דרישה/יורה דעה/שלד

דרישה ‏ יורה דעה שלד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ממתינין לו עוד שלשים יום כו' עיין מ"ש ב"י לחלק בין נידוי מחמת ממון לנידוי דשאר עניינים. ועיין בח"מ סימן ק' וסימן י"ט מ"ש שם דל"ת אמ"ש כאן. ויש סמך מפסוק הנ"ל דמנדין ב"פ תחילה מדכתיב אורו מרוז אורו ארור הרי דכתב ב"פ אורו המרמז אנידוי ואח"כ כתיב ארור המרמז אחרם ואע"ג דכתבתי דאורו ארור מורה אחרם מ"מ מדלא אמר בהדיא שיהא בחרם ומוציאו בלשון אורו ארור בא ללמדינו שיהא תחלה ב"פ ארור וק"ל:

ב

אבל בנידוי דידן כו' ובתשובות הרא"ש ומהרי"ק כתבו שמי שמבזה ת"ח טובא אפי' בזמן הזה מנדין ל' יום עיין בב"י שהביאו:

הצריך לנדות ת"ח ינדה עצמו מקודם (ומתיר לעצמו מיד שיכול להתיר הוא בעצמו כמ"ש בס"ס עכ"ה) פ"ק דנדרים מ"ו:

ג

אין אוכלין ושותין עמו כו' כתב הרשב"א בתשובה אין במקצת דינים הללו אלא במי שנתנדה על דבר עבירה אבל אלו שמנדין על פרעון המסים וכיוצא בהם אין דינים בכך:

ד

חוץ מאשתו ובניו והרשב"א לא התיר אלא אשתו ושאר קרובים אסורים. ואפשר דהרשב"א איירי בבניו וקרובים דהן גדולים או קטנות ואינם סמוכים על שלחנו. ואם אחד יושב תחלה והמנודה בא לשם א"צ להתרחק משם וכל ביתו הוא כד' אמות ואין חילוק בין עומד ליושב:

ה

ואין כוללין אותו לכל דבר כו' ומ"מ מותר להתפלל בעודו בב"ה ומה שנהגו לגרשו מב"ה שלא ידחוק ליחידים שצריכין להתרחק מד' אמותיו רמ"א והוא מהגהות מיימוני וז"ל הראב"ד אינו ראוים לחבורה אבל שלא להתפלל כל זמן שהוא בב"ה כמו שראיתי שנהגו במקצת ארצות האלו איני יודע בו שום עיקר אלא אם כן התנה כך בפירוש כדרך הקנסות עכ"ל:

ו

ללמדך שכל המתנדה ומת בנידויו ודוקא מחמת אפקירותא ועובר על דברי חכמים אבל לממונא כיון שמת פטור מגזירתם כ"כ הרמב"ם וכתב נמי אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו וכ"כ רבינו לקמן בסימן שמ"ה:

ז

ואם ירצו ב"ד להחמיר עליו עוד ולהחרימו ז"ל ב"י כדי נסבה שהרי כבר כתב ומנ"ל שמחרימים וא"ל דאתא לאשמועינן שיש להם להחרימו בתחילה ואפי' קודם הנידוי שכבר כתב בסמוך אין מחרימין מיד אלא על מי שנתקשה פעם ושתים אלא לפי שרוצה לכתוב קצת דיני המוחרם חזר לומר שיש רשות לב"ד להחרים ולעד"נ דלק"מ דע"כ צ"ל מ"ש ולכשיגיע הזמן מתירין לו מיד דמיירי באם ביקש להתירו לו דאל"כ קשה הא כתב לעיל דלאחר ל' שונין לנדותו ושמחרימים לו לסוף ס' יום וא"כ א"ש דקמ"ל דאע"ג דביקש שיתירו לו דכתב לפני זה דהרשות ביד הב"ד להתיר לו אע"ג דלא חזר אלא שטוב שלא יתירו לו כו' וע"ז כתב דלא מיבעיא שטוב שלא יתירו לו אלא שג"כ אם ירצו יחרימו אותו אע"ג דביקש שיתירו לו וק"ל.

ח

תלמיד שנידה לכבודו נידויו נידוי כגון שבזה שגנאי לת"ח אבל אם לא ביזהו רק שאין מכבדו בקימה ובהדור אינו נידוי ונדוהו שלא כדין ואין לנדות את המורה על ככה אלא כשידע שאין חייב נידוי הג"ה מיימוני (פ"ו דת"ת) מ"ו:

כל מה שנעשה להר"ר יצחק איהו גורם לנפשיה שביזה אחרים וכשם שחייב האדם בכיבוד הרב כך הוא חייב בכיבוד אחרים וחרמות ונידוי של הר"ר יצחק לא לש"ש אלא לקנות לו שם ובפ' אלו מגלחין כתב התם אם נידה לקנות לו שם אין נידויו נידוי ומהר"ם כתב דבזמן הזה שהנידויין מקולקלים אין מנדין כל מי שראוי לנדות אף בעבירות גדולות וחמורות ודעת מ"ו אפי' בשורת הדין לא החמירו חכמים פן ימנעו מלעשות תשובה כ"ש שבדורינו שנבלים יביישו את האדם על ככה ולפעמים אין האדם מושל ברוחו ויבא לידי דברים הרעים ואפי' לידי שפיכות דמים כו' עכ"ל מהר"מ מ"ץ מ"ו (עיין בפסקי מהרא"י סימן קל"ח דמנדין אע"כ שיש לחוש שיצא לתרבות רעה מכ"ה).

ט

ויש במשמעות זה אפי' לפני הרב ממש וכתב מהרי"ק היכא שתשובת הרא"ש כנגד האשיר"י אין לתמוה שהתשובות עשה בילדותו והאשיר"י בזקנותו א"כ צ"ע הכא ודו"ק מ"ו ור"ל מדהביא דברי התשובה אחרונה משמע דס"ל כדברי התשובה אבל ב"י כתב שיש לאוקמיה דבתשובה מדבר בתלמיד שרבו חולק לו כבוד דבזה הראב"ד מודה וכדברי מהרי"ק כתב ב"י לקמן סימן שמ"א סוף דף שע"ג בשם רבי יודא בן הרא"ש שהביא הרא"ש בכל מקום בפסקיו הן עיקר ועיין בב"י בסימן ר"א מ"ש בסוף ד' רל"ג ששם כתב והוכיח דרבינו תפס דברי תשובת הרא"ש לעיקר ולא כמ"ש בפסקיו ותירץ דאף שכתב בח"מ ס"ס ע"ב דבפסקיו עיקר משום דאחרונה הוא לאו כללא כייל אכל התשובה אלא אאותו תשובה לחוד כ"כ משום דידע שהיא היתה מוקדמת וכדמשמע נמי כאן דס"ל דדבריו בתשובה עיקר ומיהו דברי ב"י שכתב בסימן ר"א הנ"ל אינן מוכרחים שם דא"ל איפכא דבכל מקום מסתמא דבריו בפסקיו עיקר ושאני התם דידע רבינו דאותו תשובה השיב באחרונה וע"ל סי' שמ"א שכתב רבינו בענין הבדלה לאחר שקבר המת שמת לו בשבת שלא הבדיל והוא כדבריו שבפסקיו ולא כמ"ש בתשובה להבדיל:

י

ושמא ה"פ שנידה כהלכה כו' ומזה למד בת"ה סימן רס"ד שאם נידהו מחמת שנאה כגון שנידה לזה ואחרים שעשו כמותו לא נידה דלא הוי נידויו נידוי וכן כל כיוצא בזה:

יא

כיצד התרת הנידוי כו' כל חרם שלא הותר אפי' היה זמן רב בנידוי כו' ויש רוצין ללמוד מכאן שמי שהוא בחרם ומתירין לו שהשמש יכריז שאינו בחרם עוד ואין ראיה מכאן להכרזת השמש דדילמא לא צריך אלא להתיר החרם בינם ובקי עצמם ויודיעהו למוחרם ולא להכריז (במרדכי ס"פ אלו מגלחין דשצ"ו שדרו ממתיבתא מי שביקש להתיר לו הנדוי ואמרו כך פלוני איחייב שמתא ואישתמית וקבל דינא השתא שרי ושביק ליה מי שאמר למשה סלחתי כדבריך הוא ישרי וישבוק ליה עכ"ל תשובת הגאונים עכ"ה):

העיד הר"ר אהרן הכהן שראובן תפס ישיבה ששה שנים בננוה העיר הגדולה שקורין את ראובן הרב בן הרב כו' ותובע ליטרא דדהבא על בושתו יכול להיות שראובן חריף ובקי בחדרי התורה ושימש גדולים הרבה אבל ליטול שררה להשתמש בתגא ליטול ליטרא דדהבא כדין מבייש ת"ח אפי' בדברים. הרי אמרו חכמים לא כל הרוצה ליטול השם יטול וכה"ג כ"ע חיישי ליוהרא ולא פליגי אלא דלא מחזי כיוהרא כמו ק"ש לילה ראשינה ומלאכה בט' באב ומ"ש רבותינו דקנסינן ליטרא דדהבא ה"מ בת"ח שידוע בשערים בלי נטילת השם כי ההוא דירושלמי דאפקר לר' יוסי בר חנינא שהיה ידוע לר"ל שהיה ת"ח אבל אנן לא ידעינן ליה לראובן לכן אין בידי לחייבו אלא שיפייס במחילה לפי כבודו ע"כ תשובת מהר"מ מ"ץ מ"ו:

בת"ה סימן רע"ו כתב דאם נדה לאדם אחד על שעבר עבירה וגזר השר עונש על מי שיחזיק הנידוי חייבים לכנוס בספק עונש כדי להחזיק דתנו אבל אם נדוהו בדברים שבינו לחבירו כגון שהביאו לערכאות של עכו"ם אין אנו חייבים בסכנת העונש:

יב

(דתנו ר"ל גמרא דמתנו ר"ל משניות כן משמע מדברי הרמב"ם שכתב רבינו בסמוך וע"ל ר"ס שס"א פירש רבינו דתני שלמד מעצמו דמתני ששימש ת"ח ור"ל שלמד מהם סברא דהיינו תלמוד ובש"ע שם פי' דתני ר"ל שקרא ושנה ועדיין לא שנה לתלמידים דמתני ר"ל שלומד לאחרים עכ"ה).

יג

והוציא ממנו ממון בעדותו פי' על פיו לבדו כו' וצ"ע דהכא פסק הש"ע כמ"ש רבינו דמנדין אותו עד שישלם ובח"מ ר"ס כ"ח פסק בש"ע דמנדין אותו אבל אינו חייב לשלם אם לא שידוע ששקר העיד ואין לומר דכאן מיירי דידוע ששקר העיד דאז דינו שישלם משא"כ בדין ישראל שלא בא לידי הוצאת ממון בעד אחד דאכתי קשה למה מנה כאן בהכ"ד דברים דמנדין עליהן לזה ששקר העיד ולא מנה לזה שאמת העיד שג"כ מנדין אותו אלא שאין מוציאין מידו ומדון הוצאת ממון לא איירי הכא ועיין בסמ"ע בח"מ סימן כ"ח דכתבתי ישוב לזה:

יד

טבח שלא הראה סכינו לחכם כתב מהרי"ק (שורש ק"ע כ"כ וכ"כ הג"מ סוף קידושין דף תרס"ה ובשורש כ"ד כתב דהיינו דוקא כשטוען ברי דאל"כ אין מנדין עד שיודע הדבר בעדים כשרים ובראיה ברורה עכ"ה) דא"צ לענין נידוי עדות וראיה גמורה וברורה אלא אומד הדעת באמת הדברים ואפי' אשה וקטן נאמנים אם הדעת נותן שאמת הדבר:

טו

המנדה למי שאינו חייב נידוי בהג"ה מיימוני דוקא שידע שאינו חייב נידוי כי האי דר"ל דמועד קטן אבל מורה שנידה משום שהוא סבור שהוא ראוי לנדותו אע"פ שטעה אין לנדות המורה וכן השבתי לגדולי אושטרייך ושלום אליעזר חיים העלוב בר אליעזר מ"ו. והראב"ד ז"ל מנה עוד שלשה חכם שהורה להתיר לינשא לכתחילה במים שאין להם סוף. וכן מי שעבר על נדרו ב"ד שנזקקין להתירו מנדין אותו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר. וכן העושה מלאכה בעוד שהמת בעיר קודם שנקבר וליכא חבירתא במתא. והא דאמרינן שהמנדה מי שאינו חייב נידוי הוא בנידוי י"א כשהוא ת"ח אותו שאינו חייב נידוי אבל אם הוא ע"ה והמנדה ת"ח אע"פ שנידהו או אפי' שביזה אותו אינו חייב נידוי הת"ח ומההיא דר"ל ליכא להביא ראיה שמא נידהו ת"ח גדול ממנו תדע שהרי הצריכוהו ללכת לפני נשיא ואם לא היו מסופקים באדם גדול למה ילך לפני נשיא יתיר אותו הפחות שבהם עד כאן לשונו ר"ן דף ש"פ מ"ו:

המנדה לצורך עצמו אפי' תלמיד חכם אין נידויו נידוי אבל אם ראובן חייב לשמעון ממון וסרב לפרוע והלך שמעון ונדהו לא מיבעיא אם שמעון זה ת"ח שנידויו נידוי אלא אפי' של אדם שאינו ת"ח בכה"ג נידויו נידוי (וכן כתב הג"א פרק אלו מגלחין) בתשובת מהר"מ מ"ץ מ"ו:

מצאתי כתוב בהג"ה בשיווי רבי' חיים פלטיאל ע"ז דכתב רבינו צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה ז"ל לא כל הרוצה לעשות עצמו צורבא מרבנן עושה דצורבא מרבנן משמע גדול דצרבת מתרגמינן רושם א"כ שמא צ"ל כ"כ גדול דאמרינן בתלמיד ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום כו' או שמא צריך שתהא תורתו אומנתו תדע דהא לקמן שגדולים נותנין מס ותלמודא אמר מנדין ע"ז כו' ע"ש שהאריך:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.