת רש"י דאסור באכילה ומ"מ מותר לשחוט, וע"ע זכר יצחק סי' ל"ט ועיין בסמוך.

'בסוה"ד, ואשם תלוי. עיין לק' כח..

בתוד"ה חולין

הא קמייתי חולין לעזרה וכו'. הק' האו"ש פ"ב משחיטה ה"ג (ד"ה אולם), מדוע לא הקשו ביותר דלרש"י הרי יש איסור בשחיטה מה"ת [ומיירי התם בבהמה דבשחיטה ולא בעוף דבמליקה] וזה תליא במשנ"ת לעיל.- בעיקר קו' תוס' מהגמ' בנזיר עיין שעה"מ פ"א מחו"מ ה"ב (ד"ה אמנם אשר) מש"כ ליישב דג' שיטות בדבר א. דאסור בהנאה ב. דאסור באכילה ג. דמותר לגמרי עי"ש, ובאו"ש הנ"ל תי' דהסוגיא בנזיר כר"ל, ור"ל סבר חצי שיעור מותר מה"ת, וא"כ יכול לאכול ח"ש, אבל אי חוב"ע אסירי בהנאה מודה ר"ל דאסור ח"ש וכדאיתא בירושלמי פ"ו דתרומות דמודה ר"ל באיסוה"נ.

העולה מסוגיין דלמאן דיליף איסוה"נ מנבילה ע"כ סבר חוב"ע דאו' ואיצטריך קרא דאותו, ומקשים על הר"מ דפסק כר"א דיליף מנבילה ואעפ"כ סבר דחוב"ע לא"ד ויעויין ברע"א במערכה שהאריך בכ"ז. בגמ' והרי גיד וכו' יעויין באמרי בינה דיני טריפות סי' ו' סוד"ה וקצת ובאו"ש פ"ח ממאכ"א הי"ד דמחיים בודאי מותר בהנאה דאל"כ איך נהנין מהבהמה ויעוי"ש עוד מחיוב גנב בדו"ה והרי משייר את הגיד [ויעויין לק' ע"ב משי"ת בעזה"י בד' הרע"א].

בגמ' כשהותרה נבילה וכו'

הק' הצל"ח הא הגיד לא מיתסר משום נבילה דאאחע"א, וכ' דמ"מ יש ע"ז שם נבילה ופשוט, וע"ע מצפ"א.

בגמ' אלא למ"ד אין בגידין בנו"ט וכו'

מכאן הוכיח בדו"ח רע"א (בדף כא:) דלא תאכלו לר"א אין הכוונה הנאת אכילה דא"כ בגיד הנשה שאין בו הנאה ע"כ דאין הפי' הנאת אכילה ומאי מקשי לדר"א, וע"ש מש"כ לדחות ראי' זו דשמעתין כר"ש דסבר כ"ש למכות ולדידי' כ' המהרש"ל בשבועות כג: דחייב בשלא כדרך וא"כ שפיר יש לפרש קרא דלא תאכל הנאת אכילה ובקה"י סי' כ"ג (ד"ה ויש) כ' דלפמש"כ הרשב"א דאיכא טעם קלוש א"כ י"ל דהתורה אסרה הנאה זו, ויש ליישב עוד לפ"מ שיבואר בתוד"ה ורבי דכשאוכל יש לו הנאה אלא דאין כאן אכילה, ויל"ד עוד דעיקר חקירת הרע"א תליא אי ילפינן מלא תאכלו הוא גילוי דהוא בכלל אכילה והאיסור הוא בהנאת אכילה משא"כ אי ילפינן מאותו הוא איסור נוסף וכמשנ"ת מד' האחרונים דלמאן דיליף מאותו אין זה לאו אלא איסור עשה, ובחי' הר"ן בדף כא: כתב בפשיטות דאותו אינו גילוי על הלא יאכל, ובאמת שכן נראה ברש"י לק' כג: ד"ה חולין בעזרה, דכ"ד ר' אבהו הוא לר"מ אבל לר"י ליכא כללא דלא תאכלו איסוה"נ משמע, והיינו דלא ילפינן מאותו דלא תאכלו כולל הנאה, וא"כ י"ל דהכא פריך אליבא דר"י דיליף מאותו, ולדידי' אין הגדר דהתורה אסרה הנאת אכילה אלא איסור נוסף, ויתיישב בזה פסקי הר"מ דמתיר גיד בהנאה וסבר אין בגידין בנו"ט [וכתבנו בסמוך] די"ל דהר"מ יליף מדרשא דר"א וממילא אין מקור לאסור גיד, והרע"א לשיטתו בדו"ח חולין יז. (נדפס לק' כג:) ובדרוש ט' למס' חולין ד"ה אמנם (ברע"א הנדמ"ח עמ' נד) נקט דדרשת ר"א דלא תאכלו איסוה"נ במשמע הוא אף למאן דיליף מאותו, דא"כ הו"ל לשנויי דאתיא כר"מ, ועוד דר"ש דאוסר גיד מוקמינן לי' כר"א והא ר"ש ע"כ לא דריש מאותו דהא סבר חוב"ע דאו' כדאיתא בקידושין נח..

וכתבו התוס' בחולין צט: ד"ה והלכתא (הא') דאע"ג דאין טעם בגיד מ"מ אם גיד אסור בהנאה אסור לשולחו לנכרי משום דמתכבד בו טפי כשהוא שלם, [וצ"ב מדוע לא כתבו משום דחזי ליהנות בו וכמש"כ תוס' כאן דחזי להנאה וליתסר אף כשאינו ירך שלם, ועיין מעדני יו"ט על הרא"ש שם שכ"כ]. ברש"י ד"ה אלא, ולאו נבילה מיקרו אלא כעצמות, יעויין ברע"א בדף כא: [בהוצאת זכרון] ד"ה ישוב [מכת"י תלמיד] דפי' דכיון דאין איסוה"נ בנבילה ממילא אינו בכלל נבילה דלא שייך בי' אכילה ויעוי"ש משכ"ב, ומד' הר"ח נראה דפי' באופ"א דההוכחה מדכתיב ואכלה ואי אין בנו"ט אינו נאכל ולא הותר אלא מידי דאכילה ועשפ"א וקה"י סי' י"ד משכ"ב. ובאור חדש הקשה על דרך זו דנילף מאו מכור לנכרי דשם לא נאמר ואכלה, ולפמש"כ לעיל כא: דכל הילפותא רק מנתינה ולא ממכירה א"ש, ויעויין עוד ברע"א במש"כ דלמ"ד אין בגידין בנו"ט הפטור משום שאין זה כדרך הנאתו וכתב דלר"ש דחייב בשלא כדרך יתחייב, ולכאו' יל"ד דאין כאן הנאה כלל.

בפלוגתא דיש בגידין בנו"ט ערשב"א חולין צב: ד"ה הא דאר"י מש"כ דיש קצת טעם ופליגי אי טעם זה מועיל להחשיבו אוכל, ועוד פי' הרשב"א והובא במהר"ם חלאוה משמו דפליגי מה אסרה תורה האם אסרה תורה רק הגיד או גם קנוקנות דלמ"ד יש בגידין בנו"ט סבר דאסרה תורה גם קנוקנות ובקנוקנות יש טעם, וראיתי לתמוה ע"ז דא"כ מאי פליגי הכא תנאי בטמאה הא ממ"נ אם אכל הגיד לכו"ע פטור בטמאה דהוא כעץ בעלמא, ואם אכל הקנוקנות לכו"ע חייב וצע"ג.

הקשה הצל"ח מדוע לא קאמר כשהותרה טריפה היא וחלבה וגידה הותרו, והא קרא דטריפה קדים, ומייסד הצל"ח דבטריפה אף למ"ד יש בגידין בנו"ט ליכא איסור דבטריפה האיסור הוא דוקא על בשר כדכתיב ובשר בשדה טריפה, וכיון שלא נאסר לא הותר, והאריכו בזה בגדרי דין בשר בנבילה וטריפה ועיין באור תורה. עמהרש"א מש"כ לבאר מדוע לא אמרינן דרק בנבילה התירה תורה גיד ולא בשחוטה, ובצל"ח הביא ירושלמי דבאמת מחלק בין נבילה דמותר בהנאה משא"כ בשחיטה, ופי' א. דבנבילה דבשרו אסור אין איסור גיד וכטמאה ב. דקרא דהותרה נבילה נאמר בנבילה, אמנם הגר"א בירושלמי רפ"ג דערלה פי' דהכוונה דמנבילה ילפינן לשחוטה.

בתוד"ה ורבי

הקשה ריב"א וכו'. עמהרש"א, ועי' חי' הר"ן.- בקו' הרע"א בגלהש"ס ראיתי ליישב עפ"ד המנ"ח מ"ע רלב [ג] דנקט בפשיטות שאין איסור להכשיל ב"נ בשוגג מאחר דב"נ אינו עובר בשוגג, וא"כ י"ל דקרא דלגר אשר בשעריך מיירי כשהנכרי אינו יודע שהוא נבילה ונמצא שלא עבר בלפ"ע, משא"כ בגה"נ הרי רואה את הגיד. וי"ל עוד דמשכח"ל שיש לו גיד דבכה"ג איתא בע"ז ו. דאם אית לי' לדידי' אינו עובר בלפ"ע, ובלא"ה יתכן שלא יאכלנו, ויל"ד בגדרי תלי' בלפ"ע, ובתוס' בחולין צט: ד"ה והלכתא (א) פי' בטעם האיסור לשלוח ירך שלימה משום דמתכבד בו הנכרי במה שהוא שלם ולא משום שיאכלנו.

בא"ד, וי"ל וכו' בהנאה נמי אסור דלא שייכא ביה אכילה. וביאר הכו"פ סי' ס"ה ס"ק ב' דבגיד האיסור הוא איסור הנאה ולא איסור אכילה [וצ"ע לפ"ז האם תליא בגדרי הנאה לענין שיעורו וכן אי מצטרף בכא"פ כיון שהאיסור מדין הנאה וערע"א חולין קג: שדן מטעם אחר דלא יצטרך בכא"פ, ומ"מ פשיטא לי' דלדינא מצטרף בכא"פ ואכמ"ל] והברוך טעם [בספרו ברוך שאמר] ביאר דדרשינן דהאיסור הוא בהנאת שביעה ואף בגיד איכא הנאת מעיו, [ובשיעורי מרן הגר"ד זצ"ל הוכיח מהמצפ"א שלא פי' כן [אלא כהכו"פ] ודו"ק]. ע"ע פמ"ג סי' ס"ה שפ"ד ס"ק י"א (ד"ה אמר) שנסתפק לשיטת הר"מ שאין לוקין על הנאה, ופי' המ"מ הטעם דכל שראוי לאכילה לא הוה הנאתו דרך הנאה, וא"כ בגיד שאין בו טעם, אם על אכילה לקי כ"ש על הנאה את"ד, ולהמבואר בתוס' דהאיסור הוא ההנאה א"כ בודאי ילקה, וע"ע להלן מש"כ בדעת הר"מ עפ"ד תוס'.- ע"ע מש"כ לעיל להעיר ע"ד הרע"א.

בשיטת הרמב"ם בגיד הנשה

העולה מסוגיין דלמ"ד אין בגידין בנו"ט ע"כ דאסר גה"נ בהנאה ויליף מכשהותרה נבילה להיתר הנאה דגיד, וכ"כ התוס' בחולין צט: ד"ה והלכתא (הא'), והקשו ע"ד הר"מ דבפט"ו ממאכ"א הי"ז פסק שאין בגידים בנו"ט, ואעפ"כ פסק בפ"ח הי"ד דאינו אסור בהנאה, וכבר עמד בזה הרמב"ן הובא במ"מ בפ"ח, ותי' דסבר הר"מ דלרווחא דמילתא איתמרה הך סוגיא אבל למסקנא אין הכרח לזה, ופי' השעה"מ [וכ"ה בתשו' הרמב"ן ובחי' הר"ן כאן ובהגר"א יו"ד סי' ס"ה ס"ק כ"ז] דכוונתו לגמ' לק' כג: דילפינן מחלב להתיר גיד בהנאה, ורבים תירצו דקו' מעיקרא ליתא דהר"מ פסק בפ"ח ה"ו דהאוכל גה"נ של נבילה וטריפה לוקה משום נבילה וטריפה וא"כ שפיר שייך כשהותרה, אלא דד' הר"מ שם קשים בתרתי א. דבסוגיין קאמר דלמ"ד אין בגידין בנו"ט אין איסור נבילה בגיד [וע"ז י"ל כפי' הר"ח וכמשנ"ת לעיל אך לפ"ז הדרא הקו' לדוכתי' ודו"ק] ב. דמדוע אסור והרי כיון שאין בגידין בנו"ט ל"ש איסור נבילה, וכשם שפסק לענין גיד של טמאה שאין איסור טמאה, ושאלה זו נשאל הרשב"א הובא בכס"מ שם והשיב גם [אני] איני יודע דרכו בזה עכ"ד, ובשעה"מ שם תי' דמאחר שהחשיבתו תורה ללקות משום גיד חשיב נמי למילקי משום נבילה, משא"כ בטמאה דליכא איסור גיד, ובמנ"ח מ"ע רפא [ז] פי' משום דהאוכלו מחשיבו באכילתו, ובקה"י סי' י"ד העיר דל"ש אחשבי' אלא כשהחסרון במעשה האכילה ולא כשהחסרון שאינו בשר, וע"ע בכתבי קה"י החדשים שהאריך בזה, וע"ע באב"ע ריש הל' אה"ט, [ומה"ט יל"ד לענין טומאה האם יועיל אחשבי' דמ"מ אינו בשר] וע"ע ברע"א שהאריך בישוב ד' הר"מ בכמה אופנים, וראיתי לבאר בישוב ד' הר"מ כמשנ"ת דס"ל דגיד של נבילה לוקה משום גיד וע"כ שייך כשהותרה, והא דבסוגיין לא קאמר כן, הוא משום דכל טעמו של הר"מ הוא משום דאחשבי' לאכילה ומתסר גם משום גיד, וכ"ז לדעת הר"מ דגיד מותר בהנאה [והוא ע"פ סוגיא לק' כג: וכנ"ל] אבל לפום סוגיין דגיד אסור בהנאה, ע"כ דגדר האיסור הוא כמו שפירשו תוס' דהוא משום ההנאה וא"כ לא שייך לומר מדאחשבי' לאיסור גיד אחשבי' נמי לנבילה, דבאיסור גיד הוא משום ההנאה משא"כ משום נבילה אינו חייב על ההנאה ודו"ק והבן.- ובתוה"א בית ג' שער ג' כ' שיש מרבותיו שבאמת פסקו דגה"נ אסור בהנאה, וכן דעת היראים (סי' נ"ו) וכן דעת תוס' בחולין צט: ד"ה והלכתא ושע"ת לר"י שער ב' פיסקא פ"ד.

בגמ' והרי דם וכו'

הק' באור תורה מדוע לא מוכיח מדשרי ליהנות מבהמה מחיים אלמא דאין איסוה"נ, וכעי"ז הק' הרע"א לק' ע"ב, ורוב תי' הרע"א ל"ש כאן, וי"ל דמחיים הו"ל כדם שלא פירש ועיין בסמוך, ועוי"ל דהו"ל זה וזה גורם. יל"ע להס"ד דדם ייאסר בהנאה האם יהא כרת בהנאה, ועיין לעיל כא: תוד"ה כל לגבי חמץ.- עצל"ח מש"כ דיש ללמוד דם דמותר בהנאה ק"ו מחלב וכעין דדריש לק' כג:, וכתב דדם קיל שיש היתר לאיסורו בדם שבישלו, ויל"ד דדם שבישלו הוא חפצא אחר ולא חשיב היתר לאיסורו ועיין, שו"ר בכו"פ סי' ק' סוס"ק א' שכתב כד' הצל"ח דדם חשיב שיש היתר לאיסורו ע"י שיבשלנו, וברע"א הק' עליו מד' תוס' לק' כג:, ומשמע דסבר הרע"א דזה לא חשיב היתר לאיסורו, ויש לבאר כדברינו.

בגמ' ונמכרין לגננין

עיין בפנ"י ובשפ"א במש"כ שאין הקו' איך הקדש נהנה דלהקדש אין איסוה"נ [ובעזה"י יתבאר לק' כג. ולק' כט. בזה] אלא הקו' מהגננין דמיירי בגננין ישראל וע"ז הק' הצל"ח והפנ"י דה"ז שלא כדרך, ועחת"ס משכ"ב. ובמה שנקטו דהוא שלא כדרך תמה בס' מקור ברוך דהרי דם עומד לזה כדאיתא בגיטין נז. ועוד ילה"ע דממ"נ אי חשיב שלא כדרך א"כ י"ל דהמכירה ג"כ מותרת דמוכר תשמיש שלא כדרך, ועמש"כ לק' ע"ב בזה, ועוד דאם ההנאה הוא שלא כדרך א"כ אף מכירתה הוא שלא כדרך וכמש"כ ביד המלך פ"ה מיסוה"ת ה"ח (הובא בהערות על הצל"ח אות כ"ו).

העירוני כיצד הותר לגננין הרי מעורב בו דם שלא נעשית מצותו כגון שלא נתקבל בכלי דהוא דם פסול או בשאר זבחים פסולין ואע"ג דהם קדשים שמתו מ"מ דעת רש"י בקידושין נז: וכן הוכיח הגר"ח מד' תוס' זבחים סט: דאסור מה"ת, ואין לומר דבטל ברוב דהרי ר"י סבר דדם לא מבטל דם וכדלק' ס"ה וצ"ע, והראוני שעמד בזה בחי' הגר"מ הלוי (עמ' קכד) והניח בקו', ושמעתי ליישב א. אי נימא דדם שנתמעט ממעילה נתמעט גם מאיסוה"נ א"כ אין בו איסוה"נ דקודש, אמנם תוס' במנחות עד: ד"ה לאו כתבו דלא נתמעט אלא מקרבן מעילה אבל לאו ומלקות איכא, ויעויין בצל"ח ברכות לא. שכתב חידוש זה וכתב דדמי לקק"ל שאין מועלין ואיסורא איכא, וע"ע בפנ"י בסוגיין שכתב דמלכם יהא ילפינן להתיר בהנאה ובצל"ח תמה ע"ד וע"ע גבו"א יומא נט: במילואים ומק"ד סי' י"ז ס"ק י', ב. עפמש"נ בהג' מהרש"ם במנחות כב: ובמלאכת יו"ט בדף כג: בביאו"ד רש"י שם דדם הנפסל יצא לחולין א"כ הכא דמיירי בדם דנפסל הרי יצא לחולין ג. דמאחר שהי' מעורב במים אמרינן בזה סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו כדאיתא בע"ז ע"ג ומתבטל במים, והעירוני דא"כ מאי ראי' שמותר בהנאה הא נתבטל ברוב, וע"כ דמ"מ לכתחילה אסור לבטלו. ד. דהו"ל זה וזה גורם דם שנעשית מצותו ודם שלא נעשית מצותו, וכ"ז ניחא רק אי נימא דזוז"ג מותר לכתחילה, שו"ר במק"ד סי' י"ז ס"ק י' שכתב שדם שנפסל מותר בהנאה וראי' לדבר מדיצא בנחל קדרון, וכתב דכעי"ז מוכיח בירושלמי בסוטה דמי השקאת סוטה מותרים בהנאה מדיצאו לנחל קדרון, וצ"ע בכ"ז דדם קדשים שנפסל לא הוי כחולין ממש כדאשכחן בזבחים צ"ג דבעינן מיעוטא שחטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס, וע"ע בכ' הגרי"ז זבחים לח: שהק' שיש דם שדינו באם עלה לא ירד ובזה בודאי לא נפיק לחולין.

בתוד"ה והרי

מדלא משני כשהותרה בהמה דמה נמי הותרה. וכ' הראמ"ה דהו"ל דם שלא פירש ואין בו איסור דם, והעירו דבשו"ע סי' ס"ז סעי' ב' מבואר דיש מקומות שהדם חשיב ככנוס בכלי ואסור, ושפיר הק' תוס', [ומ"מ י"ל דמחיים הכל חשיב כלא פירש או משום דהדם מתערב וכל הדם חשוב לא פירש, או דרק לאחר מיתה הוא נידון ככנוס בכלי, משא"כ מחיים חשיב מעורב בבהמה וכנ"ל].

איסור נגרם באיסוה"נ שהותר

הצל"ח ורע"א הקשו די"ל דכשהותרה נבילה הוא ע"י שיבשלנה והו"ל דם שבישלו ואינו אסור וכדאיתא במנחות כא., ובהגהת ברוך טעם על הצל"ח ואחיעזר ח"ב סי' ט' אות ד' וח"ג סי' ל"א אות ה' ונאות יעקב סו"ס כ"ב כתבו דכל מה שאמרו דדם שבישלו מותר הוא להלכה דשרי בהנאה אבל אם דם הי' אסור בהנאה אף כשבישלו ופקע איסור דם מ"מ הרי הוא אסור מדין נגרם מהדם, ולא גרע מאפרן דאסור אע"פ שאינו חמץ ואינו דם מ"מ האיסור שבו לא פקע, ובטעמם של הצל"ח והרע"א דלא נחתו לזה ביארו דכל מאי דאשכחן אפרן דאסור הוא כשלא חל היתר על החפצא אלא דנשתנה הדבר ובזה נאסר מדין נגרם אבל כשיש היתר על הדבר ל"ש שיאסר משום נגרם, וכ"כ בס' בעקבי תלמוד סי' ל"א בשם מרן הגאב"ד דפוניבז' הגרי"ש כהנמן זצ"ל, והרי חדש להס"ד לק' כג. דאסור בהנאה מ"מ לא נאסר לאחר שקרב העומר מדין נגרם, וכן חמץ שעבר עליו הפסח אין בו איסור מדין נגרם [ובמנחת ברוך סי' ס"ז כתב דמה"ט ליכא איסור אפר חמץ דחזינן מעבר עליו הפסח שאין איסור במה שנתהוה מהחמץ, ולהנתבאר יל"ד בזה, ועוד י"ל בחמץ וחדש דההיתר חל גם על הנגרם] וכמו"כ ע"ז שביטלה דמותרת בהנאה, או להס"ד לק' ע"ב דאמה"ח אסור בהנאה ואעפ"כ נשחטה מותרת, וכן בשר בחלב אמרי' בחולין דאיכא למ"ד דאפשר לסוחטו דהיינו לסחוט החלב מהבשר ושרי. [ויעויין בסלת למנחה לבעל המנחת יעקב כלל פ"ה דין ג' (נדפס בחי' רע"א עמ' צג) שכתב שאפר בב"ח אינו אסור מדינא כיון שאין בו חלב, והשיגו הרע"א דהר"מ בפ"ט ממאכ"א כתב דאפרו אסור, ואפשר שאינו סותר לנ"ד, דשאני אפר דמיתסר מדין נגרם וצ"ע] והמוכרח מכ"ז דאין איסור נגרם כשהדבר עצמו הותר, וי"ל דנגרם הוא רק בנתהוה דבר אחר ולא כשהדבר עצמו הותר דלא חשיב שנגרם מהאיסור, ועוד ביארו (עיין במרחשת ח"א סי' ה' ס"ק ג') דכשהדבר עצמו נהפך להיתר נסתלק סיבת האיסור ול"ש לאסור מדין נגרם, וא"כ ה"ה בדם שבישלו שאין בו איסור דם דאינו דם הראוי לכפרה ל"ש ג"כ לאוסרו מדין נגרם, וכמו"כ נתבאר בדף כד: דמה"ט מי פירות דחשיבי זיעה מותרים בהנאה אע"ג דבעודן בפרי ה"ה אסורים. ויעויין עוד בסמוך בזה, וע"ע מש"כ לק' לה. בחמץ שפקע ממנו תורת חמץ לענין חיוב דשרי, והבאנו לאחיעזר (שם) שכ' דייאסר כאפר איסוה"נ וכשיטתו כאן, ועמש"כ לעיל כא: בחרכו דאם פקע החימוץ שרי עי"ש, וע"ע בנאות יעקב (שם) שהביא לדברי המל"מ פי"ד מאבל דכל דבר שאינו ראוי לאכילה אין בו איסוה"נ, והוא אף באופן שכבר חל איסוה"נ לא אמרי' כיון דחל תו לא פקע [והא דהנקברין אפרן אסור והא לא חזי לאכילה, כ' הנאו"י שכ"ד המל"מ הוא בהנך שנאסרו בלשון אכילה, והנקברין דאפרן אסור הם באותן שלא נאמרו בלשון אכילה] ועיין בס' מתנות כהונה- שלמי יוסף עמ"ס בכורות סי' י"ב שהאריך הגר"י אדלשטין שליט"א בכ"ז, ולכאו' הי' מקו"ל בפשיטות בעיקר הקו' דאי דם הוה אסור בהנאה א"כ אסור לבשלו דנמצא נהנה ממנו, ובעזה"י יתבאר לק' ע"ב בתוד"ה מנין בזה.

והנה המנ"ח מ"ע קמח [ו] הביא להאו"ה דדם שנתערב במים אינו עובר עליו משום דם דהוי כדם שבישלו שאינו עובר עליו והק' מסוגיין דנתערב באמה ותי' דסוגיין כמ"ד דם שבישלו עובר עליו, וא"ש לפ"ז קו' הצל"ח והרע"א, ובאחיעזר [שם] תי' כנ"ל דאם הי' אסור בהנאה לא הי' היתר כשבישלו או נתערב במים, וע"ע מה שתי' בזה.

עוד העיר בספר בעקבי תלמוד סי' ל"א דהצל"ח ורע"א הו"מ לאקושי' דיכול למכור עתה לנכרי כיון שיש היתר לאחר זמן, והארכנו בזה לק' ע"ב.

בעיק"ד תוס' לכאו' הי' מקו"ל דהעכו"ם אינו מחזיק לו טובה על הדם, דבלא"ה אינו נאכל ואינו משלם שכר ע"ז, ולא דמי לגה"נ דיש בו תשמיש, ועמש"כ בגמ' מדברי תוס' בחולין צט: ד"ה והלכתא (א) דהעכו"ם מתכבד בו יותר כשהיא שלימה, ויל"ד האם זה שייך על דם.

בא"ד וקשה לר"ת דאמר בהמוציא יין וכו'. והתוס' בשבת עז. ד"ה הואיל כתבו בחד תי' דדם כבשר ותיקשי מסוגיין ויל"ד כחדא מהנך תי' דלעיל, ובחש"ל תי' עפ"ד הר"ן בחולין דדם הוא משקה וליתא בכלל תתננה לגר ואכלה, והקשה דמ"מ הוא בכלל מכור לנכרי ואי נימא דהילפותא רק ממתנה וכמו שצידדנו לעיל כא: א"ש. וע"ע פנ"י מה שתי' קו' תוס'.

ברש"י ד"ה ומועלין

בלא דמים מפני שהם של הקדש, והיינו דאע"ג דאין איסור כיון דנעשית מצותו, מ"מ הוא ממון הקדש ויעויין במעילה יא: בתוד"ה המקדיש דמבואר דפקע ממון הקדש ועמד הקר"א שם בזה דלא פקע הממון, ועיין חי' הגר"מ הלוי הל' מעילה [ומ"מ מבואר שם בקר"א שאין איסור ליהנות מזה, ועבקר"א מעילה יג. ובמנחת ברוך סי' ל' דכשהקדש קונה בחצר דהוא ממון הקדש יש איסור לגזול ממנו] ועיין בסמוך. בגמ' ואימא כמים המתנסכין. יש שהוכיחו מכאן דאיסור הקדש אינו מדין גזל דאי נימא דהוא מדין גזל א"כ הו"ל כמי חבירו דאסירי משום גזל. וי"ל דכ"ז בקדושת דמים אבל בקדוה"ג בודאי יש איסור ליהנות מלבד גזל דאיכא כמה לאוים בקדשים, ואדרבה א"ש דקאמר כמים המתנסכין ומדוע לא קאמר כמי בדק הבית וע"ז ג"כ ל"ש שינויא דהש"ס, וע"כ דמי בה"ב האיסור מדין גזל הקדש ואין זה חפצא דמים האסורים. ומד' הגר"ח בספרו מבואר דמעילה בקדוה"ג הוא ג"כ מדין גזל ובעזה"י יתבאר בזה עוד לק' כו. ועיין בשיעורי הגרב"ד שליט"א.

שוב העירוני דהנה ילה"ק מ"ט לא קאמר כמים שאסרם בקונם, וע"כ י"ל דבודאי אף להס"ד הוא במים הנשפכין, וס"ד דאף מים המתנסכים חשיבי מים הנשפכין, אבל מי בדה"ב או קונם אינם מים הנשפכין. בגמ' ואימא כמים הנשפכין, ערע"א במה שהאריך דמוכח דתקרובת ע"ז אסורה מה"ת והתוס' ב"ק עב: נסתפקו בזה.

ברש"י ד"ה כמים המתנסכין

שקדשו בכלי שרת. מד' רש"י נראה דמי החג לא נתקדשו בפה אלא בקדושת כלי שרת ויעויין מק"ד סי' ג' אות ד' ובהערות הגרא"ז מש"כ בסוגיא דמעילה יג:.

בתוד"ה מה

אע"ג דדם קדשים שאין נשפך כמים וכו'. ביאו"ד דהוקשה להם דהכא דם קדשים הוא ואינו נשפך כמים, וק' דהא לאחר שנזרק פקע קדושתו והוא נשפך כמים, ואפשר דאף לאחר שנעשית מצותו לא פקע מיני' שם קודש, [ויש להאריך בזה טובא ועיין מנחת אברהם ר"פ פרת חטאת ואכ"מ] [ועוד יל"ד ע"פ הסוגיא בסופ"ק דכל שהי' דם קדשים אין לו תורת דם להכשיר אף כשנפסל אח"כ, אמנם נראה דכל הנידון שם הוא בדם להחשיבו משקה דכל תורת משקה הוא רק כשנשחט, וכיון שנשחט בתורת קודש לא הוקש למים ולא יועיל אח"כ להחשיבו משקה משא"כ הכא דקודם שהוקדש הי' דם וי"ל דרק כ"ז שהוא קודש דינו כדם]. ומרן הגרא"מ זללה"ה אמר בזה דאף אי נימא דלאחר שנזרק הוא נשפך כמים מ"מ שפיר הק' תוס' דמאחר שבשעה שהי' דם קדשים הי' אסור בהנאה אף כי נזרק לא פקע האיסור והוא כנתהווה מן האיסור, וזה תליא במשנ"ת לעיל דכל שהדבר בעצמו הותר ל"ש זה. והעירוני עוד דלכאו' קו' זו ילה"ק בגמ' דמייתי קרא כל נפש מכם לא תאכל דם, והך קרא כתיב בקדשים ומדוע לא מייתי קרא דחולין, ומזה נראה דהכא שפיר חשיב קודש וכמשנ"ת ולא משום דנגרם מאיסוה"נ, שו"ר בחי' חת"ס שעמד בזה דסוגיין בדם קדשים וע"ש משכ"ב.

בד"ה ואימא

עמהרש"ל מהרש"א, פנ"י, צל"ח ומצפ"א.- ובעיק"ד תוס' י"ל דאי קדשים מיתסר אף שלא כדרך (עי' לק' כו. תוד"ה שאני ובמשנ"ת שם) א"כ נילף מינה לאסור שלא כדרך, וכמו"כ בסמוך במים הנשפכין לפני ע"ז דג"כ י"ל דמיתסר שלא כדרך (שם).

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף