מפתח/נדה/סא/ב

מפתח נדה סא ב

סא:

אבדה בו ש"ז חדש בודקו במחט.

ק' מלעיל נ"ד: דש"ז מטמאה רק בעודה לחה. תורי"ד ד"ה אבדה.

י"ל דהבגד עצמו שוב אינו יוצא מדי טומאה אפי' ע"י טבילה עד שיסלק הטיפה ממנו ואפי' יבשה. תורי"ד שם, ועי' מה שצויין בתורי"ד שם, ועי' ברד"ה במחט [דבדיקת המחט היינו ע"י שמקום הזרע הוא קשה, ועי' מאירי בע"א ד"ה הבגד, ששחוק היינו שהש"ז ישנה]. ועי' יין מישרים.

אר"י זאת אומרת מצות בטלות לעת"ל.

אימת הוא לעת"ל. עי' רשב"א ד"ה זאת, ובאגדות הש"ס ברכות י"ב: דהיינו משעת מיתה ואילך, ולא בא לומר אלא הדין של במתים חפשי, והוצרך לזה דלא נימא דאיכא איסור ספייה כבקטן. וכ"כ הר"ן ד"ה זאת בשמו. ובריטב"א ד"ה והא, בשם מקצת רבותיו. ומאירי ד"ה בגד שאבד. וברשב"ץ ד"ה בגד הב'. וכ"נ בפיה"מ להרמב"ם כלאים פ"ט מ"ד. ועי' בס' אור לי [להשד"ח] בהשמטות עמ' קמ"ד דכ"ה הרמב"ם. וכ"מ באברבנאל בישועות משיחו ח"ב העיון הרביעי פ"ד ד"ה זהו. ועי' ארצות החיים או"ח סימן כ"ג ארץ יהודה סק"א. וע"ע מהר"ל בס' תפארת ישראל פרק נ"ב, בד"ה ובמסכת נדה, מש"כ בביאור ד' הרשב"א.

כן מוכרח, ממש"כ הרמב"ם בהל' כלאים פ"י הכ"ה כריו"ח דמצוות בטלות לעת"ל, ובהל' מלכים פי"ב ה"ב פ' כשמואל דאין בין עוה"ז לעוה"ב אלא שעבוד מלכויות, וע"כ דס"ל כהרשב"א. אור לי שם.

הוכחה לפי' זה, דע"כ אין הכוונה לימות המשיח או תחיית המתים, דבסנהדרין צ"ב: איתא דמתים שהחיה יחזקאל היו לבושים בתפילין, מו"מ בזה. רשב"א שם. ועי' ריטב"א שם, [יעויין שם לדחות א' דחלוק תחיית המתים לעת"ל שיהיה אז סוף הכל מתחיית המתים של יחזקאל, ועוד דלעת"ל לא יהיו חייבים בתפילין אבל יניחו משום שלימותן ותפארתן, עיי"ש, ועי' כלי חמדה נצבים סימן ב' אות א', להק' להרשב"א דהא הטעם דלעת"ל מצות בטילות היינו משום דהיצה"ר יתבטל, ועייש"ע, ועי' להלן].

יש לבאר הוכחת הרשב"א, דלדעתו הנידון הוי אי שבועת הר סיני היא עד זמן המיתה או גם לאחרי', ולזה הוכיח ממתים שהחיה יחזקאל, עוד מו"מ וביאור לפי"ז. כלי חמדה נצבים סימן ב' אות א'.

הוכחה דלעת"ל ימשיכו המצוות לנהוג [וכהרשב"א הנ"ל] מסנהדרין צ: דס"ל לר"י שיתנו תרומה לאהרן לעת"ל. חידוד הלכות ד"ה ונראה. שו"ת תשובה מאהבה ח"ג סימן ת"י אות שנ"א. בית הלל יו"ד סימן שנ"ה ד"ה ואגב. מלך שלם בליקוטין קנ"א-ג. לב חיים או"ח ח"א סימן ל"ב עמ' ל"ו. ד"ה וראיתי, בשם אור יקרות, וד"ה ונחלת בנימין, וד"ה באר היטב, וד"ה לחם פנים. ערוך לנר ד"ה שם בתוד"ה אמר. פני שלמה בהע'. קובץ שיעורים ח"ב סימן כ"ט אות ה'.

יש לדחות דהתם מיירי על ימות המשיח ובנין ביהמ"ק שתהיה תחיית המתים פרטית לצדיקים. ערוך לנר שם. קובץ שיעורים שם. וכ"ה בשו"ת לב חיים ח"א סימן ל"ב ד"ה ומן התימה בשם הר"א פארדו דמצות בטלות לעת"ל היינו תחיית המתים השנית, ויעויין שם מה שהקשה ע"ד. ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תתל"ט, [דיהיו ב' תחיות המתים, א' לצדיקים בימות המשיח, וב' ביום הדין הגדול והנורא, לכל באי העולם]. ועי' ריטב"א תענית ל: ד"ה כל, ובר"ה ט"ז: ד"ה שנאמר. ועי' חסד לאברהם [אזולאי] מעין ג' נהר כ"ג. ועי' להלן מה שהו' להק' משבת קנ"א: על ימות המשיח גם.

י"א דאפ"ה כל אחד יקבל ע"ע עול מצוות וממילא יהא חייב. לב חיים שם עמ' מ"א. ועי' יין מישרים, [דלפי"ז מיושב הקו' מסנהדרין צ:].

עוד מו"מ בזה. חדוד הלכות שם. ערוך לנר שם. לב חיים שם ד"ה והנה. תירוש ויצהר ח"א סימן ק' אות ז'. מגן גיבורים סימן כ"א בשלה"ג סק"א. ועי' ארצוה"ח סימן כ"ג בארץ יהודה ד"ה ובזה.

י"א דתלי' בפלוגתא בירוש' אי יעמדו בכסות המת או בגד שלבש מחייו. ארצוה"ח סימן כ"ג בארץ יהודה סק"א ד"ה אמנם.

ק' להרשב"א מהלש' מצוות בטלות לעת"ל, דמש' דהמצווה עצמה בטילה, ולא רק דליכא איסור ספייה. ריטב"א שם.

עו"ק דמאי ס"ד לאשווי מת לקטן דחייבין בחינוכו. ריטב"א שם.

עו"ק משבת קנ"א: דלעוה"ב או לימות המשיח אין בהם זכות ולא חובה. ריטב"א שם.

י"מ דלעת"ל היינו לזמן תחיית המתים, וממה שקוברים בכלאים מוכח דמצוות בטלות לזמן זה, דאל"ה נמצא שיהיו עומדים בבגד כלאים בשעה שיהיו מחוייבים בו. תוד"ה אמר, ובב"ב ע"ד. ד"ה פסקי. תוספות הרא"ש ד"ה אבל עושין, והו' ברשב"א ד"ה זאת בשם י"מ. או"ז ח"ב סימן תכ"א. פי' הר"ש כלאים פ"ט מ"ד.

ק' אמאי מוקים פלוגתת ר' ינאי וריו"ח אי משמת נעשה חפשי מן המצוות, הו"ל לאוקומי דפליגי אי מתים עתידים לעמוד בתכריכים או בלבושיהם, מו"מ בזה. חדוד הלכות ד"ה ונראה.

י"א דרק מצ' ל"ת יבטלו לעת"ל. נחלת בנימין הו' בשד"ח מער' המ"ם כלל רי"ח ד"ה בחלק דברי, וכ"כ בשם נועם מגדים, ועי' דברי חכמים להשד"ח דמסתבר להיפך, דרק מ' ל"ת לא יבטלו לעולם. ועי' ריטב"א ד"ה והא, דכל המצוות יבטלו, ויקיימום כמו שהאבות קיימו המצוות. ועי' יערות דבש ח"ב דרוש ט' ד"ה ואמרו בגמ' בנדה כעי"ז בשם תוס'. וכעי"ז בס' צור תעודה מאמר ב'. ועי' מהר"ץ חיות ד"ה זאת, ובחולין ס"ז: ד"ה לויתן, דשום מצוה לא תיבטל, דזאת התורה לא תהא מוחלפת, ועי' להלן בשם קובץ שיעורים.

י"א דמצוות בטלות לעת"ל אי"ז אלא הוראת שעה בלבד, הוכחה לזה, מויק"ר יג ג. מהר"ץ חיות שם.

מו"מ בירו' מגילה פ"א ה"ה דהלכות אינן עתידים להתבטל. מהר"ץ חיות שם.

הוכחה דלעת"ל ינהגו המצוות, מר"ה ל. דהתקין ריב"ז וכו' שיהא יום הנף וכו' מהרה יבנה המקדש. יעב"ץ ר"ה שם. ועי' קובץ שיעורים שם, [דימות המשיח חלוק]. ועי' שדי חמד מער' המ"ם כלל י"ח ד"ה ומה. ועי' להלן.

אי בנין ביהמ"ק יהיה בימות המשיח או קודם לכן. עי' רמב"ם מלכים פי"א ה"א, [כצד' א'], ולפי"ז קו' קו' היעב"ץ הנ"ל. אולם עי' ירושלמי משער שני פ"ה ה"ב, דיבנה קודם ימות המשיח. ועי' שד"ח שם.

בגדר ביטול מצוות לעת"ל. קובץ שיעורים שם.

ק' איך יתכן דיתבטלו, הא א' מעיקרי האמונה הוא שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תשתנה לעולם. קובץ שיעורים שם. ועי' מהר"ץ חיות ד"ה זאת, ובחולין ס"ז: ד"ה לויתן.

חקירה אי הביאור דזהו נכלל במה שנאמר למשה בסיני, דיבטלו לעת"ל, או' דהביאור דהמתים שיחיו ישארו בפטורם, ואה"נ דבנ"א שלא ימותו וישארו בחיים לעת"ל ישארו חייבים במצוות כבזה"ז. קובץ שיעורים שם.

י"א דבימות המשיח תתבטל הבחירה, [וזהו ענין ביטול המצוות]. רמב"ן דברים ל' ו'. ועי' רש"י שבת קנ"א: ד"ה ומצוי, וד"ה לא, וד"ה ולא. ועי' שד"ח מע' המ"ם כלל רי"ח.

י"מ דלעת"ל היינו רגע התחייה בלבד. מהר"ץ חיות ד"ה זאת, ובחולין ס"ז: ד"ה לויתן, [והיינו בד' התוס', אך המהר"ץ חיות עצמו צידד כד' הרשב"א].

מו"מ ופלוגתא אי לעוה"ב יהיה בו גוף וגויה. עי' רמב"ם הל' תשובה פ"ח ה"ב, [דאין]. אולם הראב"ד שם פליג. ועי' כס"מ שם, [דהרמב"ם מיירי על העולם שאחד העו"ז והוא קודם עולם התחייה שלאחר תחיית המתים, והראב"ד קרא עוה"ב לעולם שיבא אחר תחיית המתים, ועי' רמב"ם שם פ"ח ה"ח].

מו"מ בהא דכתובות קי"א: דעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן. ראב"ד שם.

מו"מ מסנהדרין צ"ב. שלא ישובו הצדיקים לעפר אלא עומדים בגוייתן. ראב"ד שם.

מו"מ בסנהדרין צ"א: במומן עומדין ומתרפאין. ראב"ד שם.

אי שמואל [עי' ברכות ל"ד: סנהדרין צ"ט.] דאמר אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות, פליג על ריו"ח. עי' תוס' ב"ב ע"ד. ד"ה פסקי, שכ' דפליג וס"ל דאינן בטלות לעת"ל. וכ"כ בתוס' ר"י שירליאן ברכות י"ח. ד"ה דלייה. מהר"ם מרוטנבורג הל' שמחות סימן ה' ד"ה אבל בזה, בשם ר' יהודה. או"ז ח"ב סימן תכ"א, בשם רבו ר' יהודה בר יצחק. רשב"א ברכות י"ח. ד"ה דלייה. אולם עי' ריטב"א ד"ה והא, דשמואל לא פליג, ורק דלדעתו תחיית הוא לאחר ימות המשיח, ובימות המשיח יהיו חייבים במצוות. וע"ע חי' יעב"ץ ר"ה ל.

מו"מ בד' הירוש' נדרים פ"ג ה"ח דעתיד עשו הרשע לעטוף טליתו, ולישב בג"ע לעת"ל, והקב"ה גוררו ומציאו משם. או"ז שם, [יעויין שם דהיינו לד' שמואל דפליג].

מו"מ בד' הספרי זוטא שלח סימן ל"ו, דנסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית ללמדך שהמתים חייבים בציצית, אי לדעת שמואל דפליג. תוס' ב"ב ע"ד. ד"ה פסקי. מהר"ם מרוטנבורג הל' שמחות סימן ה' ד"ה אבל בזה. או"ז ח"ב סימן תכ"א.

מו"מ בד' ר' יוסי בקידושין ע"ב: דממזרים ונתינים כשרים לעת"ל. עי' רשב"א שם ד"ה ממזרי, שהק' דח"ו שיתבטל דבר מה"ת, ועי' מהרש"א שם, דאי"ז אלא הוראת שעה, ועי' מהר"ץ חיות שם.

עוד מו"מ בכל הנ"ל. אברבנאל בישועות משיחו ח"ב העיון הרביעי פ"ד ד"ה זהו.

אי חזיר יחזור להיתרו, מו"מ וביאור בזה. עי' ריטב"א קידושין מ"ט: ד"ה תשעה, בשם מדרש דיחזור. וכ"ה בראקנאטי ויקרא כ"ג ב' בשם דרשו רבותינו, וברבנו בחיי ויקרא י"א ד' ז'. רמ"ע מפאנו בעשרה מאמרות מאמר חיקור הדין ח"ד פי"ג, שו"ת רדב"ז ח"ב סימן תתכ"ח. אור החיים ויקרא י"א ז'. תורת משה להחת"ס שמיני ד"ה זאת החי'. ועי' נפש החיים [פלאגי'] דלא מצא זה המאמר. ועי' מדרש שוחר טוב קמ"ו ה' מתיר אסורים. וע"ע לב חיים [פלאגי'] ח"א סימן ל"ב. ועי' ראש אמנה [אברבאנל] פי"ג ד"ה וכן אמרם. ויש שכתבו דמדרש זה לא הי' ולא נברא, ורק דמדרש תנחומא שמיני סימן י"ג ד"ה ואת הגמל, כ"כ על אדום שנמשלה לחזיר דהקב"ה יחזיר עלי' מדת הדין, וכ"כ בערכי הכינויים לבעל סדר הדורות אות ח' חזיר, הו' במעט צרי ערך חזיר, ובס' המצרף סימן ע"ד, והו"ד בטהרת המים מער' ח' אות כ', ובשד"ח בפאת השדה כללים מער' ח' כלל ח', וכ"ה ביפה תואר על המדרש ויק"ר י"ג ג' סוד"ה חידוש. וכן בבני יששכר מאמרי חודש אדר מאמר ז' אות ב'. וע"ע תורה תמימה ויקרא י"א ז' אות כ"א. וע"ע בן יהוידע נזיר כ"ג. ד"ה ומה. ועי' רש"י סנהדרין כ"א: ד"ה לא.

מו"מ בד' מדרש שוחר טוב קמ"ו ד', די"א דכל בהמה שנטמאת בעוה"ז הקב"ה מטהרה לעת"ל, וי"ח. יין מישרים. ועי' לעיל.

מו"מ בד' הרמב"ם שמנה בא' מעיקרי האמונה שהתורה לא תשתנה, מו"מ מהא דחלב דם שחוטי חוץ שנאסרו והותרו, ומו"מ במה שאמר במדרש שוחר טוב ה' מתיר אסורים. ס' העיקרים מאמר ג' פט"ז [יעויין שם לדחות מכח הנ"ל ד' הרמב"ם].

מו"מ במה דאיתא במדרש שוחר טוב שם, דלעת"ל נדה תהא מותרת, ומאידך איתא שם ע"ג ד' דלעת"ל אדם ישמש עם אשתו נדה האבן צועק ואומר נדה היא. עי' לעיל. ועי' שו"ת לב חיים ח"א סימן ל"ב ד"ה הן אמת, ]דלעת"ל יהפך הדם לחלב].

מו"מ בד' המדרש משלי ט' ב' דכל המועדים עתידים להתבטל חוץ מפורים, וי"ג מיוה"כ ופורים. ועי' צרור המור דברים פ"ז ד"ה לפי שאמר, בשם ירו' כן. ועי' שו"ת רדב"ז ח"ב סימן תתכ"ח, [דהכוונה שתרבה השמחה, עד שיהיו שווים למועדים]. ועי' שד"ח מער' הג' אות ע"ו. ועי' שבת קמ"ה: ורש"י ד"ה מפני. וע"ע בזה, בשו"ת הרשב"א ח"א סימן צ"ג. שו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תרס"ו, תתכ"ח.

מו"מ מהא דויק"ר ט' ז', כ"ז י"ב, דלעת"ל כל הקרבנות בטלין, חוץ מתודה. ועי' מהרז"ו על המדרש, פר' אמור שם. ועי' עץ יוסף שם ט' ז', ואמרי יושר שם. ועי' יפה תואר ויק"ר ט' ז'.

מו"מ מהמבו' ביחזקאל מ"ה כ"ה כחטאת כעולה וכמנחה וכשמן, שיקריבו קרבנות לעת"ל. מהרז"ו שם.

מו"מ מויק"ר ט' ז', כ"ז י"ב, דלעת"ל תפילות בטלות, חוץ מתודה, וכ"פ בשו"ע או"ח סימן נ"א ס"ט לגבי כל השירות, ועיי"ש ביאור הגר"א. יין מישרים.

מו"מ בהמבו' ברמב"ם תעניות פ"ה הי"ט דכל הצומות עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד שיהיו להיום יו"ט וכו'. ועי' יין מישרים שם. ועי' חי' הגרי"ז סימן קפ"ט.

פלוגתא אי כל הנ"ך יבטל לעת"ל חוץ ממגילת אסתר. כ"כ הרמב"ם מגילה פ"ב הי"ח, וכ"ה בירושלמי מגילה פ"א ה"ה. אולם הראב"ד שם פליג. ועי' לח"מ [דהראב"ד הבין בד' הרמב"ם דכוונתו שיגנזו, אך כוונת הר"מ דלא יהיו קוראים בהם בכל שעה]. וע"ע בזה בשו"ת הרשב"א ח"א סימן צ"ג. שו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תרס"ו, תתכ"ח.

אי לעת"ל יהי' זכירת מעשה עמלק. עי' תנא דבי אליהו זוטא פר' י"ט, דיהיה, כמבואר בתרגום יהונתן דברים כ"ה י"ט. ועי' רבנו בחיי שם.

מו"מ בפסחים נ. דלעוה"ב נקרא ביו"ד ה"י. יין מישרים.

שעטנז כתיב עד שיהא שוע וכו'.

הטעם דבמתני' בכלאים פ"ט מ"ח הזכירו רק טווי וארוג, ולא שוע. תוס' יבמות ה: ד"ה עד. מאירי שם, יעויין שם שהוא בכלל טווי, שכל שנטוה כבר הוא שוע (ור"ל שכ"ה בדרך כלל, אבל ודאי יתכן טווי בלא שוע, עי' להלן), ועי' תוי"ט שם.

שעטנז הוא נוטריקון דבר שהוא שוע טווי ונוז. רבנו מיוחס דברים שם; לבוש יו"ד ש א. ועי' רש"י דברים שם וראב"ע ויקרא יט יט שפי' לפי פשוטו שעטנז ל' עירוב, וכעי"ז בתוס' יבמות ד ב ד"ה אבל, ועי' מחברת מנחם לר"מ בן סרוק, הובא ברש"י ויקרא שם, ששעטנז פירושו חיבור צמר ופשתים.

י"ג שווע וטווי ונווז. עי' דק"ס השלם שם. ועי' תיב"ע דברים שם, שיע ועזיל וניז.

שוע.

י"א דהיינו החלקת הצמר והפישתים במסרק של ברזל, תוספת ביאור. רד"ה שוע, וביבמות ה: וכ"ה בר"י מלוניל ביצה ט"ו. ד"ה עד. מאירי יבמות ה:, ועי' עוד מה שצויין ברש"י שם.

טווי.

היינו טויית חוט מלשונות הצמר ואניצי הפשתן שאינם מעובדים ע"י הכישור. עי' רה"ג בתשו' הגאונים הרכבי סימן מ"ט, דשזירת חוט משני חוטים בכלל טווי, וכ"כ בר"ח בתשו' הגאונים שערי תשובה הו' במאירי יבמות ה:

ונוז.

עי' משנ"ת ברד"ה ונוז.

מתקיף לה ר"א אימר או שוע וכו'.

ק' איך ר"א פליג על משנה בכלאים פ"א מ"ח דאין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג עיי"ש. ועי' רא"ם ויקרא י"ט י"ט.

ורבנן הוא דגזרו וכו' שרי.

עי' משנ"ת בתוד"ה שוע.

מבו' דסד"ר לקולא אף שהוחזק כאן ודאי איסור. רשב"א ד"ה הא, והו' בריטב"א ד"ה ודעת, ובמאירי ד"ה בגד. ועי' ר"ן שם, [יעויין שם שהב' ד' הרשב"א, וכ' ומיהו מסתברא דדוקא דומיא דחוט שהוא נמשך ביחד]. וכ"כ בשו"ת הרי"ם אה"ע סימן א', [דל"ה ע"ג] להוכיח מהכא לכל דוכתי. וכן הביא בשו"ת עמודי אש סימן ז' אות י"ג בשם הגרא"ז מרגליות בהגהותיו לאלפסי בפ"ק דביצה, ודחאו עפ"י הר"ן. ועי' טור יו"ד סימן ש"ב, דמש' דבכל גווני, ודלא כהר"ן. ועי' ב"ח שם. וע"ע שו"ת באר יצחק יו"ד סימן ל"א ענף ה', להוכיח מהכא, ואפי' באיקבע איסורא, ודחה דדמי למ"ש ביו"ד סימן ק"י ס"ז עיי"ש. וע"ע שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סימן ע"א, ליישב הש"ך מהכא, דהכא שאני שאיתרע חזקה ע"י שניתק החוט, ויעויין שם מש"ה מהמשנה למלך בפ"ד מהל' בכורות. ועי' בשו"ת בנין עולם יו"ד סימן ס' אות ז', שיישב הש"ך דהכא דוקא לא גזרו חכמים, ויעויין שם דכ"נ מלש' הרא"ש. ועי' נשמת אדם כלל קמ"ח להוכיח מהר"ן דל"א סד"ר לקולא במקום חזקה, וכ"כ בחכמת אדם בבינ"א שער הקבוע סימן נ'. ועי' קהלת יעקב [קרלין] בחי' לשבת ל"ד. להוכיח מהכא דלא כהש"ך. ובעיקר הענין אי סד"ר לקולא כנגד חזקת איסור, עי' פר"ח סימן ק"י כלל ח', ובסימן ס"ט סקמ"ד דלקולא. וכ"מ במרדכי רפ"ג דביצה. וכ"מ במגיני שלמה [להפנ"י] שבת ל"ד. וכ"כ בשו"ת עמודי אור סימן י"א אות ד' להוכיח מביצה ג: דלקולא. וכ"ה בשו"ת תורת חסד או"ח סימן ט"ו אות ו', מהמרדכי הנ"ל. וכ"ה בס' שלחנו של אברהם או"ח סימן תצ"ז, [ויעויין שם דכ"נ לומר בדהרשב"א בס' עבוה"ק, שכ' דספק מוקצה שרי עיי"ש]. וכ"ה מהמרדכי בס' קובץ על יד ריש הל' ק"ש. אולם הש"ך סימן ק"י סקס"ג פליג. ועי' משנה למלך הל' בכורות פ"ד, ובהל' מקוואות פ"י, כהפר"ח, וכ"כ בפמ"ג בשפ"ד סימן ק"י סק"כ, ושכ"ד השו"ע סימן ר"א סעי' ס"ז. וכ"מ בשו"ת נובי"ת יו"ד ס"ס קצ"ג. וכ"כ בס' תורות אמת דף ל"ג סוע"ג. וכ"כ מהר"ב רנשבורג, בתשו' סימן כ"ג, דמ"ט:, ובשו"ת דברי חיים ח"א אה"ע סימן מ"ה. ובס' ברכת יעקב [שור] ברכות כ"א., ובס' נחל איתן די"ד ע"ד. וע"ע זבחי צדק סימן ק"י ס"ק קכ"ד. ועי' תויו"ט רפ"ב דדמאי, ובחי' מהרי"ח, ובתוס' אנשי שם, ובמשנ"א שם. ועי' ס' בית מאיר בכללי ס"ס. ובשו"ת חסד לאברהם יו"ד סימן ס"ג. שלחן גבוה סימן ר"א סקי"ד. ועי' ערוגת הבושם סימן ע"ב אות ה'. ועי' חוו"ד סימן ע"ב, באורים סק"ג, וסימן צ"ט סק"א. ועי' שו"ת נודע ביהודה יו"ד סימן ס"ה. וע"ע שער המלך הל' מקואות כלל א', שדן בזה, ועיי"ש מש"ה מט"ז סימן ס"ט סקכ"ד, וע"ע פסחים ד. חזקתו בדוק, ועייש"ע בכלל ז'. ועי' ברא"ש פסחים שם סימן ב'. ועי' בס' יד דוד פסחים ד. דק"ז ע"ד. ועי' שו"ת בן אברהם אבוקרא סימן ד' ד"ה והשע"ה. וע"ע נובי"ק אה"ע סימן כ"ט, ובסוס"י ל"ב, וסוס"י נ', ובס"ס נ"ב, ויעויין שם מה שציין להש"ך בכללי ס"ס כלל כ'. וע"ע ש"ש ש"ז סופכ"א. ובשו"ת בית שלמה אה"ע סימן ל"ו, דמ"ו. ועי' שו"ת מהרש"ם ח"א סימן פ"ח ד"ה אלא, [מה שהקשה דהנודע ביהודה סותר עצמו בענין זה]. וע"ע בשו"ת אחיעזר אה"ע סימן י"ג אות ג'. ובט"ז סימן שצ"ז סק"ב. ובבית שמואל סימן י"ז סקפ"ד. ובמראות הצובאות דצ"ג ע"ג ד"ה ובהיו. ועי' שו"ת שו"מ תנינא ח"א סימן מ"ה, ורביעה ח"ב סימן נ"ז. ועי' שו"ע סימן ר"א סעי' ס"ז, לגבי ספק מים שאובים, דמוכח דסד"ר לקולא במקום חזקה, וכ"ה בפמ"ג בסימן ק"י כללי ס"ס שפ"ד סק"כ. וע"ע נשמ"א כלל קמ"ח סימן ד', [דפלוגתת הט"ז והנקוה"כ תלי' בב' תי' התוס' בפסחים עיי"ש, וכ"כ בחכמ"א שם. וכ"כ בשו"ת קרן לדוד ס"ס מ"ח. וע"ע תוס' ע"ז מ"א: וע"ע שו"ת חקרי לב ח"א יו"ד סימן קל"ג. וע"ע שו"ת תועפות ראם יו"ד סוס"י ט"ו. וע"ע כרו"פ סימן ס"ט סק"י. וע"ע מחזיק ברכה יו"ד סימן ס"ו סקי"ד. ועי' ברכי יוסף או"ח סימן קפ"ו סק"ד. ובחי' ר' דוד פסחים ט. ועי' חי' הרמב"ן ע"ז מ"א: רד"ה ומכניסה. ועי' תוס' מנחות ס"ז: רשב"א ברכות ל"א., ובשו"ת הרשב"א ח"א סימן שס"א, ובחי' הרא"ה והריטב"א ברכות ל"א., ובפי' הרשב"ץ ברכות שם. ובחי' מהר"ם חלאוה פסחים ט. וע"ע בס' בגדי שש יו"ד ס"ס ס"ט. וע"ע בשו"ת כת"ס או"ח סימן ל' ד"ה ובשורש ועיקר הדבר, [דדי"ז תלי' בפלוגתת הראשונים, אי סד"א לחומרא מה"ת או מדרבנן]. וע"ע שו"ת פנים מאירות ח"א סימן ט"ו, [דלד' הרמב"ם סד"ר לקולא במקום חזקה]. וע"ע מנחת יעקב בקונט' הספקות תורת השלמים סקל"ה ל"ז, [דאפי' היכא דאיתחזק איסורא סד"ר לקולא]. וכ"כ בשו"ת ר"י מסלוצק סימן ל"ז, דקמ"ב: ויעויין שם להוכיח כן משבת קנ"א: וכ"כ בשו"ת דברי חיים ח"א אה"ע סימן נ"ה. ובשו"ת מהר"ב רנשבורג סימן כ"ג דמ"ט:, [ויעויין שם בד' השער המלך דלקולא, אמנם לפנינו מבו' דדעתו כהש"ך, וכ"כ בס' יעיר אזן מע' ס' אות י"ב]. וע"ע בשו"ת יד אליהו [רגולר] בכללים מע' ס' אות ב', דפ"ז. ובשו"ת תפארת יוסף או"ח סימן ל"ד, דל"ט. בהע'. ועי' בס' ראשון לציון בכללי ס"ס אות ט"ו דלקולא, דדוקא איסור שאין לו עיקר מה"ת, וש"כ המנחת יעקב. וכ"כ בס' מזמור לדוד דק"ד:, ודק"ה. ד"ה שם דרל"ז. וכ"כ בנובי"ק יו"ד סימן ס"ה.

והלכתא כמר זוטרא.

ק' מדדריש בתוה"כ קדושים פ"ד פי"ח, [והו' ברש"י ויקרא י"ט י"ט] ד"בגד" לרבות את הלבדים, אף שאינן שזורים וארוגים כלל. רבינו הלל שם. ועי' להלן בשם הראב"ד.

י"א דהך ברייתא סברא כרב אשי, דסגי או בשוע או בטווי וכו', ולבדים שהם שוע, במה שהפשתן והצמר דבוקים זה בזה, אסורים מה"ת. רא"ם ויקרא י"ט י"ט.

י"א דכוונת הברייתא לרבות דברים שאינם בגד, אף הם טווים שזורים וארוגים, ונקט לבדים לאסמכתא בעלמא. רמב"ן ויקרא י"ט י"ט. ועי' רא"ם דכן י"ל בד' רש"י שם, אך יעויין שם דאין דברים אלו מתיישבים בברייתא.

יש פוסקים דלבד אסור מדאו'. רמב"ם כלאים פ"י ה"ב. ועי' ראב"ד שם, שהק' דהם שועים בלבד. ועי' טור סימן ש', שגר' בלש' הרמב"ם דאי"ז כלאים, ועי' כס"מ שדחאו. ועי' חי' הגר"ח על הש"ס, בענין שעטנז, מה שביאר בד' הרמב"ם עפ"י שיטתו דאיכא ב' דינים בכלאים, והו' ברד"ה שוע, בבא"ד שיהו חלוקין.

יש שביארו שי' הרמב"ם, דפ' כרב אשי, ביאור במש"כ בפיה"מ כלאים פ"ט מ"ח, כשי' רש"י דבעי' כל הג' דברים. רדב"ז שם, [יעויין שם דבתחילה כ' הרמב"ם בפיה"מ כן משום דאמרי' בגמ' דהל' כמר זוטרא, ואח"כ הוק' להרמב"ם קו' התוס' מהא דהתיר בציצית עיי"ש, וחזר בו].

יש שביארו, דהר"מ ס' דדוקא בטווי בעי' אריגה, אבל שוע בפנ"ע חשיב כלאים, דקדוק לזה, מלש' המש' כלאים פ"י מ"ח, הביאור בזה. כס"מ שם. ועי' לח"מ עדות פ"י ה"ג, [דאכתי יקשה מהרמב"ם בהל' עדות שם]. וע"ע משנת ר"א יבמות סימן ו' אות ה'. וע"ע ערוך לנר ד"ה והלכתא, מה שביאר קצ' באופ"א מהכס"מ.

בגד צבוע מטמא משום כתם ור"נ בר יוסף וכו'.

אי קיי"ל כת"ק או כר"נ. עי' רמב"ן בהל' נדה פ"ד ה"ו, שפ' כת"ק. אולם הרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ז פ' כר"נ. ועי' תוה"ב להרשב"א ב"ז ש"ד שהביא ב' הדעות, וכ"ה הרא"ש סימן א', והסכימו להרמב"ם משום דבכתמים שומעים להקל. וכ"פ באשכול סימן מ"ב. ובמאירי ד"ה בגד צבוע. וכ"ד האורחות חיים יו"ד עמ' קכ"ד. וטור סימן ק"צ ס"י, ובשו"ע שם, ורמ"א שם ס"י. וכ"כ מהריק"ש. ועי' בס' האגור הל' כתמים סימן אלף שס"ז.

הטעם לפסוק כר"נ. תוה"ב שם, רא"ש שם.

י"א דלר"נ בר יוסף, נמי אינו מטמא רק לענין טהרות אבל לא לבעלה. הגהמ"י איסו"ב פ"ט אות ו', בשם רבינו שמחה, ויעויין שם דכ"ד הראב"ן, [ועי' שו"ת יד הלוי סימן צ"א, דלא נמצא כן בראב"ן, וטס"ה וצ"ל הרמב"ן, וכבר עמד בזה באבן שלמה שם, אמנם עי' תשובה מאהבה ח"א סימן קס"ג מש"כ דהראב"ן לשיטתו]. ועי' דגמ"ר סימן ק"צ סק"ג, שהק' אמאי הקיל השו"ע כיון דהרמב"ן ורבינו שמה והראב"ן מחמירין עכ"פ לבעלה. וכיו"ב כ' בס' חדרי דעה סימן ק"צ. והגהות כת"י מהר"ד קורינאלדי, ועי' בשיו"ב סימן ק"צ סק"ד, ובס' טוב עין סימן י"ח אות צ"ח. ועי' מקור חיים סקמ"ח, להחמיר בזה. אולם עי' שו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן קס"ג, שו"ת חת"ס יו"ד סימן קס"א, שהאריכו להקל בזה. וכ"ה בברכי יוסף בשיורי ברכה סימן ק"צ סק"ד, ובשו"מ תליתאה ח"א סימן שכ"ב. וכ"ה במעיל צדקה סימן ס"ב, והו' בסד"ט שם סכק"א, ושם סוסקל"ו. וכ"פ בשו"ת אדני פז סימן כ'. ובחמדת שלמה סימן כ', והו' בפ"ת סימן קצ"ו סקי"ב, ובשו"ע הגר"ז סימן ק"צ ס"י, והמלבושי טהרה בבמ"ח סימן ק"צ ס"י, והחכ"א כלל קי"ג ס"ט, ובערוה"ש שם סמ"ד. ובשו"ת ערוגת הבושם יו"ד סימן קכ"ו, ובשו"ת ברית יעקב יו"ד סימן נ"ח, ובשו"ת בית שערים יו"ד סימן רס"א, ובשו"ת נהרי אפרסמון יו"ד סימן קנ"ח, ובצ"צ בפסקי דינים דרנ"ג. עיי"ש. ועי' מסגרת השלחן שם ס"י, דצ"ע בזה. ועי' שו"ת שבה"ל ח"ב סוס"י פ"ז, דעכ"פ ממדת חסידות יש להחמיר בזה, וכ"כ בלחו"ש סימן ק"צ לחם סקל"ח. ובבדי השלחן שם ס"ק קט"ז, ובפרדס שמחה שם סקל"ה. וע"ע שו"ת בית שלמה ח"ב סוס"י ל"ג. ועי' פתחא זוטא סקי"ט. וע"ע סד"ט סימן ק"צ סקל"ו, דאפי' בודאי מגופה בלא הרגשה מקילי' בזה. ועי' להלן בזה. וע"ע משנ"ת להלן בד"ה על בגדי צבעונין.

ק' לשי' זו, מדמצינן בכל נדה דמחמרי' לטהרות יותר מלבעלה. שו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן קס"ג. שו"ת חת"ס יו"ד סימן קס"א.

מו"מ בידוע שהכתם בא מגופה. עי' מנחת שלמה ח"ב סימן ע' אות כ"ה, דזה תלי' אי ראיה בלא הרגשה סותרת ז"נ. וכ"כ בפרדס שמחה מקור המעיין ס"ק קמ"ז, וכ"מ בסד"ט קצ"ד סק"ד ד"ה ולפי"ז הא. ובעיקר הענין, אי ראייה בלא הרגשה, סותרת ז"נ, עי' חוו"ד סימן קצ"ו סק"ג. סד"ט סימן קצ"ד סק"ד, [יעויין שם דלדעת הרמב"ם דדם קושי עולה, ה"ה ראתה בלא הרגשה, ולהחולקים אינו עולה, אבל מ"מ לא נתבאר בדבריו דסותרת, רק דאין עולה]. ועי' חי' רא"ל ח"ב סימן ס"ח. ועי' שו"ת אבנ"מ סכ"ג [להשיג על החוו"ד]. ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סימן קע"ז [להשיג על החוו"ד]. ועי' חזון איש סימן קכ"א כ"ג. ועי' בית אפרים סוס"י מ"ח דלא כהחוו"ד, וכן בשו"ת ברית אברהם סימן מ"ב, ובשו"ת מהרש"ם ח"ב סימן קפ"ב, וכן הסיק במנח"ש מהדו"ת סימן ע' אות כ"ג, כ"ה. ועי' או"ש איסו"ב פ"ז ה"ח. מנחת שלמה ח"ב סע"ב ענף ג'.

צבוע.

מו"מ בצבוע מתחלת ברייתו. אי חשיב צבוע. עי' בד' הרב השואל בשו"ת שו"מ תליתאה כרך ג' סימן שס"ב דל"ח צבוע. אולם השו"מ עצמו פליג ע"ז. וכ"מ בשו"ת בית שלמה ח"ב סימן ל"ג. ועי' פתחא זוטא שם סקי"ט. ועי' לחו"ש סימן ק"צ סקט"ז דחשיב צבוע, כיון דעכ"פ אין הכתם ניכר בו, וכמבואר ברד"ה להקל. וכ"כ בשערי טוהר ש"י שערי דעת סקי"ב.

הוכחה מלעיל ס: מנמצא על עלה של זית. דצבוע מתחלת ברייתו בידי שמים, ל"ח צבוע, מו"מ בזה. הרב השואל בשו"ת שו"מ תליתאה כרך ג' סימן שס"ב.

י"א דל"ש בידי שמים, כיון דעכ"פ הכתם אינו ניכר, ומהכא יש לדחות שהיה הדבר כשהיו מסיקות את התנור, והחמירו בהם חכמים משום דהיו טרודות ולא הבחינו בהרגשה. שו"מ שם, ועייש"ע ביאור בזה, ויעויין שם דלפי"ז ק' דמאי מק' על ר"נ.

מו"מ בדבר הצבוע בידי שמים, אי מק"ט כתמים, [מו"מ בהא דלעיל נ"ז: נ"ח. דקרקע אינו נחשב צבוע]. חכמ"א כלל קי"ג-י, [יעויין שם דמטמא]. אולם עי' לחו"ש סימן ק"צ סקט"ז דפליג. ועי' ס' קנאת סופרים [למהרש"ק] בהשמטות לס' ש"ח סימן קל"ד, [דל"ש צבוע בידי שמים, ועי' שבה"ל ח"ב סימן פ"ז לתמוה ע"ז]. ועי' שו"ת שו"מ תליתאה כרך ג' סימן שס"ב. ועי' שו"ת שבה"ל שם. ועי' יין מישרים. וע"ע שבילי דוד סימן ק"צ סק"ג, הו' באספ"ז הישן. וע"ע לעיל ס: ד"ה ועל עלה של זית.

מו"מ בצבוע בצדו אחד ובצד הב' הוא לבן, ועבר הכתם מצד לצד, [מו"מ אי תלי' בשי' רש"י בד"ה להקל]. שו"ת בצל החכמה ח"ה סימן קמ"ט.

מאי תקנינהו.

ק' להרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ז שכ' דלפיכך תקנו חכמים שתלבש צבעונין להצילה מכתמים. ב"י סימן ק"צ ד"ה כתב. ועי' רמ"א יו"ד סימן ק"צ ס"י. ועי' תורת השלמים שם סקי"ד. וסד"ט שם סקכ"ב.

י"ל דהי' להר"מ גיר' אחרת בגמ', או דסבר דלמסקנא דנודע דבפולמוס של אספסיינוס נו"נ בדבר, י"ל שהם תקנו זה. ב"י שם.

י"ל דהוק' להר"מ דמאי איכפ"ל בביטול פו"ר, והא מבו' בב"ב ס: דלא איכפ"ל בזה משחרב ביהמ"ק, וע"כ דהיתה תקנה קדומה, ורק דאף בפולמוס לא רצו לעוקרה, ורק דמק' בגמ' הכא דמאי תיקנו שתלבש צבעונין, והא חזי' דאינן לובשות. כרו"פ בתפא"י סימן ק"צ סק"י.

י"ל דהכא מקשי' על הלש' תקנה כיון דהברייתא מיירי לענין טהרות, והאמת דלבעלה לא התירו, משום גזירות המלכות שהיו ולא איכפ"ל בביטול פו"ר, ובזה"ז דאין גזירת שמד, איכפ"ל בביטול פו"ר, והדר דינא דבגדי צבעונין. שו"ת חת"ס יו"ד סימן קס"א.

י"ל דכוו' הגמ' היתה להק' על הלש' תקנה, שלא מצינו לשון זה בקולא ובביטול איסור, ותי' דהגזירה היתה לתקן שיהיה חובה ללבוש בגדי צבעונין, ובדבר של חובה אין בו שמחה, עוד מו"מ בזה. מי נדה בקו"א סימן ק"צ ס"י.

אשה הרגילה לראות כתמים, מותרת לכתחילה ללבוש צבעונין, ואי"ז כמעלים עין, דבזה לא גזרו. שו"ת ברית יעקב סימן נ"ח. זכרון יעקב [בויסק] סימן ט"ו. שו"ת מהרש"ם ח"א סימן פ"ב. מו"מ אי כיון דיש מחמירים בצבעונין איך עושין סד"ר לכתחילה, מהרש"ם שם. ועי' מג"א סימן י' סקי"א, וא"ר שם.

מו"מ אי מקילי' בבגד צבוע בתוך ז"נ, ואי חלוק ג' ימים הראשונים דז"נ. עי' רמ"א סימן קצ"ו ס"ט, די"א דבג' ימים הראשונים אין תולין להקל בשם מרדכי והגהמ"י, ואח"כ דינו כשאר כתם, בשם תרוה"ד. וכ"פ בשו"ת אדני פז סימן כ'. ועי' שערי דעה יו"ד סימן ק"צ להחמיר. וכן בשו"ת נהרי אפרסמון יו"ד סימן קנ"ח. וכעי"ז בשו"ת מראה יחזקאל סימן נ', והו' בפתחא זוטא סק"צ. ובשו"ת לבושי מרדכי תנינא יו"ד סימן צ', וכ"מ בשו"ת שו"מ רביעאה ח"ג סימן מ"ג. ועי' בשו"ת מעיל צדקה סימן ס"ב, להתיר בג' ימים הראשונים. וכן עי' בשו"ת ברית יעקב יו"ד סימן נ"ח. וכ"מ בשו"ת רע"א מהדו"ת סוף סימן ל"ד. וכ"כ בפרדס רימונים ש"ח סוסקי"ג שהבי' ד' המעי"צ והחמד"ש להלכה. ועי' שו"ת שאילת יעקב סימן קי"ז אות ו', [דכ"מ מסתימת הרמ"א והש"ך והט"ז]. וכ"ד המהרש"ם ח"א סימן פ"א. וע"ע בשו"ת חמדת שלמה סימן כ' אות י"ז להקל. וע"ע בשו"ת פרי השדה ח"ד סימן מ"ט. ועי' פ"ת סימן ק"צ סוסק"ד בשם עמודי כסף כת"י להחמיר. ובשו"ת שערי צדק סימן קנ"ב. ובשו"ת ערוגת הבושם סימן קפ"ב. ועי' מרחשת סימן ל"ה. וע"ע שו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סימן צ"ה להקל. וכן בבדי השלחן קצ"ו ס"ק קמ"ג, ובשי' שבה"ל שם ס"ג סק"א, ובסימן סק"צ ס"י סק"ט. ועי' מנחת שלמה ח"ב סימן ע' אות כ"ה דכ"נ כל בעלי ההוראה. ועי' בית שמואל אה"ע סימן ס"ד סק"ג.

יש שכתבו לבאר דבז"נ שעומדת בחזקת טומאה, אין מקילי' בצבעונין, מו"מ אי בז"נ עומדת בחזקת טומאה או טהרה. שו"ת מראה יחזקאל סימן נ'. ועי' רמב"ן לעיל ה. דהפס"ט מעלה האשה האשה מחזקת טומאה לחזקת טהרה. וכ"כ הרשב"א שם בשמו ובתוה"ב ב"ז ש"ה, הו' בב"י סימן ק"צ ד"ה בדקה חלוקה, ובמאירי שם, וכן העלה החוו"ד סימן קפ"ז, ויעויין שם לדחות דהנודע ביהודה בזה. וע"ע בשו"ת אבן שתיה סימן נ"ה משכ"ב. ועי' רשב"א לעיל ה., וכ"כ בס' האשכול עמ' ק"ח. ועי' חכמ"א בבינ"א כלל קי"ג סימן י'. שו"ת מאיר נתיבים סימן נ"ז. שו"ת ברית אברהם סימן נ"ז. שו"ת חסד לאברהם ס"ס נ"ב.

י"א דטעם החומרא בג' ימים הראשונים הוא משום דבימים אלו מצוי יותר מגופה. כ"מ ברמ"א שם. ועי' שו"ת פנים מאירות ח"ב סימן ק"ע.

י"א דטעם החומרא, משום דבעי' לידע בודאי שפסק דם מקורה. ש"ך שם סקי"ד.

בפולמוס של אספסיינוס.

עי' משנ"ת ברד"ה בפולמוס.

על עטרות חתנים.

דוקא לחתן ולכלה בשעת השמחה, הוכחה משבת נ"ז. וסוטה מ"ט: דיוצאין בחול בעיר של זהב. תוס' גיטין ז. ד"ה עטרות. ריטב"א ד"ה בעינן, ועיי"ש בד"ה בקשו.

ק' לשי' זו, דא"כ אמאי לא גזרו בבגדי צבעונין להקל על כתמיהן. ריטב"א ד"ה בקשו, [ויעויין שם לפרש דר' נתן ורבנן פליגי בזה, דר"נ ס' דהגזירה היתה לכל אדם, ולרבנן מה שלא גזרו על בגדי צבעונין הוא בשביל שלא תתגנה כלה על בעלה, ויעויין שם דהלכה כרבנן דרק בשעת השמחה אסור, וכ"פ בשו"ע או"ח סימן תק"ס ס"ד, ובמ"ב שם סקי"ט].

יש שהוכיחו מהירו' סוטה פ"ט הט"ו דמוכח שם דהתירו גזירת עיר של זהב, מדר"ע עשה לאשתו עיר של זהב, ואי כהתוס' דלמא ר"ע עשה כן שלא בשעת השמחה. שיירי קרבן שם ד"ה מי מתיר.

בקשו לגזור על בגדי צבעונין.

ק' דבשבת נ"ז: מבו' דאיסטמא אינה אסורה משום עטרות כלות משום שאינה חשוב, וא"כ אמאי צבעונין ל"ה בכלל עטרות כלות, כיון שהוא חשוב. ריטב"א ד"ה בקשו.

י"ל דדוקא בגד שיש בו חתיכות כסף או זהב בכלל עטרות כלות. ריטב"א שם. וכ"מ בתורת האדם אות קי"ג, לגבי איסטמא.

מו"מ לענין הלכה אי שרי לכלה ללבוש בגדי שיש בו כסף וזהב. עי' ט"ז או"ח סימן תק"ס סק"ו. פמ"ג משב"ז סק"ו. ומ"ב שם סקי"ח.

על בגדי צבעונין.

י"א דחלוק התחתון הסמוך ממש לגוף לכתחילה לא יהיה צבוע, ובדיעבד יש להקל, [דבפולמוס נמי לא רצו לגזור רק על בגד החיצוני, וא"כ לא מצינו דנמנו להתיר זה], וי"ח. שו"ת חת"ס יו"ד סימן קס"א, [ובדעת החת"ס עצמו, עי' פתחא זוטא סק"צ סקכ"א בשם שו"ת בית שלמה ח"ב יו"ד סימן ל"ג בהגה שמסתפק בדעתו אי דוקא לכתחילה או אפי' בדיעבד, אמנם עי' פ"ת יו"ד סימן ק"צ סקכ"א, דכוו' החת"ס אף בדיעבד, וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"א סימן פ"א, וחזון איש סימן פ"ט סק"ד, ובשו"ת חשב האפוד ח"ב סימן צ"ב, נקט דכוונת החת"ס לענין לכתחילה, וכ"נ בשערי טוהר ש"י סי"ג]. וכ"ה שערי טוהר ש"י סי"ג, ובטהרת ישראל סנ"ו. ועי' שבילי דוד סימן ק"צ סק"ד, מה שהוכיח כהחת"ס. ועי' משמרת הטהרה פ"ג הע' 42 בשם הגריש"א דלכתחילה אין ראוי שתלך האשה בבגד שחור גמור. אמנם לפימש"כ הכרו"פ שהו' לעיל, דמש' לא כן, וכ"כ בשו"ת אדני פז סימן כ'. וכ"כ בשו"ת טוטו"ד תליתאי ח"ב סימן ס"ב שדחה החת"ס. וכ"כ בשו"ת מראה יחזקאל סימן נ'. וכן בשו"ת זכרון יעקב [בויסק] סימן ט"ו. וכ"מ בשו"ת רע"א מהדו"ת סימן ל"ד. וכן בשו"ת מהרי"ץ [דושיניסקי] ס"ס ע"ה, אך יעויין שם דהואיל ונפק מהחת"ס ראוי לחוש. וכ"כ בשו"ת קול אריה סימן ס'. וכעי"ז בשו"ת ערוגת הבושם יו"ד סימן קס"ו. ועי' בשו"ת מהרש"ם ח"א סימן פ"א דאין לחוש לזה כלל. וכ"כ בשו"ת מהר"ש [גרינפלד] יו"ד סימן ע"ד. ועי' בשו"ת לבושי מרדכי מה"ת יו"ד סימן צ'. ועי' שו"ת שבה"ל ח"ב סימן פ"ז.

הוכחה להחת"ס מלעיל נ"ח: דאמרי' שאין לך כל מטה ומטה, ואם איתא תקח סדין צבוע, א"ו דל"מ אלא בבגד העליון. שבילי דוד שם.

הוכחה דלא כחת"ס הנ"ל, מטעמו של רש"י [ד"ה להקל] שאין האודם ניכר בהם, וכן מד' ש"פ שלא חילקו בזה. מהרש"ם שם. וכעי"ז בשו"ת מהרי"ץ שם מלש' הרמב"ם והשו"ע. וע"ע ברד"ה להקל.

ק' להחת"ס ממה שסתמו כל הפוסקים. חזון איש שם. מהרש"ם שם. שאילת יעקב סימן קי"ז. שו"ת זכרון יעקב סימן ט"ו.

עו"ק דבסברא ליכא חילוק בדבר, ועו"ק מרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ז דישבה ערומה על בגד צבוע ומצאה עליו כתם טהורה. חזון איש יו"ד סימן פ"ט סק"ד.

כדי להקל על כתמיהן.

ק' מהמבו' בב"ב ס: דרצו לגזור שלא לישא אשה, ולא גזרו משום דאין הציבור יכולים לעמוד בזה, ול"ח לביטול פו"ר, וא"כ מאי איכפ"ל שיאסרו לבעליהן. שו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן קס"ג. כרו"פ בתפא"י סימן ק"צ סק"י. שו"ת חת"ס יו"ד סימן קס"א.

י"א דמשום פירוש רבינו שמחה והראב"ן [הו' בהגהמ"י איסו"ב פ"ט אות ו'] דהיתר בגדי צבעונין היה בשביל טהרות, ולבעלה באמת אסורה. תשובה מאהבה שם. חת"ס שם. ובעיקר ד' רבינו שמחה והראב"ן, עי' משנ"ת לעיל בד"ה בגד צבוע מטמא.

פלוגתא אי כופין בזה"ז על ביטול פו"ר מהך דב"ב ס: מו"מ אי רבינו שמחה והראב"ן הנ"ל, ע"כ ס"ל דאין כופין. עי' מרדכי יבמות סוף רמז נ' דאין כופין. ועי' תשובה מאהבה שם, ובחת"ס שם, דכן ס"ל לרבינו שמחה והראב"ן הנ"ל.

הטעם להסוברים דכופין בזה"ז על ביטול פו"ר, מו"מ אי בזה"ז חיישי' לביטול פו"ר, ורק בדור הסמוך לחורבן לא חשו, מו"מ אי רצו לגזור בב"ב שם גם על מי שעדיין אין לו בן ובת. עי' חת"ס שם. ועי' תשובה מאהבה שם. ועי' תוס' בב"ב [דלא רצו לגזור רק על מי שעדיים לא קיים פו"ר].

ז' סמנין וכו'.

ה"ה כיבוס טוב. תויו"ט. ועי' לחם שמים ד"ה סממנין, דכוונתו לבורית מלאכותי, ויעויין שם מש"כ דאין לסמוך על בורית זו, שאינה מבררת אם הוא צבע, וכדמצינו לקמן ס"ב. דצפון מעביר צבע. עיי"ש.

שבעה סמנין מעבירין על הכתם.

י"א דהעברת סמנין היינו לטהרה לבעלה, דכיון דלא עבר הכתם בזה, בידוע שצבע היה. רש"י סנהדרין מ"ט: ד"ה מעבירין, ולקמן ס"ב: ד"ה מידי. ר"ן שם ד"ה שבעה. רמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ו. רשב"א ד"ה שבעה. ריטב"א ד"ה שבעה. מ"מ שם.

אף דלקמן אמרי' זה לענין טהרות, כ"ש לבעלה. רשב"א שם. ריטב"א שם.

ק' לפי' זה, דאי בדיקה זו היא לברר דצבע היה, אמאי אמרי' הטבילו ועשה ע"ג טהרות, בלא טבילה נמי. תוס' לקמן ס"ב. ד"ה הטבילו. תוס' חכמי אנגליה לקמן ס"ב. ד"ה הטבילו. רמב"ן שם ד"ה עבר. רא"ה בבדה"ב ב"ז ריש ש"ד. חי' הר"א לקמן ס"ב. ד"ה עבר. ר"ן לקמן ס"ב. ד"ה הטבילו. הגהמ"י איסו"ב פ"ט הל"ו.

י"ל דטבילה משום טומאה אחרת, וקמ"ל דצבע אינו חוצץ. תוס' חכמי אנגליה שם. רש"ש שם בתוד"ה הטבילו.

י"ל דנקט טבילה משום סיפא דעבר הצבע, וקמ"ל דעליו לשוב ולהטבילו. רמב"ן שם. חי' הר"א שם. רש"ש שם. ועי' חי' מהר"י שפירא ד"ה שבעה, [יעויין שם דאף שהרמב"ן כ"כ בד' הרמב"ם, מ"מ הר"מ עצמו אינו לפרש כן, שכ' בהל' מטמאי מו"מ פ"ד הי"ב דצריך טבילה ולא חילק בעבר ולא עבר הכתם].

י"ל דלא סמכי' על העברת סממנין בלבד, לענין טהרות. רמב"ן שם, [כ"כ בדעתו בחי' מהר"י שפירא שם]. חי' הר"א שם. מ"מ שם.

י"ל דכיון שיכול לטבול הבגד, לא מקילי' לומר דצבע היה. מ"מ שם. ועי' ערוך לנר בתוד"ה הטבילו שם.

י"ל דכיון שנעשה ספק טומאה בבגד זה, חייב לטבלו, ואח"כ כשנתברר שצבע היה הועיל הטבילה, ובלא"ה לא. כס"מ הל' מטמאי מו"מ פ"ד הי"א. ועי' ערוך לנר שם, [דכוונתו' לתי' המ"מ].

י"ל דכיון שנהיה ספק טומאה מסתבר דהסיחה דעתה ולא נזהרה ממגע טומאה. מרכה"מ איסו"ב פ"ט הל"ו.

ילה"ק לפי' הנ"ל, מלקמן ס"ב: דמק' לר"ל דטומאה בלועה יכולה לצאת ע"י הדחק, ממתני' דמהני העברת סממנין, ולהנ"ל הטעם הכא משום דצבע הוא. תוס' שם. רמב"ן שם. חי' הר"א שם.

י"ל דאף שהעברת סממנין מברר דצבע הוא, מ"מ לענין טהרות יש להחמיר, ומשו"ה הק' ריו"ח שם דמוכח דטומאה בלועה אינה מטמאה. רמב"ן שם. חי' הר"א שם. חוסן ישועות שם בתוד"ה הטבילו, ועייש"ע.

י"ל דמה דסמכי' על העברת סממנין, הוא משום דכתמים דרבנן, ונכלל בתי' הגמ' שם. ערוך לנר שם.

י"ל דלקמן מק' לר"ל מסיפא דעבר הכתם או דהה הרי זה דם והטהרות טמאות ועליו להטביל, ואי נימא דטומאה שאין סופה לצאת טמאה, היאך מהני טבילה, הא אכתי ישנו בבגד דם בלוע, וע"ז מתר' דכיון שכתמים דרבנן הוו כמשקין קלין שאף שאין סופן לצאת טהורים, וע"ז מק' מד' ר"ח עיי"ש. מגיד משנה איסו"ב פ"ט הל"ו. ועי' רמב"ן שם, [שהק' אמאי לא מק' מסיפא וכנ"ל, ותי' דאפש"ל דכוונת המשנה דרק לאחר שמעביר הכתם ע"י צפון מהני טבילתו, ועוד דע"ז הי' יכול לתרץ דכתמים מדרבנן והקילו בהן].

עו"ק לפי' הנ"ל, דכיון שצבע הוא, אמאי אמר ר"ז לקמן לגבי שב והעבירן דטהרות שאחר תכבוסת השניה טמאים. תוס' שם.

י"ל דאם עבר הכתם אחר תכבוסת השניה מתברר שאי"ז צבע. ערוך לנר שם. [וצ"ב דבגמ' מבו' דהטעם דטמאין משום דמקפיד ולא מספק, יין מישרים, עוד צ"ב דא"כ אמאי טהרות שקודם תכבוסת ב' טהורות, יין מישרים].

אי לדרך זו, [דרש"י הנ"ל], בלא העבירה סממנין, טמאה לבעלה מספק, או לא, מו"מ ופלוגתא בזה. עי' רמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ו, [דמדוקדק בדבריו דרק בהעבירו ועבר הכתם טמאה, וכ"נ בדעתו בראב"ד שם, רשב"א ד"ה שבעה, מאירי ד"ה אמר, ר"ן לקמן ס"ב. ד"ה הטבילו, ועי' ב"ח סימן ק"צ סל"א ד"ה כתב, לבאר שי' זו, דלא תקון חכמים אא"כ יודעת בבירור שהוא דם, אולם עי' מ"מ שם, דלהרמב"ם סתם כתם טמא מספק, ול"א סד"ר לקולא, כיון דאפשר לברורי ע"י סממנין, ועיי"ש דחיית דקדוק לש' הרמב"ם, ועייש"ע עוד הוכחה לזה].

ק' מרש"י לקמן ס"ב: ד"ה טהרותיו, דמבו' שם דע"י הסמנים טהור משום טומאה בלועה, [כן דקדק הרמב"ן ס"ב. ד"ה עבר]. חכמ"ב ברש"י שם. מים אדירים דף ס"ב. ד"ה ת"ר.

י"ל דכוונתו דאף אי כלפי טהרתה לבעלה י"ל דע"י הסמנין מוכח דהוא בודאי צבע מ"מ לטהרות יש להחמיר, וע"ז תי' דא"נ דם הוא מ"מ הוי טומאה בלועה. חכמ"ב שם. ובעיקר היסוד דלטהרות מחמרי' טפי, כ"מ ברמב"ן שם ד"ה עבר, ובחי' הר"א שם, ובחוסן ישועות ס"ב. בתוד"ה הטבילו, ועיי"ש הטעם לזה.

י"ל דבסנהדרין שם מיירי בדם לח וע"כ מדלא עבר דהוא צבע, משא"כ הכא שנתייבש ושמא משו"ה לא עבר, [ולפי"ז ל"ק קושיות התוס' והראשונים הכא]. מים אדירים שם. ועי' ברש"י לקמן ס"ב: ד"ה מידי.

ק' להסוברים דטהורה, דממתני' דמעבירין ז' סמנין, מש' דאינה טהורה, עד שתעביר. רשב"א שם, ועייש"ע. מאירי שם.

עו"ק דא"כ לא תעביר האשה, ולא תיטמא, ויבטל דין כתמים. מאירי שם.

להרמב"ם [וכפי שנקטו רוב הראשונים בדעתו] נמי אם יש אדם הבקי במיני דמים, אינה טהורה עד שתברר. ב"ח שם.

לדעת המ"מ הנ"ל, אף באופן שא"א לברר ע"י העברת סממנין כגון עתה שאין בקיאין בזה, אסורה מספק. ב"ח שם ד"ה כתב. ועי' לבוש שם. אולם עי' תורת השלמים סימן ק"צ סקכ"ט, דנקיט דבכה"ג מותרת, משום סד"ר לקולא. וע"ע מאירי ס"א: סוד"ה המשנה הרביעית לענין סמנין בזה"ז.

י"א דבדיקה זו אינה מטהרתה לבעלה שאי"ז בירור ודאי, אלא נעשה ספק עי"ז, ובביאור הטעם לטהר הבגד נחלקו בזה לב' דרכים. תוס' שם, [עפ"י ערוך לנר שם]. ראב"ד איסו"ב פ"ט הל"ו. רמב"ן ד"ה הא. חי' הר"א ד"ה שבעה. רשב"א ד"ה שבעה. רא"ה בבדה"ב ב"ז ריש ש"ד, [ויעויין שם שנקט בד' הרשב"א דהעברת סמנין מבררת דודאי צבע הוא, אך עי' במשה"ב להרשב"א דהעברתן עושה ספק בלבד]. ר"ן לקמן ס"ב. ד"ה הטבילו. הגהמ"י איסו"ב פ"ט הל"ו בשם רבינו שמחה. רשב"ץ ד"ה שבעה. וכ"כ במשנ"א פ"ט מ"ו בדעת הרמב"ם שם, [והבגד מותר משום ס"ס].

לשי' זו, אסורה מספק אף באין יכולה לברר ע"י סמנין אם הוא דם או צבע. ב"ח יו"ד סימן ק"צ סל"א ד"ה כתב. לבוש יו"ד סימן ק"צ סל"א, [ולפי"ז בזה"ז שאיננו בקיאין אסורה בכל כתם]. ועי' תורת השלמים סימן סק"ל דהוא משום דהוי חסרון ידיעה. וכ"כ הגרע"א סימן ק"צ סכ"ג. [אך יעויין שם בתוה"ש דלהלכה מותרת משום סד"ר לקולא]. ובעיקר הענין אי חשיב חסרון ידיעה או לא, עי' משנ"ת ברד"ה להקל.

לשי' זו, הטעם דהבדיקה מטהרת את הבגד, משום דהסמנין מבטלין טומאת הבגד, ואינה אלא כטומאה בלועה, ואף מסתבר דכתם זה הוא צבע, וע"י ההעברה נעשה ס"ס, ספא אם הוא צבע, וספק אי מגופה. תוס' לקמן סב. ד"ה הטבילו. תוספות הרא"ש שם ד"ה והטבילו בשם רבינו שמשון. ועי' גליונות קה"י בתוס' שם, [לבאר כן בדבריהם, ועיי"ש בתוס' מה שצויין בזה].

עוד מו"מ וביאור בשי' זו, עי' משנ"ת בתוס' לקמן ס"ב. ד"ה הטבילו.

י"מ דהבגד טהור ממ"נ דע"י העברת סמנין מתברר שהכתם בלוע, ואף אם אינו צבע אלא דם טהור. ראב"ד איסו"ב פ"ט הל"ו. רמב"ן ד"ה הא. חי' הר"א ד"ה שבעה. רא"ה בבדה"ב ב"ז ריש ש"ד. הגהמ"י איסו"ב פ"ט הל"ו בשם רבינו שמחה. ר"ן לקמן ס"ב. ד"ה הטבילו. רשב"ץ ד"ה שבעה. וע"ע משנ"ת בשי' זו, לקמן ס"ב. בתוד"ה הטבילו.

עוד שי' בזה, ומו"מ ושאר פרטים בזה, עי' משנ"ת לקמן בתוד"ה הטבילו.

נתר ובורית.

ולקמן מבו' דדוקא כסדרן, וצ"ב מש"כ הרמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ז, קודם ואח"ז נתר. חכמ"ב ד"ה ונתר, ועי' בפיה"מ להרמב"ם, כגיר' דמתני'. וע"ע לקמן ס"ב. ברד"ה לא.

רד"ה חדש אין נבדק בחמה וכו'.

י"מ דחדש היינו שהש"ז חדשה, ושחוק היינו שהש"ז ישנה. מאירי בע"א ד"ה הבגד, [ועי' מה שצויין שם]. וע"ע בגמ' בד"ה אבדה.

רד"ה שאבד וכו' חוט הצמר בבגד הפשתן.

רש"י דוקא בכה"ג ולא שנתערב חוט של כלאים בבגד, שאינו אוסר את הבגד מפני שבטל במיעוטו. ערוך לנר ברש"י, [עפ"י רש"י בתמורה ל"ד. ד"ה ליבטל, ותוס' ד"ה בגד, שביאר דהחוט אינו בטל, משום דהוי היתר בהיתר, משא"כ בחוט של כלאים]. ועי' מים חיים בתוד"ה לא, משכ"ב.

רד"ה צובעו וכו' ודאי נפל.

הוצרך לומר דודאי נפל דאי רק ספק, הוי סד"א לחומרא, ואף שאינו דודאי גמור, מ"מ הוי קרוב לודאי. מעדני יו"ט כלאי בגדים סימן א' אות ב'.

יש שכתבו דהוי רק ספק אם נפל, והקילו לפי שכל הספיקות הם מדברי סופרים, והקילו בזה. רמב"ם כלאים פ"י הכ"ז, ועי' ראב"ד שם שהשיג עליו, ועי' רדב"ז, ומהר"י קורקוס שם.

רד"ה שוע לשון חלק וכו'.

י"א דהו' לשון חלק, אבל "שוע" נאמר על חלוקת סיבי הפשתן זה מזה ע"י הסירוק במסרק עד שעומדים כ"א בפנ"ע, ולא על מה שמוציאים מהם הדברים הקשים. או"ז ח"א סימן ש"ז. ועי' תויו"ט כלאים פ"ט מ"ח, [דשוע בלש' ארמי].

בא"ד שיהו חלוקין יחד במסרק.

וכ"ה בר"י מלוניל ביצה ט"ו. ד"ה עד. ריבב"ן ביצה שם. ובאי"ז ח"א סימן ש"ז. ס' הנייר עמ' צ'. מאירי יבמות ה: וביצה שם. ועי' רש"י ביבמות ה: כעי"ז, ועי' רש"י ב"ק צ"ג: ד"ה נפצי' ד"ה סרקי', דניפוץ ביד וסירוק הוא במסרק, אך עי' רש"י הוריות י"א. ד"ה ר' יוסי. ועי' ס' המכתם ביצה ט"ו. ד"ה אלא. ועי' ערוך ערך שע א' בפי' ב', קרמינטו והיינו סרוק, [עי' מקו"צ ברמב"ם פרנקל כלאים פ"י ה"ב]. ועי' רא"ש כלאים פ"ט מ"ח. רי"ו תא"ו ני"ט ח"ב, ריטב"א כאן, ובביצה שם. טור יו"ד סימן ש'. וע"ע משנ"ת בתוד"ה שוע.

דהיינו שסורקין הצמר והפשתן קודם טווייתם, וכל הקשה שבהם נשאר בשיני המסרק, והיתר נשאר חלק. ר"י מלוניל שם, מאירי שם ושם. ועי' או"ז שם. ועי' ס' מעשה אורג (י - ם תשמ"ג) עמ' 5 ואילך תיאור המלאכה של סריקה.

פי' זה הוא עפ"י מאי דמתרגם חלק "שעיע". אונקלוס בראשית כז יא. מאירי שם ושם, ועי' רש"י שם ושם ואו"ז שם שהביאו מהתרגום ופי' מלשון חילוק, חלוקים במסרק.

י"מ דשוע היינו שמערבים וטורפים צמר ופשתים זע"ז, ועושים מהם לבד, ושוע עניינו חיבור דברים נפרדים, כמבואר בתרגום אונקלוס ויקרא י"ד מ"ב, הוכחה לזה מכלאים פ"ט מ"ט. רה"ג בתשו' הגאונים הרכבי סימן מ"ט, ובתורתן של ראשונים ח"ב עמ' 49. ר"ח בתשו' הגאונים שערי תשובה סימן ס"ב, הו' במאירי יבמות ה: ס' האשכול [אלבק] קכ"א: עמ' 43. שו"ת הרי"ף סימן שט"ז ומהדו' בידנוביץ סימן ל"ג, והו' באשכול שם עמ' 41 42. שו"ת בנימין זאב סימן רפ"ב ד"ה וכיון. וכעי"ז מבו' בפיה"מ להרמב"ם שם מ"ח מהדו' קאפח. ועי' רמב"ם כלאים פ"י ה"ב; ס' השרשים לרד"ק ע' שעטנז; רבנו הלל לתו"כ ויקרא יט יט. ועי' ר"א מן ההר יבמות שם: שנחלק כעין הלבדים, ורלב"ג ויקרא שם.

לפי' זה, אף החלקת פני הבגד לאחר טווייתו ואריגתו הוא בכלל שוע. פהמ"ש (קאפח) שם לסוברים שצריכים שוע וטווי ונוז יחד, עי' להלן, שלפ"ז שוע הוא לאחר טויה ואריגה (נוז), ועי' תוי"ט שתמה למה מנה הכתוב המלאכות שלא כסדרן, ובס' באר היטב עה"ת ויקרא יט יט תמה שכיון שהוא טווי וארוג למה אין איסור בלא החלקה.

מבו' דלרש"י כאן, צריך שיהיו מחוברים בסירוק ובטוויה ובאריגה יחד. וכ"מ בר"ח הו' בתשו' הגאונים שערי תשובה סימן ס"ב. ריב"ן הו' בתוס' יבמות ה: ד"ה עד. שו"ת הרי"ף סימן שט"ז. ר"י מלוניל ביצה ט"ו. ד"ה עד. ס' האשכול [אלבק] קכ"א:, וכ"מ ברמב"ם כלאים פ"י ה"ב. וכ"כ בביאור הגר"א יו"ד סימן ש' סק"א, בד' הרמב"ם. וע"ע להלן בד' הרמב"ם. ועי' ערוך לנר יבמות ה: בתוד"ה עד, [דלרש"י נמי ל"ב גם שוע וגם טווי וגם נוז, רק כשאורג החוטים זה לזה ואינו קושרם, עפי"ד הטור יו"ד סימן ש']. ועי' רא"ם ויקרא י"ט י"ט. חי' הגר"ח על הש"ס, בענין שעטנז. וע"ע משנת ר"א יבמות סימן ו'. ועי' משנ"ת בתוד"ה שוע.

אי נוז הוא דווקא ע"י אריגה, או אופנים אחרים ג"כ. עי' רש"י בס' האורה ח"א סימן מ"ט דע"י תפירה. וכ"מ ברש"י עה"ת ויקרא י"ט י"ט דכל חיבור נמי. ועי' ר"י מלוניל שם, דחיבור חזק ע"י קשר נמי. וכ"ה במאירי שם ד"ה שעטנז.

י"א דהחלקת ומחיקת פני הבגד לעשותו לבד זהו שוע, ובעי' כל הג' דברים לשעטנז, ושוע הוא הפעולה האחרונה אחרי הטוויה והאריגה. פיה"מ להרמב"ם כלאים פ"ט מ"ח. ועי' תויו"ט כלאים שם, דלפי"ז שוע טווי ונוז, אינו כסדרו.

עוד מו"מ בדרך זו, עי' משנ"ת בתוד"ה שוע.

י"מ דשוע וטווי היינו באיכות הצמר, ונוז הוא אריגתם ביחד. ר"ש כלאים פ"ט מ"ח. וכ"ה באו"ז ל"א סימן ש"ז, מאירי ביצה ט"ו., וביבמות ה: בשם י"מ, ובתוספות הרא"ש ד"ה שוע, בשם י"מ, ודחאם. ועי' ערוגות הבושם ל"ג עמ' 226. ועי' רע"ב שם, [דלכולהו פירושי איכא פירכא לבר מהא].

י"מ כעי"ז רק דהנוז אינו דוקא אריגה, אלא אף תפירה או שזירה. ס' הישר סימן תש"נ, ועייש"ע.

י"מ דשוע היינו מנופץ. ר' נתן אב הישיבה כלאים שם, ועי' ערוה"ש שם הע' 18 מערוך כת"י: בל' ערבי אלנפש, ומקורות וציונים ברמב"ם פרנקל שם שפירושו מנופץ; עי' רש"י הוריות יא א ד"ה ור' יוסי; ס' האורה ח"א סימן מט; תשו' הראב"י אב"ד סימן קט; ר"ת בסה"י (שלזינגר) סימן לח: מנופץ וחלק; ס' ההשלמה ביצה שם בשם י"מ; המכתם ברכות יט ב, ועי' המכתם ביצה שם; רבנו הלל לספרי דברים כב יא, רבנו מיוחס ויקרא יט יט ודברים שם; מאור האפלה ויקרא שם; רש"ס לירו' כלאים פ"ט ה"ה: על שם שבניפוץ מחליקו. ועי' ראב"ן נדה סא ב: יירפיד בלע"ז, ויראה"ש מ' שלג: יירפיש. ועי' חינוך מ' תקנא: טרוף, ואולי כוונתו מנופץ. ועי' מעשה אורג עמ' 2 - 4 תיאור המלאכה של ניפוץ.

רד"ה טווי יחד.

וכ"פ רה"ג בתשו' הגאונים שערי תשובה סימן ס"ג דטווי אינו דוקא כשמערב הצמר עם הפשתן וטווה החוט מתחילתו יחד, אלא אף טוואם לחוד, וחזק ושזר משניהם חוט אחד ה"ה טווי. וכ"כ הר"ח הו"ד בתשו' הגאונים שם. וכ"ה ערוך על הש"ס, ד"ה אמר. ועי' רא"ש סוף הל' ציצית מה שנחלק על העיטור.

רד"ה ונוז ארוג וכו'.

וכ"כ רש"י בהוריות י"א. ד"ה ור' יוסי. ומאירי ביצה ט"ו. ד"ה וי"מ מתוך כך, [דבלש' ארמי אריג זהו נוז]. וכעי"ז בפיה"מ להרמב"ם שם מ"ח, [דבלש' הארמניים נוז הו' לש' חיבור]. וכ"כ הר"נ אב הישיבה שם. ועי' תשוה"ג חמדה גנוזה סימן קי"א. ועי' ערוך שם פי' ב', טיסוטו, ואר"ח ח"ב עמ' 224 בשמו. ר"ש כלאים שם, ע"פ ל' המשנה ואילך, וע"פ הירו', והובא בערוגת הבושם ח"ג עמ' 226; והביאו גם הריטב"א בסוגיין [ודחאו], פהמ"ש שם, ועי' רמב"ם כלאים שם, ראב"י אב"ד שם; או"ז שם; מאירי ביצה שם בשם י"א, ושכן עיקר; ריבב"ן שם בשם י"מ; רבנו הלל לתו"כ ולספרי שם; מאור האפלה שם; רבנו מיוחס דברים שם; רי"ו שם פי' א ושכ"כ הרמ"ה; עי' רלב"ג דברים שם; תשב"ץ ח"ג סימן שכד ע"פ ירו' הנ"ל (וכן הוכיח משם בסמ"ג ל"ת רפג), ושם ח"ב סימן ד שכן פי' הראשונים ע"פ ל' המשנה והירו', אבל פי' בעצמו פי' אחר; ר' שלמה סירליאו שם, [ויעויין שם שפי' דהוא מלש' עיקום, שהשתי מתעקם שעולה ויורד בשעת האריגה], ועי' ראב"ן נדה שם. ועי' תשב"ץ ח"ב סימן ד', דבלש' רומי הוא קשר. ועי' משנ"ת בתוד"ה שוע.

י"מ דנוז היינו שזור. עי' רש"י ויקרא שם וסמ"ג ל"ת רפג בדעתו, וסותר לרש"י בסוגיין, ועי' ר"א מזרחי וגו"א שם ועמודי הארזים על היראים מ' סא אות ד בדעתו, ר"ת בסה"י שם ובתשו' ר"י מרומרוג (נד' בכתבים לר"י קאפח ח"א) סימן יד, הובא בתוס' יבמות שם ד"ה עד וד ב ד"ה ואמר ונדה שם ד"ה שוע ובר"ש משאנץ לתו"כ קדושים פ"ד ובעיטור הל' ציצית ש"א ח"ב מהד' רמ"י דף סח ובסמ"ג שם ובסמ"ק מ' לב ובאגודה נדה שם וברי"ו שם, ועי' סה"י סימן תשנ; ר"י מלוניל ביצה שם; יראה"ש מ' שלג, ושכ"כ רש"י נדה (ועי' לעיל שרש"י לפנינו שם פי' ארוג, ועי' תוע"ר) ועי"ש בשם הערוך, ועי' תוע"ר שם; השלמה שם בשם ר"ת; רמב"ן וטור ויקרא שם, ורמב"ן נדה שם בשם ר"ת, ומשם בחי' הר"א נדה שם; תלמיד הרמב"ן ור"ן ביצה שם בשם ר"ת; רשב"א יבמות ונדה שם בשם ר"ת ושו"ת הרשב"א ח"א סימן שס; תוס' הרא"ש יבמות ונדה שם ורא"ש כלאים שם והל' כלאי בגדים סימן ג בשם ר"ת, ותוס' הרא"ש הוריות יא א שכן עיקר; ריבב"ן שם בשם י"מ; עי' ס' הנייר שם; מאירי ביצה שם פי' א ויבמות שם בשם אחרוני הרבנים (ר"ת); עי' ראבי"ה סימן אלף קנב; פרי"ד (בשם ר"ת) וריא"ז נדה שם; חינוך שם; ריטב"א ביצה ונדה שם, ועי' ריטב"א יבמות שם; אהל מועד או"ה דרך ב נ"ו; רע"ב כלאים שם. ועי' ר"א מן ההר שם: שזור שמסובך יחד. ועי' ר"נ אב הישיבה שם ומאור האפלה שם שנ' שפי' טווי: שזור, ועי' השרשים לרד"ק שם.

והיינו ששוזרים ב' חוטים יחד. ר"י מלוניל ומאירי ביצה שם: כפול החוט לשנים; ר"ן שם. ועי' תפא"י קונ' בתי כלאים אות קיד: שיגלגל החוט ע"י פלך וכדומה כדי לחזקו, ומ' אף בחוט א', ושו"ת עולת יצחק (ציוני) ח"א סימן קעה (ד"ה עוד שאלתי) שתמה מל' הר"ן, וכ' שאולי קיצר התפא"י בלשונו, שהרי בתפא"י כלאים שם אות מב כ' ששזור הוא בב' חוטים, ועי' בה"ל למ"ב סימן יא ס"ב ד"ה וצריכין.

והיינו כמו "נלוז", שפירושו: עקום, כעין חוט שזור ומעוקם ומפותל. ר"ת שם.

לדעה זו, מה דדרשי' שאין כלאים אלא בארוג, לפי שנאמר שעטנז שוע וכו', לא משעטנז ילפינן, אלא מיחדו. ר"ת בתוס' יבמות שם, וש"ר.

י"מ דנוז הוא לשון סיבוך של ב' דברים זה בזה. רה"ג בתשוה"ג הנ"ל; ר"ח בתשוה"ג ובאשכול בציון הנ"ל; ר"ת בסה"י סימן תש"נ בשם ר"ח, ושם סימן לח ובתשו' ר"י מרומרוג שם בשם רבותינו; מאירי יבמות שם בשם י"מ, ועי' רש"י ויקרא שם: ל' דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו, וסה"י שם סימן תשנ שכ' לשון זו (לא בשם רש"י) וכ' שהוא כפי' זה, ועי' השלמה שם בשם רש"י: ארוג או מחובר, וכ"נ כוונת ר"א מן ההר הנ"ל. ועי' רה"ג בתשוה"ג שע"ת סימן ס"ג, ובאשכול אלבק ח"א עמ' 216, וח"ב עמ' 40, [דיתכן שפירושו דבר שתלוי בחבירו ומחובר בו], וכ"כ בשו"ת הרי"ף שם ושם. ובס' האורה ח"א סימן מ"ט. ועי' עיטור שם פי' א', לש' חיבור.

והיינו כל שהוא דרך חיבור. מאירי שם. וכ"כ הרדב"ז בכלאים שם ה"ג, וט"ז יו"ד סימן ש' סק"א, ומרכה"מ שם ה"ב בד' הרמב"ם שם. אבל בפיה"מ כ' שנוז הוא ארוג, ועי' לעיל.

היינו כל שהוא חיבור ע"י תפירה. רה"ג שם. ר"ח שם. שו"ת הרי"ף שם. ס' האורה שם. השרשים לרד"ק שם. המכתם בברכות שם. ועי' בס' המכתם בביצה שם.

וה"ה חיבור ע"י שזירה יחד. מאירי שם.

יש שכ' דנוז הוא מלש' עקום, אבל אין פירושו שזור, אלא חוט המפותל בשעת הטויה, כדרך שטווים חוטי שתי וערב של בגדים, ולא כדרך חוטים של עושי חגורות, שנמשכים בלי פיתול. תשב"ץ ח"ב שם, ועיי"ש דארוג נלמד מיחדיו.

רד"ה להקל וכו' שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור.

וכ"כ הריטב"א ד"ה תנו.

הוכחה מרש"י דלא כהחת"ס דבבגד התחתון ליכא לקולת צבעונין, עי' משנ"ת בגמ' בד"ה על בגדי צבעונין.

דקדוק מרש"י דכל שמראה הדם ניכר אינו מותר אף בבגדי צבעונין. מקור חיים סימן ק"צ סקמ"ח. שו"ת מעיל צדקה סימן ס"ב. ועי' שו"ת חשב האפוד ח"ב סימן צ"ב, [דעיקר טעם המקו"ח, משום דחייש לד' הראב"ן ורבינו שמחה, דהיתר זה היה רק לטהרות].

יש חולקין ומוכיחין מרש"י לעיל י"ז. ד"ה ולא, שכ' דאין מראה הדם ניכר יפה אלא בעד לבן. שו"ת מעיל צדקה סימן ס"ב. ועי' דרכי תשובה סימן ק"צ סקס"ב, [דגם המעיל צדקה ס"ל כהמקור חיים דכל שמראה הדם ניכר היטב אין להקל בו, ועי' בשו"ת שבה"ל ח"ב סימן פ"ז, ובשו"ת חשב האפוד ח"ב סימן צ"ב, דמעי"צ מבו' איפכא]. וכ"מ בשו"ת בית שלמה ח"ב סימן ל"ג, דאף בניכר הדם מותר, וכ"כ בס' קנאת סופרים בהשמטות לשנות חיים סימן קל"ד, ובשו"ת האלף לך שלמה יו"ד סימן רכ"ט. וכ"נ במלבושי טהרה סימן ק"צ סקל"ז. ובשו"ת בית שערים סימן רס"א.

טעם שי' זו, דכיון דבדורות האחרונים החמירו בכל מראה דם ולא בה' דמים טמאים אף דהוא ס"ס שמא אינו מגופה ושמא אינו דם טמא, היינו משום חסרון ידיעה שאין אנו בקיאין, ובצבעונין גם הבקי אינו יכול להכיר בו אם הוא טמא, [מו"מ בדין ספק חסרון ידיעה בס"ס, ובספק לכל העולם]. מלבושי טהרה שם. ובעיקר הענין דאין מטהרי' משום ס"ס, הנה עי' כס"מ איסו"ב פ"ט ה"א שהק' דכל כתם הוי ס"ס, ועי' משנ"ת לעיל דף נ"ז: בד"ה מטמאה, ולתי' הט"ז שהו' שם, נסתלק ביאור זה. ובעיקר ענין ספק חסרון ידיעה, עי' שו"ע יו"ד סימן צ"ח ס"ג, וט"ז שם סק"ו, [יעויין שם בט"ז דספק לכל העולם ל"ח חסרון ידיעה, וכ"מ בשו"ת משאת בנימין סימן נ'. ובפר"ח כללי ס"ס אות י"ז. ובשו"ת בית יעקב סימן קנ"ד, ובסד"ט סימן קפ"ח סק"ח, ובדרכי תשוב סימן ק"י סקשע"ג בשם פמ"ג בשפ"ד, וכ"ה בפלתי ר"ס ט"ז. אמנם עי' בית שמואל ס"ס קנ"ה, שחולק בזה. וע"ע בשו"ת אמרי דוד ס"ס ט"ו. ועי' שו"ת בית שלמה יו"ד סימן קס"ב, וע"ע שד"ח מע' ס' כלל נ"ב, ובדברי חכמים סימן ס"ח. וע"ע רדב"ז ח"ג סימן תקל"א, וע"ע ריטב"א ור"ן קידושין ל"ט., וע"ע בס' עמק יהושע סימן ט"ו דף פ., ובס' שפת הנחל דרוש כ"ב, דס"ט ע"ג. ובשו"ת חבלים בנעימים ח"ב סימן ס"ח ד"ה ומצאתי. וע"ע שו"ת משאת בנימין סימן נ' דלענין ס"ס לא איכפ"ל מאי דהוי חסרון ידיעה, וכ"ה בסד"ט יו"ד סימן קפ"ח סק"ח בשם שו"ת בית יעקב סימן קנ"ד. וכן בס' משמרות כהונה טהרות פ"ד מ"ה. וכ"מ בשו"ת זרע אמת יו"ד ח"ב סימן י"ז ד"ה אכן נלע"ד להתיר. וכ"מ ברמ"א סימן ק"י ס"ט. ועי' ש"ך יו"ד סימן נ"ה סק"ד דפליג על המשאת בנימין, ובמנחת יעקב סימן פ"ה סקמ"ח, ובקונט' הספיקות סל"ד, ועי' בתורת השלמים שם אות מ"ד, ועי' א"ר סימן תס"ז סקכ"ב].

י"מ באופ"א, דההבחנה בן ה' מיני דמים לשאר היא דקה, ולא רצו לגזור בבגד צבוע שא"א להבחין בו, ותקנ"ח במקומה עומדת. שו"ת חשב האפוד שם.

י"מ עפי"ד הר"ן לעיל נ"ז: ד"ה מודה, דגזירת כתמים על האשה הוא אטו הבגד, משא"כ הכא שאפשר לתלות שאין הכתם מה' המינים הטמאים, לא אתו לטהר את הבד, דיודעים שמראה טהור מטמא את הבגד משום מקור מקומו טמא. שו"ת בית שערים יו"ד סימן רס"א.

עוד ביאור באופ"א, דכיון שבצבעונין אין ניכר תמיד מראה דם, לא גזרו כלל, שמא לא תכיר האשה ונמצא שהיתה תקנ"ח לתקלה. בית שערים שם.

רד"ה בפולמוס חיל.

וכ"פ רש"י בסוטה מ"ט. ד"ה בפולמוס. רע"ב ותויו"ט סוטה פ"ד מי"ד. ובעיקר ביאור לש' פולמוס שהוא חיל, כ"ה בתרגום יהונתן בראשית ל"ג ט"ו, ובערוך ערך פולמוס.

י"מ דפולמוס היינו ציון תאריך, כלו' שגזרו כך בזמן אספסיינוס. פיה"מ להרמב"ם סוטה פ"ט מי"ד.

רד"ה מעבירין וכו' שאין הדם בטל עד שיעבירו וכו'.

מוכח דלרש"י אין ההעברה מבררת דצבע הוא, אלא עביד ביטול. ר"ן סנהדרין מ"ט: ד"ה שבעה. ר"ש מדסוי ברש"י. ועי' ערוך לנר לקמן ס"ב. בתוד"ה והטבילו, שדקדק מרש"י שם ד"ה הרי, איפכא. ובעיקר פי' הר"ן, כ"כ בתוספות הרא"ש ס"א: ד"ה והטבילו. וכן ביאר הרשב"א במשה"ב ב"ז ש"ד, בד' ריו"ח לקמן ס"ב: עיי"ש. וע"ע משנ"ת לקמן ס"ב. בתוד"ה והטבילו.

רד"ה רוק וכו' לקמן מפרש וכו' כל אותו היום.

ק' דלמסקנא שם שלא טעם כלום מהערב קודם לכן, וכל אותו הלילה. חכמ"ב ברד"ה רוק, [ויעויין שם לפרש דזהו כוו' רש"י, וכמש"כ הרמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ח עיי"ש]. ועי' משנ"א.

מו"מ במש"כ הרמב"ם שם, דרוק תפל היינו שלא טעם כלום מתחלת הלילה, והיה ישן מחצי הלילה האחרון למחר קודם שיאכל, אי הכוונה שלא טעם אחר הסעודה של תחילת הלילה. עי' משנ"א ד"ה שלא, שפי' כן. ועי' חכמ"ב דמש' לא כן. ועי' פיה"מ להרמב"ם ד"ה אם, דמש' דלא טעם כלום משקיע"ח. ועי' רש"ש ס"ב. ד"ה איזהו. ליקוטי הלכות בעין משפט ס"ג. אות ב'. חכמ"ב ס"א: ברד"ה רוק. וע"ע משנ"ת להלן ס"ג. ברד"ה לאפוקי, בבא"ד לאחר שניעור.

אם הדיח פיו במים או ניקר שיניו ויצא דם, אי"ז רוק תפל. ערוה"ש יו"ד סימן ק"צ ספ"ד.

תוד"ה בגד וכו' וי"ל דל"ש ביטול ברוב וכו' ששניהם היתר ונאסרין וכו'.

עוד מו"מ בזה. עי' משנת ר' אהרן יבמות סימן ו' אות ב'.

ק' דהא בשר בחלב דהוי ב' מיני היתר ודייני' בהו ביטול ברוב, וכמבואר בחולין ק"ח. תוס' ע"ז ס"ה: ד"ה הבגד. ועי' חת"ס ד"ה אין. ועי' רש"י בחולין שם ד"ה אמר. וע"ע תויו"ט שקלים פ"א מ"א.

י"ל דבבב"ח גילתה תורה להדיא דיש ביטול, מבו' בחולין שם דדוקא בבישול אסור, ואין לך בישול שאינו נ"ט, ובלא"ה שרי. תוס' שם. ועי' תויו"ט שם, [להק' דנילף כלאים מיני', ותי' דבב"ח חידוש הוא עיי"ש].

י"ל דדוקא בבב"ח יש ביטול, משום דהטעם של הבב"ח מתפשטים ע"י בישול ולא ניכר האיסור במקומו וחשיב כאילו אין האיסור בעולם, משא"כ בכלאים. לבוש סימן רצ"ט. ועי' ש"ך סימן רצ"ט סק"א, [שהק' ע"ז, דהא איכא ביטול על יבש ביבש, ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סימן פ"ג ליישב דאה"נ בהיתר והיתר ביבש ליכא ביטול]. ועי' להלן.

מו"מ אי איכא ביטול בתערובת של יבש ביבש, כששניהם היתר. עי' ש"ך הנ"ל. ועי' חת"ס שם.

תוד"ה אבל וכו' וא"ת והאיכא לועג לרש וכו'.

וכה"ק בתוספות הרא"ש ד"ה אבל, ובר"ש כלאים פ"ט מ"ד. ועי' או"ז ל"ב סימן תכ"א.

בא"ד ופרשב"ם וכו' שאין המת נהנה בו.

והיינו דחי נמי פטור בכה"ג, ומוכח דאדם חי פטור מציצית בכה"ג הואיל ואינו דרך לבישה או משום דאינו נהנה. וכ"מ בתוספות הרא"ש ד"ה אבל, ובאו"ז ח"ב סימן תכ"א, וכ"כ הר"ש כלאים פ"ט מ"ד, וברמב"ן בתורת האדם ענין ההוצאה ד"ה ואחרים, וברשב"א באגדות הש"ס ברכות י"ב: ריטב"א ד"ה ויש. ועי' יבמות ד: דמוכרי כסות פטורים מן הציצית, שאינו דרך לבישה.

בא"ד ומפר"ת דדוקא וכו' בציצית וכו'.

והו' בתוספות הרא"ש שם. או"ז שם. ובר"ש שם.

עוי"ל דאין לועג לרש, רק בשעה שמלווים אותו, שאז נושאי המטה יש להם ציצית, אבל בקבר שאין שם נושאי ציצית לא. תוספות הרא"ש ד"ה אבל.

עוי"ל דדוקא ציצית הניכרת איכא משום לועג לרש, משא"כ בגד שאבד בו כלאים, ואף בגד שהוא כלאים גמור ואי"ז ניכר לרבים. רמב"ן בתורת האדם ענין ההוצאה ד"ה ואחרים. רא"ה בפקודת הלויים ברכות י"ט. ריטב"א ד"ה ויש. מאירי פסחים מ: ד"ה בגד. שיטמ"ק ברכות י"ח. ד"ה וא"ת.

עוי"ל דדי"ז דאין קוברים את המת בציצית מצויצת אי"ז רק לשמואל דס"ל דאין מצוות בטלות לעת"ל, ואין לך לעג גדול מזה שגורמים לו לעמוד בלא ציצית בשעה שהוא חייב בה. תוס' ב"ב ע"ד. ד"ה פסקי, בשם ר"ח כ"צ. או"ז שם בשם מורו ר' יהודה בר' יצחק, [ועיי"ש שכ' דהוי עבירה לעמוד לבא ציצית, ולא הי' צריך במנחות לטעם של לועג לרש רק לעוסקים במת]. מהר"ם מרוטנבורג הל' שמחות בשם ר' יהודה.

עוי"ל דבמת שהוא אנוס ל"ש לועג לרש, רק במ"ע איכא לועג ששוב אינו יכול לקיימה, משא"כ בל"ת שהוא רק להימנע מעבירה. ערוך לנר בתוד"ה אבל, בא"ד וא"ת.

תוד"ה שוע וכו' וקשה דא"כ כלאים בציצית וכו'.

וכה"ק התוס' ביבמות ה: ד"ה עד. רמב"ן ד"ה שוע. מאירי יבמות ה: ד"ה וי"מ. ריטב"א ד"ה אמר רב אחא, וביבמות שם, ועי' רדב"ז כלאים פ"י ה"ב, דמשום קו' זו, פ' הרמב"ם כרב אשי.

י"ל דהוצרכה תורה להתיר כלאים בציצית, בכה"ג שחוטי הציצית עצמן שועים וטווים מצמר ופשתים יחדיו כבר. מהר"י קורקוס כלאים פ"י ה"ב בשם רש"י במהדו"ק. ועי' חזון איש יו"ד סימן קפ"א סק"ב, אה"ע סימן קל"א ד"ה יבמות ה:, ועי' דרך אמונה כלאים פ"י ה"ב, ציון ההלכה סקל"ה.

י"ל דלרש"י נמי ל"ב גם שוע וגם טווי וגם נוז, רק כשאורג החוטים זה לזה ואינו קושרם. ערוך לנר יבמות ה: בתוד"ה עד, [עפי"ד הטור יו"ד סימן ש'].

בא"ד היאך יהיה שוע וכו' בלא נוז וכו'.

וכה"ק התוס' ביבמות ה: ד"ה עד. רמב"ן ד"ה שוע. ריטב"א ד"ה גם מה. מאירי יבמות ה: ד"ה וי"מ.

אין לפרש דכוונת ר"א או שוע ונוז, דא"כ כיון דאסור נוז ממילא אסור בכל גווני. תוס' יבמות שם.

בא"ד ועוד דל"ל קרא וכו' מיחדו נפקא וכו'.

וכה"ק התוס' ביבמות ה: ד"ה עד. רמב"ן ד"ה שוע. מאירי יבמות ה: ד"ה וי"מ.

י"ל דב' תכיפות אינן חיבור עד שיקשור ראשי החוטים יחד, וי"ל דנוז אתי דבאריגתם יחד נאסרים בכלאים אף באין ראשי החוטים קשורים, ודוקא בחיבור של ב' תכיפות דילפינן מיחדו צריך קשירה. ערוך לנר יבמות ה: בתוד"ה עד, עפי"ד הטור יו"ד סימן ש'.

י"ל ד' רש"י [מכל קו' התוס'], דמלבד האיסור דלא תלבש שעטנז שהוא דוקא בשוע טווי ונוז, עוד אסור מיחדו צמר בפנ"ע ופישתים בפנ"ע שחוברו, אבל זה דוקא כשניכרים בפנ"ע, ובלא"ה אי"ז יחדו. רא"ם ויקרא י"ט י"ט. ועי' להלן כעי"ז בשם הגרח"ס.

י"מ כעי"ז, דאיכא ב' דינים, א' לא תלבש שעטנז, ב' יחדו, ודין שוע טווי ונוז, היינו דוקא היכא שהצמר או הפישתים בטלים ברוב בשאר הבגד, הוכחה לזה מרמב"ם כלאים פ"י ה"ב. חי' הגר"ח על הש"ס, בענין שעטנז. וע"ע משנת ר"א יבמות סימן ו', כעי"ז.

בא"ד ומפר"ת וכו' שיהיה שוע וכו' כל אחד לבדו וכו'.

וכ"כ הריטב"א ד"ה גם, ובביצה שם. וכ"מ בסה"י לר"ת סימן לח ותשו' ר"י מרומרוג סימן יד, והובא בתוס' יבמות ה ב ד"ה עד ונדה סא ב ד"ה שוע; ר"י מלוניל ביצה טו א; יראה"ש מ' שלג; רמב"ן ויקרא יט יט ונדה סא ב; תלמיד הרמב"ן ביצה שם בשם ר"ת; סמ"ק מ' לב בשם ר"ת; תוס' הרא"ש הוריות יא א, ורא"ש ויבמות ונדה ובכלאים שם והל' כלאי בגדים סימן ג בשם ר"ת, ס' הנייר עמ' צ; מאירי ביצה שם פי' א ויבמות שם בשם אחרוני הרבנים (רבנו תם); פרי"ד וריא"ז נדה שם; חינוך מ' תקנא בשם קצת מפרשים; עי' אהל מועד או"ה דרך ב נ"ו.

ובגד העשוי מחוטים שאינם שזורים אסור מדרבנן בלבד. עי' ר"י מלוניל שם, יראה"ש שם; סמ"ג ל"ת רפג; שו"ת הרשב"א ח"א סימן שס והחדשות (מכון י - ם) סימן קמט; עי' רא"ש שם; ריטב"א ביצה שם; דרשות ר"ח או"ז סימן ג ושו"ת מהר"ח או"ז סימן פד, ועי"ש סימן ח; ריא"ז שם; רשב"ץ נדה שם לד' ר"ת, ועי' להלן מתשב"ץ. וכן הכריע להלכה בשו"ת פרח שושן כלל ה סימן ב, וכ"ה בתפא"י בתי כלאים אות קיד בשם רוב הפוסקים, ועי' שו"ת רי"ט וייל יו"ד סימן פ"ז שמצרף דעה זו להקל, ועי' דרישה יו"ד ש.

אם אחד מהמינים לבדו אינו שזור, אינו אסור אלא מדרבנן. עי' תוס' יבמות ד: ד"ה ואמר, ותוס' הרא"ש שם ונדה שם ורא"ש כלאי בגדים סימן ג; עי' ר"י מלוניל שם; עי' יראה"ש שם; עי' סמ"ג שם בד' ר"ת; עי' חי' הר"א נדה שם: ושניהם שזורין; עי' ריטב"א נדה שם, ועי' ריטב"א יבמות ה ב. וכ"מ בשו"ת הרשב"א ח"א סימן שמז, ועי' רשב"א יבמות ונדה שם. וכ"מ מל' המאירי יבמות שם, ועי' מאירי ביצה שם. וכ"כ בבתי כלאים שם. ועי' שו"ת או"ז ומהר"ם ח"ב סימן קמח (נד' בסיני כרך כה עמ' פט).

י"א דלשי' זו, אם אחד מהמינים שזור הרי זה כלאים מה"ת אע"פ שהמין השני אינו שזור. חילופי נוסחאות בפי' רבנו הלל לספרי דברים פיס' רלב בשם "כ"ן". וכ"מ קצת בסה"י שם ובתוס' נדה שם ובהשלמה ביצה שם וברמב"ן נדה שם ובתלמיד הרמב"ן ביצה שם, ועי' שו"ת דברי נחמיה או"ח סימן ב אות ד שנסתפק.

בא"ד נוז היינו שזור וכו'.

וכ"כ התוס' ביבמות ה: ד"ה עד. וכ"ה ברמב"ן ויקרא י"ט י"ט. ועי' רש"י ויקרא י"ט י"ט, כעי"ז. וכ"ה בס' הישר לר"ת חידושים סימן ל"ח, יבמות סימן ב'. וביראים השלם, סימן של"ג. סמ"ק מצ' ל"ב בשם ר"ת. תוספות הרא"ש הוריות י"א. ד"ה כלאים. רא"ש הל' כלאי בגדים פ"ג. ס' הנייר עמ' צ'. מאירי ביצה ט"ו. בפי' הא', וביבמות ה: [בשם אחרוני הרבנים]. ריטב"א ד"ה גם, ובביצה ט"ו. ד"ה האי, והו' ברע"ב כלאים שם. ועי' רמב"ן שם, מש"כ בשם רש"י, ועי' רא"ם ויקרא שם, מש"ה מהסמ"ג דרש"י עה"ת אינו כרש"י כאן, והק' מזה על הרמב"ן. ועי' בשפתי חכמים שם.

יש שהוסיפו לדרך זו, דאם הצמר או הפשתים הוא שוע טווי ונוז בפנ"ע הוא אסור מה"ת, אף שהמין השני אינו שוע טווי ונוז. רבינו הלל על הספרי בשם כ"נ, [ועי' בחלופי גירסאות בפי' רבינו הלל ח"ב קולדצקי פסיקא רל"ב אות נ"ב]. ועי' שו"ת דברי נחמיה או"ח סימן ה' סק"ד, [שנסתפק בד' התוס' בזה].

הוכחות דנוז הוא לש' פיתול. רמב"ן שם.

הוכחה שסתם חוטים אינם שזורים. חי' הר"א ד"ה האי.

י"א דכל חיבור של דבר התלוי בדבר אחר ומחובר בו, ה"ה בכלל נוז. רה"ג תשו' הגאונים שערי תשובה סימן ס"ג. ס' המכתם ביצה ט"ו. ד"ה אלא. וכעי"ז בתשו' הגאונים הרכבי סימן מ"ט בשם רה"ג, [יעויין שם לגבי חיבור ע"י תפירה]. וכ"כ הר"ח בתשו' הגאונים שערי תשובה סימן ס"ב. ובס' האורה ח"א סימן מ"ט, [וע"ע מה שהו' לעיל מרש"י עה"ת].

י"א דגם חיבור על קשירה בכלל נוז. מאירי יבמות ה:

יש שהוסיפו דגם שזירה, בכלל נוז. שו"ת הרי"ף סימן שט"ז. ס' האורה ח"א סימן מ"ט.

יש שכתבו דגם חיבור חזק ע"י קשר בכלל נוז. ר"י מלוניל ביצה ט"ו. ד"ה עד, מאירי שם ד"ה שעטנז.

לפי' התוס', צ"ל דמאי דאמרי' בגמ' דרבנן דהוא דגזרו וכו', היינו בחוט של פשתן שאינו שזור שנפל לבגד של צמר. ס' הישר לר"ת סימן ל"ח, סימן תש"ג. רמב"ן ד"ה והאי. חי' הר"א ד"ה האי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף