אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/מו

יום חמישי טז סיון - מסכת יומא דף מו

"לא תכבה" באש מחתות עדת קרח

כיבוי אש המזבח ודין אש מחתה ומנורה

הסוגיא החותמת את פרק טרף בקלפי, פרק רביעי ממסכת יומא (מו:) עוסקת באיסור "לא תכבה". בפסוק נאמר (ויקרא ו ה) "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה" ועוד נאמר (שם פסוק ו) "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". למרות שהפסוק אינו מדבר בלשון ציווי "לא תכַבה" אלא "לא תִכְבה", למדו מכך חכמים איסור לכבות את אש המזבח. בנוגע לזה מביאה הגמרא מחלוקת בין אביי ורבא לגבי מכבה אש מחתה ומנורה, כלומר כהן שמכבה את הגחלים והאש שנלקחו מעל גבי המזבח החיצון לצורך הכנסתם להיכל להקטרת הקטורת והדלקת המנורה, אם עובר בכך על איסור לא תכבה. שתי לשונות מובאות בגמרא בענין זה:

ללישנא קמא - אם עושה זאת בעודו על ראש המזבח לכולי עלמא חייב על כיבוי האש, ואם הורידה לארץ בכך נחלקו אביי ורבא ולדעת אביי חייב ולדעת רבא פטור כיון שבכך שנטל את הגחלת לצורך הקטרת הקטורת או הדלקת המנורה "ניתקה למצוותה" ואינה עוד "אש המזבח" ואינו חייב עליה.

ללישנא בתרא - אם עושה זאת אחרי שהורידה מהמזבח לארץ לכולי עלמא פטור על כיבויה, ומחלוקת אביי ורבא היא בעודו על גבי המזבח: לדעת אביי - חייב כיוון שעדיין "אש המזבח" היא, ואילו לדעת רבא - פטור, כיון שעצם לקיחת הגחלת והאש לצורך אחר יש בה כדי לנתקה למצוותה ואין עליה עוד שם של "אש המזבח".

זריית אש מחתות עדת קרח

האחרונים הקשו לפי זה על מקרא מפורש בפרשת קרח לגבי בדיקתו של משה לעדת קרח, שם נאמר (במדבר טז טז-יח, לה): "ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה', אתה והם ואהרן מחר. וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטורת והקרבתם לפני ה' איש מחתתו, חמשים ומאתים מחתות, ואתה ואהרן איש מחתתו. ויקחו איש מחתתו ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטורת ויעמדו פתח אהל מועד ומשה ואהרן". ובהמשך הפרשה (שם פסוק לה - יז ג) "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת. וידבר ה' אל משה לאמר. אמור אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתות מבין השריפה ואת האש זרה הלאה כי קדשו. את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם ריקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו..."

דברי הפסוק "ואת האש זרה הלאה", מעירים האחרונים, סותרים לכאורה לסוגיית הגמרא שלפנינו. הלא אש זאת אותה לקחו עדת קרח להקטרת הקטורת אש המזבח היא ונאמר עליה איסור "לא תכבה" וכיצד הותר לאלעזר בן אהרן לזרות את האש הלאה, דהיינו להפסידה ולכבותה. קושיה זו מקשים המלבי"ם, המשך חכמה והגרי"ז (אות קלב).

יישוב המשך חכמה, המלבי"ם והגרי"ז

התנבאו כולם בסגנון אחד בשינויים קלים, ונזכיר כאן את יישובם בסגנונו של רבי מאיר שמחה בעל משך חכמה. לא זו בלבד שאין זו קושיה אלא אכן את קושיה זו בא הפסוק ליישב בהטעימו את הציווי "ואת האש זרה הלאה" "כי קדשו". לשון הפסוק משמע שכיון שקדשו לכן את האש זרה הלאה, ודבר זה צריך ביאור [יעויין ברש"י, וביאר הגור אריה כוונתו שכיון שהמחתות התקדשו וצריך לעשות מהם ציפוי למזבח על כרחנו צריכים אנו לזרות את האש מעל גבי המחתות]. על כך מבאר המשך חכמה שכוונת הפסוק לומר שלמרות שהיתה זו אש המזבח עד עתה ואש המזבח אסורה בכיבוי אך כיון שהמחתות התקדשו והתחנכו בהקטרת הקטורת והרי הם כלי שרת, אם כן בחתיית הגחלים מעל גבי המזבח לצורת הקטרת הקטורת יש בכך משום "ניתוק למצוותה" שהתבאר בסוגייתנו שבכך בטל והלך איסור "לא תכבה". וזה כוונת הפסוק "ואת האש זרה הלאה" ואין לך לחשוש לאיסור 'לא תכבה' "כי קדשו" - כיון שהמחתות התקדשו ואף הגחלים אינם עוד "אש המזבח" אלא "אש הקטורת".

ניתן להבחין שהמשך חכמה אינו מסתפק בכך שעדת קרח נטלו את האש לצורך הקטרת הקטורת אלא הוא מוסיף פרט זה שהמחתות התקדשו, וצריך להבין למה הוצרך לזה, ואין לומר שהוצרך לכך כדי להוכיח שלהקטרתם יש משמעות כיון שהם זרים, שהרי נצטוו על כך בציווי השם, וכפי שהמשך חכמה עצמו כותב להדיא "בכל זאת כאן כיון שעל פי צווי משה מהשי"ת עשו... הרי מקרי אינתיק למצוותה". וכך גם ניסח יישוב זה מרן הגרי"ז ולא הוזקק להוסיף שהמחתות נעשו כלי שרת.

עדת קרח הקטירו הקטורת בתוך מחתה על גבי מזבח החיצון

בחשבון נפלא ביאר זאת בביאור יד לחכמה על המש"ח, וזאת על פי דברי התוספות ישנים (לקמן מז.) שם מבואר שהקטרתם של עדת קורח נעשתה במחתה על גבי המזבח החיצון. דהיינו גם מבחינת מיקום ההקטרה - הם הקטירוה על גבי המזבח החיצון ולא על גבי המזבח הפנימי כדין קטורת בעלמא. וגם מבחינת אופן ההקטרה - הם לא שפכו את הגחלים על גבי המזבח אלא בעודם במחתה הקטירו מעליהם את הקטורת. לכך יש להוסיף את דעת הריטב"א (יומא מו:) שכל דין הסוגיא המתיר משום "אינתיק למצוותיה" כיבוי אש המחתה, היינו רק ביום כיפור שנוטל גחלים לצורך ההקטרה לפני ולפנים אך ביום חול או אף ביום כיפור כשנוטל גחלים לצורך ההקטרה על גבי מזבח החיצון כאן נשאר האיסור על מכונו. בביאור הדברים כתב בספר הערות להגרי"ש אלישיב שכיון שמתנתק את הגחלים מאש מזבח החיצון לאש מזבח הפנימי אין זה ניתוק, כיון שעד עתה "אש של מזבח" מיקרו ומעתה "אש של מזבח" מיקרו.

לפי זה לכאורה נפל יישוב האחרונים לבירא עמיקתא כי כיון שעדת קרח הקטירו את הקטורת על גבי המזבח החיצון אם כן במה נגדיר את הגחלים שנטלו כ"אינתיק למצוותיה" הלא כל שכן הוא מלקיחת גחלים לצורך הקטרת קטורת על גבי מזבח הפנימי. לפי זה מבאר היד לחכמה שלכך הוצרך המשך חכמה להוסיף שהמחתות התקדשו, והיינו שכבר התבאר בתוספות ישנים שבשונה מהקטרה דעלמא הנעשית על גוף המזבח הפנימי, הקטרתם של עדת קרח נעשתה על גבי המחתה - ואם כן יש כאן שינוי מקום ושינוי בשם האש, כי עד עתה היתה זו "אש של מזבח" ואילו עתה היא "אש של קטורת" בהיותה על גבי מחתה מקודשת בקדושת כלי שרת, אף שהמחתה עצמה מונחת על גבי המזבח.

מהיכן לקחו עדת קרח את האש להקטרת הקטורת

ועיקר הנחת הקושיא היא בהתבסס על כך שאכן אשם של עדת קרח הגיעה ממזבח החיצון, וכפי שהזכרנו כך אכן דעת התוספות ישנים, וכך גם הוכיח הצפנת פענח (במדבר טז ז) מדברי התוספות לעיל (מה: ד"ה נאמרה) שכתבו על מה שלמדה שם הגמרא את דין לקיחת הגחלים לקטורת של יום הכיפורים ולמנורה מלקיחת הגחלים לקטורת: ודין הוא, נאמרה אש בקטורת ונאמרה אש במחתה ומנורה, מה להלן על מזבח החיצון אף כאן על מזבח החיצון. וכתבו התוספות שהמקום בו מצינו שנאמרה אש בקטורת שממנה נלמד שלוקחים את הגחלים מהמזבח החיצון היינו מדכתיב גבי קרח "אתה ואהרן איש מחתתו ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת", הרי להדיא שהתוספות סוברים אף הם שהגחלים שנטלו עדת קרח היו ממזבח החיצון.

אמנם יש לדעת שלא כן דעת הש"ך, שכתב בביאורו על התורה שעדת קרח נטלו את האש עליה הקטירו קטורת משל הדיוט. וכמובן שלדעתו לא קשה כלל קושיית האחרונים, כי אכן אין באש זו איסור "לא תכבה" כיון שאיננה אש של מזבח.

דעת המנחת חינוך ודעימיה שאינתיק למצוותיה מהני רק למלקות

מיישובם של האחרונים עולה שבאופן של "אינתיק למצוותיה" אין כלל איסור בכיבוי האש, שהרי לכן יכול היה אלעזר לכתחילה לזרות את האש הלאה מעל גבי המחתות. בדבר זה הסתפק המנחת חינוך (מצוה קלג) והוא נוטה לומר שסברא זו מועילה רק לפוטרו מחיוב מלקות אך איסור עדיין יש. כך גם כתב בערוך השולחן העתיד (סימן קג סי"ג) ובביאור רי"פ פערלא על ספהמ"צ לרס"ג (ל"ת קפח). וכן הרדב"ז (תמידין ומוספין פ"ג ה"ה) כתב שלא מסתבר שיהיה מותר לכתחילה לכבות אש שניתקה למצוותה. אלא שהוא לא ביאר האם כוונתו שמדאורייתא איסורא איכא ורק מלקות ליכא, או שכוונתו לאיסור מדרבנן.

כמובן שלדעת המנ"ח, הערוך השולחן ורי"פ פערלא ואולי אף לדעת הרדב"ז, אי אפשר לפרש את הפסוק כדרכם של המשך חכמה, המלבי"ם והגרי"ז. ואם כן חזרה הקושיה למקומה כיצד הותר לאלעזר לזרות את האש הלאה ולכבותה בכך.

ביאור רבי יעקב מוינא ש'את האש זרה הלאה' ואל תכבה

בספר פשטים וביאורים על התורה לרבי יעקב מוינא, ביאר את הפסוק להפך מפירושם של האחרונים הנזכרים. לדבריו אמרה תורה "ואת האש זרה הלאה כי קדשו" דהיינו שהגחלים הם שקדשו ולא המחתות. וכיון שהגחלים קדשו ממילא אסורים הם בכיבוי ולכן "זרה הלאה" ולא תכבה אותם.

רבי יעקב מוינא מוסיף ואומר שכשם שאת אותם הגחלים אסור היה לכבות "כן באש מחתה ומנורה", וצריך להבין דבריו שהרי בסוגייתנו מבואר שללישנא בתרא מותר לכבות אש מחתה ומנורה כיון שהורידה על גבי קרקע, וללישנא קמא לדעת רבא שהלכה כמותו מותר. ולומר שכוונתו לדעת אביי בלישנא קמא זה דוחק גדול.

אין זאת אלא שאף רבי יעקב מוינא סובר כדעת המנחת חינוך ודעימיה, שהתר "אינתיק למצוותיה" אינו היתר גמור אלא רק פטור ממלקות, אך האיסור במקומו עומד ולכך הוצרך לבאר פירוש הפסוק להפך שהגחלים קדשו ולכן אסור היה לכבותם.