מראי מקומות/נדה/סב/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
רמב"ן
תוספות הרא"ש
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
רש"ש

מראי מקומות
מפתח
שינון הדף בר"ת


מראי מקומות TriangleArrow-Left.png נדה TriangleArrow-Left.png סב TriangleArrow-Left.png א

וצריך להטביל. עי' ריטב"א ס"א: ד"ה שבעה, דהטעם משום דטבילה קודם טהרה ל"מ, שהיתה הטומאה בעין, והוי כטובל ושרץ בידו. ובתפארת ישראל ביכין אות ל'. פי' דטבילה הראשונה ל"מ, דכיון שהקפיד חוצץ.

העביר עליו צפון ועבר טהרותיו טמאות. עי' רש"ש בתוד"ה העביר, שהק' דכ"ש אם לא עבר דאי"ז אלא צבע, ועי' מהרש"א בתוס' שם. ועי' רשב"ץ ד"ה העבירו.

צפון נמי מעבר. עי' תוס' חכמי אנגליה ד"ה צפון, בשם רש"י, שביארו ד' הגמ' דכיון שצפון מעביר צבע, א"כ איך מברר שהוא דם, ובתורא"ש ד"ה צפון פי' כוו' הגמ', דבמה שהצפון העביר הכתם, אי"ז נחשב ככתם שאינו בלוע, כשם כח הצפון להעבירו אפי' בהכי.

ל"ש אלא הטהרות וכו' ראשונה לשניה. עי' מאירי ד"ה העביר עליו, הב', דאף טהרות שנעשו קודם תכבוסת ראשונה טהורים, שאם היה כתם זה דם, היה עובר בתכבוסת ראשונה. וכ"מ קצ' בתוד"ה שנאן.

שהרי הקפיד עליו. עי' כס"מ שם בשם מהר"י קורקוס[הל' מו"מ פ"ד הי"ד] דיל"פ עפ"י רמב"ם שם דרק בלא עבר כלל הרי"ז צבע בודאי, וסוגיין מיירי כשהכתם כהה ונשתנה ממראיתו בכיבוס הראשון ואי"ז ודאי צבע, אך מ"מ טהור כיון שנשתנה ונתבטל וסתמא שאין מקפיד עליו, ובשב והעביר גילה בדעתו שמקפיד על רושם זה, ומשו"ה טמא. ובחכמ"ב בתוס' שנאן, כ' דיל"פ עפ"י מ"מ [איסו"ב פ"ט הל"ו] דהחמירו לטהרות יותר מלבעלה, וא"כ ה"ה בשנאן שהקפיד החמירו בטהרות. ובערול"נ בתוד"ה הטבילו כ' דיל"פ דאם עבר הכתם אחר תכבוסת השניה מתברר שאי"ז צבע. [וצ"ב דבגמ' מבו' דהטעם דטמאין משום דמקפיד ולא מספק, יין מישרים, עוד צ"ב דא"כ אמאי טהרות שקודם תכבוסת ב' טהורות].

וע"ע בערול"נ ד"ה שהרי, שהק' להרמב"ם מו"מ פ"ד הי"ג שנקט הטעם דהקפיד גם באופן שהכתם עבר בהעברה ראשונה, ותיפו"ל דאם עבר הרי"ז דם, ובגמ' מש' דכל הטעם דבעי' שמקפיד הוא רק באופן שלא עבר ומתברר שהוא צבע. ועי' עוד מו"מ בד' הרמב"ם הנ"ל, בחסדי דוד על התוספתא פ"ח הי"א ד"ה העביר.

רד"ה הרי וכו' דאי הוי דם הוי עבר. עי' ערול"נ בתוד"ה והטבילו, דמוכח דהספק היה אם צבע הוא או דם. אולם עי' ר"ן בסנהדרין מ"ט: ד"ה שבעה, מה שדקדק מרש"י לעיל ס"א: ד"ה מעבירין, איפכא.

רד"ה לא וכו' לא לבדוק ולא לבטל. עי' מהר"י שפירא ברד"ה לא, לדקדק מהרמב"ם בפיה"מ פ"ט מ"ז, דפליג וס"ל דמהני לבטל.

רד"ה שהרי וכו' שמקפיד עליו בספק דם. וכ"פ המאירי ד"ה העביר עליו, הב', ועי' ליקוטי הלכות ד"ה שהרי, שביאר דכוונת רש"י, דטמא מחמת הקפדתו, שחושש שמא לא העביר הסמנין כדין, ומשו"ה ל"ח כבלוע, וע"כ בפעם השניה שמעביר, ה"ה כאילו מעביר בפעם הראשונה, ונמצא דכל הטהרות שנעשו קודם לכן טמאות.

והנה הרמב"ן ד"ה לא, הק' לרש"י, דהא לק' בע"ב מוכיח מד' ר' חייא דאמר שאדם יכול לבטל הדם ע"י הז' סמנין, דאדם יכול לאסור בקפידא זו, והא ר"ח מיירי בדם ודאי, ויעו"ש לפרש באופ"א מרש"י, דכיון ששב והעביר אז אי"ז טומאה בלועה, ול"מ טבילה ראשונה, ביאור לפי"ז ראיית הגמ' שם מד' ר"ח. וכ"כ בחי' הר"א ד"ה לא, ור"ן ד"ה ל"ש.

רד"ה ועבר וכו' ונעשה בו מעה דם, שכ"ד דם לעבור וכו'. עי' חכמ"ב בתוד"ה הטבילו שביאר עפי"ד מ"מ איסו"ב פ"ט הל"ו, דאף דס"ל לרש"י דכשלא עבר מוכח דצבע הוא [עי' בתוד"ה הטבילו], והכא לא עבר בפעם הראשונה, מ"מ החמירו לגבי טהרות מחמת הקפדתו.

והרמב"ן ד"ה לא, שהק' דאין קפידא דהכא דמיא לקפידא דר' חייא דלק' ע"ב, ור"א השווה ביניהן שם, ויעו"ש דיל"פ באופ"א, דכששב והעביר הסמנין, גילה דעתו דמקפיד, וממילא לא יטהר מדין בלועה, כיון שסופו לצאת.

תוד"ה כל וכו' פי' בקונט' וכו' ובימות הגשמים. ולפנינו ברש"י שם ד"ה כל, גם דבר המתקיים בימות הגשמים בלבד, חשיב יש לו עיקר.

בא"ד וזה קשה וכו' תבואה וכו'. עי' ערול"נ די"ל עפ"י רש"י ע"ז י"ד. ד"ה כל, דגם דבר המתקיים רק בימות הגשמים חשיב יש לו עיקר. ובמרומי שדה ע"ז שם ד"ה והתניא, תי' דאף שתבואה אין לה עיקר, מ"מ נוהג בה שביעית, דעיקר הקרא של "ושדך לא תזרע" נאמר בתבואה.

תוד"ה הטבילו וכו' כדפירש בקונטרס וכו'. שם ד"ה מעבירין, וכ"מ בדבריו לק' בע"ב ד"ה מידי, וכ"פ הר"ן שם ד"ה שבעה, והרמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ו, והרשב"א ס"א: ד"ה שבעה, והריטב"א ס"א: ד"ה שבעה, ובמ"מ שם. ועי' חכמ"ב ברש"י להק' מרש"י לק' בע"ב ד"ה טהרותיו, דמבו' שם דע"י הסמנים טהור משום טומאה בלועה, [כן דקדק הרמב"ן ד"ה עבר], ותי' דכוונתו דאף אי כלפי טהרתה לבעלה י"ל דע"י הסמנין מוכח דהוא בודאי צבע מ"מ לטהרות יש להחמיר, וע"ז תי' דא"נ דם הוא מ"מ הוי טומאה בלועה. ובעיקר היסוד דלטהרות מחמרי' טפי, כ"מ ברמב"ן ד"ה עבר, ובחי' הר"א שם, ובחוסן ישועות בתוד"ה הטבילו, ועיי"ש הטעם לזה. ועי' במים אדירים ליישב דבסנהדרין שם מיירי בדם לח וע"כ מדלא עבר דהוא צבע, משא"כ הכא שנתייבש ושמא משו"ה לא עבר, [ולפי"ז ל"ק קושיות התוס' והראשונים הכא].

בא"ד שאחר תכבוסת שניה טמאות הלא כיון וכו' ודאי צבע הוא. עי' ערול"נ די"ל דאם עבר הכתם אחר תכבוסת השניה מתברר שאי"ז צבע, [וצ"ב דבגמ' מבו' דהטעם דטמאין משום דמקפיד ולא מספק, עוד צ"ב דא"כ אמאי טהרות שקודם תכבוסת ב' טהורות]. ובכס"מ בשם מהר"י מהר"י קורקוס, [הל' מו"מ פ"ד הי"ד], יישב עפ"י רמב"ם שם דרק בלא עבר כלל הרי"ז צבע בודאי, וסוגיין מיירי כשהכתם כהה ונשתנה ממראיתו בכיבוס הראשון ואי"ז ודאי צבע, אך מ"מ טהור כיון שנשתנה ונתבטל וסתמא שאין מקפיד עליו, ובשב והעביר גילה בדעתו שמקפיד על רושם זה, ומשו"ה טמא. ובחכמ"ב תי' פ"י מ"מ [איסו"ב פ"ט הל"ו] דהחמירו לטהרות יותר מלבעלה, וא"כ ה"ה בשנאן שהקפיד החמירו בטהרות.

בא"ד ועוד כי פריך לקמן לר"ל דאמר בלוע וכו'. וכה"ק ברמב"ן ד"ה עבר, ובחי' הר"א ד"ה עבר, ותי' דאף שהעברת סממנין מברר דצבע הוא, מ"מ לענין טהרות יש להחמיר, ומשו"ה הק' ריו"ח שם דמוכח דטומאה בלועה אינה מטמאה. וכ"כ בחוסן ישועות בתוס', ועייש"ע. ובערול"נ תי' דמה דסמכי' על העברת סממנין, הוא משום דכתמים דרבנן, ונכלל בתי' הגמ' שם. ובמ"מ איסו"ב פ"ט הל"ו תי' דלק' מק' לר"ל מסיפא דעבר הכתם או דהה הרי"ז דם והטהרות טמאות ועליו להטביל, ואי נימא דטומאה שאין סופה לצאת טמאה, היאך מהני טבילה, הא אכתי ישנו בבגד דם בלוע. ועי' רמב"ן שם, שהק' אמאי לא מק' מסיפא וכנ"ל, ותי' דאפש"ל דכוונת המשנה דרק לאחר שמעביר הכתם ע"י צפון מהני טבילתו, ועוד דע"ז הי' יכול לתרץ דכתמים מדרבנן והקילו בהן.

בא"ד ואמאי נקט נמי והטבילו וכו'. וכה"ק בתוס' חכמי אנגליה ד"ה הטבילו, והרמב"ן ד"ה עבר, והרא"ה בבדה"ב ב"ז ריש ש"ד, ובחי' הר"א ד"ה עבר, והר"ן ד"ה הטבילו, וכה"ק ההגהמ"י איסו"ב פ"ט הל"ו, ועיי"ש בתוס' חכמי אנגליה די"ל דטבילה משום טומאה אחרת, וקמ"ל דצבע אינו חוצץ. וכ"ת הרש"ש שם בתוד"ה הטבילו. והרמב"ן שם תי' דנקט טבילה משום סיפא דעבר הצבע, וקמ"ל דעליו לשוב ולהטבילו. וכ"כ בחי' הר"א שם, ורש"ש שם. ועי' חי' מהר"י שפירא ד"ה שבעה, דאף שהרמב"ן כ"כ בד' הרמב"ם, מ"מ הר"מ עצמו אינו לפרש כן, שכ' בהל' מטמאי מו"מ פ"ד הי"ב דצריך טבילה ולא חילק בעבר ולא עבר הכתם, עוד כ' הרמב"ן שם לת' דלא סמכי' על העברת סממנין בלבד, לענין טהרות, [כ"כ בדעתו בחי' מהר"י שפירא שם]. וכ"ה בחי' הר"א שם, ומ"מ שם, ועייש"ע במ"מ די"ל דכיון שיכול לטבול הבגד, לא מקילי' לומר דצבע היה. ועי' ערול"נ בתוס'. ובכס"מ הל' מטמאי מו"מ פ"ד הי"א, די"ל דכיון שנעשה ספק טומאה בבגד זה, חייב לטבלו, ואח"כ כשנתברר שצבע היה הועיל הטבילה, ובלא"ה לא. ועי' ערול"נ שם, [דכוונתו' לתי' המ"מ]. ובמרכה"מ איסו"ב פ"ו הל"ו תי' דכיון שנהיה ספק טומאה מסתבר דהסיחה דעתה ולא נזהרה ממגע טומאה.

בא"ד ע"כ צריך לפרש הרי"ז ספק צבע וכו'. ולשי' זו אין העברת סמנין מטהרת האשה לבעלה, כמבו' בהמשך דבריהם, [אלא שנחלקו בזה הראשונים לב' דרכים, ויתבאר להלן], וכ"נ הראב"ד איסו"ב פ"ט הל"ו, והרמב"ן ס"א: ד"ה הא, וכ"ה בחי' הר"א ד"ה שבעה, ורשב"א ס"א: ד"ה שבע, ורא"ה בבדה"ב ב"ז ריש ש"ד, [ויעו"ש שנקט בד' הרשב"א דהעברת סמנין מבררת דודאי צבע הוא, אך עי' במשה"ב להרשב"א דהעברתן עושה ספק בלבד]. וכ"כ ר"ן ד"ה הטבילו, וההגהמ"י איסו"ב פ"ט הל"ו בשם רבינו שמחה, והרשב"ץ ס"א: ד"ה שבעה, וכ"כ במשנ"א פ"ט מ"ו בדעת הרמב"ם שם, [והבגד מותר משום ס"ס]. והראב"ד שם פי' באופ"א מהתוס', דהבגד טהור ממ"נ דהעברת סמנין מתברר שהכתם בלוע, ואף אם אינו צבע אלא דם טהור. וכ"כ הרמב"ן וחי' הר"א רא"ה והגהמ"י בשם רבינו שמחה שם, וכ"כ הר"ן ורשב"ץ שם, ועיי"ש ברמב"ן ובחי' הר"א דלשי' זו, אם לא יטביל הבגד, יהיו הטהרות בספק שמא דם, ואף דאין סוף הכתם לצאת, מ"מ בתחילה בעודו לח טימא הבגד והבגד טימא את הטהרות, עוד יעו"ש ברמב"ן וכן בר"ן דלשי' זו, הבגד טהור מדין טומאה בלועה, רק משום דיש ספק שמא צבעו הוא ואינו מקפיד עליו, משא"כ אם הוא דם דרך בנ"א להקפיד על העברתם הכתם, וא"כ לא עלתה לו טבילה.

והנה יש דס"ל דאף אם ודאי דם נדה הוא העברת הסמנין מהני. כ"מ בתורא"ש ס"א: ד"ה והטבילו. ר"ן סנהדרין מ"ט: ד"ה שבעה, [וצ"ב בזה]. וכן ביאר הרשב"א במשה"ב ב"ז ש"ד, בד' ריו"ח לק' ס"ב: עיי"ש, ויעו"ש בתורא"ש דבדיקה זו אינה מתירתה בלעלה, משום דודאי דם נדה הוא, והספק הוא אם האדמומית שנשארה בבגד אחד כיבוס וטבילה חשיבא כדם, או דאי"ז אלא כצבע בעלמא והוי טומאה בלועה, וע"ז מהני סמנין, וכן דייק הר"ן שם, בד' רש"י בסוגיין, לעיל ס"א: בד"ה מעבירין. אמנם עי' ערול"נ בתוס', משה"ק ע"ז ממש"כ ברש"י ד"ה הרי. ועי' משחת אהרן ד"ה הרי, מש"כ לפי"ז.

והנה עי' ב"ח יו"ד סי' ק"צ סל"א ד"ה ומ"ש שהק' אמאי העברת סמנין אינה מתירתה לבעלה, ומ"ש מטהרות, דלעיל י"א: מחמרי' לטהרות טפי. וכה"ק הט"ז שם סקי"ח, ויעו"ש בב"ח שתי' דלעיל מיירי בבאה לעסוק בטהרות מכאן ולהבא, ובזה החמירו דתבדוק, אמנם להתירה לבעלה הקילו משום לבו נוקפו, משא"כ הכא. ובסד"ט סי' ק"צ סקנ"א תי' דלגבי בעלה ל"ש הטעם דטומאה בלועה. וכ"מ מלש' הר"א ס"א: ד"ה שבעה. ר"ן ד"ה הטבילו.

בא"ד יש לנו לתלות בצבע. ולפי"ז מיושב לישנא דמתני' דהעביר ז' סמנין ולא עבר הרי"ז צבע, וכ"כ הרמב"ן שם, ובחי' הר"א שם. ובר"ן שם כ' לבאר דכוונת המשנה, דרק מאחר דתלי' שהוא צבע הטהרות מותרות, משא"כ אי הוא ודאי דם, ודלא כתורא"ש ס"א: ד"ה הטבילו, ור"ן סנהדרין מ"ט: ד"ה שבעה, ורשב"א במשה"ב ב"ז ש"ד. וברשב"ץ שם כ' דכוונת המשנה דאף אם הוא דם, מ"מ אי"ז הדם עצמו אלא צבע אדמומית בעלמא.

בא"ד הכא איכא ס"ס וכו'. וכ"כ בתורא"ש ס"א: ד"ה והטבילו, בשם רבינו שמשון. והנה הק' בערול"נ דספק אחד הוא, דאם אינו מגופה אין נידון אם הוא צבע. וכה"ק בחוסן ישועות בתוס', ובחזו"א כלים סי' י"א סקכ"ה, בתוד"ה שנאן. ועי' סד"ט סי' קפ"ח סק"ח ד"ה ומיהו, דמוכח דאופן כזה חשיב ס"ס. ובחוסן ישועות יישב, דבלאו הסברא דתלי' שצבע הוא ל"ה טהור משום טומאה בלועה, דחיישי' דמתחילה לא יבש הדם והי' יכול לצאת, ומעתה דשמא הוא צבע, ואף אי נימא דדם נדה הוא מ"מ שמא נתייבש מיד. ובחזו"א שם תי' דאין כוונתם לס"ס ממש, רק דיש לנו לתלות שהוא צבע דלרוב דם עובר ע"י סמנין.

בא"ד ומשו"ה פריך לר"ל דבטל וכו'. ועי' מהרש"א דל"ש לדחות דטהרת הבגד הוא משום צירוף הס"ס, דלגבי מש' דסגי בסברת ביטול. והנה כ' הרש"ש דאכתי ק' דמדאו' דהכא מה"ת טהורה בכל גווני משום הס"ס, וקו' הגמ' לר"ל היתה על מה שמטמא מדאו'.

בא"ד ועוי"ל וכו' צביעות דם בעלמא וכו'. וכ"פ בתורא"ש ס"א: ד"ה והטבילו, ר"ן סנהדרין מ"ט: ד"ה שבעה, וכן ביאר הרשב"א במשה"ב ב"ז ש"ד, בד' ריו"ח לק' ס"ב: עיי"ש. וכן דייק הר"ן שם, בד' רש"י בסוגיין, לעיל ס"א: בד"ה מעבירין. אמנם עי' ערול"נ בתוס', משה"ק ע"ז ממש"כ ברש"י ד"ה הרי, ועיי"ש מה שצויין בזה. ועי' משחת אהרן ד"ה הרי, מש"כ לפי"ז.

תוד"ה צפון וכו' וא"ת וכו' והא הקפיד עליו וכו'. וכה"ק בתוס' חכמי אנגליה, ותי' די"ל דהברייתא סברה, דאינו יכול לטמא מחמת קפידתו, רק כתם שעבר ע"י סמנין, ולא ע"י צפון. ועי' בתורא"ש ד"ה צפון, לבאר דדוקא כתם העובר ע"י סמנין מטמא עי"ז, משום דכיון שעובר קל ל"ח בלועה, משא"כ מה שעובר ע"י צפון.

תוד"ה העביר וכו' והלא אינו מזכיר וכו' דבששה לא סגי וכו'. עי' מהרש"א דכוונתם להק' דאפי' לא עבר הכתם ע"י צפון הטהרות טמאות, כיון דאינו בכלל הסמנין לטהר הטהרות. ועי' רש"ש בתוס', להק' דאפי' העביר ז' סמנין, ולא הכתם ע"י צפון כ"ש דהוא צבע. ועי' רשב"ץ ד"ה העבירו. ובעיקר אי בלא עבר הכתם ע"י צפון, הוכח שאינו צבע, למהרש"א הנ"ל, מוכח דאינו צבע. אולם עי' רש"ש דפליג. ועי' רשב"ץ שם, מה שדן בזה.

תוד"ה שנאן וכו' נראה לר"י וכו' צבע נמי עובר וכו'. עי' מהרש"א בתוס' דאין לומר דעפי"ז נטהר טהרות דלהבא, דכיון שעתה הקפיד הואילה מחשבתו ועבר אין בזה ביטול, ועוד דלגבי להבא אי"ז ס"ס כיון שעבר הכתם ואי"ז צבע, ורק לגבי לעבר תלי' שהוא צבע. ועי' חי' מהר"י שפירא, בתוס'.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף