מראי מקומות/סנהדרין/עה/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף גליוני הש"ס |
מראי מקומות
סנהדרין עה ב
יפה מראה[עריכה | עריכת קוד מקור]
בגמ' נאמר כאן זמה וכו'. מכאן הוכיח הרמב"ן (סה"מ שורש ב, כו. מדה"ס) שעונשין על מה שנלמד בגזירה שוה.
ברש"י ד"ה אתיא. עיין מהרש"א מה שכתב לפרש דהיה מקום לפרש הגזירה שוה באופן אחר, והביא דכן נראה מרש"י פ"ק דיבמות. והעירו דכן נראה ברש"י לעיל (נא. ד"ה אתיא), ועיין תלמידי רבינו פרץ.
בד"ה רב אשי. עיין מהרש"א ורש"ש.
בתוד"ה מנין וי"ל וכו'. עיין מהרש"א בביאור דבריהם, וע"ע תלמיד הרי"ף (הובא בחמו"ח) מה שכתב בזה.
גז"ש מופנה משני צדדין
בתוד"ה איכא למיפרך, אין הגזירה שוה מופנה משני צדדין ולכך למידין ומשיבין עכ"ל התוס'. הוכיחו דע"כ אין הגז"ש מופנה משני צדדין דאל"כ הרי אין משיבין על הגז"ש, ויעוין מש"כ עפ"ז בד"ה מנין ובמהרש"א שם. וע"ע בערוך לנר שכתב דהנה הנה מופנה אבל זימה זימה אינו מופנה עי"ש.
בגמ' מנין לעשות שלשה דורות למעלה וכו'.' בירושלמי יליף כיו"ב לריב"נ דסבר בכריתות דהבא על חמותו שהיא אם חמותו ואם חמיו חייב ג' דיליף לה מאשה ובתה ובת בתה, והיינו דילפינן למעלה כלמטה.
ובחידושי הר"ן כתב דבאמת הגז"ש מופנה משני צדדין וע"כ אין משיבין ולא תיקשי קושית התוס' (בד"ה מנין), והא דפריך הכא הש"ס ע"ז כתב וז"ל משום דעיקר ג"ש דהנה הנה וזימה זימה אוקימנא לה לבת בנו ובת בתו ואנוסתו שהן בשריפה כמו בת בנה ובת בתה ובתר הכי לא מצינן למילף איסורא לאם אמו מאם אמה מכח הג"ש דאיכא למיפרך מה לאמה שהיא בשריפה כו' משום דלא אמרינן למדין ואין משיבין אלא כדי לקיים הדרשא לעיקר הג"ש, אבל לאחר שיצא ממנה דין אחד אין לרבות בכח ג"ש דין אחר כל היכא דאיכא למיפרך עכ"ד, תוכן דבריו דמה שאמרו כל גזירה שוה מופנה משני צדדין אין משיבין כ"ז הוא על עיקר הגז"ש אבל על דברים הנוספים שפיר משיבין. [ואפשר דהטעם דמאחר שלמדנו עיקר הגז"ש ממילא כבר אין הפסוק מופנה, וממילא הוי ככל גזירה שוה שאינה מופנה משני צדדין דמשיבין, ולא יתכן לפרש כן דא"כ לרי"ש דסבר בנדה (כב:) דגזירה שוה שאינה מופנית אין למדין ממנה כל עיקר א"כ לא ילמדו מגז"ש אלא דין אחד דשוב אינו מופנה, וע"כ דאכתי חשיב מופנה ומ"מ משיבין ודו"ק] והובא ד"ז בתשובת הרדב"ז (ח"א סימן שנב) וסיים והוא כלל אמיתי נכון, וכ"ה ברמ"ה בסוף העמוד. ע"ע במבוא התלמוד להשיירי כנסת הגדולה (נדפס במסכת ברכות]]) בכללי גזירה שוה מה שהקשה על דברי הר"ן בשמעתין.
טעם לקורבת העריות
בגמ' מה היא אם אמה אסורה אף הוא נמי אם אמו אסורה. ופירש"י דאין אם אמו אסורה אלא מדברי סופרים, ובטעם הדבר דאם אמו מותרת ואם אמה אסורה כתב ה"ה פ"א מאישות ה"ד לפי שאיסור העריות הוא בגזירה ודבר שאין בו טעם בכל פרטיו והנה תראה שאם חמותו היא בשריפה ואם אמו מדברי סופרים בלבד עכ"ד, והובא בביאור הגר"א (אהע"ז סימן טז ס"ק י"ב), ובמאירי כתב: ותמה על עצמך היאך אפשר שאם אמו אינה מה"ת ואם אמה של אשתו מה"ת, ירדה תורה לסוף דעתן של בריות ומה שהוא מצוי לחטא הפליגה באיסורה יותר, ואמו מ"מ מתוך שמצוי בקטנותו להיות עמה בקירוב בשר הוצרכה לכתוב את ענשה, שהרי מבן תשע נתחייבה היא בהעראתו כמו שהתבאר, ובכמה דברים סמכה תורה על דעת מביני סתריה עכ"ד. וברדב"ז (ח"א סימן שנב) ג"כ עמד בקושיא זו איך יתכן שבאשתו שבא ע"י קידושין אסור אם אמה ואם אמו שהוא קורבה שלא ע"י קידושין מותר, והשיב קושטא דמילתא הוא דאין אומרים בעריות ק"ו שכך גזר הקב"ה שזו תהיה מותרת וזו אסורה וכו' ואם אתה שואל טעם לכתוב אע"פ שאיני מחויב בזה מ"מ אכתוב לך דעתי כי לא אסר הכתוב אלא דבר המצוי ונפש אדם מתאוה לו אם אמו דאפליג דרא טובא לא אסר הכתוב דלא שכיח שיתאוה לה אבל אם חמותו משכחת לה שיהיה גדול ממנה ויתאוה לה כיצד הרי שהיה הוא בן מ' שנה דנשא אשה בת י"ג שילדתה אמה מבת י"ג נמצא הגדולה בת ל"ט שנה נמצא הוא גדול ממנה שנה ויתאוה לה לכך אסרה הכתוב משא"כ באם אמו עכ"ד, ובהמשך דבריו הביא להמאירי הנ"ל. [ולדבריהם צריך ליתן טעם למ"ד שריפה חמורה מדוע אמו בסקילה ואמה בשריפה, והרי אמה - חמותו רחוקה יותר מאמו.]
ומדבריהם למדנו דמה שאסרה תורה אשה ובתה הוא משום דהם קרובים שלו, וע"כ תמהו איך יתכן שאם אמו שהיא קרובתו יותר ומותרת ואם אמה שהיא רק ע"י קידושין ואסורה, ולפמש"כ הרמב"ן בפרשת אחרי עה"פ זמה היא, וז"ל ולכך אמר הכתוב ערות אשה ובתה וכן יאמר ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא ולא אמר ערות בת אשתך לא תגלה וערות אם אשתך וטעם הכתוב כי מתחלת הפרשה אמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו כי אסר הקרובות לו משום שארו, ונתן בהם טעם כי ערותך הנה ועכשיו כשאסר קרובות אשתו אמר שארה הנה לומר שגם הנה אסורות מפני שהן שאר זו לזו ותהיה משכבן בשתיהן זמה כמו שפירשתי וכו' עכ"ד, תו"ד דאיסור אשה ובתה וכיו"ב הוא שלא ליקח שני נשים הקרובות זו לזו ולא מפני שהן קרובותיו, ולפ"ז אין כאן התמיהה איך יתכן דאם אמו מותרת ואם אמה שהיא רחוקה יותר אסורה, דהרי מה שאם אמה אסורה אין זה משום שהם קרובים שלו, אלא מפני שהם קרובים זל"ז ובזה אסרה תורה אף אם אמה ודו"ק.
אזהרת חמותו
אזהרת חמותו לא נתפרשה בתורה וכמש"כ לעיל, וכמש"כ רש"י (ד"ה מה למטה) והיראים מנה עשה יב, יג, יד בת אשתו בת בתה ובת בנה מקרא דערות אשה ובתה, ובעשה טו, טז, יז מנה חמותו אם חמותו ואם חמיו דילפינן עונש ואזהרה מחד קרא.
והנה הרמב"ם בסה"מ (ל"ת שלז) מנה איסור ערות אשה ובתה, וראיתי להקשות מדוע לא נמנה ג"כ לאו דחמותו בפני עצמו, ואע"פ שדעת הרמב"ם במנין המצוות שאין למנות אלא דברים שנכתבו בפירוש ולא דברים הנלמדים מגז"ש, [והשיגו הרמב"ן בשורש השני ע"ז, ויעוי"ש (יט: מדה"ס) שהקקשה מ"ט לא מנה ג' דורות למעלה, והרשב"ץ בזה"ר (לאוין סימן קמ]]) כתב דנכלל באזהרת אשה ובתה ובת בנה ובת בתה עי"ש, וכ"כ בלב שמח] מ"מ הרי מנה הרמב"ם מ"ע לדון בדיני נזקין וכיו"ב שאר דינים, א"כ מטעם זה יש ג"כ למנות מ"ע לענוש שריפה בחמותו, דעונש השריפה נאמר במפורש בתורה, ואולי י"ל דזה נכלל בכלל מצות הנשרפין שמנה הרמב"ם (מ"ע רכח), וביותר דהרמב"ם שם הביא הפסוק של חמותו וממילא נכלל בזה ג"כ הדין לדון את חמותו בשריפה.
ואכתי קשה דכתב הרמב"ם לענין מכה אביו (ל"ת שיט) דאע"פ שאין האזהרה מפורשת בתורה מ"מ ילפינן לה מק"ו מהכאת כל אדם, ונמנה ללאו בפני עצמו כיון שהעונש מפורש, וכן מתבאר בדבריו שם לענין קללת אביו ואמו (ל"ת שיח) דאין לו אזהרה מפורשת בתורה והוא נלמד מאזהרת קללת כל אדם מישראל, ונמנה בלאו בפני עצמו וא"כ ה"נ יש למנות חמותו ללאו בפ"ע.
אמנם באמת קושיא מעיקרא ליתא דז"ל הרמב"ם בסה"מ (ל"ת שלז), היא שהזהירנו מגלות ערות אשה ובתה והוא אמרו יתעלה ערות אשה ובתה לא תגלה, והעובר על לאו זה, והוא שתהיה אחת מהן אשתו ויבעל האחרת חייב שריפה וכו' עכ"ד, הרי דפירש הרמב"ם דאזהרת ערות אשה ובתה הוא כולל בין חמותו ובין בת אשתו והי,נו דהאיסור הוא שאם אחת מהן אשתו לא יקח את האחרת, וכ"ה בחינוך (מ"ע רג), וכ"כ שם (מ"ע רד) על אשה ובת בנה ובת בתה, ולדבריו ע"כ צ"ל דהוא לבתר הילפותא דלמעלה כלמטה ע"כ מפרשינן בקרא דערות אשה ובת בנה הכוונה או נשא אשה ובא על בת בתה או להיפוך נשא אשה ובא על אם חמיו. [אבל ברמב"ם י"ל שכ"כ רק על חמותו, ובחמותו אפשר דזהו פשטיה דקרא].
וביאור הדברים הוא כמבואר ברמב"ן עה"ת דיסוד האיסור הוא שלא ליקח ב' נשים הקרובות זל"ז כשהאחת היא אשתו בקידושין והשני' בדרך זנות, והוא בין שנשא אשה אסור לישא בתה, ובין שנשא אשה אסור לישא אמה, ומתבאר בזה הא דבריש כריתות מני התם כל חייבי כריתות ונזכרו שם כל העריות, וקתני התם ערות אשה ובתה, ופירשו רש"י והרמב"ם דנכלל בזה בת בתה ובת בנה וחמותו ואם חמותו ואם חמיו, דכולהו בני חד ביקתא נינהו, דאסירי מטעם שתי נשים הקרובות זל"ז, ומ"מ אחות אשתו נמנה בפ"ע, דהוא קורבה דרך אחוה, ועוד דמותרת לאח"מ.
אך דא עקא דהתם נכלל בזה ג"כ בתו ובת בתו ובת בנו [מאנוסתו] והתם בודאי הוא קורבא אחרת.
בגמ' רבא אמר וכו'. עי' חמו"ח שהקשה מ"ט בבת בתו ובת בנו דילפינן מיתה מחמותו לא אמרינן אוקי באתרה.
בפלוגתא דדון מינה ומינה פירש"י בזבחים (צא. ד"ה בדון מינה) דהוא בגזירה שוה או בהיקש, ובחולין (קכ: ד"ה בדון) פירש"י דהוא אף בבנין אב. ויעוין חוות יאיר (סו"ס רג) מה שכתב לדון בטעמא דמאן דאמר דון מינה ומינה משום דאין גזירה שוה והיקש למחצה, ועיין יד מלאכי (כללי האלף סוף אות ל).
ולהלכה, כתב הרמב"ן ביבמות (צח:) דקי"ל בשבועת העדות (לא.) כמאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה, וכן מבואר ברמב"ם (רפ"ז ורפ"ח משבועות), ועיין לחם משנה (פט"ז ממעה"ק הי"ד). ועיין שושנת העמקים (כלל י) דבהיקש קי"ל דון מינה ומינה, ובגז"ש קי"ל דון מינה ואוקי באתרה.
בגמ' מה היא לא חלקת. יעויין פירש"י, וברמ"ה ביאר דיסוד הפירכא הוא דבדין גז"ש בעינן שנדון מינה ומינה לגמרי, והכא אין כאן מינה ומינה לגמרי, וכן בסמוך אין כאן אוקי באתרה לגמרי ע"כ לא דיינינן לה, ועי"ש מש"כ דיש שפירש באופן אחר וכדברי רש"י.