מראי מקומות/יומא/מו/ב

מראי מקומות יומא מו ב

דאחתיה אארעא וכבייה

משמע שכל הנדון על הכיבוי שאחרי ההורדה, אך על ההורדה עצמה אינו חייב משום מכבה וקשה מאי שנא מהמסתפק ממנו שמן שהוא חייב. עיין מנחת חינוך (מצוה קלג) בשם מוצל מאש (סימן נא); מעשה רקח (תמידין ומוספין פ"ב ה"ו); שרשי הים (שורש כיבוי בי"ט); לב מרפא (השמטה מסוף ענין גורם כיבוי בשבת); שמן הטוב (ביצה כב.); אברהם יגל (סימן כב); לב רחב (בוכריס, ביצה שם).

ועיין בסוגיא שם (ביצה דף כ"ב עמוד א') שנחלקו הראשונים בטעם החיוב, האם המסתפק מן השמן חייב מפני שגורם לנר להיכבות מוקדם יותר, או מפני שברגע ההסתפקות הלהבה מתקטנת מעט. ולכאורה בין לשיטה זו ובין לשיטה זו, לא שייך ענין זה כאן.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף