מהר"ם חלאווה/פסחים/כב/א

מהר"ם חלאווה פסחים כב א

דף כ"ב ע"א

ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה. אבל מדאצטריך למשריה ליכא למילף דהוה אמינא דוקא לכלב וכדכתב רש"י ז"ל. אי נמי הוה אמינא לגופיה דלא תימא דאתקש טרפה לבשר קדש שיצא חוץ למחיצתו שנאסר בהנאה כי היכי דילפינן מבשר בשדה להוציא העובר את ידו קמ"ל:

ור"מ אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. ואצטריך קרא לגופי' דליתיה בכלל שאר איסורין כיון דלא כתיב ביה לא תאכל בהדיא אלא וזבחת ואכלת ואמרינן ברחוק מקום אתה זובח ואוכל ואי אתה זובח ואוכל בקרוב מקום וכדפירש רש"י ז"ל:

ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. פירש רש"י ז"ל ליאסר בהנאה משמע הא. לאכילה דאורייתא הן והכי משמע בת"כ דמייתי התם ר' יהודה לא יאכל כי קדש הם יכול שאני מרבה חולין שנשחטו בעזרה ת"ל הם אלמא מדממעט ליה קרא מהנאה ש"מ דבאכילה דאורייתא אבל בתוס' כתבו דלמאן דאמר לאו דאורייתא ל"ש באכיל' ל"ש בהנאה וההיא דת"כ אסמכתא בעלמא וחזקיה אית ליה חולין שנשחטו בעזר' דאורייתא ונבלה לדברים ככתבן הוא דאתא כר' יהודה או כר"מ ואצטריך קרא להקדים הלכך ליכא למילף אלא מלא יאכל מדשני קרא בדבוריה קמ"ל לא יהא בו היתר אכילה. הניחא למאן דאמר יש בגידין בנותן טעם אלא למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם מאי איכא למימר אין לפרש דתנאי פליגי בגידין אלו חד אמר יש בהן בנותן טעם וחד אמר אין בהן דהא כאפשר למיקם עלה דמלתא דלטעמיה קפילא ארמאה אלא דפלוגתייהו תלי' בקנוקנו' אי אסורין דאורייתא או לא דמאן דאמר יש בהן קסבר גידין שאסרה תורה יש בהן בנותן טעם דהיינו קנוקנות שאסורין וכל שכן הגיד עצמו אעפ"י שאין בו נותן טעם לכ"ע ואידך אמר לא אסרה תורה כלל נותן טעם אלא הגיד בלבד ועץ הוא והתורה חייבה עליו. והלכך הכא ה"פ הניחא למ"ד יש בגידין בנותן טעם דכיון, דמקצתן אותן שיש להן נותן טעם הן בכלל נבלה והותרו בכללה ה"נ כל הגיד דכיון דהותר מקצתו הותר כולו אלא למ"ד אין בהן נותן טעם כלל הא לא הותר דאינו בכלל נבלה (ח"י). וכן פרשה הרשב"א ז"ל לפלוגתא דתנאי במקומ':

מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנותן טעם ר"ש דתניא וכו' ואי קשיא לך דכיון שכן מתני' דשולח אדם ירך לנכרי אתיא כר' יהודה דאית ליה יש בגידין בנותן טעם והא ר' יהודה אסר מתנת חנם לגוי הא לא קשיא דבתוספת' שנינו ר' יהודה אומר אם היה שכנו מותר אי נמי דהאי תנא סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא. וחזקיה על כרחין לית ליה דר"ש:

שאני דם דאתקיש למים דכתיב לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים. וא"ת ואכתי דם קדשים דמותר מנ"ל דהכא דם חולין הוא דאתקיש כדכתיב תשפכנו, א"ל דאיסורא מנ"ל מלא תאכלנו והא גלי לן הכא דלא תאכלנו לאו דוקא וכיון דלחולין לאו דוקא תו לית לן למילף מלשון אכילה לדם קדשים דהא נפק ליה קרא ממשמעותיה אבל לא מצי לאתויי מדכתיב ואני נתתי לכם שלכם יהא כדלקמן ואפילו בדם קדשים נמי דהא כתיב לכפר לכפרה נתתיו ולא להנאה. וכי תימא ור' אבהו מאי שנא דיליף מנבלה ואליבא דר' מאיר לחוד ואצטריך למימר דלר' יהודה לית ליה חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא לילף מהכא מדאצטריך קרא למשרי בדם. א"ל דמהכא לא עבדי' בנין אב כיון דלא כתיב בהדיא התירא דהא אפשר דהקישא לכדר' חייא בלחוד אצטריך. וליכא למימר דליהוי נבלה ודם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דקראי להתירא אתו ולא לאיסורא אלא דמדאצטריך שמעינן איסורא:

ואימא כמים המתנסכים על גבי המזבח וא"ת והנהו מנא לן דאסורין דלכ"ע נסוך המים לאו דאורייתא אלא רמז לבד למאן דאמר ואפי' איסורין נמי מי מדמי קרא לאיסורין דרבנן. וא"ל דקרא לא אתא אלא לדמויי דם לשפיכת מים דדם נשפך כמים מכשיר. ונקט מים סתם משום איסור הנאה ולמים האסורין כעין של כיור מדמי להו אלא דאנן אמרינן לדוגמא בעלמא כמים המתנסכים וכי תימא מנא לן דקדישי כיון דעיילו בכלי שרת הא קדישי דכתיב כל הנוגע בהן יקדש (ח"י):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף