מראי מקומות/נדה/סא/א

מראי מקומות נדה סא א

שהיו ישנות במטה וכו'. עי' ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים פ"ב סק"ח דוקא ישנות שיתכן דדחקו זו את זו, מש"כ ישבו על ספסל ערות, אם תאמר ברי לי שלא הגעתי למקום שנמצא בו הכתם, טהורה. ועי' ט"ז סי' ק"צ סק"מ שהק' היאך נאמנת והא לא רמי עלה, וכמבו' בחו"מ ע"ט סי"א גבי הלוויתך בצד עמוד פלוני, והלה אומר מעולם לא עמדתי שם, והכחישוהו עדים, לא הוחזק כפרן, דלא רמי עלי', ותי' דכיון דהוי סמוך לישיבתן נאמנת, משא"כ בעבר זמן רב. ובנקוה"כ בט"ז שם חילק דעמידה בצד עמוד שאין לה משמעות לענין החוב טועה, משא"כ הכא דטומאתה תלויה בזה ואף לאחר זמן רב. ועי' תורת השלמים שם סקנ"ז, להוכיח משו"ע או"ח סי' תמ"ז ס"ח, דאף במקום שאיסור תלוי בדבריו, אינו נאמן היכא דלא רמי עליה, ובתוה"ש תי' באופ"א, דבכתמים הקילו.

אבל אם עברו וכו' בדקה אחת וכו' היא טהורה ושתים טמאות. עי' לחו"ש סי' ק"צ שמלה סקנ"ט שהק' להראב"ד דדוקא במיטה מהני בדיקת א', משא"כ בחלוק שלובשות בזאח"ז, שעבר זמן מלבישת הראשונה, וכ' דיש לחלק דבמיטה הואיל והיא עדיין באותה מיטה יש לה עסק בה, מהני בדיקתה, משא"כ בחלוק שפשטתו, [ויעו"ש דאינו מובן כ"כ].

א"ר אמי במשולבות. עי' רשב"א ד"ה וקשיא, שהק' אף אינן צמודות, כיון שישנות ניחוש שנתהפכו לכאן ולכאן, ואמאי בתחת הפנימית, החיצונית טהורה, וי"ל דהקילו בכתמים דרבנן, עוד הק' אמאי ל"ח דהסדין זז ממקום למקום, וכמבו' לעיל נ"ז: לענין בגד של לילה, דטמא משום דחוזר, וצ"ל דנמצא הכתם על מיטה עצמה. וכ"ק הרא"ש סי' ד' בשם הראב"ד.

יל"ע אי דווקא בסדין העליון, או אף בסדין התחתון, ועיי"ש ברא"ש שם בשם ראב"ד, דבסדין התחתון רק מי שנמצא הסדין תחתיה טמאה, שאין דרכו להתהפך, וכ"כ בשו"ע סי' ק"צ ס"נ. ועי' ש"ך שם סקס"ז. ועי' פרישה שם אות פ', דעינינו הרואות דהתחתון נמי מתהפך, ומשו"ה פליג. וכ"כ במהרש"ל בהגהות הטור שם. וב"ח שם סקמ"ה. ש"ך שם סקס"ז, ט"ז שם סקל"ז.

תוד"ה אמר וכו' ובפיר"ח וכו'. עי' ביאור הגר"א ד"ה שלש, ובאליה רבה מ"ד, דלא מסתבר לחלק בין תכופות לשאינן, ומשולבות היינו ששכבו בזמן אחד, ובסיפא מיירי ששכבו בב"א, וברישא בזאח"ז, ובמשנה הראשונה, מיירי בדין בדקה א' ומצאה טמאה, ובראשונות ל"ש בדיקת משום דהוא שיעור וסת, ומשו"ה מפרש דין בדקה אחרונה ומצאה טמאה, ובמשנה זו מיירי בדין בדקו ב' ומצאו טהורות.

תוד"ה אטמרינכו וכו' וכו' ובשאילתות וכו' חייבתם ראשי למלך. והו"ד ברא"ש סי' ה'. ועי' מאירי ד"ה לשון, [שהביא גם פירש"י וגם פי' השאילתות], ועי' העמק שאלה [וישב שאילתה כ"ח, שלח שאילתה קכ"ט] דבשאילתות שם מבו' דר"ט חשש שמא באמת הרגו ולא יצליח להטמינם כראוי ויגרם לו צער עבור זה, ועיי"ש ביאור במש"ה התוס' והרא"ש דבריו באופ"א, ויעו"ש דהתוס' שינו פי' השאילתות דמשום צער היה לו להצילם, ורק משום סכנ"פ נמנע. והנה יל"ע אי התוס' פליגי אמה דמוכח מרש"י דאסור להציל רוצח אף שלא נידון בפני ב"ד, ואף שהרודפים הם עכו"ם, [ואפי' בזה"ז]. ועי' מהרש"ל בתוס', דאף מפי' השאילתות אין להוכיח להיפך מפירש"י, דדוקא הכא שהיה ספק, היה מצילם לולי הסכנה, ועוד דאית להו חזקת כשרות, ועי' ח"ח כלל ו' באר מים חיים סקכ"ה ד"ה והמהרש"ל דהעיקר כהתי' הב' דהוא משום חזקת כשרות. וכ"כ בשו"ת חות יאיר סי' קמ"ו, ובשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' ט'. אולם עי' שו"ת בית יעקב [צויזמיר] דמתוס' מוכח דפליגי. וע"ע העמק שאלה שלח שאילתא קכ"ט סק"ד, פי' אחר בד' השאילתות. וע"ע ח"ח שם במ"ח שם, ובהל' לה"ר כלל ו' ס"י מו"מ אי שרי לקבל לה"ר כספק השקול או רק לחוש, וכ' להוכיח מד' המהרש"ל דשרי רק לחוש.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף