מראי מקומות/סנהדרין/עו/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף יד רמ"ה מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א חי' אגדות מהרש"א ערוך לנר רש"ש |
מראי מקומות
סנהדרין עו א
יפה מראה[עריכה]
ברש"י ד"ה ועוד כיון דס"ל שריפה חמורה וכו'. כ' מהרש"ל דלרווחא דמילתא כ' רש"י כן, דאל"כ מאי קאמר בסמוך ולמ"ד סקילה חמורה מהאי קושיא לא נידונה, ועמהרש"א. ע"ע תלמיד הר"ף (הובא בחמו"ח) ורמ"ה שהאריכו בביאור הגמ'.
בגמ' בתו מאנוסתו מנין האמר אביי ק"ו וכו' רבא אמר וכו'. הק' הרמ"ה (לעיל סוף דף ע"ה) מ"ט לא פרכינן ככל הני פרכות דלעיל עי"ש.
בביאור גילוי מילתא בעלמא
בגמ' וכי עונשין מן הדין גלויי מילתא בעלמא הוא. ופירש"י ואין זה עונש מן הדין דהא בת בתו מקורבת דבתו היא דאתיא והיכי דמי עונש מן הדין כגון ערות אחותך בת אביך וכו' י"ל ביאו"ד רש"י בדרך אפשר, דבתו דילפא מבת בתו אין זה בגדר ק"ו, והדין אין עונשין מן הדין הוא במדת ק"ו וכדפירש"י לעיל דף ע"ג ע"א ד"ה הקישא הוא, אבל הכא אין זה מדת ק"ו אלא דבבת בתו נכלל בתו. ולפמש"כ המהרש"א לעיל דף ס"ד ע"ב עפ"ד הסמ"ג בטעמא דאין עונשין מן הדין משום דאימא זה שעשה עבירה החמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה עכ"ד, ולפ"ז אף בסוגיין שייך האי טעמא, ועיין בסנהדרי קטנה שעמד בפלוגתת אביי ורבא על דרך זו, והעירוני דבתו מנשואתו תוכיח דבשריפה וכ"ש בתו מאנוסתו, ולא שייך לומר שהתורה לא נתנה לו כפרה, וע"ע בנובי"ת חו"מ סי' ס' בהגהה מהגבהמ"ח שהביא מספר מדות אהרן בטעמא שאין עונשין מה"ד דאולי יש איזה צד פירכא לסתור הק"ו, ובפשוטו אין להוליד דינים מכח הטעם דאנן לא דרשינן טעמא דקרא. [ועי' חמו"ח לעיל עה: בשם הליכות עולם דאע"ג דאין עונשין מן הדין איסורא מיהא איכא].
ולעיל דף נ"ד ע"א תלי הש"ס בפלוגתא דאביי ורבא באחי אביו אי ילפינן ק"ו לאביו דהוי גילוי מלתא בעלמא, והתם ג"כ מתבאר ע"פ סוגין דאחי אביו מכח אביו קאתי ועי' בעל"נ.
התוספות בכריתות דף ג' ע"א ג"כ עמדו בקושית רש"י מ"ש בתו דחשיב גילוי מילתא ואחותו לא הוי גילוי מילתא, ותי' וז"ל וי"ל משום דבת בתו באה מכח קורבת בתו וא"א לבת בתו בלא בתו אבל הכא משכחת אחותו בת אביו שלא בת אמו או להיפך עכ"ד עי"ש עוד, וע"ע בדבריהם בבכורות יד: ד"ה טוב שכתבו דבאחותו פשטי' דקרא משמע שלא בת אביו ושלא בת אמו עי"ש.
אמנם מדברי הרמב"ם נראה שיש לו פירוש אחר במה שאמרו גילוי מילתא בעלמא, דהנה הרמב"ם פסק כאביי דבתו ילפא מבת בתו וכמש"כ בפ"ב מאיסו"ב ה"ו [והשיגו הרמ"ך ולכאו' כוונתו להשיג מדוע לא פסק כרבא] וכתב הרמב"ם בפ"ט ממאכ"א ה"ב בדין אכילת בשר בחלב וז"ל לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול כלומר ואפילו בשולו אסור ואין צריך לומר אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת, וכמו"כ כתב בסה"מ ל"ת קע"ב לענין איסור אכילת בהמה טמאה, שאזהרה המפורשת בתורה היא באותן המינים שיש להם סימן א' טהור וסימן א' טמא אבל שאר בהמה טמאה לא נאמר בהם אזהרה מפורשת בתורה, וכתב הרמב"ם דילפינן לי' מק"ו, וכתב וז"ל אבל זה הק"ו אמנם הוא לגלויי מילתא בעלמא כמו שזכרו בבתו מאנוסתו לפי מה שנבאר במקומו עכ"ד, וכ"כ בפ"א מטו"מ ה"ב בטומאת משא במת דילפינן ק"ו מאהל, וכתב הרמב"ם ויראה לי שזה ששתק ממנה הכתוב, כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפילו בת הבת, ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפירוש אפילו בישולו, כך שתק מטומאת משא לפי שטמא בפירוש אפילו אהלו כל שכן משאו עכ"ד, ובכ"ז ל"ש טעמא דרש"י דמכח בתו קאתי.
ויש להוסיף דהרמב"ם בסה"מ ל"ת שלו באזהרת בתו כתב וז"ל ואמנם שתק ממנה לבאור הדבר והגלותו כי הוא אסר בת הבן ובת הבת וכ"ש הבת עכ"ד, הרי שלמדו הרמב"ם גם מבת הבן, ולכאו' בזה ל"ש דרכם של רש"י והתוס' בכריתות, והם פירשו דהילפותא היא מבת הבת שהוא מכח בתו אבל בת הבן לא אתיא מכח בתו ודו"ק.
ובאמת דהרמב"ם שם הביא ג"כ גז"ש דהנה הנה זמה זמה ללמד על בתו שאסורה. [וא"ש לדבריו קושית התוס' בד"ה אמר] ועירבן הרמב"ם דבעינן לתרוייהו, וכבר האריכו האחרונים בשיטתו עיין בלח"מ בהל' מאכ"א שם ובמרגניתא טבא שעל סה"מ שורש ב' אות כ"ו.- ע"ע בר"מ בהל' איסו"ב שם שכתב ואיסורה מה"ת ואינו מדברי סופרים, וביאר ה"ה דכוונתו דאע"ג דדעת הר"מ דכל הלמד בי"ג מדות חשיב איסורו מדברי סופרים, הכא חשיב איסורו מה"ת.
איתא ביבמות ס"ח ע"ב הנבעלת לפסולים נפסלה מן התרומה כדכתיב בקרא ויליף התם דפסולה לכהונה מק"ו ומקשי וכי מזהירין מן הדין ומשני גילוי מילתא בעלמא הוא ופירש"י ולאו מילף מיניה ילפינן לאו לכהונה מתרומה דממילא כיון דאיפסלה לתרומה איפסלה לכהונה דתרומה היינו קדושת כהונה, עכ"ד ובבית שמואל סי' ו' ס"ק ט"ז תלי לה בפלוגתת אביי ורבא דסוגיין. [וכן הרע"א בגלהש"ס שם ציין לשמעתין ויל"ד בדבריהם עפמשנ"ת לעיל בביאור מה שאמרו גילוי מילתא בעלמא ודו"ק] והקשה ע"ד הרמב"ם שם דפסק דלוקין והרי קי"ל כרבא לבר מיע"ל קג"ם, ודבריו צ"ע דהרמב"ם הרי פסק כאביי וכמשנ"ת, שו"ר בנובי"ת חו"מ סי' ס' בהגהת הגבהמ"ח שעמד בזה, עי"ש עוד בנוב"י בד' התוס' לעיל דף ע"ד ע"א מש"כ בפלוגתא דאביי ורבא.
בתו מנשואתו
כתב הרמב"ם פ"ב מאיסו"ב ה"ו הבא על בתו מנשואתו חייב שתים משום בתו ומשום ערות אשה ובתה, ובהשגות א"א אלו השתים אינן אלא לקוברו בין רשעים חמורים, ובמגיד משנה הקשה ע"ד הראב"ד שכאן שניהם מהנשרפים ואין כאן ב' קברות [ועלח"מ מש"כ בזה] וכתב המגיד משנה דפירוש ד' הרמב"ם שחייב שתים הוא לענין קרבן ובשוגג דחייב שתי חטאות, ובלח"מ כתב שיש להפליא הפלא ופלא על הראב"ד למה לא הקשה עמש"כ הרמב"ם [בהלכה ב] הבא על אמו שהיא אשת אביו חייב שתים והוא משנה לעיל דף נ"ג ע"א, וע"כ דהתם הוא באופן דבב"א וחיילו ב' האיסורים, והדין לקוברו בין רשעים גמורים הוא רק בזא"ז, ואשר ע"כ פי' הלח"מ בשיטת הראב"ד דס"ל דהבא על בתו מנשואתו אינו חייב משום בתו דאיסור בתו נאמר בתורה כשהיא אנוסתו ואינו אשתו ואע"ג דק"ו הוא השתא בתו מאנוסתו חייב כ"ש בת אשתו אין מזהירין מן הדין וכמו שאמרו על אחותו מאביו ומאמו, וא"כ כל ההיכי תימצי דחייב הוא באופן שאנס אשה וילדה בת והרי הוא חייב עלי' משום בתו מאנוסתו ואח"כ נשא אותה דהו"ל בת אשתו ובכה"ג אין איסור חל על איסור ואינו חייב אלא משום בתו ומ"מ עבר ב' איסורים לענין לקוברו בין רשעים גמורים את"ד.
וכדברי הלח"מ נתעוררתי לדקדק מדברי רש"י במשנה דפי' דבת אשתו כולל בתו מנשואתו, ובתו אינו בת אשתו, וברמ"ה פי' דבתו מנשואתו נכלל בבתו, ובדעת רש"י י"ל דבתו מנשואתו אינו חייב משום בתו, וע"ע ברש"י ריש יבמות דמתבאר כשיטתו כאן.
ואזיל רש"י לשיטתו בפירוש התורה בפ' אחרי עה"פ ערות בת בנך, פירש"י וז"ל בבתו מאנוסתו הכ' מדבר ובתו ובת בתו מאשתו אנו למדין מערות אשה ובתה שנ' בהן לא תגלה בין שהיא ממנו בין שהיא מאיש אחר עכ"ד, הרי שפירש שבתו מאשתו ילפינן מקרא דבת אשתו ועמד ע"ז הרא"ם וכתב דס"ל לרש"י דאינו חייב על בתו מאשתו משום בתו דאין מזהירין מן הדין וכדברי הלח"מ עי"ש, ובאמת דכן מבואר ברש"י בסוגין בד"ה אמר אביי דפירש"י דערות אשה ובתה הוא בין שילדתו ממך בין שילדתו מאיש אחר וערות בת בנך הוא בבתו מנשואתו, וכן מבואר בירושלמי כאן הלכה א' (מ"ה ע"א).
ובתוס' ביבמות דף ב' ע"ב ד"ה בתו פי' דכל מה שאמרו אין עונשין מן הדין הוא באחותו שנאמר בתורה בת אביו או בת אמו אבל כאן בשלמא כלפי חיוב בתו נאמר בתורה ערות בת בנך ומיירי בבתו מאנוסתו אבל באיסור דבת אשתו שנאמר אשה ובתה לא נזכר כלל מי אביה ושפיר מתפרש בתורה שהיא בתו מנשואתו ועדיין צ"ב, וזה הטעם באמו שהיא אשת אביו, וכמו שפירשו התו' שם ולעיל דף נ"ג ע"ב ד"ה השתא דל"ש בזה אין עונשין מה"ד, ומה"ט ג"כ מי שהיא חמותו ואם חמותו, שנשא שתי נשים ואח"כ בא על אשה שהיא גם אם של אחת וגם אם אמה של השני', דפליגי בכריתות דף י"ד ע"ב האם חייב שתים [והובא ברמב"ם פ"ד משגגות ה"ד] לא תיקשי דליפטר לגמרי משום דאין עונשין מן הדין, והטעם כמשנ"ת דלא נתפרש בתורה דחמותו אינה אם חמותו.
ובטעמו של הרמב"ם שחייב שתים ואין בזה משום אין עונשין מה"ד י"ל דס"ל דאף באיסור בתו לא נתפרש בתורה דמיירי באנוסתו ושפיר כולל אף בתו מנשואתו, ובאמת דלהר"מ דחייב שתים לא שייך כלל להקשות דאין עונשין מן הדין, וכמש"כ הקוה"ע סי' י"א אות ז' דכיון דהם ב' איסורים לא שייך לומר אין עונשין מה"ד, וכמו אוכל דבר שיש בו ב' איסורים דחייב שתים, וכל הדין שאין עונשין מן הדין הוא באחותו דבאנו לחייבו משום לאו דאחותו מתורת ק"ו ופשוט, ועי' להלן אות ב' שיל"ד בזה.
ויש להעיר בדברי הלח"מ כמה הערות א. במה דנקט מתחילה דבתו מנשואתו אינו חייב משום בתו דאין עונשין מן הדין, מקשים דא"כ לא יתחייב כלל אף משום בת אשתו, ועמד בזה האבי עזרי, וי"ל בזה עפמשנ"ת לעיל מדברי הרמב"ן דאיסור בת אשתו אין זה משום שהיא קרובתו אלא שהם קרובים זל"ז, דהתורה אסרה ליקח ב' נשים שהם קרובות זל"ז, וכלפי זה הרי מה שהיא בתו מנשואתו או שהיא בת אשתו מאיש אחר אין חילוק כלפי קורבת הנשים זל"ז אלא לגבי הקורבה אליו, אבל מאחר שאין האיסור מפני שהם קרובים לו ל"ש בזה תוספת קורבה לאסור, שקורבה זו שהיא גם בתו היא קורבה מצד אחר, ואין בה תוספת איסור כלפי האיסור שלא ליקח שתי נשים הקרובות זל"ז ודו"ק היטב.
ב. במה שתי' הלח"מ דמיירי שאנס אשה וילדה לו בת ואח"כ נשאה ובכה"ג הנידון רק משום אאחע"א, וצריך לבאר מדוע בכה"ג אין כאן משום אין עונשין מה"ד דהרי היא בתו ובת אשתו, וצ"ל דרק כשהיא בת שנולדה לו מן הנשואין היא בת הקרובה יותר, וכדהעירוני דאיתא בגיטין דף מ"ג א' שכל שלא תפסי קידושין לא לדידי' ולא לאחריני אין הזרע מתייחס אחריו, אלמא דכל שיש ריחוק המונע קידושין זה פוגם ביחוס הזרע, א"כ כשהוא ע"י קידושין הוא מעלה בייחוס הזרע, ואשכחן עוד ביבמות דף כ"ב ע"ב דס"ד דאין איסור אחותו אלא ע"י נשואין, אבל במה שהיא גם בתו וגם בת אשתו אין כאן תוספת קורבה [ומתבאר יותר לפמש"כ לעיל דקורבה שע"י קידושין לא חשיבי קרובות דידיה ומ"מ בתו מנשואתו היא יותר קרובת בתו, ואע"פ שאין בזה תוספת איסור מ"מ היא קרובה יותר ודו"ק]. ומה שיש בה שני איסורין ה"ז כאוכל אכילה אחת שיש בה כמה איסורים שחייב כמה חטאות ואין בזה משום אין עונשין מה"ד, ועיין בתו"י כריתות ג' ע"א בשם יש מתרצין.
ג. במש"כ הלח"מ דיש כאן משום אאחע"א הקשה הרש"ש [הובא בס' הליקוטים] דהו"ל איסור כולל שכולל שאר קרובותיה עי"ש.
ד. עוד מקשים דלדברי הלח"מ א"כ בתו מנשואתו כשמתה אשתו שאין חיוב שריפה מדין בת אשתו [וכמבואר לקמן ע"ב לשיטת הרמב"ם] לא יתחייב שריפה גם מדין בתו דבבתו מנשואתו אין חיוב מדין בתו רק מדין בת אשתו, ולאחר מיתת אשתו אין שריפה מצד אשתו.
ובעיקר ד' הרמב"ם דחייב שתים הביא האו"ש מהירושלמי בסוגין וביבמות דאינו חייב אלא אחת, וקאמר טעמא דכולה שם בת אחת [וצ"ע בזה ע"ד הרמב"ן הנ"ל דתרי איסורי נינהו] וכתב האו"ש דהא מילתא תליא בפלוגתא דאביי ורבא דכ"ד הירושלמי הוא לרבא דבתו ילפא מגז"ש דהנה הנה זימה זימה, ועל כל הנלמד מגז"ש זו חייב אחת, אבל הרמב"ם פסק כאביי דיליף מק"ו ע"כ חייב שתים.
בישועות מלכו קרית ארבע הל' איסו"ב [דף טו. מדפי הספר] כתב בשיטת הראב"ד וז"ל ולעיקר הקו' היה נראה לפרש דהר"א ז"ל לטעמיה לפי"מ שהביא הריטב"א בשמו בקידושין בפרק עשרה יוחסין גבי נבילה ביוה"כ דנבלה לעולם קדים דאין אנו משגיחין על חתיכה זו רק על האיסור נבילה בכלל, והרבה נבלות בעלמא שנאסר בהם תיכף שנעשה בן י"ג, משא"כ איסור יוה"כ דתלוי בזמן וא"א לחול אלא כשקידש היום ביוה"כ, א"כ ה"נ באיסור אשה ובתה דקדים, דהרבה אשה ובתה בעולם, אבל איסור בתו אינו אלא בשעה שנולדה לו בתו והיא בת ג', לכן איסור דאשה ובתה קדים לאיסור בתו עכ"ד ודבריו מתבארים לכאו' עפ"ד הרמב"ן דהאיסור הוא ליקח אשה ובתה ולא דהאיסור בת אשתו, וע"כ שפיר חל כבר איסור זה בעולם שלא ליקח אשה ובתה ודו"ק.
אין מזהירין מן הדין
בגמ' אזהרה לבתו מאנוסתו מנין.' מבואר בגמ' דלרבא ורבין דס"ל דא"א ללמוד העונש מק"ו ה"ה א"א ללמוד האזהרה מק"ו, ומקשים מד' הרמב"ם בסה"מ סוף שורש י"ד דכל שהעונש מפורש בתורה ילפינן האזהרה מק"ו [ויעוי' ברמב"ן בשורש י"ב (דף כ"ו א' מדפי הספר ובדפו"ח בעמוד ע"ד מה שהשיגו מגמ' במכות] וא"כ הכא לרבא ולרבין העונש מפורש ונילף האזהרה מק"ו, ויעוין במפרשים כאן.
שם. בעל"נ הקשה לשיטת הרמב"ם דפנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות לוקה משום לא תהיה קדשה א"כ איכא אזהרה בתורה. ויעוין כעי"ז בשעה"מ פי"ז מאיסו"ב סוף ה"ב וכתב שם השעה"מ דהוא לאו מעניני', ונראה דכוונתו דבעינן שהאזהרה תהא מאותו שֵם האיסור וכאן האזהרה הוא בענין אחר, וצ"ע דלעיל דף ס"ו א' קאמר דמקלל אביו אם הוא דיין חייב עליו משום אביו ואזהרתו מלאו דקללת דיין, וכן אביו והוא נשיא חייב משום אביו ואזהרתו מקללת נשיא וכן מבואר ברמב"ם פ"ב מממרים ה"ד וה"ח לענין מכה ומקלל אביו שאזהרתו מדין מקלל ומכה כל אדם מישראל וא"צ אזהרה מדין אביו, ועיין בר"פ הנחנקין [ובסה"מ סוף שורש י"ד פי' הרמב"ם דילפינן האזהרה מן הדין והשיגו הרמב"ן בשורש ב' (דף כ"ו מדפי הספר) עי"ש] וכיו"ב בכתובות מ"ו א' באזהרת מוש"ר דהוא מלא תלך רכיל, ובירושלמי ר"פ בן סו"מ באזהרת בן סו"מ מלא תגנוב ולא תגנובו, וכן לעיל דף ס"ג ב' ילפינן אזהרה למסית ומדיח מקרא דלא ישמע על פיך שאסור להשמיע שֵם ע"ז, אלמא דא"צ אזהרה משֵם האיסור, וה"ה כאן אפשר להזהיר מלא תהיה קדשה,
שוב התבוננתי דיש לחלק דבמקלל אביו וכיו"ב האיסור הוא קללה, אלא דאביו חמור יותר, משא"כ הכא הוא שֵם אחר של עצם האיסור, ועדיין צ"ע ממסית ומדיח. ויעויין בעל"נ במה שתי'.
בגמ' בשלמא לאביי וכו'. עמהרש"א.
ברש"י ד"ה ואוקמיה איהי דלא עבדא מידי וכו'.' העירוני דבב"ק לב. אמרינן דהנאה אית להו לתרויהו וחשיב שניהם נפשות העושות, ויעויין בנובי"ת אהע"ז סי' ק"נ דכתב דמה"ט אין לחלק בין איש לאשה בעריות עי"ש, וכל מה דאשכחן קרקע עולם הוא בנאנסה, והגרש"ר כ' ע"ז בג' עי' בתוס' יבמות נד. ד"ה אין ויומא פב: ד"ה מה דאף ברצון מיקרי קרקע עולם.
בתוד"ה תני משמע דל"ל גז"ש בר"ן לעיל עה: מבואר דאביי מודה לגז"ש לענין בת בתו, ובתו סבר דליכא למילף גז"ש כיון דלא כתיבא האזהרה בפירוש, ולפ"ז ל"ק קו' תוס'.
באיסור אל תחלל בתך להזנותה
בגמ' אל תחלל את בתך להזנותה וכו' בחילול שבזנות הכתוב מדבר. נחלקו הראשונים בלאו זה, רש"י עה"ת פ' קדושים פי' במוסר בתו פנויה לביאה שלא לשם קידושין וכ"נ מדבריו כאן, והשיגו הרמב"ן שם דבכה"ג לא חשיב זנות דלא קי"ל כר"א דפנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות עשאה זונה וכעין דמקשינן לעיל דף נ"א ע"א עה"פ ובת כהן כי תחל לזנות, ואשר ע"כ פי' הרמב"ן דלאו זה הוא במוסר את בתו למי שאין לו אישות כגון גוי ועבד וחייבי כריתות ומיתות ב"ד וסיפא דקרא ולא תזנה הארץ הוא ג"כ לאו לבועל ולבת שלא ימסרו עצמם לזנות, ובחי' הר"ן כאן ג"כ כתב דא"א לפרש במוסר בתו פנוי' שלא לשום אישות דזה לאו זנות וכקושית הרמב"ן וע"כ פירש דאזהרה זו על האב שלא ימסור בתו שתהא מופקרת לכל אדם כענין הקדשה. ופי' שם דיסוד האיסור הוא מפני שאין יודעין ממי הולדות ונמצא אח נושא אחותו וכמו שדרשו ביבמות דף ל"ז ע"ב בסיפא דקרא דכתיב ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה, וזה אזהרה לאשה ולבועל. והא דאיצטריך לא תהיה קדשה זהו אזהרה לב"ד שאם ידעו שיש קדשה בעיר שיבערוה משם את"ד, וברש"י בפ' כי תצא עה"פ לא תהיה קדשה פירש"י מופקרת מקודשת ומזומנת לזנות [ועיין ברש"י לקמן דף פ"ב ע"א ד"ה זונה וד"ה קדש] והרמב"ן נתקשה בזה ופי' הר"ן דהוא אזהרה על הב"ד, וע"ע ברמב"ן בסה"מ שורש ה' (דף מו מדפי הספר ובדפו"ח עמ' קיח) ובל"ת שנ"ה שהאריך בשיטתו.
בשיטת הרמב"ם בפנוי הבא על הפנויה
דעת הרמב"ם שאסור לבא על פנוי' בלא קידושין והוא בל"ת דלא תהיה קדשה כמש"כ בסה"מ ל"ת שנ"ה ובפ"א מאישות ה"ד וס"ל להרמב"ם דלאו דאל תחלל את בתך להזנותה אין כאן תוספת אזהרה ומניעה ולא נמנה להרמב"ם במניעה בפ"ע, וכן לא הביא בספר היד איסור מיוחד הנלמד מלאו זה אלא פירש בסה"מ ובפ"ב מנערה בתולה הי"ז שהתורה באה ללמדנו לענין חיוב אונס ומפתה שאין חיוב באופן שמסרה האב לביאה.
ובאיסור לבא על פנוי' מדברי הרמב"ם פ"א מאישות ה"ד מבואר דכל הבועל לשם זנות לוקה, ובהל' נערה בתולה הוסיף הרמב"ם דכ"ז באופן שהיא הכינה עצמה לכך שיבואו עליה, וכתב הכס"מ שם דהרמב"ם בהל' אישות סמך עמש"כ בהל' נערה, והשיגו הראב"ד בהל' נערה שאין קדשה אלא העומדת בקובה של זונות, ובפ"א מהל' אישות השיגו דהרי יש היתר בפילגש אע"פ שהוא בלא קידושין, וכתב ה"ה דהרמב"ם גריס פילגשים קידושין בלא כתובה, וכ"ה גירסת רש"י בסו"פ חיי שרה עה"פ ולבני הפלגשים, בלא כתובה, [ועמש"כ לעיל בשיטת רש"י] וע"ע בכס"מ מש"כ מדברי הרמב"ם בהל' מלכים דמלך שאני, וכן דעת הרבינו יונה בשע"ת שער ג' פיסקא צ"ד דמלך יש לו היתר בפילגש, ועוד תמה הראב"ד ע"ד הרמב"ם [ובדפו"י ליתא והובא במגיד משנה] שאם כדבריו מפתה היאך משלם עליה ממון והלא לוקה עליה, אלא ודאי משהוצרכה לפיתוי אינה קדשה, וראיתי בכתבי מו"ר הגאון רבי י. גרשון שליט"א שדקדק דהראב"ד הקשה רק ממפתה ולא מאונס, דבאונס בודאי לא הוי זונה ורק במפתה סובר הרמב"ם שכיון שהוא מרצונה הרי היא זונה והוא מוזהר עליה, ובמנ"ח מ"ע תק"ע הביא להמקנה בקונטרס אחרון סי' כ"ו סעי' א' שחידש דלאו דלא תהיה קדשה אין עוברים אלא בגמר ביאה דליכא ילפותא לחייבו בהעראה, ועוד לפי טעמו של הרמב"ם בפ"ב מנערה דגורם שתמלא הארץ זימה דאח נושא אחותו זה ל"ש אלא בגמר ביאה שראוי להוליד, ומעתה תי' עפ"ד תוס' לעיל דף ע"ג ע"ב סוד"ה ממונא דחיוב קנס הוא בהעראה, ונמצא שנתחייב קנס בהעראה ומלקות לא הוי אלא עד גמר ביאה ויעו"ש במקנה שהאריך בעוד תירוצים, ובסוף כתב דבאמת הרמב"ם עצמו בהל' נערה יישב קושיא זו דאין לאו דלא תהיה קדשה אלא במכינה את עצמה ולא כשהוא מפתה אותה וכמשנ"ת לעיל.
והמגיד משנה בהל' אישות כתב סיוע לדעת הרמב"ם ממה שאמרו בהרבה מקומות חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם לא היתה הפנוי' שאינה מופקרת באיסור מה"ת לא היו סומכין על חזקה זו [ותמהו ע"ד ה"ה דבכתובות ע"ג ע"א אמרו בקטנה שנשאת והגדילה ובא עליה אמרינן דנתכוין לשם קידושין משום דאין אדם בועל בעילתו בעילת זנות והתם בודאי אין כאן זנות דהרי לשם אישות הוא בועל ונישואי קטנה אין בהם משום זנות וצע"ג] ועוד מפנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות דאר"א דעשאה זונה ואע"ג דלא קי"ל כר"א מ"מ משמע דאיסור לאו איכא דאי מן התורה מותר היכי אר"א דמקריא זונה, [וצ"ע דביבמות דף ס' ע"א קאמר דלר"א דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה הוא אף באונס, והרי באונס מודה הרמב"ם דלא עובר בל"ת קדשה וכמשנ"ת, ועיין בתשובת הרשב"א אלף רל"א ובמל"מ פי"ח מאיסו"ב] ובהמשך דבריו כתב דמ"מ לכו"ע איכא עשה הבא עליה בלא קידושין שהרי יש מ"ע לקדש אשה כשירצה לבא עליה, ובלח"מ תמה שאין סיוע כלל ממה שאמרו חזקה אין אדם בועל בעילתו בעילת זנות וכן ממה דאר"א דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה, דיש ל"ת, דשפיר י"ל דאיכא עשה, והניח בתמיה את דברי ה"ה.
והנה בשלמא הוכחת ה"ה מהא דעשאה זונה ע"ז י"ל דהעשה דקידושין אין זה איסור עשה שלא לבוא בלא קדושין אלא מצות עשה לקדש, וכמו שהוכיחו מדמנאה הרמב"ם במנין העשין ואין דרכו של הרמב"ם למנות איסור עשה וכשם שלא מנה איסור מצרי ואדומי [וכן מוכח מהא דמותר לבא על קטנה לשם אישות בלא קידושין ואם יש איסור עשה איך הותר, אבל אם זה מצות עשה ע"ז י"ל כדברי המרדכי בציצית דכל שא"א לקיים המצוה אין כאן מבטל מ"ע, ועיין בריב"ש סי' קצ"ג (סוד"ה ובר) שכ"כ, ועדיין צ"ת דהאיכא לאו דזונה ומדוע הותר בקטנה בלא קידושין ועמש"כ לק' פב. כיו"ב לענין נכרית], ומאחר שאין זה איסור עשה אלא ביטול מצות עשה לא נעשית זונה עי"ז דאין כאן ביאת איסור, ובלא"ה יל"ד דהאשה לא עברה איסור.
ועוד יל"ד בזה עפמש"כ המקנה באהע"ז סי' כ"ו דכל החיוב לקדש אשה הוא רק באופן שלוקחה ע"מ אישות, אבל אם לוקחה לפילגש אין כאן ביטול מ"ע דקידושין [והעירוני דמדוקדק היטב בזה סידור ההלכות ברמב"ם עי"ש] ובהגהות ברוך טעם כתב דתורף דברי המחבר מבואר בתשו' הרמב"ן סי' רפ"ד עי"ש, ולפ"ז בפנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות לא ביטל עשה דקידושין, אבל ההוכחה מהא דאמרו חזקה ע"ז תיקשי קושית הלח"מ דלזה סגי במה שהוא מבטל מצות עשה.
בגמ' זה המשיא את בתו לזקן. עפרש"י, ובחלקת מחוקק סי' ב' ס"ק י"א הביא ספר חסידים שאין איסור אם היא מתרצה לכך, ועי' אדר"נ פט"ז ה"ב, ועי' הגריעב"ץ, ובר"מ ושו"ע לא נזכר בזה איסור על האב, וצ"ע בעיקר הלאו האם הוא לאו דאורייתא, ועיין בס' חמרא וחיי.- ע"ע לקוט"ה בעין משפט במש"כ דאין פלוגתא בין התנאים בדרשא דאל תחלל.
בגמ' המשהא בתו בוגרת. עי' הגריעב"ץ הובא בליקוטי הלכות בעין משפט.
ברש"י ד"ה ואוקמי' השתא איהי וכו'. מקשים דבת כהן תוכיח שהיא בשריפה ואין בועלה בשריפה, ועי' ציונים לתורה כלל ל"ח (ד"ה וראיתי) משכ"ב, ועי"ש עוד בד' רש"י.