מראי מקומות/יומא/פה/א

מראי מקומות יומא פה א

מצאוהו חי מפקחין וכו' דאפילו לחיי שעה וכו'

ביאר כאן המאירי וז"ל: ואעפ"י שנתברר שא"א לו לחיות אפילו שעה אחת, שבאותה שעה ישוב בלבו ויתודה עכ"ל. ודבריו הם חידוש עצום, ולכאורה לפי דבריו יצא, במי שידעינן שאחר שיתרפא לא יקיים מצות השי"ת או שהוא קטן אז שאין לו עדיין על מה להתודות ולעשות לא נחלל שבת בעבורו וכ"ש עבור מחלל שבת בפרהסיא או מומר להכעיס.

אכן רבינו החפץ חיים בביאור הלכה (סימן שכט ס"ד) הביא את דברי המאירי וכתב ע"ז שכל זה הוא רק לטעמא בעלמא, אבל לדינא אין תלוי כלל במצות, רק העיקר דדחינן כל המצות בשביל חיים של ישראל וכדיליף שמואל מקרא מוחי בהם וכו' עיין שם.

עוד נציין לחידושו של האור החיים הק' עה"פ (שמות לא טז) ושמרו בנ"י את השבת וגו' כתב וזלה"ק: "ידוע הדין שלצורך פיקוח נפשו של אדם מישראל מחללים את השבת, ועל כן אומרת התורה (שם): 'ושמרו בני ישראל', דהיינו אימתי אמרתי לך לשמור? דווקא 'לעשות', דהיינו באדם שישנו בגדר עמוד לעשות, אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשומרו, הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים - לא יחלל את השבת" עכל"ק.

העולה מדבריו, כי אין מחללים את השבת על חיי שעה, ואפילו אם הוא יחיה מספר ימים, אך "לא יגיע לשבת לשומרו" - אין מחללין עליו את השבת. וזה קשה מדברי הגמ' כאן דמבואר להדיא דגם לחיי שעה מחללין.

וכתב במנחת חנוך (מצוה לב) די"ל דהאור בחיים הק' אמר את דבריו רק לפי השיטה הסוברת כאן כי היסוד ש"פיקוח נפש דוחה שבת" נלמד מן הכתוב "ושמרו בני ישראל", ובאמת לשיטה זו אין מחללים את השבת על חיי שעה. ברם, למסקנה, דקיימא לן כשמואל שלומד מן הכתוב "וחי בהם" - "ולא שימות בהם", הרי שמחללים את השבת אפילו על חיי שעה עכ"ד.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף