מראי מקומות/יורה דעה/רמו

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

מראי מקומות TriangleArrow-Left.png יורה דעה TriangleArrow-Left.png רמו

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרכי משה
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
פתחי תשובה
ש"ך
באר הגולה
ביאור הגר"א
ט"ז
יד אברהם


חיי אדם


מראי מקומות


לדף זה באתר "על התורה"


עוסק במצוה פטור במצוה גבי ת"ת

עי' במה שכתבתי גבי זה באו"ח סי' תרפז.

גדר חיוב והגית בו יומם ולילה

הטוש"ע בסעיף א, העתיקו את דברי הרמב"ם שכתב דחייב כל אדם לקבוע לו זמן ללמוד ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה, והדרכ"מ הביא מהגהות מיימוני ומסמ"ג, שבשעת הדחק סומכין אהא דאמרי' דאפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קרי' ביה לא ימוש וגו' והגית בו וגו', וכן פסק הרמ"א, ובאמת יש לתמוה על הרמב"ם מנא ליה הא, דהא במנחות צט:, איכא פלוגתא דאמוראי אי לא ימוש הוא ברכה בעלמא ולא ציווי, או דהוא ציווי ואפי' לא קרא אלא ק"ש קיימו, והשתא הרמב"ם פסק דלא כמאן, דהא אפי' למאן דס"ל דהוא ציווי מ"מ סגי בק"ש, והשאילתות בשאילתא קמג, ובה"ג בהל' ברכות בעמוד לח, והיראים בסוף סי' רכה, פסקו את דברי רבי יוחנן דאמר דסגי בק"ש, ודברי הרמב"ם, והטוש"ע שנמשכו אחריו צריכים עיון.

גדר מצוות ת"ת לפי דעת הרמב"ם והטוש"ע

כתבו הטוש"ע בסעיף א, שחייב כל אדם לקבוע לו זמן לת"ת עת ביום ועת בלילה, ע"כ, ועת זו היא אפי' כל שהוא, והיינו מי שאינו יכול ללמוד יותר, אבל מי שיכול ללמוד חייב ללמוד ואם אינו לומד עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה, כמו שכתב השו"ע בסעיף כה, ומ"מ אפי' מי שאינו יכול ללמוד שאינו מחוייב ללמוד מ"מ ראוי לו להתגבר על טרדותיו ולהתאמץ ללמוד, וגם מי שיכול ללמוד, ראוי לו ללמוד עד כלות הכוחות, וכמו שהביא הטור מהרמב"ם שהרוצה לקיים מצוה זו כראוי לא יסיח דעתו לדברים אחרים, אמנם אין הכוונה שילמד בעל כרחו בכח ויצטער, כי א"כ סופו יהיה שיפרוק עול תורה מעליו, אלא יחשב בנפשו וילמד כפי כוחו, ויחשב כמו שמחשבים האנשים בעניני מסחר, שאם יודע בעצמו שאם ינוח קצת יוכל אח"כ ללמוד ביותר צלילות הדעת או ביותר כח, ילך וינוח, וישער בנפשו כל מיני תחבולות כיצד ללמוד ולדעת יותר תורה, דבכלל מצוות לימוד התורה יש גם מצווה לדעת את התורה, כדאמרי' בקידושין ל., ושננתם שיהו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם אלא אמור לו מיד, ולכך אין רשאי אדם ללמוד כל חייו ענין אחד ולהניח את שאר חלקי התורה, ולכן גם מוטב לאדם שישן או ינוח או יאכל, וילמד אח"כ חצי שעה ויסיים בה ב' דפים, מאשר שילמד שעה או שתים בעל כרחו ויסיים רק דף אחד, וכשם שהאנשים בעניני מסחר מחשבים הרבה באיזה עסק ירויחו יותר, כך בענין לימוד התורה יש לאדם לחשב עניניו כיצד יצליח לסיים הרבה מחלקי התורה, ועל מצוות ידיעת התורה אמרו באבות ב,טז, לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להבטל ממנה, ומיהו אין בכלל חיוב מצוה זו לדעת את כל התורה עד סופה שהיא ארוכה מארץ מדה, אלא לדעת בכל מצוה ומצוה את עיקרי הדברים, כדמוכח במנחות צט:, שאמר בן דמא לר' ישמעאל אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמה יונית, ואם בכלל מצוות ידיעת התורה כל התורה ממש, א"כ כיצד גמר את כל התורה אלא ודאי כמו שכתבתי, ומ"מ אף מי שגמר את התורה וקיים את מצוות ידיעת התורה, מ"מ אם יכול ללמוד ולא לומד הוא בכלל כי דבר ה' בזה, ועדיין מוטל עליו הפסוק של והגית בו יומם ולילה, שראוי לכל אדם לקיימו כפשטותו, ולפי כל זה יש לדון אי שרי לאדם ללמוד חכמת הקבלה קודם שסיים את חובתו בידיעת התורה, דהרי הוא מחוייב לקיים מצות ידיעת התורה שהיא מחוייבת בפשט התורה ואינה מחוייבת בחכמת הקבלה והסוד כדהוכחתי מבן דמא, ויש לנו ללמוד מהאר"י והגר"א שלא למדו קבלה עד שסיימו את תורת הפשט כפי הגדר שכתבתי לעיל.

באיזה אופן מותר ללמד בשכר

הטור והב"י בסעיף ה, הביאו בזה כמה אופנים, ויש להעיר דסמ"ק בסוף מצוה קו, כתב לחלק דהיכא דהלומד מבין בפעם אחת אסור ליטול ממון והיכא שאינו מבין בפעם אחת מותר ליטול ממון על הטורח.

ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון או למי שאינו מברך ברכות התורה

הטוש"ע בסעיף ז, הביאו מהרמב"ם שהביא מהש"ס דאין ללמד תלמיד שאינו הגון והוי כזורק אבן למרקוליס, ויש להעיר דנראה דהיינו דוקא ללמדו בקבע כיון דנראה דהרב מסכים עם מעשיו ונראה כאילו התורה כשאר חכמות שאפשר ללמדה ולא לקיימה והוי ביזיון, אבל הפוגש רשע ומדבר עמו ומכניס בתוך הדברים דברי תורה נראה דהכי עדיף טפי כדאמרי' במדרש שאומר הקב"ה הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה מחזירם למוטב, ע"כ, ואפי' בגוונא שידוע שלא בירך ברכת התורה נראה דשרי מהאי טעמא, ומצד ברכות התורה נראה דשרי אף מטעם אחר דאיסור ביטול תורה חמיר טפי מהאיסור ללמוד תורה בלא ברכותיה ונמצא דאינו מכשילו אלא אדרבה מצילו מאיסורא רבה לאיסורא זוטא.

אהבת תורה

בנפש כל אדם טבועה מדת ההתמסרות, ובידו תלוי לאיזה מקום ינתב אותה, דהא חזי' דכל אדם שמתעסק בעיקר כל יום ויום בחנות או במוסד מסויים או בעשיית דבר מה, אע"פ שאין אותו עסק שלו ואין לו רווח ממון בזה אלא כפי משכורתו, אפ"ה מכיון שנתמסר אל הדבר הזה, ממילא מרגיש כאילו הוא חלק ממנו, ומגן על זה הדבר מכל פגע וכל הרוצה לפגוע בזה הדבר, הוא שונאו ומתגרה בו, והוא תמיד ישבח זה הדבר, וזו היא מדת ההתמסרות, ואת מדה זו אנו מצווים לנתב כלפי התורה, דבעת שימסור עצמו על לימוד התורה, ממילא יהיה לו רצון ללמוד עוד ועוד, ויאהב כל אדם שישבח את התורה או שעוסק בתורה, ועל כן אין לראות דבר זה כנמנע מלהשיגו, כי כל אדם עושה כן, אלא שעושה כן בדברים אחרים.

ברוב עם כנגד ביטול ביהמ"ד

פלוגתא דב"ש וב"ה והלכה כב"ה דברוב עם עדיף, ברכות נג..

לימוד תורה בהלכות שאינם נוהגות בזה"ז

אין להוכיח שאין לעסוק בענינים שאינם למעשה כגון טומאה וטהרה והל' המקדש, מהא דאמרי' אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, כיון דאין הכוונה דוקא הלכה למעשה דהא הרמב"ם קרא להלכות בית הבחירה וכדו' הלכות, אלא זה בא לאפוקי אגדה, ואף בכל מקום דפרכי' הלכתא למשיחא הכוונה למה צריך לקבוע בזה הלכה ולא שלא שייך בזה הלכה, ולכאו' יש להוכיח שצריך לעסוק אף באינו למעשה, דהא התנאים אמרו לרבי עקיבא כלך לך אצל נגעים ואהלות, ולא אמרו לו כלך אצל דיני ממונות שהם הלכה למעשה, ומצינו לכל התנאים והאמוראים שעסקו הרבה בסדר קדשים אע"ג דאינו למעשה, אע"ג דודאי אילו היו עוסקים בהלכה למעשה באותו הזמן היו יודעים יותר הלכה למעשה, ומכל זה יש להוכיח לכאו' שחובה על כל אדם להיות בקי גם בדברים אלו, אולם אפשר דדווקא הם התעסקו בכך כיון דאילו לא היו מתעסקים בזה היתה משתכחת התורה בזה, משא"כ בזמנינו שאין תורתנו אלא מן הספרים, א"כ לא תשתכח, וא"כ הדרי' לסברא הפשוטה דהלכה למעשה עדיפא, וצ"ע.

ביאור בהא דאמרינן אלו ואלו דברי אלוקים חיים

בדברי התוס' שאנץ בעדיות א,ה, מבואר דס"ל דהתורה ניתנה למשה פנים לטהר ופנים לטמא ולא בצורה מוחלטת לשלול את הצד השני ואלו ואלו דברי אלהים חיים, ולפי"ז אפשר שאין בתורה דבר מוחלט, והדבר נקבע ע"פ מה שסוברים גדולי התורה שבאותו מקום, ולפי"ז רב של מקום מסויים שסובר דבר מסויים שצריך לנהוג כמותו, אפשר דהיינו מחמת שהוא קובע ממש שזה יהיה דין תורה באותו מקום, ולפי"ז נמי הא דאמרי' ביבמות יד., במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים בשבת לעשות ברזל למילה, וכן כל כה"ג, אפשר דאף אי אין הלכה כר"א מ"מ הם לא עברו עבירה כיון שכיון שסבר כך ר"א, כל עוד אין זה טועה בדבר משנה, חשיב שזה ההלכה ממש באותו מקום, ומ"מ גדר זה אינו נראה וקשה לשומעו.

אם מותר לת"ח לקבל שכר מהציבור

הרמב"ם באבות ד,ה האריך להוכיח שאסור לת"ח ללמוד ולקבל שכר מהציבור, שזה נקרא נהנה מכתרה של תורה, והאריך היעב"ץ שם להשיגו, וכן הב"ח באות טו, ועוד ראיה אפשר להקשות על הרמב"ם, מהא דאמרי' בשבת קיד., איזהו ת"ח שבני עירו מצווים לטרוח לו בריפתא זה שמניח חפציו ועוסק בצרכי שמים, ומה שכתב רש"י לטרוח לו במה שאינו יכול בעצמו, היינו שאינו יכול מפני שעסוק בתורה דאי אינו יכול כלל, אפי' לשאר אדם נמי, וכעין הגמ' הנ"ל מצינו עוד ביומא עב: גבי ועשו ארון עצי שטים, ועוד יש להשיב מדברי הר"ן בתענית כא ד"ה ועל כולם, שכתב דמר בריה דרבינא וריש לקיש היו צמין ולא חששו שלא יוכלו לעבוד לפרנסתם, כיון שלא היו צריכין למעשה ידיהם, ע"כ, דהיינו שהיו מפרנסין אותם, וליכא למימר דהיינו מפני שהיו עשירים, דהא ריש לקיש לא היה עשיר כלל כדאיתא בגיטין מז., שהניח אחרי מותו רק קבא דמוריקא, ועוד יש להוסיף להביא ראיה משילהי קידושין דרבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, ואם אסור להתפרנס מהתורה א"כ ממה יתפרנס בנו, אלא ודאי שרי להתפרנס על זה שעוסק בתורה. אע"פ שהסכים רבינו יונה לפי' הרמב"ם גבי ואל תעשם עטרה, באבות ד,ה, שאסור ללמוד ולקבל ע"ז שכר, מ"מ משמע מדבריו שמותר להתפרנס מאחר ע"מ ללמוד, ושמא כוונתו ע"י יששכר וזבולון.

דיבור בלשון הקודש

כתב הרמב"ם באבות ב,א, דמצוה לדבר בלה"ק וללמדו, ובה"ג בהל' ציצית בעמוד רעו, הביא דתינוק שיודע לדבר אביו צריך ללמדו תורה ולשון הקודש ואם לאו ראוי לתינוק שלא בא לעולם, ע"כ, ומקור דברי בה"ג מהתוספתא בחגיגה א,ג, דאיתא התם כדברי בה"ג ממש, ונראה דזה המקור גם לדברי הרמב"ם.

קביעת מקום ללימוד

בברכות ז:, איתא כל הקובע מקום לתפילתו אויביו נופלים תחתיו, וכ"ה גירסת הרא"ש בפ"א סימן ז, אבל גירסת הרי"ף בברכות ט, כל הקובע מקום לתורתו, וכ"ה גירסת השאילתות בשאילתא יט, וכ"כ האשכול בהל' ברכת הודאה ד"ה ומיבעי (לג.), ובגיליון הרי"ף כתבו דכגירסת הרי"ף גרסי הרבה ראשונים, וכ"ה בכמה כת"י של הגמרא, ע"כ, והכי נמי מסתברא דגרסי' לתורתו ולא לתפילתו דהא בברכות ו:, איירי בקובע מקום לתפילתו, והו"ל לש"ס לאיתויי התם, ואי גרסי' לתורתו א"ש.

גדול שמוש ת"ח יותר מלמוד תורה

הכי אמרי' בברכות ז:, אמנם אין הכוונה שהעזרה שעוזרים לת"ח חשוב יותר מלימוד תורה, אלא הכוונה דאדם המשמש ועוזר לת"ח בכל עת ממילא רואה כיצד הת"ח נוהג וכך הוא לומד כיצד דנים וכן מה ההלכה בכל דבר, ואינו דומה שמיעה לראיה דמה שאדם רואה בעיניו הוא זוכרו למשך זמן רב, ועל כן הלימוד מהרב שנעשה ע"י ראיה כיצד הרב נוהג נקרא שימוש חכמים, והיינו דאמרי' בב"ב קעה:, דהרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את בן ננס, והיינו דאמרי' באבות ו,ה, שהתורה נקנית בשמוש חכמים, וכוונת המימרא בברכות הנ"ל היא שאע"פ שבשימוש חכמים בדרך כלל נזקק המשמש את הרב להתבטל מלימודו לצורך העזרה לרב ואינו לימוד ברצף, אפ"ה גדול שימוש הת"ח יותר מלימוד התורה כיון דעל ידי השימוש ידע יותר תורה.

אדם שצריך רב ללמוד ממנו ויש רב שנמצא רחוק

בשאילתות בשאילתא יט, כתב דהא דאמרי' בעירובין נה., לא בשמים היא שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה, היינו שאם יש לו רב במדינת הים חייב ללכת אליו ללמוד תורה.

אדם שיש לו אב ואם שצריך לכבדם אם יכבדם או עדיף שיעזבם וילך ללמוד תורה

בשאילתות בשאילתא יט ד"ה ברם, כתב דילך ללמוד תורה דלימוד תורה עדיף מכיבוד אב ואם, ע"כ, ומיהו מסתברא דה"מ בגוונא שיש להם יכולת לדאוג לעצמם.

העוסק במעשה מרכבה אינו פוסק ליהא שמיה רבא

כן מוכח בברכות כא:.

מנהגי סיום מסכת

נוהגים לומר הדרן עלך וכו' ג' פעמים, וכן עשרה בני רב פפא ויהי רצון וכו' שתהא תורתך וכו', ודבר זה כבר הביאו האשכול בהל' ס"ת ד"ה ונשאל (ס:), בשם רב האי, ושם הגירסא תורתך עמנו בעולם הזה, ולא תורתך אומנותינו בעולם הזה, ושם מבואר דהיו רגילים לומר כל זה כשמסיימים פרק ולאו דוקא כשמסיימים מסכת, וכתב שם רב האי שמזכירים את שמות בני רב פפא כיון שיש קבלה שהזכרת שמותם מועיל לזיכרון, וכתב רב האי דאלו עשרה בנים לא היו בני רב פפא אחד אלא בני כמה אמוראים שנקראו רב פפא.

פסוקי קללות שמדברים בלשון נוכח האם יש לשנותם כשקורא

האשכול הל' קריאת התורה ד"ה המכנה (סה:), הביא מרב האי דכשיושבים בדבר שיחה או בדבר משנה ותלמוד צריך לכנות כדי שלא ישמע דקאי על האדם שמדבר עמו, והביא ראיה לזה משבועות לו., אבל כשקורא ללמוד בתורה אפי' שלא בציבור אין לשנות מלשון הפסוק ואפי' התלמיד כנגד רבו.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף