טור/יורה דעה/שלד
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו ארבעה טורים שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גרסינן בפרק אלו מגלחין אמר רבא מנלן דמשמתינן דכתיב אורו מרוז ומנלן דמחרימינן דכתיב אורו ארור למאן דאכיל ושתי בהדיה ויתיב בד"א דידיה דכתיב יושביה ואמר עולא בד' מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז וקודם שינדו מתרין בו שני וחמישי ושני בד"א כשמנדין על עסקי ממון אבל אם מנדין שעובר על דבר איסור מנדין אותו לאלתר ואין נידוי פחות מל' יום ואם אינו חוזר בו שונין לנדותו לאחר ל' יום ואם אינו חוזר בו ממתינין לו עוד ל' יום ומחרימין אותו אפילו פגע הרגל בתוך ל' יום של נידוי אינו מבטל אותו בד"א דנידוי ל' יום בנידוי דידהו אבל בנידוי דידן כנזיפה דידהו שהוא ז' ימים ובנזיפה דידן חד יומא ושל נשיא שלשים יום כתב הרמב"ם כיצד הנידוי אומרים פלוני יהא בשמתא והראב"ד כתב שאין אומרים בשמתא יהא שהוא חמור יותר מן נידוי אלא אומר בנידוי יהא ואם נראה לב"ד להחמיר עליו מפני גודל חטאו אומרים ארור והיינו שמתא שיש בו נידוי וקללה וזה דין המנודה והמאורר אין אוכלין ושותין עמו ואין יושבים בד' אמותיו חוץ מאשתו ובניו ובני ביתו שמותרין לישב עמו ואין מזמנין עליו ואין כוללין אותו לכל דבר שצריך י' ואסור בתספורת כאבל ומיבעיא אם חייב בקריעה ובעטיפת הראש ובכפיית המטה ואם אסור ברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה ואם מותר בתפילין ובשאלת שלום ולא איפשיטא וי"א דאזלינן בהו לחומרא כיון דלא איפשיטא ורב אלפס פסק לקולא ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ולכ"ע מותר לדבר עמו ובנעילת הסנדל כתב רב אלפס שהוא מותר והראב"ד כתב שהוא אסור וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ומותר במלאכה ובדברי תורה והמוחרם אסור בד"ת ובמלאכה דתניא מנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו מוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו אבל שונה הוא לעצמו שלא ישכח תלמודו ועושה לו חנות קטנה כדי פרנסתו מנודה שמת ב"ד סוקלין את ארונו לא שיעשו עליו גל כגלו של עכן אלא ב"ד שולחין ומניחין אבן על ארונו ללמדך שכל המתנדה ומת בנידויו ב"ד סוקלין את ארונו ואע"פ שאסור לאכול ולשתות עם המנודה מ"מ האוכל ושותה עמו אין לו דין מנודה ואם רצו ב"ד למעט הנידוי פחות מל' יום או להוסיף עליו הרשות בידם למעט או להוסיף סוף דבר כפי מה שקוצבין זמן הנידוי כך הוא וכשיגיע הזמן מתירין לו אם ירצו אף אם לא יחזור בו ומכל מקום טוב שלא יתירו לו אם לא יחזור בו שלא תתמעט יראתם ואם ירצו ב"ד להחמיר עליו עוד ולהחרימו שהוא חמור יותר כדפרישית הרשות בידם ואפילו המוחרם האוכל ושותה עמו אינו מוחרם ואם ירצו ב"ד להחמיר עליו יותר לפי שראו בו קושי האיסור והעבירה מחרימין גם האוכל ושותה עמו והיושב בד' אמותיו אבל אין מחרימין מיד אלא למי שנתקשה על פעם ושתים כדפרישי' לעיל שבפעם הראשון מנדין אותו ושונין לו הנידוי לאחר ל' וממתינין לו עוד ל' יום ומחרימין אותו כתב הראב"ד הא דאמרינן במנודה סתם שהוא אסור בדיני המנודה דוקא מנודה לב"ד שהוא מנודה לכל אדם בין דלא אתי לבי דינא או דלא ציית דינא או לאפקירותא או לדבר עבירה דין שנדוהו ב"ד בין שנדוהו כל אדם דינו שוה בין לעירו בין לעיר אחרת אבל מנודה לחצאין כגון תלמיד שנדה לכבודו וכן מנודה לעיר אחרת שנדוהו לכבודם כיון שאינו מנודה לכל אינו אסור בכל דין המנודה אלא שבני אדם מרחיקין אותו כדי לביישו אבל אבילות אין עליו שאין אבילות לחצאין וכתב עוד הא דאמרינן סתם נידוי ל' יום היינו לענין כשמנדין אותו אומר פלוני יהא בנידוי ל' יום ומ"מ אם חזר בו אם היה הנידוי בשביל ממון או בשביל דבר עבירה או אפקירותא ופייס לבעל דינו מתירין אותו לאלתר ואפי' אם לא חזר בו מתירין לו לאחר ל' יום והוא שיבא לבית דין ומבקש שיתירו לו אבל אם מזלזל בנידויו ואינו מבקש שיתירו לו מניחין אותו בנידויו עד שימות ולכשימות סוקלין את ארונו נזיפה הוא שאדם גדול גוער בו לומר כמה פלוני הצוף וכיוצא בו וזה משפטו שיהא מתחבא ויושב בביתו ויהא נכלם ולא יראה פנים למי שמכלימו ולא יעמוד בפניו בגילוי הראש וימעט בשחוק ובדיבור ובעסקיו כמי שמרחק ממי שגדול ממנו ויצער עצמו לעיני רואיו אבל א"צ להתרחק מבני אדם לא כאכילה ושתייה ולא בשאלת שלום ואין צריך לנהוג באחד מכל דיני האבל וא"צ לפייס למי שהחציף כנגדו וא"צ שיתירו לו אלא כיון שנהג בנזוף זמן נזיפה מותר ממילא מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד שנדה לכבודו אינו מנודה לרב אבל נדויו נדוי לשאר כל אדם וכתב הראב"ד דוקא שלא בפני הרב אבל בפני הרב אפקירותא הוא והוא עצמו צריך נידוי ואי פליג ליה רביה יקרא שפיר דמי וא"א הרא"ש ז"ל הביא דבריו בפסקיו ולא השיב עליהם אבל כתב בתשובה וז"ל תלמיד יכול לנדות לכבודו במקום גדול ואין זה כפוגם כבוד הגדול ממנו שגם הרב לא ניחא ליה שמביישין תלמידיו כי כבודם הוא כבודו ואינו מקפיד אם התלמיד לוקח נקמתו ממנו ע"כ ויש במשמעות זה אפילו לפני הרב ממש ואם נידה התלמיד על דבר איסור הוא מנודה גם לרב וכן כל מי שנדה על דבר איסור אין לזלזל בנדויו ואין להתיר לו עד שיחזור בתשובה מהדבר שנדוהו בשבילו. ירושלמי זקן שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אינו נידוי וכתב אבי העזרי לא ידענא מה פירושה דהא מנדין לכבוד הרב ושמא הכי פירושה שנידה כהלכה ומיהו לא נתכוין אלא לריוח שלו שישתכר בהתרת הנידוי הלכך אינו נידוי מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת אפילו גדולה מזאת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו אבל מנודה הוא לשאר עיירות שהן כיוצא באותה שהוא מנודה לה או פחותות ממנה מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא כיצד התרת הנידוי שאומר לו שדוי לך מחול לך ואם הוא שלא בפניו אומר שרוי לו כתב הרמב"ם מתירין הנידוי בג' הדיוטות או ביחיד מומחה ותלמיד מתיר החרם והנידוי אפי' במקום הרב ג' שנדו והלכו להם וחזר בו מהדבר שנדהו בגללו מתירין לו ג' אחרים אבל הראב"ד כתב שאין ג' אחרים מתירין לו אא"כ יהיו גדולים כמותן שכתב נדהו ג' אין השנים יכולין להתירו אא"כ יתן להם השלישי רשות אבל שלשתן מתירין לו אפי' זה שלא בפני זה אע"פ שהיו ביחד בשעת הנדוי ואפי' ג' אחרים יכולין להתירו ובלבד שיהו חשובים וגדולים כראשונים ואם היו רבים בשעה שנידוהו צריכין שיתירו כולם או אחרים כמותן ושיהו גדולים וחשובין כמותן נדהו ואינו יודע מי נדהו אין אחרים יכולין להתירו אלא הנשיא ואם יודע מי נדהו המנדה יכול להתירו אפילו הוא ע"ה או אחר כמוהו אבל מאוד צריך לדקדק בעצמו מי שרוצה להתיר מה שאסר חבירו שיהיה שוה לו שאם הוא שקול בחכמה שמא אינו דומה לו ביראת שמים ובגדולה ובשנים ע"כ נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו נידוהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו נידוהו על תנאי חל הנדוי וצריך התרה אף על פי שמקיים התנאי ואפילו נדה עצמו על תנאי ומיהו פירש ר"ת דוקא שהמנודה מסופק בשעת התנאי אם יוכל לקיימו אבל אם ברור לו שיכול לקיימו א"צ התרה וכתב א"א הרא"ש ז"ל אפי' אם קבע זמן שאומר יהא בנדוי אם לא יעשה דבר פלוני לזמן פלוני יכול להתירו מיד אע"פ שלא הגיע הזמן ולא חל הנדוי עדיין ת"ח שנדה לעצמו מתיר לעצמו וכתב הרמב"ם אפילו נדה לעצמו על דעת פלוני אפילו על דבר שחייב עליו נדוי אבל מי שאינו ת"ח אינו יכול להתיר לעצמו ואם היה הנדוי דרך שבועה אפי' ת"ח אינו יכול להתיר לעצמו וכ"כ א"א הרא"ש אלא יתירו לו עשרה כמו נדוהו בחלום אבל לא בעינן דתנו הלכתא כהתם דשאני התם דחמיר טפי שנדוהו מן השמים נדוהו בחלום הוי נדוי וצריך התרה ואפילו התירו לו בחלום אינו כלום ואפי' יודע מי נדהו אינו יכול להתירו ואין לו התרה אלא ע"י י' דתנו הלכתא או מתנו ל' הרמב"ם צריך י' ב"א ששונין הלכות להתירו לא מצא טורח אחריהם עד פרסה לא מצא מתירין לו אפילו י' ששונין משנה לא מצא מתירין לו י' שיודעין לקרות בתורה לא מצא מתירין לו ואפילו עשרה שאינן יודעין לקרות לא מצא במקומו י' מתירין לו אפי' ג' ע"כ ומלשון א"א הרא"ש ז"ל יראה שאין לו התרה אלא על ידי י' דמתנו או תנו: השומע הזכרת השם מחבירו צריך לנדות ויכול להתיר לו מיד ואם לא נדהו הוא עצמו חייב נדוי וכתב בסה"מ בד"א במזיד אבל בשוגג שאינו יודע שהוא אסור אין לו לנדותו והרמב"ם כתב אם הוא שוגג אין לנדותו אלא מזהירו שלא לשנות בכך הרואה חבירו שאכל מפירותיו ואומר יהא בנדוי והשיב לו אדרבה הוא יהא בנדוי נדוי של השני הוא נדוי ולא של הראשון וכן כל כיוצא בזה כל המנדה חברו שלא כדין ואמר השני אדרבה אבל אם קודם שלקח מפירותיו התרה בו ולא שמע לו ונדהו נדויו נדוי שבדין נדהו. אח גדול בשנים שביזה וחירף לאחיו הקטן ממני בשנים והוא ת"ח ונדה ת"ח הקטן בשנים לגדול בשנים כת' א"א הרא"ש ז"ל בתשובה שנדויו נדוי תלמיד שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא אבל יכולים להלקותו ואי סנו שומעניה כגון שמתעסק בספרי מאיני"ן ושותה במיני זמר או שחביריו מתביישין ממנו וש"ש מתחלל ע"י עד שאומרים שרא ליה מריה לפלוני משמתינן ליה לשון הרמב"ם על כ"ד דברים מנדין האדם בין איש בין אשה ואלו הן. א' המבזה את החכם אפילו לאחר מותו. ב' המבזה שליח ב"ד. ג' הקורא לחבירו עבד. ד' המזלזל בדבר אחד מד"ס ואצ"ל מד"ת. ה' מי ששלחו לו ב"ד וקבעו לו זמן ולא בא. ו' מי שלא קבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן. ז' מי שיש ברשותו דבר המזיק שיסור הנזק. ח' המוכר קרקע שלו לכותי אנס מנדין אותו עד שיקכל עליו כל אונס שיבא מן הכותי לישראל חבירו בעל המיצר. ט' המעיד על ישראל בערכאות של עובדי כוכבים והוציא ממנו ממון בעדותו שלא כדין מנדין אותו עד שישלם. י' טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנן לכהן אחר מנדין אותו עד שיתן. י"א המחלל י"ט שני של גליות אף על פי שהוא מנהג. י"ב העושה מלאכה בע"פ אחר חצות. י"ג המזכיר ש"ש לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. י"ד המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. ט"ו המביא את הרבים לידי חילול השם. ט"ז המחשב שנים וקובע חדשים בח"ל. י"ז המכשיל העור. י"ח המעכב את הרבים מלעשות מצוה. י"ט טבח שיצתה טרפה מתחת ידו. כ' טבח שלא הראה בדיקת סכינו לחכם. כ"א המקשה עצמו לדעת. כ"ב מי שגרש אשתו ועשה בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאין להזקק זה לזה כשיבואו שניהם לבית דין מנדין אותם. כ"ג חכם ששמועתו רעה. כ"ד המנדה למי שאינו חייב נדוי צורבא דרבנן עביד דינא לנפשיה במה דברים אמורים במלתא דפסיקא ליה פירש רש"י אפילו לדון להוציא ממנו ממון ולנדותו אם לא יתן לו והראב"ד כתב ודאי בענין ממון אינו יכול לדון לעצמו אבל מי שמפקיר עצמו כנגדו ואם הדין פסוק כההוא דהקורא לחבירו עבד שהוא בנדוי יכול לנדותו והוא מנודה לכל ישראל ואם אין הדבר פסוק אינו מנודה אלא לו לבדו כתב הרמב"ם המבזה את החכם אפילו בדברים אם יש עדים בדבר בית דין מנדין אותו ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב בכ"מ ונותנין אותו לחכם והמבזה החכם ברבים אפי' לאחר מיתה ב"ד מנדין אותו והן מתירים לו כשיחזור בתשובה אבל אם החכם חי אין מתירין לו עד שירצה החכם שנדוהו בשבילו וכן החכם בעצמו מנדה לכבודו לע"ה שהפקיר כנגדו ואין צריך לא עדים ולא התראה ואין מתירין לו עד שירצה החכם ואם מת החכם באין ג' ומתירין לו ואם רצה החכם למחול לו ולא נדהו הרשות בידו אע"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו אינו שבח לת"ח שינהיג עצמו בדבר זה אלא יעלים עיניו מדברי ע"ה ולא ישים לבו להם וכן היה דרך החכמים הראשונים שומעין חרפתן ולא משיבין ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים וחכמים גדולים היו משבחין במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נדו אדם ולא החרימו לכבודם בד"א כשנדוהו וחרפוהו בסתר אבל ת"ח שביזוהו או חרפוהו בפרהסיא אסור לו למחול לו על כבודו ואם מחל נענש מפני שזה בזיון התורה אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |