מראי מקומות/נדה/סא/ב

מראי מקומות נדה סא ב

אבדה בו ש"ז חדש בודקו במחט. הק' התורי"ד ד"ה אבדה, מלעיל נ"ד: דש"ז מטמאה רק בעודה לחה, ותי' דהבגד עצמו שוב אינו יוצא מדי טומאה אפי' ע"י טבילה עד שיסלק הטיפה ממנו ואפי' יבשה, ועי' מה שצויין בתורי"ד שם, ועי' ברד"ה במחט [דבדיקת המחט היינו ע"י שמקום הזרע הוא קשה, ועי' מאירי בע"א ד"ה הבגד, ששחוק היינו שהש"ז ישנה]. ועי' יין מישרים.

שוע. עי' ברד"ה שוע דהיינו החלקת הצמר והפישתים במסרק של ברזל, וכ"כ ביבמות ה: וכ"ה בר"י מלוניל ביצה ט"ו, ד"ה עד. מאירי יבמות ה:

טווי. היינו טויית חוט מלשונות הצמר ואניצי הפשתן שאינם מעובדים ע"י הכישור, ועי' רה"ג בתשו' הגאונים הרכבי סי' מ"ט, דשזירת חוט משני חוטים בכלל טווי, וכ"כ בר"ח בתשו' הגאונים שערי תשובה הו' במאירי יבמות ה:

ורבנן הוא דגזרו וכו' שרי. עי' רשב"א ד"ה הא, דמבו' דסד"ר לקולא אף שהוחזק כאן ודאי איסור, והו' בריטב"א ד"ה ודעת, ובמאירי ד"ה בגד. ועי' ר"ן שם, [יעו"ש שהב' ד' הרשב"א, וכ' ומיהו מסתברא דדוקא דומיא דחוט שהוא נמשך ביחד]. וכ"כ בשו"ת הרי"ם אה"ע סי' א', [דל"ה ע"ג] להוכיח מהכא לכל דוכתי. וכן הביא בשו"ת עמודי אש סי' ז' אות י"ג בשם הגרא"ז מרגליות בהגהותיו לאלפסי בפ"ק דביצה, ודחאו עפ"י הר"ן. ועי' טור יו"ד סי' ש"ב, דמש' דבכל גווני, ודלא כהר"ן. ועי' ב"ח שם. וע"ע שו"ת באר יצחק יו"ד סי' ל"א ענף ה', להוכיח מהכא, ואפי' באיקבע איסורא, ודחה דדמי למ"ש ביו"ד סי' ק"י ס"ז עיי"ש. וע"ע שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' ע"א, ליישב הש"ך מהכא, דהכא שאני שאיתרע חזקה ע"י שניתק החוט, ויעו"ש מש"ה מהמל"מ בפ"ד מהל' בכורות. ועי' בשו"ת בנין עולם יו"ד סי' ס' אות ז', שיישב הש"ך דהכא דוקא לא גזרו חכמים, ויעו"ש דכ"נ מלש' הרא"ש. ועי' נשמת אדם כלל קמ"ח להוכיח מהר"ן דל"א סד"ר לקולא במקום חזקה, וכ"כ בחכמת אדם בבינ"א שער הקבוע סי' נ'. ועי' קהלת יעקב [קרלין] בחי' לשבת ל"ד. להוכיח מהכא דלא כהש"ך. ואכמ"ל.

והלכתא כמר זוטרא. עי' ברבינו הלל על התוה"כ קדושים פ"ד פי"ח, ק' מדדריש בתוה"כ שם [והו' ברש"י ויקרא י"ט י"ט] ד"בגד" לרבות את הלבדים, אף שאינן שזורים וארוגים כלל. ועי' בד' הרא"ם ויקרא י"ט י"ט דהך ברייתא סברא כרב אשי, דסגי או בשוע או בטווי וכו', ולבדים שהם שוע, במה שהפשתן והצמר דבוקים זה בזה, אסורים מה"ת. וברמב"ן שם כ' דכוונת הברייתא לרבות דברים שאינם בגד, אף הם טווים שזורים וארוגים, ונקט לבדים לאסמכתא בעלמא. ועי' רא"ם דכן י"ל בד' רש"י שם, אך יעו"ש דאין דברים אלו מתיישבים בברייתא. ובעיקר הענין עי' רמב"ם כלאים פ"י ה"ב, שפסק דלבד אסור מדאו'. ועי' ראב"ד שם, שהק' דהם שועים בלבד. ועי' טור סי' ש' שגר' בלש' הרמב"ם דאי"ז כלאים, ועי' כס"מ שדחאו. ועי' חי' הגר"ח על הש"ס, בענין שעטנז, מה שביאר בד' הרמב"ם עפ"י שיטתו דאיכא ב' דינים בכלאים, וברדב"ז שם ביאר שי' הרמב"ם, דפ' כרב אשי, ביאור במש"כ בפיה"מ כלאים פ"ט מ"ח, כשי' רש"י דבעי' כל הג' דברים, ויעו"ש דבתחילה כ' הרמב"ם בפיה"מ כן משום דאמרי' בגמ' דהל' כמר זוטרא, ואח"כ הוק' להרמב"ם קו' התוס' מהא דהתיר בציצית עיי"ש, וחזר בו. ובכס"מ שם ביאר, דהר"מ ס' דדוקא בטווי בעי' אריגה, אבל שוע בפנ"ע חשיב כלאים, דקדוק לזה, מלש' המש' כלאים פ"י מ"ח, ועיי"ש הביאור בזה. ועי' לח"מ עדות פ"י ה"ג, דאכתי יקשה מהרמב"ם בהל' עדות שם. וע"ע משנת ר"א יבמות סי' ו' אות ה', וע"ע ערול"נ ד"ה והלכתא, מה שביאר קצ' באופ"א מהכס"מ.

בגד צבוע מטמא משום כתם ור"נ בר יוסף וכו'. ולענין הלכה אי קיי"ל כת"ק או כר"נ, עי' רמב"ן בהל' נדה פ"ד ה"ו, שפ' כת"ק. אולם הרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ז פ' כר"נ. ועי' תוה"ב להרשב"א ב"ז ש"ד שהביא ב' הדעות, וכ"ה הרא"ש סי' א', והסכימו להרמב"ם משום דבכתמים שומעים להקל. וכ"פ באשכול סי' מ"ב, ובמאירי ד"ה בגד צבוע. וכ"ד האורחות חיים יו"ד עמ' קכ"ד. וטור סי' ק"צ ס"י, ובשו"ע שם, ורמ"א שם ס"י. וכ"כ מהריק"ש. ועי' בס' האגור הל' כתמים סי' אלף שס"ז.

והנה בהגהמ"י איסו"ב פ"ט אות ו' בשם רבינו שמחה כ' דלר"נ בר יוסף, נמי אינו מטמא רק לענין טהרות אבל לא לבעלה, ויעו"ש דכ"ד הראב"ן, [ועי' שו"ת יד הלוי סי' צ"א, דלא נמצא כן בראב"ן, וטס"ה וצ"ל הרמב"ן, וכבר עמד בזה באבן שלמה שם, אמנם עי' תשובה מאהבה ח"א סי' קס"ג מש"כ דהראב"ן לשיטתו]. ועי' דגמ"ר סי' ק"צ סק"ג, שהק' אמאי הקיל השו"ע כיון דהרמב"ן ורבינו שמה והראב"ן מחמירין עכ"פ לבעלה. וכיו"ב כ' בס' חדרי דעה סי' ק"צ. ועי' מקור חיים סקמ"ח, להחמיר בזה. אולם עי' שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קס"ג, שו"ת חת"ס יו"ד סי' קס"א, שהאריכו להקל בזה. וכ"ה בברכי יוסף בשיורי ברכה סי' ק"צ סק"ד, ובשו"מ תליתאה ח"א סי' שכ"ב. וכ"ה במעיל צדקה סי' ס"ב, והו' בסד"ט שם סכק"א, ושם סוסקל"ו. ועייש"ע בתשובה מאהבה שהק' לשי' זו, מדמצינן בכל נדה דמחמרי' לטהרות יותר מלבעלה. וכה"ק בשו"ת חת"ס יו"ד סי' קס"א.

מאי תקנינהו. עי' ב"י ק"צ ד"ה כתב, שהק' להרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ז שכ' דלפיכך תקנו חכמים שתלבש צבעונין להצילה מכתמים, וכ' די"ל דהי' להר"מ גיר' אחרת בגמ', או דסבר דלמסקנא דנודע דבפולמוס של אספסיינוס נו"נ בדבר, י"ל שהם תקנו זה. ועי' רמ"א יו"ד סי' ק"צ ס"י. ועי' תורת השלמים שם סקי"ד. וסד"ט שם סקכ"ב. ובכרו"פ בתפא"י סי' ק"צ סק"י, תי' דהוק' להר"מ דמאי איכפ"ל בביטול פו"ר, והא מבו' בב"ב ס: דלא איכפ"ל בזה משחרב ביהמ"ק, וע"כ דהיתה תקנה קדומה, ורק דאף בפולמוס לא רצו לעוקרה, ורק דמק' בגמ' הכא דמאי תיקנו שתלבש צבעונין, והא חזי' דאינן לובשות. ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' קס"א תי' דהכא מקשי' על הלש' תקנה כיון דהברייתא מיירי לענין טהרות, והאמת דלבעלה לא התירו, משום גזירות המלכות שהיו ולא איכפ"ל בביטול פו"ר, ובזה"ז דאין גזירת שמד, איכפ"ל בביטול פו"ר, והדר דינא דבגדי צבעונין. ומי נדה בקו"א סי' ק"צ ס"י, יישב דכוו' הגמ' היתה להק' על הלש' תקנה, שלא מצינו לשון זה בקולא ובביטול איסור, ותי' דהגזירה היתה לתקן שיהיה חובה ללבוש בגדי צבעונין, ובדבר של חובה אין בו שמחה, ועיי"ש עוד מו"מ בזה.

והנה יל"ע אי מקילי' בבגד צבוע בתוך ז"נ, ואי חלוק ג' ימים הראשונים דז"נ, ועי' רמ"א סי' קצ"ו ס"ט, די"א דבג' ימים הראשונים אין תולין להקל בשם מרדכי והגהמ"י, ואח"כ דינו כשאר כתם, בשם תרוה"ד. וכ"פ בשו"ת אדני פז סי' כ'. ועי' שערי דעה יו"ד סי' ק"צ להחמיר. וכן בשו"ת נהרי אפרסמון יו"ד סי' קנ"ח. וכעי"ז בשו"ת מראה יחזקאל סי' נ', והו' בפתחא זוטא סק"צ. ובשו"ת לבושי מרדכי תנינא יו"ד סי' צ', וכ"מ בשו"ת שו"מ רביעאה ח"ג סי' מ"ג. ועי' בשו"ת מעיל צדקה סי' ס"ב, להתיר בג' ימים הראשונים. וכן עי' בשו"ת ברית יעקב יו"ד סי' נ"ח. וכ"מ בשו"ת רע"א מהדו"ת סוף סי' ל"ד. וכ"כ בפרדס רימונים ש"ח סוסקי"ג שהבי' ד' המעי"צ והחמד"ש להלכה. ועי' שו"ת שאילת יעקב סי' קי"ז אות ו', [דכ"מ מסתימת הרמ"א והש"ך והט"ז].

ובשו"ת מראה יחזקאל סי' נ' כ' לבאר דבז"נ שעומדת בחזקת טומאה, אין מקילי' בצבעונין, וברמ"א שם מבו' דטעם החומרא בג' ימים הראשונים הוא משום דבימים אלו מצוי יותר מגופה. ועי' שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' ק"ע. ובש"ך שם סקי"ד כ' דטעם החומרא, משום דבעי' לידע בודאי שפסק דם מקורה.

על עטרות חתנים. עי' תוס' גיטין ז. ד"ה עטרות, שכ' דדוקא לחתן ולכלה בשעת השמחה, הוכחה משבת נ"ז. וסוטה מ"ט: דיוצאין בחול בעיר של זהב, ועי' ריטב"א ד"ה בקשו, שהק' לשי' זו, דא"כ אמאי לא גזרו בבגדי צבעונין להקל על כתמיהן, ויעו"ש לפרש דר' נתן ורבנן פליגי בזה, דר"נ ס' דהגזירה היתה לכל אדם, ולרבנן מה שלא גזרו על בגדי צבעונין הוא בשביל שלא תתגנה כלה על בעלה, ויעו"ש דהלכה כרבנן דרק בשעת השמחה אסור, וכ"פ בשו"ע או"ח סי' תק"ס ס"ד, ובמ"ב שם סקי"ט. והנה בשיירי קרבן שם ד"ה מי מתיר, הוכיח מהירו' סוטה פ"ט הט"ו דמוכח שם דהתירו גזירת עיר של זהב, מדר"ע עשה לאשתו עיר של זהב, ואי כהתוס' דלמא ר"ע עשה כן שלא בשעת השמחה. ועי' קרבן העדה ד"ה ופריך, ועי' מראה פנים שם ד"ה מי, שביאר באופ"א.

בקשו לגזור על בגדי צבעונין. עי' ריטב"א ד"ה בקשו, שהק' דבשבת נ"ז: מבו' דאיסטמא אינה אסורה משום עטרות כלות משום שאינה חשוב, וא"כ אמאי צבעונין ל"ה בכלל עטרות כלות,כיון שהוא חשוב, ותי' דדוקא בגד שיש בו חתיכות כסף או זהב בכלל עטרות כלות. וכ"מ בתורת האדם אות קי"ג, לגבי איסטמא. ולענין הלכה אי שרי לכלה ללבוש בגדי שיש בו כסף וזהב, עי' ט"ז או"ח סי' תק"ס סק"ו. פמ"ג משב"ז סק"ו. ומ"ב שם סקי"ח.

על בגדי צבעונין. עי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' קס"א שחידש דחלוק התחתון הסמוך ממש לגוף לכתחילה לא יהיה צבוע, ובדיעבד יש להקל, דבפולמוס נמי לא רצו לגזור רק על בגד החיצוני, וא"כ לא מצינו דנמנו להתיר זה, [ובדעת החת"ס עצמו, עי' פתחא זוטא סק"צ סקכ"א בשם שו"ת בית שלמה ח"ב יו"ד סי' ל"ג בהגה שמסתפק בדעתו אי דוקא לכתחילה או אפי' בדיעבד, אמנם עי' פ"ת יו"ד סי' ק"צ סקכ"א, דכוו' החת"ס אף בדיעבד, וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' פ"א, וחזו"א סי' פ"ט סק"ד, ובשו"ת חשב האפוד ח"ב סי' צ"ב, נקט דכוונת החת"ס לענין לכתחילה, וכ"נ בשערי טוהר ש"י סי"ג]. וכ"ה שערי טוהר ש"י סי"ג, ובטהרת ישראל סנ"ו. ועי' שבילי דוד סי' ק"צ סק"ד, מה שהוכיח כהחת"ס. ועי' משמרת הטהרה פ"ג הע' 42 בשם הגריש"א דלכתחילה אין ראוי שתלך האשה בבגד שחור גמור. אמנם לפימש"כ הכרו"פ שהו' לעיל, דמש' לא כן, וכ"כ בשו"ת אדני פז סי' כ'. וכ"כ בשו"ת טוטו"ד תליתאי ח"ב סי' ס"ב שדחה החת"ס. וכ"כ בשו"ת מראה יחזקאל סי' נ', וכן בשו"ת זכרון יעקב [בויסק] סי' ט"ו, וכ"מ בשו"ת רע"א מהדו"ת סי' ל"ד. ובחזו"א שם הק' להחת"ס ממה שסתמו כל הפוסקים, וכה"ק המהרש"ם שם, ובשאילת יעקב סי' קי"ז, ובשו"ת זכרון יעקב סי' ט"ו, עוד הק' החזו"א שם דבסברא ליכא חילוק בדבר, ועו"ק מרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ז דישבה ערומה על בגד צבוע ומצאה עליו כתם טהורה.

כדי להקל על כתמיהן. עי' שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קס"ג, שהק' מהמבו' בב"ב ס: דרצו לגזור שלא לישא אשה, ולא גזרו משום דאין הציבור יכולים לעמוד בזה, ול"ח לביטול פו"ר, וא"כ מאי איכפ"ל שיאסרו לבעליהן. וכה"ק הכרו"פ בתפא"י סי' ק"צ סק"י, ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' קס"א, ובתשובה מאהבה וחת"ס שם כ' דמשום פירוש רבינו שמחה והראב"ן [הו' בהגהמ"י איסו"ב פ"ט אות ו'] דהיתר בגדי צבעונין היה בשביל טהרות, ולבעלה באמת אסורה. והנה ע"ע פלוגתא אי כופין בזה"ז על ביטול פו"ר מהך דב"ב ס: וכן מו"מ אי רבינו שמחה והראב"ן הנ"ל, ע"כ ס"ל דאין כופין, ועי' בזה מרדכי יבמות סוף רמז נ' דאין כפוין. ועי' תשובה מאהבה שם, ובחת"ס שם, דכן ס"ל לרבינו שמחה והראב"ן הנ"ל. ועי' חת"ס שכ' לבאר הטעם להסוברים דכופין בזה"ז על ביטול פו"ר, ועייש"ע מו"מ אי בזה"ז חיישי' לביטול פו"ר, ורק בדור הסמוך לחורבן לא חשו, וכן יעו"ש מו"מ אי רצו לגזור בב"ב שם גם על מי שעדיין אין לו בן ובת. ועי' תוס' בב"ב [דלא רצו לגזור רק על מי שעדיים לא קיים פו"ר].

ז' סמנין מעבירין על הכתם. עי' רש"י סנהדרין מ"ט: ד"ה מעבירין, ולק' ס"ב: ד"ה מידי, דהעברת סמנין היינו לטהרה לבעלה, דכיון דלא עבר הכתם בזה, בידוע שצבע היה, וכ"כ הר"ן שם ד"ה שבעה, וכ"ד הרמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ו, וכ"כ הרשב"א ד"ה שבעה, וריטב"א ד"ה שבעה, ומ"מ שם, ועיי"ש ברשב"א וריטב"א שע' דאף דלק' אמרי' זה לענין טהרות, כ"ש לבעלה. וע"ע לק' ס"ב. בתוד"ה הטבילו משה"ק לפי' זה, ומה שצויין שם.

רד"ה חדש אין נבדק בחמה וכו'. ובמאירי בע"א ד"ה הגבד ביאר דחדש היינו שהש"ז חדשה, ושחוק היינו שהש"ז ישנה.

רד"ה שוע לשון חלק וכו'. עי' או"ז ח"א סי' ש"ז שביאר דהו' לשון חלק, אבל "שוע" נאמר על חלוקת סיבי הפשתן זה מזה ע"י הסירוק במסרק עד שעומדים כ"א בפנ"ע, ולא על מה שמוציאים מהם הדברים הקשים. ועי' תויו"ט כלאים פ"ט מ"ח, [דשוע בלש' ארמי].

בא"ד שיהו חלוקין יחד במסרק. וכ"ה בר"י מלוניל ביצה ט"ו. ד"ה עד, ריבב"ן ביצה שם, ובאי"ז ח"א סי' ש"ז, ס' הנייר עמ' צ', ובמאירי יבמות ה: וביצה שם. ועי' רש"י ביבמות ה: כעי"ז, ועי' רש"י ב"ק צ"ג: ד"ה נפצי' ד"ה סרקי', דניפוץ ביד וסירוק הוא במסרק, אך עי' רש"י הוריות י"א. ד"ה ר' יוסי. ועי' ס' המכתם ביצה ט"ו. ד"ה אלא. ועי' ערוך ערך שע א' בפי' ב', קרמינטו והיינו סרוק, ועייש"ע בר"י מלולניל שביאר דהיינו שסורקין הצמר והפשתן קודם טווייתם, וכל הקשה שבהם נשאר בשיני המסרק, והיתר נשאר חלק. וכ"כ המאירי שם ושם. ועי' או"ז שם.

ובעיקר הענין הנה רה"ג בתשו' הגאונים הרכבי סי' מ"ט, ובתורתן של ראשונים ח"ב עמ' 49 פי' דשוע היינו שמערבים וטורפים צמר ופשתים זע"ז, ועושים מהם לבד, ושוע עניינו חיבור דברים נפרדים, כמבו' בתרגום אונקלוס ויקרא י"ד מ"ב, ועיי"ש הוכחה לזה מכלאים פ"ט מ"ט, וכ"כ הר"ח בתשו' הגאונים שערי תשובה סי' ס"ב, הו' במאירי יבמות ה: ס' האשכול [אלבק] קכ"א: עמ' 43. וכ"ה בשו"ת הרי"ף סי' שט"ז ומהדו' בידנוביץ סי' ל"ג, והו' באשכול שם עמ' 41 42. שו"ת בנימין זאב סי' רפ"ב ד"ה וכיון. וכעי"ז מבו' בפיה"מ להרמב"ם שם מ"ח מהדו' קאפח. ועי' רמב"ם כלאים פ"י ה"ב; ס' השרשים לרד"ק ע' שעטנז; רבנו הלל לתו"כ ויקרא יט יט. ועי' ר"א מן ההר יבמות שם: שנחלק כעין הלבדים, ורלב"ג ויקרא שם. והנה לפי' זה, אף החלקת פני הבגד לאחר טווייתו ואריגתו הוא בכלל שוע, כמבו' בפהמ"ש (קאפח) שם לסוברים שצריכים שוע וטווי ונוז יחד, ולפ"ז שוע הוא לאחר טויה ואריגה (נוז), ועי' תוי"ט שתמה למה מנה הכתוב המלאכות שלא כסדרן, ובס' באר היטב עה"ת ויקרא יט יט תמה שכיון שהוא טווי וארוג למה אין איסור בלא החלקה.

והנה מבו' דלרש"י כאן, צריך שיהיו מחוברים בסירוק ובטוויה ובאריגה יחד. וכ"מ בר"ח הו' בתשו' הגאונים שערי תשובה סי' ס"ב, ובריב"ן הו' בתוס' יבמות ה: ד"ה עד, ובשו"ת הרי"ף סי' שט"ז, ובר"י מלוניל ביצה ט"ו. ד"ה עד, ובס' האשכול [אלבק] קכ"א:, וכ"מ ברמב"ם כלאים פ"י ה"ב. וכ"כ בביאור הגר"א יו"ד סי' ש' סק"א, בד' הרמב"ם. וע"ע להלן בד' הרמב"ם. ועי' ערול"נ יבמות ה: בתוד"ה עד, [דלרש"י נמי ל"ב גם שוע וגם טווי וגם נוז, רק כשאורג החוטים זה לזה ואינו קושרם, עפי"ד הטור יו"ד סי' ש'].

[והנה בעיקר אי נוז הוא דווקא ע"י אריגה, או אופנים אחרים ג"כ, עי' רש"י בס' האורה ח"א סי' מ"ט דע"י תפירה. וכ"מ ברש"י עה"ת ויקרא י"ט י"ט דכל חיבור נמי. ועי' ר"י מלוניל שם, דחיבור חזק ע"י קשר נמי. וכ"ה במאירי שם ד"ה שעטנז].

ועי' בפיה"מ להרמב"ם כלאים פ"ט מ"ח שס"ל דהחלקת ומחיקת פני הבגד לעשותו לבד זהו שוע, ובעי' כל הג' דברים לשעטנז, ושוע הוא הפעולה האחרונה אחרי הטוויה והאריגה. ועי' תויו"ט כלאים שם, דלפי"ז שוע טווי ונוז, אינו כסדרו.

ובר"ש כלאים פ"ט מ"ח פי' דשוע וטווי היינו באיכות הצמר, ונוז הוא אריגתם ביחד, וכ"ה באו"ז ל"א סי' ש"ז, ובמאירי ביצה ט"ו., וביבמות ה: בשם י"מ, ובתורא"ש ד"ה שוע, בשם י"מ, ודחאם. ועי' ערוגות הבושם ל"ג עמ' 226. ועי' רע"ב שם, [דלכולהו פירושי איכא פירכא לבר מהא]. ובס' הישר סי' תש"נ פי' כעי"ז רק דהנוז אינו דוקא אריגה, אלא אף תפירה או שזירה, ועייש"ע. וי"מ דשוע היינו מנופץ, וכ"ה בשם ר' נתן אב הישיבה כלאים שם, ועי' ערוה"ש שם הע' 18 מערוך כת"י: בל' ערבי אלנפש, ומקורות וציונים ברמב"ם פרנקל שם שפירושו מנופץ; ועי' רש"י הוריות יא א ד"ה ור' יוסי; ס' האורה ח"א סי' מט; תשו' הראב"י אב"ד סי' קט; ר"ת בסה"י (שלזינגר) סי' לח: מנופץ וחלק; ועי' ראב"ן נדה סא ב: יירפיד בלע"ז, ויראה"ש מ' שלג: יירפיש. ועי' חינוך מ' תקנא: טרוף, ואולי כוונתו מנופץ.

רד"ה טווי יחד. וכ"פ רה"ג בתשו' הגאונים שערי תשובה סי' ס"ג דטווי אינו דוקא כשמערב הצמר עם הפשתן וטווה החוט מתחילתו יחד, אלא אף טוואם לחוד, וחזק ושזר משניהם חוט אחד ה"ה טווי. וכ"כ הר"ח הו"ד בתשו' הגאונים שם. וכ"ה ערוך על הש"ס, ד"ה אמר. ועי' רא"ש סוף הל' ציצית מה שנחלק על העיטור.

רד"ה ונוז ארוג וכו'. וכ"כ רש"י בהוריות י"א. ד"ה ור' יוסי. וכ"כ המאירי ביצה ט"ו. ד"ה וי"מ מתוך כך, [דבלש' ארמי אריג זהו נוז]. וכעי"ז בפיה"מ להרמב"ם שם מ"ח, [דבלש' הארמניים נוז הו' לש' חיבור], וכ"כ הר"נ אב הישיבה שם. ועי' תשוה"ג חמדה גנוזה סי' קי"א. ועי' ערוך שם פי' ב', טיסוטו, ואר"ח ח"ב עמ' 224 בשמו. ר"ש כלאים שם, ע"פ ל' המשנה, פהמ"ש שם, ועי' תשב"ץ ח"ג סי' שכד ע"פ ירו' הנ"ל (וכן הוכיח משם בסמ"ג ל"ת רפג), ושם ח"ב סי' ד שכן פי' הראשונים ע"פ ל' המשנה והירו', אבל פי' בעצמו פי' אחר; ר' שלמה סירליאו שם, [ויעו"ש שפי' דהוא מלש' עיקום, שהשתי מתעקם שעולה ויורד בשעת האריגה], והנה יש שכתבו דנוז היינו שזור, וכ"מ ברש"י ויקרא שם וסמ"ג ל"ת רפג בדעתו, וסותר לרש"י בסוגיין, ועי' ר"א מזרחי וגו"א שם ועמודי הארזים על היראים מ' סא אות ד בדעתו, ר"ת בסה"י שם ובתשו' ר"י מרומרוג (נד' בכתבים לר"י קאפח ח"א) סי' יד, הובא בתוס' יבמות שם ד"ה עד וד ב ד"ה ואמר ונדה שם ד"ה שוע ובר"ש משאנץ לתו"כ קדושים פ"ד ובעיטור הל' ציצית ש"א ח"ב מהד' רמ"י דף סח ובסמ"ג שם ובסמ"ק מ' לב ובאגודה נדה שם וברי"ו שם. ועיי"ש בר"י מלוניל ומאירי דהיינו ששוזרים ב' חוטים יחד. וכ"כ הר"ן שם. ועי' תפא"י קונ' בתי כלאים אות קיד: שיגלגל החוט ע"י פלך וכדומה כדי לחזקו, ומ' אף בחוט א', ושו"ת עולת יצחק (ציוני) ח"א סי' קעה (ד"ה עוד שאלתי) שתמה מל' הר"ן, וכ' שאולי קיצר התפא"י בלשונו, שהרי בתפא"י כלאים שם אות מב כ' ששזור הוא בב' חוטים.

והנה כ' ר"ת הו' בתוס' ביבמות שם, דלדעה זו, מה דדרשי' שאין כלאים אלא בארוג, לפי שנאמר שעטנז שוע וכו', לא משעטנז ילפי', אלא מיחדו, וכ"מ בש"ר.

ורה"ג בתשוה"ג הנ"ל כ' דנוז הוא לשון סיבוך של ב' דברים זה בזה. וכ"כ ר"ת בסה"י סי' תשנ בשם ר"ח, ושם סי' לח ובתשו' ר"י מרומרוג שם בשם רבותינו; ובמאירי יבמות שם בשם י"מ, ועי' רש"י ויקרא שם: ל' דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו, וסה"י שם סי' תשנ שכ' לשון זו (לא בשם רש"י) וכ' שהוא כפי' זה, ועי' השלמה שם בשם רש"י: ארוג או מחובר, וכ"נ כוונת ר"א מן ההר הנ"ל.

רד"ה להקל וכו' שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור. וכ"כ הריטב"א ד"ה תנו. עי' מקור חיים סי' ק"צ סקמ"ח שדקדק מרש"י דכל שמראה הדם ניכר אינו מותר אף בבגדי צבעונין. ועי' שו"ת חשב האפוד ח"ב סי' צ"ב, דעיקר טעם המקו"ח, משום דחייש לד' הראב"ן ורבינו שמחה, דהיתר זה היה רק לטהרות. ובשו"ת מעי"צ סי' ס"ב נחלק והוכיח מרש"י לעיל י"ז. ד"ה ולא, שכ' דאין מראה הדם ניכר יפה אלא בעד לבן. ועי' דרכי תשובה סי' ק"צ סקס"ב, דגם המעיל צדקה ס"ל כהמקור חיים דכל שמראה הדם ניכר היטב אין להקל בו, ועי' בשו"ת שבה"ל ח"ב סי' פ"ז, ובשו"ת חשב האפוד ח"ב סי' צ"ב, דמעי"צ מבו' איפכא] וכ"מ בשו"ת בית שלמה ח"ב סי' ל"ג, דאף בניכר הדם מותר, וכ"כ בס' קנאת סופרים בהשמטות לשנות חיים סי' קל"ד, ובשו"ת האלף לך שלמה יו"ד סי' רכ"ט. וכ"נ במלבושי טהרה סי' ק"צ סקל"ז, ויעו"ש דטעם שי' זו, דכיון דבדורות האחרונים החמירו בכל מראה דם ולא בה' דמים טמאים אף דהוא ס"ס שמא אינו מגופה ושמא אינו דם טמא, היינו משום חסרון ידיעה שאין אנו בקיאין, ובצבעונין גם הבקי אינו יכול להכיר בו אם הוא טמא, [מו"מ בדין ספק חסרון ידיעה בס"ס, ובספק לכל העולם]. ובעיקר הענין דאין מטהרי' משום ס"ס, הנה עי' כס"מ איסו"ב פ"ט ה"א שהק' דכל כתם הוי ס"ס, ועי' משנ"ת לעיל נ"ז:, ולתי' הט"ז שהו' שם, נסתלק ביאור זה. ובעיקר ענין ספק חסרון ידיעה, עי' שו"ע יו"ד סי' צ"ח ס"ג, וט"ז שם סק"ו, [יעו"ש בט"ז דספק לכל העולם ל"ח חסרון ידיעה, וכ"מ בשו"ת משאת בנימין סי' נ'. ובפר"ח כללי ס"ס אות י"ז. ובשו"ת בית יעקב סי' קנ"ד, ובסד"ט סי' קפ"ח סק"ח, ובדרכי תשוב סי' ק"י סקשע"ג בשם פמ"ג בשפ"ד, וכ"ה בפלתי ר"ס ט"ז. אמנם עי' בית שמואל ס"ס קנ"ה, שחולק בזה. וע"ע שו"ת משאת בנימין סי' נ' דלענין ס"ס לא איכפ"ל מאי דהוי חסרון ידיעה, וכ"ה בסד"ט יו"ד סי' קפ"ח סק"ח בשם שו"ת בית יעקב סי' קנ"ד. וכן בס' משמרות כהונה טהרות פ"ד מ"ה. וכ"מ בשו"ת זרע אמת יו"ד ח"ב סי' י"ז ד"ה אכן נלע"ד להתיר. וכ"מ ברמ"א סי' ק"י ס"ט. ועי' ש"ך יו"ד סי' נ"ה סק"ד דפליג על המשאת בנימין]. ובשו"ת חשב האפוד שם כ' לפרש באופ"א, דההבחנה בן ה' מיני דמים לשאר היא דקה, ולא רצו לגזור בבגד צבוע שא"א להבחין בו, ותקנ"ח במקומה עומדת. ובשו"ת בית שערים יו"ד סי' רס"א, פי' עפי"ד הר"ן לעיל נ"ז: ד"ה מודה, דגזירת כתמים על האשה הוא אטו הבגד, משא"כ הכא שאפשר לתלות שאין הכתם מה' המינים הטמאים, לא אתו לטהר את הבד, דיודעים שמראה טהור מטמא את הבגד משום מקור מקומו טמא. ועיי"ש עוד ביאור באופ"א, דכיון שבצבעונין אין ניכר תמיד מראה דם, לא גזרו כלל, שמא לא תכיר האשה ונמצא שהיתה תקנ"ח לתקלה.

רד"ה מעבירין וכו' שאין הדם בטל עד שיעבירו וכו'. עי' ר"ן סנהדרין מ"ט: ד"ה שבעה, דמוכח דלרש"י אין ההעברה מבררת דצבע הוא, אלא עביד ביטול. ועי' ערול"נ לק' ס"ב. בתוד"ה והטבילו, שדקדק מרש"י שם ד"ה הרי, איפכא. ובעיקר פי' הר"ן, כ"כ בתורא"ש ס"א: ד"ה והטבילו. וכן ביאר הרשב"א במשה"ב ב"ז ש"ד, בד' ריו"ח לק' ס"ב: עיי"ש.

רד"ה רוק וכו' לק' מפרש וכו' כל אותו היום. עי' חכמ"ב שהק' דלמסקנא שם שלא טעם כלום מהערב קודם לכן, וכל אותו הלילה, ויעו"ש לפרש דזהו כוו' רש"י, וכמש"כ הרמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ח עיי"ש. ועי' משנ"א.

תוד"ה בגד וכו' וי"ל דל"ש ביטול ברוב וכו' ששניהם היתר ונאסרין וכו'. ועי' עוד מו"מ בזה, במשנת ר' אהרן יבמות סי' ו' אות ב'.

עי' תוס' ע"ז ס"ה: ד"ה הבגד, שהק' דהא בשר בחלב דהוי ב' מיני היתר ודייני' בהו ביטול ברוב, וכמבו' בחולין ק"ח. ועי' חת"ס ד"ה אין. ועי' רש"י בחולין שם ד"ה אמר. וע"ע תויו"ט שקלים פ"א מ"א, והתוס' שם תי' דבבב"ח גילתה תורה להדיא דיש ביטול, מבו' בחולין שם דדוקא בבישול אסור, ואין לך בישול שאינו נ"ט, ובלא"ה שרי, ועי' תויו"ט שם, להק' דנילף כלאים מיני', ותי' דבב"ח חידוש הוא עיי"ש. ובלבוש סי' רצ"ט תי' דדוקא בבב"ח יש ביטול, משום דהטעם של הבב"ח מתפשטים ע"י בישול ולא ניכר האיסור במקומו וחשיב כאילו אין האיסור בעולם, משא"כ בכלאים. ועי' ש"ך סי' רצ"ט סק"א, שהק' ע"ז, דהא איכא ביטול על יבש ביבש, ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' פ"ג ליישב דאה"נ בהיתר והיתר ביבש ליכא ביטול.

תוד"ה אבל וכו' וא"ת והאיכא לועג לרש וכו'. וכה"ק בתורא"ש ד"ה אבל, ובר"ש כלאים פ"ט מ"ד. ועי' או"ז ל"ב סי' תכ"א.

בא"ד ופרשב"ם וכו' שאין המת נהנה בו. והיינו דחי נמי פטור בכה"ג, ומוכח דאדם חי פטור מציצית בכה"ג הואיל ואינו דרך לבישה או משום דאינו נהנה, וכ"מ בתורא"ש ד"ה אבל, ובאו"ז ח"ב סי' תכ"א, וכ"כ הר"ש כלאים פ"ט מ"ד, וברמב"ן בתורת האדם ענין ההוצאה ד"ה ואחרים, וברשב"א באגדות הש"ס ברכות י"ב: ריטב"א ד"ה ויש. ועי' יבמות ד: דמוכרי כסות פטורים מן הציצית, שאינו דרך לבישה.

בא"ד ומפר"ת דדוקא וכו' בציצית וכו'. והו' בתורא"ש שם. או"ז שם. ובר"ש שם, ועייש"ע בתורא"ש דעוי"ל דאין לועג לרש, רק בשעה שמלווים אותו, שאז נושאי המטה יש להם ציצית, אבל בקבר שאין שם נושאי ציצית לא, וברמב"ן שם תי' עוד דדוקא ציצית הניכרת איכא משום לועג לרש, משא"כ בגד שאבד בו כלאים, ואף בגד שהוא כלאים גמור ואי"ז ניכר לרבים. וכ"כ הרא"ה בפקודת הלויים ברכות י"ט, והריטב"א ד"ה ויש, והמאירי פסחים מ: ד"ה בגד, והשיטמ"ק ברכות י"ח. ד"ה וא"ת. עוד תי' התוס' ב"ב ע"ד. ד"ה פסקי בשם ר"ח כ"צ, דדי"ז דאין קוברים את המת בציצית מצויצת אי"ז רק לשמואל דס"ל דאין מצוות בטלות לעת"ל, ואין לך לעג גדול מזה שגורמים לו לעמוד בלא ציצית בשעה שהוא חייב בה. וכ"כ האו"ז שם בשם מורו ר' יהודה בר' יצחק, ועיי"ש שכ' דהוי עבירה לעמוד לבא ציצית, ולא הי' צריך במנחות לטעם של לועג לרש רק לעוסקים במת. מהר"ם מרוטנבורג הל' שמחות בשם ר' יהודה. ובערול"נ בתוס' כ' לתרץ עוד דבמת שהוא אנוס ל"ש לועג לרש, רק במ"ע איכא לועג ששוב אינו יכול לקיימה, משא"כ בל"ת שהוא רק להימנע מעבירה.

תוד"ה שוע וכו' וקשה דא"כ כלאים בציצית וכו'. וכה"ק התוס' ביבמות ה: ד"ה עד. רמב"ן ד"ה שוע. מאירי יבמות ה: ד"ה וי"מ. ועי' רדב"ז כלאים פ"י ה"ב, דמשום קו' זו, פ' הרמב"ם רב אשי, והמהר"י קורקוס כלאים פ"י ה"ב בשם רש"י במהדו"ק, תי' די"ל דהוצרכה תורה להתיר כלאים בציצית, בכה"ג שחוטי הציצית עצמן שועים וטווים מצמר ופשתים יחדיו כבר. ועי' חזו"א יו"ד סי' קפ"א סק"ב, אה"ע סי' קל"א ד"ה יבמות ה:, ועי' דרך אמונה כלאים פ"י ה"ב, ציון ההלכה סקל"ה. ובערול"נ יבמות ה: בתוד"ה עד, תי' דלרש"י נמי ל"ב גם שוע וגם טווי וגם נוז, רק כשאורג החוטים זה לזה ואינו קושרם, [עפי"ד הטור יו"ד סי' ש'].

בא"ד היאך יהיה שוע וכו' בלא נוז וכו'. וכה"ק התוס' ביבמות ה: ד"ה עד, והרמב"ן ד"ה שוע, ומאירי יבמות ה: ד"ה וי"מ, ועיי"ש בתוס' דאין לפרש דכוונת ר"א או שוע ונוז, דא"כ כיון דאסור נוז ממילא אסור בכל גווני.

בא"ד ועוד דל"ל קרא וכו' מיחדו נפקא וכו'. וכה"ק התוס' ביבמות ה: ד"ה עד, וברמב"ן ד"ה שוע, ומאירי יבמות ה: ד"ה וי"מ, ובערול"נ יבמות ה: בתוד"ה עד, כ' עפי"ד הטור יו"ד סי' ש', די"ל דב' תכיפות אינן חיבור עד שיקשור ראשי החוטים יחד, וי"ל דנוז אתי דבאריגתם יחד נאסרים בכלאים אף באין ראשי החוטים קשורים, ודוקא בחיבור של ב' תכיפות דילפי' מיחדו צריך קשירה. והרא"ם ויקרא י"ט י"ט, תי' ד' רש"י [מכל קו' התוס'], דמלבד האיסור דלא תלבש שעטנז שהוא דוקא בשוע טווי ונוז, עוד אסור מיחדו צמר בפנ"ע ופישתים בפנ"ע שחוברו, אבל זה דוקא כשניכרים בפנ"ע, ובלא"ה אי"ז יחדו. ועי' בחי' הגר"ח על הש"ס, בענין שעטנז לפרש כעי"ז, דאיכא ב' דינים, א' לא תלבש שעטנז, ב' יחדו, ודין שוע טווי ונוז, היינו דוקא היכא שהצמר או הפישתים בטלים ברוב בשאר הבגד, ועיי"ש הוכחה לזה מרמב"ם כלאים פ"י ה"ב. וע"ע משנת ר"א יבמות סי' ו', כעי"ז.

בא"ד ומפר"ת וכו' נוז היינו שזור וכו'. וכ"כ התוס' ביבמות ה: ד"ה עד, וכ"ה ברמב"ן ויקרא י"ט י"ט. ועי' רש"י ויקרא י"ט י"ט, כעי"ז. וכ"ה בס' הישר לר"ת חידושים סי' ל"ח, יבמות סי' ב'. וביראים השלם, סי' של"ג. סמ"ק מצ' ל"ב בשם ר"ת. תורא"ש הוריות י"א. ד"ה כלאים. רא"ש הל' כלאי בגדים פ"ג. ס' הנייר עמ' צ'. מאירי ביצה ט"ו. בפי' הא', וביבמות ה: בשם אחרוני הרבנים]. ריטב"א ד"ה גם, ובביצה ט"ו. ד"ה האי, והו' ברע"ב כלאים שם. ועי' רמב"ן שם, מש"כ בשם רש"י, ועי' רא"ם ויקרא שם, מש"ה מהסמ"ג דרש"י עה"ת אינו כרש"י כאן, והק' מזה על הרמב"ן. ועי' בשפתי חכמים שם, והנה יש שהוסיפו לדרך זו, דאם הצמר או הפשתים הוא שוע טווי ונוז בפנ"ע הוא אסור מה"ת, אף שהמין השני אינו שוע טווי ונוז, וכ"כ רבינו הלל על הספרי בשם כ"נ, [ועי' בחלופי גירסאות בפי' רבינו הלל ח"ב קולדצקי פסיקא רל"ב אות נ"ב]. ועי' שו"ת דברי נחמיה או"ח סי' ה' סק"ד, [שנסתפק בד' התוס' בזה].

ורה"ג תשו' הגאונים שערי תשובה סי' ס"ג, כ' דכל חיבור של דבר התלוי בדבר אחר ומחובר בו, ה"ה בכלל נוז, וכ"ה בס' המכתם ביצה ט"ו. ד"ה אלא, וכעי"ז בתשו' הגאונים הרכבי סי' מ"ט בשם רה"ג, [יעו"ש לגבי חיבור ע"י תפירה]. וכ"כ הר"ח בתשו' הגאונים שערי תשובה סי' ס"ב. ובס' האורה ח"א סי' מ"ט. וע"ע מאירי יבמות ה: דגם חיבור על קשירה בכלל נוז. ובשו"ת הרי"ף סי' שט"ז הוסיף דגם שזירה, בכלל נוז. וכ"ה בס' האורה ח"א סי' מ"ט. והר"י מלוניל ביצה ט"ו. ד"ה עד, כ' דגם חיבור חזק ע"י קשר בכלל נוז, וכ"כ המאירי שם ד"ה שעטנז.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף