מראי מקומות/יורה דעה/שלד

מראי מקומות יורה דעה שלד

כיצד נוסח הנידוי

כתבו השאילתות בשאילתא קל, והרמב"ם בהל' סנהדרין כד,ז, על פי הגמ' במו"ק טז., שצריך לומר שהוא מנודה על דעת פלוני הרב וצריך לפרט חטאו ולומר על שעשה כך וכך, ע"כ, והכי הלכתא אע"פ שהשמיטוהו הטוש"ע.

נידוי ושמתא

הב"י בסעיף א, כתב דלפי הראב"ד שמתא יותר חמור מנידוי ולפי הרמב"ם היינו נידוי, והב"י הביא ראיות כהרמב"ם דהיינו נידוי, ומה שהביא ראיה מהא דשימתו על כבוד הרב והרי על אפקירותא בת"ח רק מנדים, אינו ראיה דהכל לפי גודל החוצפא כמו שכתב הטור בשם הראב"ד, ומה שהביא ראיה דפשטי' לספק דשמתא ממנודה, אינה ראיה כלל דהא לדאב"ד שמתא יותא חמור, וא"כ אם במנודה לא שרו תלת אחריני כ"ש בשמתא ושפיר פשיט, ועל שאר ראיותיו י"ל דנידוי היינו בלשון הקודש ושמתא היינו בארמית, ולכך האמוראים שדיברו ארמית לא הזכירו לשון נידוי והברייתות והמשניות שדיברו בדרך כלל לשה"ק לא הזכירו אלא לשון נידוי, ולכך לא חשו לדקדק ע"ז דשמתא בארמית הוא כולל הכל ונידוי כולל הכל, אולם בשעה שמנדים דקדקו באיזה לשון לנדותו אם בשמתא או בנידוי וזו כוונת הראב"ד.

איסור הנאה מנכסי מנודה של בי"ד

הריטב"א בנדרים ב ד"ה גרסינן, כתב דלפי הר"ר ברוך ב"ר שמואל, כל נידוי של בי"ד כולל גם איסור הנאה מנכסיו, וחלק עליו הריטב"א שם וכתב דלא נאסרים נכסיו עד שיפרשו בי"ד בפירוש.

אם בניו צריכים לנהוג בו נידוי

הב"י בסעיף ב, הביא מחלוקת לגבי אשתו ומבואר מדבריו דבבניו לכו"ע אסור, דהכי סברי הר"ן והרשב"א, והר"ן כתב דהראב"ד התיר באשתו מפני שהיא כגופו, ע"כ, ומשמע דס"ל לראב"ד דבבניו אסור, והדרכ"מ כתב דמהתרומת הדשן משמע דאף בניו ובני ביתו שרו, ויש להעיר דתלמיד הרשב"א במו"ק טו. ד"ה וכל הני, כתב דהראב"ד התיר אף בבניו, ע"כ, וזה דלא כמו שהעיד הר"ן בשיטת הראב"ד.

אם אסור המנודה ברחיצה וסיכה ותשמיש ושאר הספיקות שהסתפק בו הש"ס

הטור והב"י בסעיף ב, הביאו בזה מחלוקת, והביאו בהגהות והערות דהעיטור ס"ל דהני בעיין לחומרא, ויש להעיר דבה"ג בהל' נידוי בעמוד תקכד, כתב דאסור בתשמיש, וכן פסק השאילתות בשאילתא ל, ולכאו' ה"ה דס"ל בשאר הספיקות דהוא לחומרא, ומאידך בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' לו, כתבו דהוא לקולא כי כל נידוי הוא דרבנן וספיקו להקל, ע"כ.

אם אסור המנודה בנעילת הסנדל

הטור והב"י בסעיף ב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להוסיף דבה"ג בהל' נידוי בעמוד תקכד, וכן השאילתות בשאילתא ל, כתבו דאסור, ומאידך בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' לו, כתבו דכל ספיקות המנודה לקולא.

זמן הנידוי הוא לפי ראות עיני הבי"ד

כ"כ הטוש"ע בסעיף ו-ז, וכן הביא הב"י מהראשונים, ויש להוסיף דכ"כ בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' מא, וכתבו דהכי הוא בין בשמתא ובין בחרם.

המנודה או המוחרם האם מלים את בניו והאם יכול ליכנס לבית הכנסת

הב"י בסעיף ו-ז, הביא מהרמב"ן שבי"ד יכולים לאסור למול את בניו או שלא יכנס לבית הכנסת, ויש להעיר דבתשובות הגאונים שערי תשובה סי' מא, כתב רב האי דחייבין למול את בנו, ויכול ליכנס לבית הכנסת אלא שמתרחקים ממנו ד' אמות, ע"כ, ואמנם אפשר דדבריו איירי כשלא פירשו בי"ד דבכלל הנידוי הוי שלא למול את בניו ושלא יכנס לבית הכנסת, מ"מ נפיק לן מדבריו דבסתם מוחרם או מנודה חייבים למול את בנו ושרי ליה ליכנס לבית הכנסת, אמנם נראה דאם נהוג באותו המקום דסתם נידוי או חרם הוא אף שלא למול בנו או שאר חומרות הוי כאילו פירשו בי"ד ואסור.

אם מותר לדבר עם המנודה

בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' מב, כתוב דמותר לדבר עמו ובי"ד יכולים להחמיר ולאסור לדבר עמו, ואם פירשו בי"ד כך, אין מי שמדבר עמו מנודה, ואם פירשו בי"ד דכל המדבר עמו מנודה, המדבר עמו הוי מנודה.

ג' שנידו ורוצים ג' להתיר האם צריכים להיות שוים לראשונים בחכמה

הטור והב"י בסעיף כה-כו, הביאו דהראב"ד סבר דצריך שיהיו שוים, והשו"ע הביא דבר זה בשם יש מי שאומר, והב"י לא הביא חולק על הראב"ד, ויש להעיר דהאשכול בהל' מו"ק ד"ה אמר (לאחר דף ריו.), כתב כהראב"ד והביא כן מרב האי, שיהיו שוים בחכמה ויראה, ע"כ, והכי נקטינן.

בי"ד שנידו יכולים להתיר כל אחד לבדו אע"ג דאינם מכונסים

כ"כ הטוש"ע בסעיף כו, והב"י בד"ה ומ"ש רבינו בשם הראב"ד, הביא מהרא"ש שהביא כן בשם גאון, ע"כ, ובאמת כן פירש בשאילתות בסוף שאילתא קל.

נידוי על תנאי, כגון שנידו על צד שלא יהיה כך ולבסוף היה כך, האם צריך התרה

הטוש"ע בסעיף ל, כתבו דצריך התרה, והב"י לא הביא חולק, ויש להעיר דכ"כ נמי הרמב"ם בתשובה בפאר הדור סי' עג, דבעי התרה, ומאידך האשכול בהל' מו"ק ד"ה גרסינן (לאחר דף ריו.), כתב בשם רבינו אפרים תלמיד הרי"ף, דדוקא כשלא קיים התנאי ויהודה לא קיים תנאו דבנימין נשאר במצרים, אבל קיים לא בעי התרה.

ת"ח שנידה עצמו מתיר לעצמו אם הוי הכי אפי' בבי"ד שנידו את עצמם

הטוש"ע בסעיף לג, הביאו כן בת"ח שנידה עצמו, ויש להוסיף דהשאילתות בשאילתא ל, כתב דאף בי"ד שנידה עצמו מתיר לעצמו.

נידה עצמו משמיה דפלוני

הטוש"ע בסעיף לג, הביאו מהרמב"ם דאפי' בנידה על דעת פלוני מתיר לעצמו, ויש להוסיף דהשאילתות בשאילתא ל, נמי כתב דאפי' שמית נפשיה משמיה דגברא רבה מתיר לעצמו.

נידוהו בחלום עד כמה צריך לטרוח לחפש אנשים שיתירו לו

הטוש"ע בסעיף לה, הביאו מהרמב"ם עד פרסה, ותמה הב"י מנין לו, ודחק בזה, והב"ח והגר"א כתבו דכך היתה גירסת הרמב"ם, ע"כ, ויש להוסיף דהשאילתות בשאילתא כט, כתב נמי כדברי הרמב"ם דצריך למיטרח עד פרסה, ומוכח מדבריו דלא כמו שביאר הב"י בדעת הרמב"ם דהרמב"ם יליף לה מהא דקאמר הש"ס ליתיב אפרשת דרכים וסתם פרשת דרכים היא רחוקה פרסה, דהא גירסת השאילתות היא נפיק לרשות הרבים ולא פרשת דרכים, וא"כ על כרחך צ"ל דכך היתה גירסתם או דקבלה היא בידם מרבנן סבוראי דהכי הוה מסתברא להו מסברא, וכדברי השאילתות וכגירסתו כתב בה"ג בהל' נידוי עמוד תקכה, וכ"כ בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' מח.

ראו עליו אחרים בחלום שנידוהו

בשאילתות בשאילתא כט, כתב דצריך נמי התרה, ואפי' אם ראו עליו בחלום עבד או שפחה או קטן, ע"כ, וכ"כ בה"ג בהל' נידוי עמוד תקכה, וכ"כ בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' מח, וכן הלכה.

אם אין עשרה אם סגי בג'

הטור בסעיף לה, הביא מחלוקת אי סגי בג' או לא, דהרמב"ם ס"ל דסגי בג' ומאידך הרא"ש ס"ל דבעי עשרה דוקא, והשו"ע פסק כהרמב"ם והרמ"א הביא את שיטת הרא"ש בשם י"א, ויש להוסיף דהשאילתות בשאילתא כט, כתב נמי כהרמב"ם דסגי בג', וכ"כ בה"ג בהל' נידוי עמוד תקכה, והכי נקטינן ודלא כהרמ"א.

מי ראוי להתיר הנידוי למי שנתנדה בחלומו

הטור בסעיף לה, הביא מהרמב"ם דצריך שיהיו המתירים שונים הלכות, ויש להעיר דכן גריס האשכול בהל' נדרים ד"ה מי (רב:), ומאידך בשאילתות בשאילתא כט, ובה"ג בהל' נידוי עמוד תקכד, גרסי אמר מר זוטרא והוא דגמירי אבות ומדות אבל מתני ולא תנו לא, ע"כ, וכן בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' מח, כתבו דבעי דגמירי אבות ומדות.

נידוהו בחלום ושלח שליח להתיר ומצא עשרה מכונסים

השו"ע בסעיף לו, פסק בשם י"א דיכולים להתיר שלא בפניו, והוא על פי דברי התוס' בשם רשב"ם שהביא בב"י, דגרסי בנדרים ח:, הוה לה נידוי, במקום נדרא, ועל פי זה ביארו ביאור חדש בסוגיא, ויש להעיר דנהי דהכי נמי גרסי הגהות מיימוניות בהל' שבועות ו,ד, מ"מ גירסת ספרי הגמ' נדרא, וכן גריס בה"ג בהל' נדרים עמוד שצו, נדרא, וכן בשאילתות בשאילתא כט, גריס חרטא דנידרא, וכתב להדיא דדוקא נידרא ולא שמתא, וכן הר"ן בנדרים שם פירש בנדר, וגם בתוס' שם נראה דהר"ף חולק על רשב"ם, והר"ן הביא דאף הרמב"ם בהל' שבועות ו,ד, הכי סבר דהספק על נדר ובבעל דוקא, וכן הרא"ש שם בנדרים בגיליון פירש דבנדר קאי, וכן בפסקיו שם א,ז, וכן מי שחיבר חיבור כעין הרי"ף על נדרים גריס נדרא, וכן גריס הנמוק"י על ספר זה, נדרא, וכן הרשב"א בנדרים ח: ד"ה מהו, פירש בנדר, וכן הטוש"ע בסי' רלד סעיף נו, פירשו את הסוגיא בנדר, ומדברי הב"י שם מבואר דהכי נמי גריס רבי אליעזר ממיץ, ובשיטמ"ק בנדרים ח: ד"ה הוה לה נדרא, הביא מהרי"ץ דגרס נמי נדרא, ונמצא דדין זה של השו"ע הוא רק לגירסת רשב"ם והגהות מיימוניות, ומאידך ספרי הגמרא ובה"ג והשאילתות והרא"ש והר"ן והרמב"ם והטור ורבי אליעזר ממיץ והרי"ץ ובעל החיבור כעין הרי"ף בנדרים, והנמוק"י והרשב"א ורבינו פרץ, כולהו גרסי נדרא, ולפי"ז אין ראיה לדין זה של השו"ע ואין לו מקור, ועל כן אין לסמוך על פסק זה של השו"ע.

כיצד נוסח ההתרה

הב"י בסעיף לו, הביא נוסח התרה בשם מצאתי כתוב, ויש להעיר דכ"כ בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' מח, בשם מנהג הישיבה.

השומע חבירו אומר שם ה' לבטלה בשאר לשונות האם חייב לנדותו

האשכול בהל' נדרים ד"ה מי (רב:), כתב בשם חד מן רבוואתא דחייב לנדותו, וכ"כ בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' קמב.

מזכיר שם ה' בשוגג

הטור בסעיף לח, הביא מסמ"ג והרמב"ם שאין מנדים המזכיר בשוגג, ע"כ, ומ"מ נראה שאם נידהו הוי נידוי, כדמוכח במו"ק יז., מעובדא דריש לקיש דמסתמא ר"ל היה שוגג ואפ"ה הוי מנודה, וכ"ש במי ששוגג בשם ה' לבטלה דחמיר.

על כ"ד דברים מנדים

כתבו הב"י והב"ח דהוא ע"פ מימרא דריב"ל בברכות יט., דאמר דבכ"ד מקומות בי"ד מנדים על כבוד הרב, ע"כ, וכן משמע לכאו' מהרמב"ם דנקט בדיוק כ"ד, אולם זה תימה דהא התם בברכות אמר ריב"ל וכולן שנינו במשנתינו, ומפרשינן לה התם במשנתינו ולא בברייתא, ואמרי' דאע"ג דבמשנה יש רק ג', מ"מ ריב"ל מדמי מילתא למילתא, וא"כ קשה דהא גדר חיוב נידוי הוא על העושה מעשה חוצפא כלפי הקב"ה או כלפי אדם חשוב, דמנדים אותו להכניעו, או כשרוצים לכפות אדם לעשות מעשה, ובזה כלולים אלפי מקרים ואפשרויות, וריב"ל חילק כל המקרים לכ"ד כללים ולא פירש לנו את דבריו, ואם הרמב"ם היה רוצה לפרשם היה לו לחלק כל המקרים לכללים ולכותבם, אבל הרמב"ם לא עשה כן אלא הוא אסף מהבבלי וקצת מהירושלמי את כל המקרים שנאמר בהם נידוי וכתבם כמבואר בב"י, והש"ס לפעמים רק סיפר מעשה שהיה ולא נקט את אותו מקרה של הנידוי ככלל, ועל כן נמצא בדברי הרמב"ם האלו שחילק דברים שהם ככלל אחד לפרטים, כגון המבזה שליח בי"ד, ומי ששלחו לו בי"ד ולא בא, ומי שלא קיבל עליו את הדין, דג' אלו הם ג' אפשרויות לביזוי בבי"ד, והיה לו לכוללם כאחד, ולכן גם כתב הרמב"ם המכשיל העוור ואע"ג שהוא איסור ככל האיסורים ולא היה לרמב"ם לכותבו בסתם דמאי שנא שנקט דוקא איסור זה, אלא ודאי נראה שסמך על דברי הגמ' שהביא הב"י דנידו ע"ז, והדברים ניכרים דהרמב"ם רק אסף את דברי הגמ' וחילקם לפי מקומותם בש"ס ולא לפי הכללים דריב"ל, ודלא כהב"י והב"ח הנ"ל, ועל כן השיג הראב"ד שיש עוד כמה מקרים, ומה שכתב הב"י דאין מכל אלו תפיסה על הרמב"ם כיון שהם כלולים במזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, זה אינו כלום, דאטו טבח שלא הראה סכינו לחכם או המקשה עצמו לדעת לא כלול נמי במזלזל בדבר אחד מד"ס, אלא ודאי ידע הראב"ד שהרמב"ם לא בא אלא לאסוף את המקומות דאשכחן בהם בש"ס נידוי, ולא לכוללם לפי כללים ולכן שפיר השיג דאשכחן עוד, ודלא כהב"י, ולפי זה א"ש נמי הא דכתב הראב"ד ע"ז שמנה הרמב"ם את המכשיל העור, דכתב ע"ז הראב"ד כגון המכה בנו הגדול, והכס"מ שם והב"ח באות כט, נדחקו בכוונתו, ולפי האמור הדברים ברורים דכיון דהרמב"ם בא בזה למנות את דברי הגמ' כצורתם ולא לכלול כללים, א"כ הו"ל לדייק ולא לכתוב סתם המכשיל העוור.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף