מראי מקומות/נדה/נח/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רשב"א תוספות הרא"ש ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א חתם סופר רש"ש |
מראי מקומות
נדה נח ב
ותולה בכ"ד וכו'. הנה יל"ע אי תלי' בדם הנמצא על עד הבדיקה, או דהוי ספק דאו' ומשו"ה לא תלי', וכן יל"ע אי בדיקת עד הוי ספק דאו', וכן יש לדון דשמא אי אף אי נימא דהוא סד"א, מ"מ תלי', ועי' סד"ט סי' קפ"ג סק"ב, שהוכיח דהוא סד"א, ומ"מ כ' דתלי' היכא דאפשר למיתלי, ועי' ב"י סי' ק"צ, וט"ז שם סקכ"ג, וע"ע בסד"ט סי' ק"צ סוסק"א, וע"ע חוו"ד סי' ק"צ סק"א, ובחכמ"א בבינ"א כלל קי"ג סי' ח'. וע"ע שו"ת צ"צ יו"ד סי' צ"ט אות ו', דאף לדידן דהוי סד"א, מ"מ חזי לאיצטרופי לס"ס. ובעיקר הענין אי בדיקת עד הוי ספק דאו', או אפי' ודאי דאו', עי' רשב"א במשמרת הבית י"ח ב', דבדיקת עד טמאה מדאו' דתלי' דטעתה בהרגשת עד, וכ"מ משו"ת נטע שעשועים סי' כ"א, אך יעו"ש דכשאומרת ברי לי שלא הרגשתי, אין טמאה מדאו'. וכ"כ לחו"ש קפ"ג סק"ב, וסי' ק"צ שמלה סק"ב כהנטע שעשועים, ושכ"ד הרמב"ן, וכ"מ משו"ת תפארת צבי סי' ל', וכ"מ משו"ת הרי בשמים מהדו"ת סי' קכ"א ד"ה והנה עפ"י. ועי' בסד"ט סי' קפ"ג סק"ב דהוי ספקא דאו', וכ"מ בכרו"פ בתפא"י רס"י קפ"ג, ובשו"ע הגר"ז סי' קפ"ג, בקו"א סוסק"ב, ד"ה הנה. וכ"מ בשו"ת רע"א סי' ס"ב ד"ה עכ"פ. ועייש"ע בשו"ת הגרע"א מהדו"ק סי' ס"ב, מה שדן בראיית הכרו"פ מההגמ"י, וכן עי' בבינ"א כלל קי"ג שם.
עוד איכא פלוגתא אי תלי' בכתם בתוך ג' ימים הראשונים לספירתה, דעי' ס' התרומה סי' צ"ב דלא תלי'. אולם בש"ע סי' ק"צ סמ"ד פליג. ועי' תרוה"ד סי' רמ"ט, ויעו"ש בשם ס' התרומה ומרדכי והגהמ"י. וועי' סד"ט סי' קצ"ו סקל"ד, דאין לחומרת התרומה מקור בש"ס.
שאני התם דאיכא סלע יתירה. עח' פרישה סק"צ סקכ"ב שהק' אמאי' לא תלי' דיש בכ"א חצי סלע ציפור וחצי סלע מאכולת, ותרוייהו טהורות, ותי' דחצי הוי יותר משיעור גריס וכ"כ הכרתי שם סקי"ד. ובסד"ט שם סק"י ד"ה ובספר, תי' [עפ"י שי' הרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ו], דבנמצא על בשרה טמאה בפחות מכגריס, והכא מיירי בכה"ג, עוד תי' די"ל שמיירי בנתעסקה בדם ציפור שחורה ובדם שאינו אדום דל"ש לתלות במאכולת, [כמבו' בראב"ד שער הכתמים בסופו סי' ד', ודלא כהמעיל צדקה סי' כ' ד"ה והיותר], עוד תי' די"ל דאפשר דהתנא ס"ל כמ"ד לק' דאין תולין במאכולת אא"כ הרגה. ועי' שערי דעה שם סק"ז, שתי' עוד דזה רחוק דיזדמן לתרווייהו בשוה חצי סלע וחצי סלע מאכולת. וכ"כ בסשערי טהרה שם תשו' נ"ב.
הרגה מאכולת וכו'. עי' פרדס רימונים בפתיחה לסי' ק"צ ח"ה אות כ"ה, כ"ו, דמהך מ"ד חזי' דתלייה במאכולת גריעא משאר תליות, ובעיקר הענין אי תלייה במאכולת עדיפא משאר תליות או איפכא, עי' שו"ת רמ"א סי' צ"ז דעדיפא משאר תליות ומשום דשכיחא טפי. וכ"מ בשו"ת מעיל צדקה סי' כ' ד"ה ועפ"ז, ובשו"ע הגר"ז קו"א סי' קפ"ז סק"ה, ובחת"ס יו"ד סי' ק"פ. וכ"מ בבינת אדם כלל קי"ג ס"ז י"א, בדעת התרוה"ד סי' רמ"ו. אולם עי' פרדס רימונים שם איפכא. וכ"מ בחי' הר"א לעיל י"ד. ד"ה הא.
ואע"פ שלא הרגה. עי' שו"ת מעיל צדקה סי' כ' ד"ה והיותר, מה שדן אי תלי' במאכולת אע"פ שאינה יודעת אם הרגה, או אפי' ביודעת ודאי שלא הרגה. ועי' סד"ט סי' ק"צ סקס"א.
והנה נידון זה תלי' אי בכתם פחות מכגריס שהוא ודאי מגופה גזרו בו רבנן או לא, דלהסוברים דלא גזרו, א"כ ביודעת שלא הרגה נמי תלי' במאכולת, משא"כ להחולקים, ועי' שו"ת מעיל צדקה שם, ובסי' כ"ז ד"ה והנה, דלא גזרו כתמים בפחות מגריס בכה"ג, והו' בסד"ט סי' ק"צ סקס"א, ויעו"ש דכ"מ באורח מישור סי' ק"צ סק"א, וכ"מ מלש' הטור סי' ק"צ. ולפי"ז ביודעת שלא הרגה נמי תלי' במאכולת, וכ"כ בשו"ת חכ"צ סי' ס"ז. ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' ק"נ, קפ"ב. לחו"ש סי' ק"צ סקי"ב, ובתורת השלמים סי' קפ"ג סק"א, וכ"ה בשו"ת שו"מ תליתאה ח"ג סי' נ"ז. אולם יעו"ש בסד"ט ד"ה ולענ"ד, דדוקא כשיש ספק אי מגופה, ולפי"ז דוקא באין יודעת אי הרגה מאכולת, ויעו"ש לדקדק מהרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ו כדבריו, [עיי"ש בהגמ"י בשם רבינו שמחה], וכ"כ הפלתי סי' קפ"ג ס"א.
עד כגריס. עי' מעדני יו"ט אות ח' שהק' אמאי לא תלי' בכמה מאכולות, כיון דשכיח, וכה"ק הלבוש סי' ק"צ ס"ה. סד"ט סי' ק"צ סקס"א, סקס"ז, וכה"ק הרע"א ד"ה אמנם, והלחו"ש שם סקי"ב, ובערוה"ש שם סי"ח. ועי' שו"ת מעיל צדקה סי' כ', די"ל דכמו שלא גזרו על פחות מכגריס אע"פ שלא הרגה, כך גזרו על יותר מכגריס, אע"פ דאפשר שהרגה כמה, ואזיל לשיטתו, דלא גזרו בפחות מכגריס, אף בודאי מגופה, והמעדני יו"ט ולבוש סד"ט ורע"א תי' דא"כ אין לדבר סוף, [ולפי"ז בנמצא על בגדי האיש תלי']. ובלחו"ש שם תי' דטעם התלייה במאכולת, הוא משום דחזקה אין האשה רואה בפחות מכגריס, [ויעו"ש ביאור עפי"ז בד' הרמב"ם בפיה"מ. והרוקח סי' שי"ז]. ובערוה"ש כ' די"ל דעיקר הגזירה היה בגריס, דפחות מזה, אין לך מיטה שאינה מלאה כתמים. ערוה"ש שם.
והנה עי' ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים ש"ב ס"א ד"ה והם הכתמים דאם נמצא מעל החגור כתם גדול טהורה, דתלי' בכמה מאכולות. וכ"כ הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד, י"ז:
כגריס. עי' פרדס רימונים בפתיחה לסי' ח"ה אות י"א שדן בטעם שיעור גריס, אי משום דאין דרך אשה לראות בפחות מכך, או משום דאל"כ אין לך אשה שטהורה לבעלה, ועיי"ש דבזה פליגי ר"ח ור"ה להלן. ועי' לחו"ש סי' ק"צ סקי"ב ד"ה שוב.
והנה נחלקו האחרונים במצאה כתם פחות מגריס וודאי מגופה, אי גזרו חכמים בזה, דהנה בשו"ת מעיל צדקה סי' כ' ד"ה והיותר, סי' כ"ז ד"ה והנה, נקט דלא גזרו, וכן בסי' נ"ט, והו' בסד"ט סי' ק"צ סקס"א, ויעו"ש דכ"מ באורח מישור סי' ק"צ סק"א. וכ"מ מלש' הטור סי' ק"צ. וכן בשו"ת חכ"צ סי' ס"ז. שו"ת חת"ס יו"ד סי' ק"נ, קפ"ב. לחו"ש סי' ק"צ סקי"ב. תורת השלמים סי' קפ"ג סק"א. וכ"ה בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' כ"ב. ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' ק"נ, קפ"ב. אולם יעו"ש בסד"ט ד"ה ולענ"ד, לדקדק ממתני' לא כן, וכ"כ הפלתי סי' קפ"ג ס"א. ועי' הגהות יד אברהם סי' קפ"ג להוכיח כן משו"ע סי' ק"צ, [וע"ע בשו"ע סי' ק"צ ס"ו דמבו' לא כן]. ועי' פרי דעה בשפתי לוי שם סק"ב, ופרדס רימונים סי' ק"צ בשפתי חכם סק"ט. ועיי"ש בסד"ט דקדוק מלש' המשנה, "עד כמה היא תולה" וכו', ולא נקט עד כמה היא טהרה, דדוקא ביש ספק אי מגופה, וכ"כ בפלתי סי' קפ"ג סק"א. עוד יעו"ש שהוכיח משי' הרמב"ם שם, דחלוק כתם בבגדה מבשרה, והטעם כ' בהגהמ"י בשם רבינו שמחה, דבגופה לא שכיחי מאכולת.
[עוד בענין הנ"ל], עוד יל"ע במצאה כתם שחור פחות מכגריס, דא"א לתלות במאכולת, אי טמאה או לא, [וזה תלי' בפלוגתא הנ"ל], ועי' מעיל צדקה שם, ועי' סד"ט שם בסי' ק"צ סק"ט ד"ה ובשו"ת דטמאה, ואזיל לשיטתו, ויעו"ש דמשו"ה לא חילקו הפוסקים בין כתם שחור לאדום, ורק ליותר ופחות מגריס. וכ"מ בראב"ד בבעה"נ סוף שער הכתמים סי' ד', דטמאה, וכ"כ בס' האשכול סי' מ"ט. וכ"פ בחי' הגרע"א ובשו"ע הרב סי' ק"צ סק"ט. וכ"פ בשו"ת תשורת שי מהדו"ת סי' קמ"ב, ובשו"ת שאיל"ד סי' ו'. אמנם בשו"ת מעיל צדקה סוס"י כ', הו"ד בפת"ש שם סקי"ב, כ' דשמע מן המחברים שהיה מן הראוי לטמא כתם שחור שהוא פחות מכגריס, משום שאין דם המאכולת מצוי להיות כן, אבל מ"מ לא הזכירו הפוסקים זה, וביאר דחכמים לא גזרו על כתמים שאינה יתרים מכגריס, וכ"כ בשערי טוהר ש"י אות ט' דמסתימת ד' השו"ע ושא"פ מש' דבכל מיני הכתמים לא גזרו כשהם פחות מכגריס. אמנם עי' בסד"ט שם סק"י שתמה דנעלם ממנו ד' הראב"ד, ועי' צפנת פענח איסו"ב פ"ד הי"ט כהמעי"צ, וכן הסכים בשו"ת חלקת יואב מהדו"ת סי' ו', ועיי"ש מה שביאר בזה. ועי' בשו"ת מלמד להועיל סי' ס"ו שהאריך בביאור דעת הפוסקים שהשמיטו את דברי הראב"ד.
והנה יל"ע היאך הדין בזה"ז דאין מצויים מאכולות, ועיק שו"ת מעיל צדקה סי' כ', וחת"ס ד"ה והנה הרב, ובשו"ת סי' קפ"ג שכ' דבזה"ז אף דאין מצויים מאכולות, מ"מ לא גזרו על כתם פחות מכגריס, וטהורה, וכ"מ בועי' רש"ש לעיל נ"ב: בתוד"ה שלש. חזון יחזקאל פ"ז ה"ג ד"ה אלא משכ"ב. אולם עי' ערול"נ לק' נ"ט. ד"ה אבל דמש' דהיכא דא"א לתלות במאכולת, גם בפחות מכגריס טמאה. והנה יל"ע אי בזה"ז תהא טהורה, משום דטעם גריס, הוא מצד דחזקה אין האשה רואה בפחות מכגריס, ועי' מש"כ בחזקה זו בלחו"ש סי' ק"צ סקי"ב, ויעו"ש ביאור עפי"ז בד' הרמב"ם בפיה"מ. והרוקח סי' שי"ז, דעד כגריס תולין אפי' בכמה מאכולות. וע"ע חת"ס שם עוד טעם דבזה"ז בעי' שיעור גריס, עפי"ד האשכול סי' ל', דגזירת כתמים היה רק לטהרות.
ותולה בבנה או בבעלה. עי' רשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד, כ"א: דהיינו שיש לבנה או לבעלה מכה אפי' נתרפאת, אלא שיכולה להגלע ולהוציא דם תולה בהם. וכ"כ הסמ"ג ל"ת קי"א, וכ"מ במרדכי שבועות רמז תשל"ה, ובס' התרומה סי' צ"ב, וברי"ו נכ"ו ח"ב, וכ"ה בפרדס רימונים שם ש"ח סקל"ג, שהוכיח דכ"מ ברש"י בד"ה ותולה, ולעיל י"ט: ד"ה בבנה, וכ"מ ברע"ב פ"ח ט"א, ובראב"ד בבעה"נ שער הכתמים. אולם עי' רמב"ם איסו"ב פ"ט הכ"ב שנחלק, וס"ל דדוקא במכה שלה תולין דיכולה להגלע ולהוציא דם. וכ"ד הרמב"ן הל' נדה פ"ד הט"ו. ועי' שערי דעה סק"ה דקדוק לזה, מלש' המשנה, "אם יש בה מכה", וכן מדהוזכר במכה שאצלה היכולה להתגלע. וכ"כ הרש"ש ד"ה ואם, ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' קפ"ו, דלשיטתם צ"ל דתולה בבנה או בבעלה, היינו כשם שתולה בשאר תליות, ועייש"ע דילה"ק לשיטתם, מלעיל י"ט: "מכה בבעלה היכי משכחת לה", ויעו"ש שהוכיח משו"כ דלדעתם נמי תלי' במכה היכולה להתגלע בבנה. אולם עי' מש"כ ליישב בלחו"ש סי' ק"צ סקכ"ו.
והנה יל"ע אי בבנה ובעלה תולה גם כשנמצא בבשרה, ומצינו פלוגתא בזה, [מו"מ אי תלי' בנידון הנ"ל לגבי תליה במכה שנתרפאת]. דעי' פרישה שם סק"ל, דתולה. וכ"מ בסד"ט שם סקמ"ג, ובלחו"ש שם סקכ"ו, ובחכמ"א סי' קי"ג סקט"ז. אולם עי' חוו"ד שם סקי"ג דפליג. אמנם עי' ט"ז שם סקי"ד לגבי נתעסקה בכתמים, דדוקא בנמצא על ידיה, ולא בנמצא על גופה, ודלא כהפרישה שם שהשוום. ועי' פרי דעה [טורי כסף שם] בדעת הט"ז כהפרישה. ועייש"ע בחוו"ד ראי' מלעיל נ"ז: דאמרי' "דאי מעלמא אתאי על חלוקה מיבעי ליה אשתכוחי".
והנה לענין אי תולה בבנה ובבעלה גם באינה יודעת בודאי שנגעו בה, עי' רמב"ם איסו"ב פ"ט הכ"ד ובפיה"מ דתולה, וכ"ה ברמב"ן בהל' נדה פ"ד הי"ח, וברשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד, ומאירי. אמנם עי' בס' האשכול רס"י מ"ב, דהיינו דוקא כשדרכה ליגע בהם.
והנה עוד מצינו מו"מ אי בכתם שנמצא בבשרה, איכא תלייה של תחתון בעליון, ואיכא פלוגתא בזה, דעי' סד"ט סי' סק"מ, דאיכא תלייה, וכ"מ בחוו"ד שם סקי"ב, וכן בשו"ת עבודת הגרשוני סי' כ"ג, ובתפארת למשה שם, וברע"א שם, וכ"מ בחזון יחזקאל על התוספתא פ"ו הי"ב, ובלחו"ש סי' ק"צ שמלה סקכ"ב [בתחיל"ד]. אולם עי' פרדס רימונים בפתיחה לסי' ק"צ עמ' ק"ס, דפליג, וכן בלחו"ש סי' ק"צ שמלה סקכ"ב ד"ה ולדינא, ועיי"ש בפרד"ר שביאר שיטתו, דחלוק נמצא בחלוקה, דאי עברה בשש"ט הוי תלי' בו גם הכתם שנמצא למטה מהחגור, משא"כ בנמצא בבשרה, דכשעברה בשש"ט בודאי, לא תלי' ביה. ועי' לחו"ש שם.
עוד יש לדון בדין תלייה בבנה ובבעלה בכתם שנמצא על בשרה, ועי' פרישה שם סק"ל דתולה, וכן משמ' מהרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד, ובס' האשכול רס"י מ"ב, וכ"ה במאירי לעיל נ"ז:, ועי' סד"ט שם סקמ"ג, ובחכמ"א כלל קי"ג סט"ז, ובלחו"ש שם לחם סקפ"ז, ועיי"ש שמלה סקכ"ה. אולם בחוו"ד סקי"ג פליג, ושוב הבי' ד' הפרישה, והניח בצ"ע, ועיי"ש בסק"י.
וכדבריו אנו מודים וכו'. עי' רמב"ן בהל' נדה פ"ד הי"ט, והו' במאירי ד"ה תולה בכ"ד, דתולה בבנה ובעלה דוקא כשנמצא גם עליהם דם, ואל"ה הוי ריעותא ואין תולה, וכ"פ בשו"ע סי' ק"צ סי"ט. אולם במאירי נחלק ע"ז. ויל"ע אי כוונת הרמב"ן דבעי' שימצא דם אחר שנמצא הכתם בחלוקה, או דכוונתו שימצא על ידיהם אחר שנתעסקו בדם, ועי' מאירי שם, דמבו' שנק' ברמב"ן כצד א', אולם עי' ב"ח שם סכ"ד שנק' כצד ב'. וכ"ה בש"ך שם סקל"ג. ועי' פרי דעה שם ש"ל סקל"ג מה שביאר בזה. ועי' לחו"ש שם סקכ"ז, שדקדק לש' הב"י שם ד"ה וכתב הרמב"ן, דבסתמא ודאי נמצא דם ע"י, וכוונת הרמב"ן דאם נבדקו ולא נמצא, א"א לתלות בהם, ויעו"ש דלהלכה נק' כהב"ח והש"ך. וע"ע חכמ"א כלל קי"ג סט"ו. וע"ע פרדס רימונים שם ש"ח סקל"ג. והנה עייש"ע במרב"ן דאם נתעסקו בדבר המתיז כשחיטה, שאפשר שעליהם לא יהיה דם, וינתז על אחרים, תולה. ועי' סד"ט שם, דבכה"ג מודה הפרישה דבנמצא על בשרה אין תולין.
אם יש בה מכה וכו' להגלע וכו' תולה. עי' ב"י קפ"ז ד"ה ומש"כ בשם הרשב"א, דהטעם שתולין משום דאשה בחזקת טהורה עומדת. אמנם עי' נובי"ק סי' מ"א, לדחות מה דמש' מהב"י דהנידון הוי לענין טומאת נדה.
עי' שו"ת פנים מאירות ח"א סי' י"ב דה"ה שימשה עם בעלה, והיתה לה דם באו"מ ונתרפאת, ואחר תשמיש ראתה דם, דתולה במכה דיכולה להגלע, ועי' שו"ת חכ"צ סי' מ"ו, שהק' דבשלמא לענין כתם דרבנן, משא"כ לענין תשמיש דהוי סד"א, ועייש"ע. וע"ע נובי"ק יו"ד סי' מ"א, ליישב דרמ"ת נמי הוי מדרבנן, משום דוסתות דרבנן, ולענין טומאת נדה לא מיירי, אמנם עי' ב"י סי' קפ"ז ד"ה ומש"כ, בשם הרשב"א, דהנידון הוי כלפי טומאת נדה דהיא מדאו', והנה מבואר בפנמ"א הנ"ל דאי"צ לידע שהמכה נתגלעה, וכ"מ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ח"ד [פראג] סי' תרכ"ז תרכ"ח, [ועיי"ש בהע' מה שצויין מהמרדכי, ומכת"י מינכען רנ"ט]. וכן דקדק הב"י סי' קפ"ז ד"ה נאמנת, מרשב"א בתוה"ב סוף ש"ד, הו"ד בטור סי' קפ"ז, אך יעו"ש דבהגהמ"י איסו"ב פי"א ה"ח, ובמרדכי סי' תשל"ה, פליגי וס"ל דדוקא ביודעת שהמכה מוציאה דם, ועיי"ש בדרכי משה הקצר אות ג' דכ"מ בשערי דורא הל' נדה סי' ו', ועייש"ע מו"מ בזה. ועי' שו"ת אמרי משה סי' ל"ט. והנה עיי"ש בחכ"צ שהביא הוכחה ממה ששאל ר"ע וכו', דדוקא בידוע שהמכה יכולה להגלע. ועי' כרתי סי' קפ"ז סק"ה, לדחות דתמיהת תלמידי ר"ע, הוא משום דעלה עליה קרום, משא"כ בלא נתרפאת דאין לחלק בין כתם לראייה, וכעי"ז כ' בסד"ט שם סקי"ד. וע"ע שו"ת אמרי משה סי' ל"ט משכ"ב ליישב. ובשו"ת חת"ס סי' קמ"ב כ' דצריך לדעת דהמכה עלולה להוציא דם, אבל אי"צ לידע שמוציאה. אמנם בנוב"י שם, דמש"כ הרשב"א דתולין במכה, אף באין ידוע אם יכולה להתגלע, היינו דוקא במכה הנמצאת במקום דא"א לברר, וסד"ר לקולא, משא"כ ביכולה לברר, וכמעשה דר"ע, ויעו"ש דכל אשה שיש לה מכה, וראתה דם אף במקום חשש דאו' כבדיקת עד, יש ס"ס להתירה, דשמא מן המכה, ושמא מן הצדדים, וזה דוקא באין להתברר, וכ"פ הרמ"א סי' קפ"ז ס"ה, וכ"מ בדרכי משה הקצר שם אות ג'. אמנם עי' ש"ך שם סקכ"ב דהכל ספק אחד אם הוא דם נדה. ועי' פרדס רימונים סי' קפ"ז שפתי חכם סקכ"ב, ועייש"ע בפתיחה לסי' קפ"ז חקירה ג' אות ב' עוד מו"מ בנידון הנ"ל לגבי מכה היכולה להתגלע. ועי' לחו"ש שם סקי"ד ד"ה וכתב, וד"ה ואמנם.
והנה ע"ע בפנמ"א שם עוד מו"מ אי בראיה תולין במכה היכולה להתגלע, או דוקא בכתם. ועי' שו"ת חכ"צ ונוב"י שם, ובכרתי סי' קפ"ז סק"ה.
אמר לה שמא מכה וכו'. עי' בחי' הר"א לעיל י"ט: ד"ה ומדאקשי', דאותה אשה לא הביאה את הכתם לפניו, ור"ע היקל לתלות במכה, ולא השווה את הצבעים. וכ"כ הרשב"א שם ד"ה מיתיבי, ובמאירי ד"ה הכתם.
עי' ט"ז סק"צ סקמ"א דממה שהתירה ר"ע ולא שאלה אם מצאה מראה טהור, מוכח דכתם שנמצא יחד עם מראות טהורים שודאי מגופה, תולין הכתם בחטטין, [ודלא כהרמ"א בשו"ת סי' צ"ז]. ט ועי' חוו"ד סי' ק"צ סקל"ז. ועי' סד"ט שם סקצ"ג ד"ה ואם.
וטיהרה ר"ע. עי' תויו"ט דק"ק דאכתי ליהוי סד"א ולחומרא. תויו"ט פ"ח מ"ג. ותי' דמדרשת שמואל "עד שתרגיש בבשרה", ילפי' דבלא הרגשה טהורה, אף דשמא לאו אדעתה. ועי' משנ"א שם. וכעי"ז בסד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה ולענ"ד. ועי' שו"ת ברית יעקב יו"ד סי' נ"ח ד"ה ומשה"ק, די"ל דהתורה ספק זה, כמו שהתירה ספק ממזר.
שלא אמרו חכמים וכו'. עי' שו"ת בית שלמה ח"ב יו"ד סי' ל"ו, דמש' מהכא דבדאו' אין תולין, וק' אמאי, והטעם דהא אית לה חזקת טהרה., ויעו"ש מה שהכריח דצ"ל דבדאו' החמירו, משום דראתה דם מגופה.
והנה עי' רמב"ן בהל' נדה פ"ד הי"א, י"ב דכל התליות הן מדרבנן. וכ"מ בשו"ת הרשב"א ח"ז סי' קס"א, ובתוה"ב הקצר ס"ז ש"ד ד"ה כבר, י"ח. וכ"כ התשב"ץ ח"ג סי' נ"ח אות ט"ו. ועיי"ש בשו"ת הרשב"א דאם נמצא דם בעד, א"א לתלות במכה שיש לבעל באמתו, ורק בכתמים דרבנן תולין. ובעיקר הענין אי תולין בסד"א. ע"ע סד"ט סי' קפ"ג סק"ב ד"ה וטעמא, וסי' ק"צ סקס"א ד"ה ואע"ג, ובלחו"ש סי' ק"צ סקכ"ג, ובבינת אדם סי' ז' סקי"ב ד"ה ואמנם, ויעו"ש בלחו"ש ובינ"א שהביאו הוכחה דתולין להקל בכל ספיקות דאו' [ודלא כהרשב"א וש"ר הנ"ל], מדאמרי' [חולין מ"ט.] תלייה לגבי ניקבה הריאה עיי"ש, ומשום דאיכא חזקת כשרות. וע"ע ט"ז סק"צ סקכ"ג מו"מ בד' הרמ"א [שם סל"ד] מצאה דם בעד הבדוק, דאם יכולה תולה אף ביותר מכגריס, ואף דהוא חשש דאו', ויעו"ש מש"כ בביאו"ד הרמ"א עפימש"כ הב"י [ק"צ ד"ה ומ"מ], דבדיקת עד תלי' דטועה בהרגשת עד, וכשיכולה לתלות בדב"א, תלי' אפי' ביותר מכגריס, [ולדרך זו, אין כאן סד"א, ועיי"ש ביאור בזה], ובעיקר הענין, ע"ע בינת אדם סי' ז' סי"ב, דאפי' הרגישה, תלי' להקל דהרגישה את העד. ועי' סד"ט סי' קפ"ג סק"ב ד"ה וטעמא, מ"שכ ביאור אחר, דהטעם משום דאיכא ס"ס, שמא אינו מגופה, ושמא לא הרגישה. עוד י"ל ביאור אחר, דיש לאשה חזקת טהרה, ומשו"ה תלי' להקל, [ולפי"ז בג' ימים הראשונים דז"נ, שאין לה חזקת טהרה לא, אמנם לעיל י"ד. מש' דל"ב חזקת טהרה, דמיירי שם סמוך לוסתה], ועי' מעיל צדקה סי' נ"ט דפליג לענין ג' ימים הראשונים וכן בבינת אדם סי' ז' סקי"א בסופו.
שנא' ואשה כי תהיה וכו' דם ולא כתם. קשה דהא שמואל דריש לעיל נ"ז: בבשרה עד שתרגיש בבשרה, ולמאי בעי' ב' דרשות, ועי' תוה"ב להרשב"א ב"ז ריש ש"ד. ועי' ערול"נ נ"ח. ד"ה שמואל. ועי' משנ"ת בזה לעיל נ"ז: ד"ה בבשרה עד שתרגיש בבשרה.
ישבה אין לא ישבה לא. הנה צ"ב הטעם שאין תולין שמא עברה בשש"ט, או שמא ישבה בצד המתעסקים, ועי' או"ז סי' שנ"א דהטעם משום דלא תלי' בב' ספיקות, שמא הלכה למקום שמצוי שם דם, ושמא ניתז עליה. ועי' מאירי ד"ה כבר, הב', דהטעם משום דאין תולין כשיש ספק בעיקר התליה. ועי' רמ"א סי' ק"צ סכ"ז, וחוו"ד סי' ק"צ סקי"ד. [ובעיקר הענין אי תלי' במקום שיש ב' ספיקות, עי' רמ"א שם, דתלי' במקום שיש ב' ספיקות, כגון נתעסקה בציפור שאין ידוע אם יש בה כשיעור כתםפ. והנה בחוו"ד שם כ' דהטעם משום דמעיקר הדין הו"ל לטמא משום דרוב דמים מן המקור, אלא שכנגד זה הרי לא הרגישה וכן שעברה בשש"ט, משא"כ היכא דלא עברה. וע"ע בחת"ס נ"ח. ד"ה והנראה. ועוד מו"מ בדין ספק עברה בשש"ט, במי נדה מהדו"ת סי' מ"ו.
והנה עי' שו"ע הרב יו"ד סי' ק"צ קו"א סק"ה, שדן אי חלוק דין עד שאינו בדוק מדין תלייה, לגבי ספק עברה בשש"ט, [דלגבי דין תלייה טמאה, כמבו' בשו"ע ק"צ סכ"ב]. ועי' סד"ט סי' ק"צ סקנ"ח, סקס"ג ד"ה ומ"ש, סקס"ז ד"ה לכן, ועייש"ע בשו"ע הב דבספק עבר הבגד בשש"ט, הוי כדין עד שאינו בדוק, ועי' סד"ט שם דפליג.
שאין לך אשה שטהורה לבעלה. עי' ראב"ד בהקדמה לבעה"נ דמוכח מהכא דגזירת כתמים היינו גם לאסור אשה לבעלה, ודלא כהאשכול סי' ל' דס"ל דהוא רק לטהרות. אמנם בישוב קושיות הראשונים על שי' הרב אב"ד, עי' נחל אשכול שם אות ה', וכן עי' בס' האשכול שם דגם לדעתו בזמן שנהגו בטהרות החמירו נמי בכתמים אף לבעלה. וכן בערול"נ ובחת"ס לעיל נ"ח. ד"ה והנה, ובשו"ת יו"ד סי' ק"נ, וכ"כ בשו"מ קמא ח"ב סי' ק"ה, בשם אביו, וע"ע שו"מ תליתאה ח"ג סי' קס"ג, עוד כ' החת"ס שם לבאר הטעם דבזמן שנהגו בטהרות נהגו גם לבעלה, דכל טעם כתמים אף דהוא ס"ס, משום דלא עברה בשש"ט, והא דלא חיישי' שמא עברה ושכחה, משום דכשעוסקת בטהרות ומוטל עלי' ליתן לבה ל"ח, משא"כ בזה"ז, עוד כ' שם לפרש דגזרו לבעלה משום טהרות, דלא ליהוי כחוכא ואיטלולא.
ובביאור הטעם להאשכול עי' מרחשת ח"א סי' ל"ה סק"ח דהטעם דטמאה רק לטהרות [להרב אב"ד], דכל כתם הוי ס"ס, אבל לטהרות הוי ספק אחד, דכל דם מגופה טמא, משום דמקור מקומו טמא.
ולדבריו אנו מודים. עי' ראב"ד בבעה"נ שער בכתמים סי' ג' לגרוס בברייתא, "תולה עד כגריס ואע"פ שלא הרגה, וכדבריו אנו מודים". וכ"נ ברד"ה עד כגריס. ועי' תורא"ש ד"ה וכדבריו.
תולה בפשפש ועד כתורמוס. ועי' רא"ש סי' ו' דאע"פ דקיי"ל כרחב"א [דעד כגריס ואף בהרגה כמה מאכולות], מ"מ אם הרגה פשפש תולה בו עד כתורמוס, דהוי כנתעסקה בכתמים. וכ"ה במאירי ד"ה לפי דרכך, [עיי"ש היטב, ועי' מה שצויין שם].
והנה יל"ע בהרגה ב' או ג' פשפשים אי תולים עד כב' או ג' תורמוסים, או דהוי כמו מאכולת דאף בהרגה כמה אין תולין עד כגריס, ודעת הרשב"א ד"ה הא דאמרי', כהצד הב', וכן בר"ן ד"ה ארכו. וכ"כ בשו"ע הרב סי' ק"צ סקנ"ה. וכ"מ בחוו"ד שם סק"ז. אולם עי' רא"ש סי' ו', כצד א'. וכן במאירי שם, [ועי' מה שצויין במאירי שם]. עוד יל"ע אי במקום שמצויים פשפשים תולים בפשפש אע"פ שלא הרגה, ועי' רשב"א שם דתולין, וכ"כ בחי' הר"ן ד"ה ארכו. אולם עי' רא"ש ומאירי שם, דמש' לא כן, [אמנם עי' ט"ז סי' ק"צ סק"ט בדע' הרא"ש דתולין]. ועי' שו"ע הרב סי' ק"צ סקנ"ה. וע"ע ב"י שם ד"ה ואם הרגה, לדקדק מהרא"ש דאין תולין, משום דלא שכיח שיעלה פשפש על גופה, ולא תריח בו, ועי' פרדס רימונים בפתיחה לסי' ק"צ אות ט', משה"ק. והנה ע"ע שו"ע הרב סי' ק"צ סקנ"ה דדין תורמוס שוה לדין גריס, דאין תולין בכמה פשפשים ואפי' אם הרגה, אא"כ הדבר ניכר למראה העינים, ואז כמו הרגה ציפור. וכ"מ בחוו"ד סי' ק"צ סק"ז.
ועייש"ע בחוו"ד שהק' אמאי בהרגה פשפש, אין תולה בפשפש וגריס, ויעו"ש ליישב דהוי כמו מאכולת, דאם הרגה מאכולת אחת אין תולין במאכולת וגריס.
אמר ר"ה כגריס אינה תולה וכו' ור"ח אמר כגריס תולה וכו'. והנה בביאור פלוגתתם, עי' בס' הישר לר"ת חידושים סי' קס"ח, דרב חסדא ס"ל דתלי' במאכולת ששיעור דמה כגריס ואינה מצויה, ולר"ה לא משום דאינה מצויה. ועי' פרדס רימונים בפתיחה לסי' ק"צ ח"ה אות י"א ביאור אחר, לרב חסדא לא גזרו על כגריס, דאל"כ אין לך אשה שטהורה לבעלה, ולר"ה טעם התקנה משום דאין דרך אשה לראות פחות מכגריס, אבל בשיעור גריס דרכה לראות. וכן עי' בערוה"ש סי' ק"צ ס"כ ביאור אחר, ר"ה ור"ח פליגי כיון דא"א לצמצם שיעור המאכולת, ופליגי אי מספק יש להחמיר בכגריס או לא., וע"ע לחו"ש סי' ק"צ סקכ"ב.
והנ עי' ב"י ק"צ ד"ה לא גזרו, שהק' סתירה ברמב"ם שכ' [איסו"ב פ"ט הכ"ג, פ"ד הי"ט] עד כמה עד כגריס אבל יותר מכגריס אינה תולה, והיינו כר"ח, ולענין כתם הנמצא בבגד, פסק [פ"ט ה"ו] דאין מטמא עד שיהיה כגריס, ומש' כר"ה. וע"ע לחו"ש שם סק"י שהק' סתירה כעי"ז בס' התרומה הל' נדה סי' צ"ב.
ועי' צ"פ שם הי"ט, שכ' בביאור פלוגתת ר"ה ור"ח, דלכו"ע בפחות מכגריס טהורה גם בא"א לתלות במאכולת שלא גזרו ע"ז, ובכגריס לכו"ע תולה כשאפשר לתלות, ונחלקו בכגריס כשא"א לתלות אי טהורה דלא גזרו ע"ז, או לא, ויעו"ש ישוב לפי"ז בסתירה הנ"ל, ומלעיל י"ד: וכן מדוקדק ברשב"א ד"ה לימא עיי"ש.
ובעיקר הסתירה עי' ערוה"ש שם די"ל דמש"כ הרמב"ם דכגריס טמא היינו לגבי טהרות, ומש"כ דתולין היינו לבעלה, וחמיר לטהרות מלבעלה, ועיי"ש הוכחה לזה.
רד"ה דדוקרת טבחים הרבה וכו'. עי' או"ז הל' נדה סי' שנ"ב בשם רשב"ם דהחידוש בדרוקרת, היינו שמצויים שם תרנגולות המנקרים באשפה.
עי' אשב"א ד"ה אמר הב', דמש' אי"צ שתדע שעברה במקום שמצוי בו דם. וכ"מ במאירי ד"ה זה. ועי' ביאור הגר"א סי' ק"צ סקל"ב.
תוד"ה מאי וכו' תימה מה דומה וכו'. עי' ערול"נ ברד"ה שתיהן די"ל דהראשונה אינה עומדת בחזקת טהרה לגמרי, דהא חזי' דלגבי כיבוס השניה פטורה, ועייש"ע תוספת ביאור בזה. ועי' רשב"א בע"א ד"ה תניא.
בא"ד ואור"ת וכו' שנתעסקה בצפור זו אחר זו וכו'. והו' ברשב"א תורא"ש ור"ן, וע"ע בתורא"ש די"ל דאפי' נתעסקו בבת אחת א"א לצמצם.
בא"ד ואם היתה נשאלת הראשונה וכו'. עי' ר"ש מקוואות פ"ב ה"ב, שביאר דהיינו כדין שני שבילין, דחלוק אם באו בבת אחת לבאו בזאח"ז. וכ"כ התורא"ש לעיל י"ד. ד"ה ולעת, ובחזו"א יו"ד סי' ל"ט ד"ה וא"כ, והנה עי' ב"ח ק"צ כ"ו שהביא דקדוק מהכא, דבבאו בזאח"ז תרווייהו טהורות, ועי'נקודות הכסף שם סקי"ז, דכן ס"ל לתורא"ש לעיל י"ד. ד"ה ולעת, וכן רבותנו הצרפתים, הו' ברשב"א לעיל י"ד: ד"ה ופירוש עד, וע"ע ברשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד י"ט:, ויתבאר להלן, אמנם עי' פרדס רימונים סי' ק"צ מקשה זהב סקי"ז ד"ה אמנם מה שנ"ל, עמ' קצ"ט, שהוכיח מהרשב"א שם דדעת חכמי הצרפתים, דאף בזאח"ז טמאות, ויעו"ש דהאחרונים טעו בדבריהם בתרתי, ולפי"ז אין מהראשונים מי שסובר דבזאח"ז טהורות, ועי' קנה בשם סי' ק"צ בירורי השיטות, ועי' ט"ז שם סקי"ז לדחות ההוכחה. ובעיקר הענין הנה יש חולקין וס"ל, דכשנתעסקו בב"א אין לחלק בין באו בב"א לבזאח"ז, וכ"כ הדרישה שם סקי"ג, וט"ז שם ועיי"ש הטעם לזה, ויתב' להלן, אמנם עי' להלן בשם הדרישה באופ"א, אך הט"ז דחה דבריו. וכ"מ ברשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד י"ט: והנה עי' בדרישה שביאר הטעם לזה משום דדוקא באיסור דרבנן כבחמץ או בטומאה מחלקי' בזה משא"כ בנדה דאו'. וכ"מ בטור או"ח סי' תל"ח. אמנם עי' ט"ז שם דילה"ק לשי' זו, מפסחים י. דבבזאח"ז מקילי', וכמו בשני שבילין אף דהוא לענין טומאה דאו', ומשום דאיכא חזקת היתר, עוד הק' מכתובות כ"ז. לגבי עיר שכבושה כרכום, ויש שם מחבוא אחד, דכולן כשרות מספק בבאו בזאח"ז, ואף דאיסור אנוסה לכהן מדאו', ועייש"ע מו"מ בזה. וכן הק' בחזו"א שם, אולם עי' נקודות הכסף שם, לדחות דיש לחלק דאיסור שבויה הקילו ביה רבנן, כדמצינו לענין כמה דברים. וע"ע סד"ט שם סקמ"ז ד"ה מיהו, הוכחה כהשי' דבדאו' נמי יש לחלק בין ב"א לבזאח"ז, מתוס' לעיל ב. ד"ה מעל"ע. עוד הק' הט"ז להדרישה, דה"נ כתם מדרבנן, ויש לחלק בין ב"א לבזאח"ז.
ויעו"ש בט"ז באופ"א דהטעם לחלק בין שתי נשים לב' שבילין, דבכתמים היה הגזירה לטמאות דם שאין ידוע אם הוא הימנה, וטיהרו כשיש לתלות, אמנם בתלייה מסופקת הדר דינה ליטמא, משא"כ בב' שבילין דכל שיש לו חזקה, טהור. וכן ביארו בדבריו, במחצית השקל שם, ובטורי כסף, ובלחו"ש שם סק"ל ד"ה ולפע"ד, ובערוה"ש שם סע"ו. והנה עי' חוו"ד שם סקי"ד שכ' דיל"פ ד' הט"ז בב' אופנים, א' דבשבילין כ"א הוא בספק בפנ"ע, ואין שינוי בספק מחמת מה שחבירו הלך שם, וכ"א אית לי' חזקת כשרות, משא"כ באשה דאם היתה לבדה הו"ל תלייה טובה דהדם קאתי מהציפור, וכשיש שם אחרת שוב ל"ה תלייה טובה, ב' דבשבילין מעיקר הדין בב"א נמי טהורין ורבנן החמירו שלא יראה כסותרין זא"ז [כמבו' בתוס' לק' ס. ד"ה באנו], משא"כ בספק כתם דאם הוא ספק השקול אין תולין להקל, כמבו' לק' לגבי ספק עברה, ועיי"ש בחוו"ד דילה"ק להפי' הראשון, מכתובות כ"ז. לגבי עיר שכבשוה כרכום ועי' חזו"א שם דמשום קו' זו, הוכיח דלא כהט"ז. ובערוה"ש שם סקע"ו פי' ד' הט"ז, דבב' שבילין דשורש הספק הוא בטומאה וכ"א בחזקת טהרה, משא"כ הכא דהספק הוא בתלייה, והן בחזקת בעלות כתם. וע"ע שו"ע יו"ד סי' ק"צ סכ"ב. וע"ע ערוה"ש סי' ק"צ סנ"ג.
עוד כ' הדרישה שם טעם נוסף [לחילוק בין שבילין לנשים], דבשנים יש לחוש בכ"א דחצי הדם מהציפור וחצי ממקורה וטמאה, משא"כ בשבילין, ועי' ט"ז שם להק' ע"ז. ועי' לחו"ש שם סק"ל ד"ה ושתיהן, ליישב.
והנה עיי"ש בט"ז סקל"ו שהביא הוכחה דחלוק נשים משבילין, מהרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד י"ט: דג' נשים שלבשו חלוק אחד, ונמצא בו כתם כולן טמאות, ואף בבאו בזאח"ז, ועי' נקוה"כ שם סקי"ז ליישב דהרשב"א אזיל לשיטתו, לעיל י"ד: ד"ה ופירוש עד, ושם פליגי עליה, רבותינו הצרפתים, וכן בתורא"ש לעיל י"ד. ד"ה ולעת, והב"ח והש"ך ס"ל כרבותינו הצרפתים. ועי' כרתי שם סקי"ג דיש לחלק דבג' נשים דלעולם הוי כבאו בב"א דכ"א תלויה בחבירתה, משא"כ הכא דיכולה לתלות בציפור, עיי"ש, וכעי"ז בסד"ט שם סקמ"ז ד"ה ומיהו, ובחזו"א שם.
והנה בעיקר הענין אי מה דאמרי' לק' נ"ט: גבי ג' נשים שלבשו חלוק א' ונמצא בו כתם דכולן טמאות, הוא בב"א, אבל בבאו בזאח"ז, זה תלוי בפלוגתת האחרונים הנ"ל, הנה כ"מ בט"ז שם דתלי', וכן בנקוה"כ שם. ועי' רשב"א לעיל בשם רבותינו הצרפתים. ובתורא"ש שם. אולם עי' כרתי שם סקי"ג [יעו"ש דיש לחלק בין ג' נשים להכא, והו' לעיל].
בא"ד נטמאנה הואיל ושניה תולה בה לענין דינא. וברשב"א כ' דבהשאילה חלוק לחבירתה, אין הדבר ברור ממש.
תוד"ה וכדבריו וכו' תולה כפי מה שהרגה וכו'. אולם ברא"ש סי' ו' פליג וס"ל דאין תולה בהם. ועי' חוו"ד סי' ק"צ סק"ה, דכ"מ מסתימת השו"ע שם. ועי' רש"ש ברד"ה עד. אולם עי' בשו"ע הרב סי' ק"צ סנ"ה שכ' דליכא פלוגתא בזה, דלכו"ע נתעסקה בציפור תולה בכל שיעור הדם ומשום דלפי ראות העין יש דם יותר מכגריס, וה"ה בכמה מאכולות, אבל אם אין ידוע אם יכול להתפשט יותר מגריס, אין תולין ביותר מגריס. ועי' צ"צ פסקי דינים שם סקכ"ט. ובחת"ס ד"ה ודלבריו כ' דפלוגתא זו תלי' ברבנן דלדידהו תולה במאכולת רק אם הרגה, תלי' לפי מה שהרגה, אבל לרחב"א אפי' הרגה אין תולין בכמה, ועיי"ש עוד תוספת ביאור ומו"מ בזה.
תוד"ה עיר וכו' לסמוך ע"ז עכשיו וכו'. אולם הרשב"א ד"ה אמר, נחלק בזה, ויעו"ש שכ' דאיני יודע טעם לדבריהם, וכ"כ באו"ז ח"א סי' שנ"ב, וברא"ש סי' ו' דכפי הנראה בזמן חז"ל היו נבילות מושלכים ברחובות, ומחמת כן החזירים היו נוברים ומלאים דם.
בא"ד במקום שאין רגילות ליגע בהן חזירים. משמ' דהחשש הוא שנגעו בה החזירים ולא שמה ליבה לדבר, [ודלא כרד"ה חזירים], וכ"מ בתוה"ב להרשב"א ב"ז ש"ד, כ"ב: וכ"מ בראב"ד בבעה"נ סי' ג' הי"ג, ויעו"ש שכ' דאם ברי לה שלא נגע בה חזיר, אין תולה בחזירים. ראב"ד שם, [והיינו כהתוס', אמנם עי' ברא"ש שם, שהביא ד' התוס' בנוסח"א, דבזה"ז שאין החזירים מתיזים דם אין תולה בהם. ועי' ב"י סי' ק"צ סכ"ב. וע"ע ברשב"א ד"ה הא דאמרי' בשם ר"ח כ' דעיר שיש בה חזירים, היינו משום דהרחש [פשפש] מצוי בחזירים. ויעו"ש להק' ע"ז, דבגמ' מש' דאין חוששין אפי' לכתם גדול. ובב"י סק"צ סכ"ב כ' דבזה"ז אין דרך החזירים להלך בשווקים. ובחת"ס ד" עיר כ' דבזה"ז שאנו מפוזרין בין האומות, אין לך עיר שאין בה חזירים, וא"כ ביטלת תורת כתם.