מראי מקומות/בבא קמא/מב/ב

מראי מקומות בבא קמא מב ב

בגמ', כשקדם בעליו ושחטו

בסוגיין מפרש הש"ס בכמה אופנים לרע"ק הא דס"ד שתם ישלם קנס העבדים והרי השור בסקילה, וק' דממ"נ כשם שמשכח"ל שישלם קנס כך משכח"ל שישלם כופר ומדוע לא ממעט רע"ק נקי מחצי כופר ועמד בזה הר"מ הובא בשיטה מקובצת וע"ע מהרש"א ופנ"י וכתבנו בזה לעיל מא: בתוד"ה נקי עי"ש.

שם

כ' הרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] מדאמרינן בשקדם ושחטו וכו' למימרא דאע"ג דקי"ל אין גומרין דינו של שור שלא בפניו ה"מ בשור גופי' אבל דבעלים גמרינן עכ"ד, צ"ת מאי ס"ד דניבעי בפני השור והרי החיוב על הבעלים, ולכאו' זה מורה דגביית שור תם מגופו הוא חיובא דשור, אמנם אכתי יש לתמוה דבקדם ושחטו מדוע א"א להביאו לב"ד ועיין.

בגמ', אי הכי לרבי אליעזר נמי כשקדם ושחטו וכו'

בזכ"י סי' ס"ב עמד בד' הירושלמי דמשני שקדם ושחטו ולא מקשי תו דלר"א נמי נימא שקדם ושחטו, ותי' דס"ל להירושלמי דיש חילוק בין כופר לקנס דכופר כפרה או ממונא הוא וחל מיד בשעת נגיחה וע"כ אמרינן דכיון דבר קטלא הוא [וכבסמוך] לא חל חיוב כופר, משא"כ קנס דחל רק בהעמדה בדין כששחטו קודם העמדה בדין חל חיוב קנס, וביאר דפליגי הבבלי וירושלמי בגדר חיוב קנס קודם העמדה בדין דשיטת הירושלמי דלא חל חיוב כלל עד העמדה בדין וע"כ לא מהני מחילה משא"כ לשיטת הבבלי, [ובירושלמי מקשי רע"ק והלא מוקדם הוא לבית הסקילה החמורה ולא קאמר משום דאין ממה להשתלם וצ"ת] ועי"ש עוד שחקר בקדם ושחטו האם הוא דין חדש שחל על שור שחוט דמרבינן בדף לג: מקרא לרבות שחוט או"ד דחיוב הקודם לא פקע ועי"ש מה שביאר עפ"ז בסוגיין.

בגמ', אבל הכא דמעיקרא בר קטלא וכו'

ופירש"י תחילת דינו נפטר מממון, וכן פי' המלחמות והרא"ה לעיל ע"א ולמדו מזה אף בע"פ עצמו וע"פ בעלים דכיון דתחילת דינו ליסקל אין חיוב ממון, ונתבאר לעיל דמבואר מכ"ז דהא דכשהשור בסקילה אין חיוב כופר הוא פטור בעיקר החיוב ולא חסרון היכ"ת בעלמא.

והנה דעת הר"מ פ"י מנ"מ ה"ג דאם ברח השור ואינו נסקל אין הבעלים חייבים כופר דאין כופר עד שיסקל השור וע"ש בכס"מ דפי' דאע"ג דדעת הר"מ דאין השור בסקילה הבעלים משלמים כופר, מ"מ כשהשור בסקילה אין חיוב כופר עד שיסקל השור. והקשה האבן האזל פ"ח הי"ג ד"ה אכן מסוגיין דאע"ג דקדם ושחטו חייב כופר המועד ורק בתם פטור והרי כיון שיש כאן עדות לחיוב סקילה אלא דבפועל א"א לסוקלו יפטר מן הסקילה, ובחי' רמ"ש פי' דאדרבה מקורו של הר"מ מסוגיין דהר"מ פי' דמה שאמרו בר קטלא היינו כיון דדינו לחיוב סקילה ממילא אינו חייב כופר עד שיסקל השור, וכ"כ בגליוני בית המדרש ולמדנו מזה דדינא דהר"מ הוא אף בל' של עבד דג"כ אין חיוב ל' של עבד עד שיסקל השור דהא בשמעתין הוא בל' של עבד וזה מתבאר היטב כמש"כ לעיל בשיטת הר"מ דאין חילוק בין כופר העבדים לכופר ב"ח.

ולדברי הגרמ"ש בשחטו לאחר שנגמ"ד ג"כ יפטר מן הכופר כיון דהשור לא נסקל, אם לא דנימא כמש"כ לעיל מא: דהשחיטה חשיבא כסקילה.

עיין בחת"ס או"ח ק"פ מש"כ לבאר מדוע בקדם ושחטו אין גומרין דינו עכ"פ לאוסרו בהנאה, וכתבנו לעיל מא. בזה.

בגמ' ולר"ע נמי ודאי הכי הוה

וכ' הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] כלומר דלעולם לא איירי תורה בדאי עבר ושחט עכ"ד ונראה מדבריו דהטעם משום דעבר איסור וצ"ת דבגמ' משמע דהוא מטעמא דאמרן, ואולי כוונתו דמדוע לא אמרינן דמעיקרא יחול חיוב כופר שאם ישחטנו יתחייב כופר וע"ז מפרש דכיון דהוא ע"י עבירה דמבטל דין הסקילה לא חל מהשתא חיוב כופר ועדיין צ"ת.

בגמ', תם שחבל באדם וכו'

נתעוררתי דמבואר בסוגיין דחבלת עבד ג"כ משלם נז"ש לרע"ק וי"ל דהוא ג"כ מפרשת חבלת אדם ולא מדין שורו וחמורו ולק' מג: הארכנו בזה עי"ש.

בגמ', הואיל ומחמירני וכו' שבן חורין יפה סלע נותן סלע

מקשים למ"ד דמי מזיק א"כ ביפה סלע ג"כ נותן יותר.

תוד"ה אלא

אטעם דהמית על פי עד אחד

יל"ע לפמש"כ הריטב"א במכות דף ב' בשם תוס' דרע"ק סבר כופרא ממונא וא"כ לדידי' לא שייך שינויא דע"פ ע"א וכמבואר בתוס' לעיל מא: ד"ה מודה.

תוד"ה ועבד

אע"ג דשוה ק' וכו'

הרא"ש [הובא בשיטה מקובצת] תי' דשכיח טפי שעבד אינו יפה יותר משלשים.

בביאו"ד תוס' נתעוררתי עפ"ד הקצות החושן (סימן ת') דשור תם שגובים מגופו כשאין בשור כדי כל ההיזק הוא חסרון בעיקר החיוב, וכל החיוב הוא כפי שיווי השור, וממילא בקנס כיון דהוא קצוב ל' שקלים ע"כ דמשלם מעלי', דאם משלם מגופו פעמים שאין השור שוה ל' שקלים ובכה"ג לא מתקיים שיעור הקצוב ודו"ק.

תוד"ה מה

ברייתא זו מוכחא וכו'

הקשה הר"א מגרמישא [הובא בשיטה מקובצת] דהברייתא מיירי בכוונה ובזה בודאי פטור בתם ועי"ש ובמהרש"א מש"כ בזה. ועי' מהר"ם שיף ובית אהרן.

לא דריש ר"ע נקי מחצי כופר

הרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] כ' דרע"ק יליף מנקי תרתי לפטור מכופר ומל' של עבד וכ"ה ברש"י ערכין יד: ד"ה במועד, דתרוייהו ילפינן וכ"כ הפנ"י בסוגיין בדעת הרמב"ם, וע"ע בר"ש וראב"ד [הובא בשיטה מקובצת].

תוד"ה נקי

ויש מפרשים דאפילו דמים לא משלם

והק' המהרש"א ומהרמ"ש דלעיל מא: פי' תוס' דבלא"ה א"צ קרא למעט מדמים ותי' דהכא דמים בכוונה, ובביאור למהרמ"ש כתב דלפ"ז לפי' הראשון בדמים בכוונה אליבא דאמת משלם מן העלי' ועפנ"י.

בגמ' אם לחייב על האשה כאיש

בגלהש"ס ציין הרע"א לגמ' לעיל טו. ועי"ש תוד"ה והמית.

בגמ' וסבר ר"ע לא ירית לה וכו'

עיין שיטה מקובצת בשם רשב"א והגליון שהקשו דאדרבה משמע הכא דדוקא נזקין לא ירית אבל בעלמא ירית.

בגמ' הואיל ואין משתלם וכו'

ופירש"י דהס"ד דכיון דאמדוהו למיתה לישתלם מחיים וצ"ת דכיון דעדין לא מת ולא הוזק איך שייך לחייב, ושמא כ"ז בחיוב כופר דכפרה, אבל בדמים בודאי א"א לחייבו אלא רק במיתה, ומ"מ כ"ז הוא דמי כולו אבל מה שנפסד בחייו שפיר אפשר לחייבו, [ובמנ"ח מ"ע נא [לא] כ' דמסברא אע"ג דאין משתלם אלא לאח"מ כ"ז חיוב כופר וקנס אבל מחיים יוכל לתבוע דמים, ושוב כתב דכיון דאתחלתא דמיתה אין שייך נזק רק על המיתה] והקצות החושן (סימן ת"ה ס"ק א') הביא יש"ש בפרקין [ולא נודע מקומו] דדמים ג"כ אין משתלם אלא לאח"מ ועיין עמודי אור סי' נ' וצ"ע. ועמש"כ בהמשך מד' רש"י גיטין מג. דקנס משתלם מחיים ותיקשי דעדיין לא הרגו ולפמשנ"ת לעיל דקנס הוא ג"כ כפרה ניחא.

ומדברי הראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] משמע דחיוב דמים הוא ג"כ לאח"מ, ובמש"כ הראב"ד דדמי ניזק הוא כקצב הערכין הארכנו לעיל מ. בזה.

בגמ' אמר קרא והמית

ופירש"י שור אינו בסקילה עד שימות הניזק דכתיב והמית איש והשור יסקל ובפשוטו הטעם דאין השור בסקילה עד שימות וכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר וכ"ה בשיטה מקובצת בשם ר"א מגרמישא ובגיטין מג. קאמר דמה"ט בעשאו טריפה אינו חייב עדיין כופר, והתם נמי אין השור בסקילה כ"ז שלא מת [ועמש"כ סנהדרין עח. בזה].

ובשו"ת רע"א סי' ר"ד הקשה חתנו דא"כ תליא בפלוגתא דלק' בדין אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר וא"כ מאי מקשי' בגיטין מג. מהך דינא דאין השור בסקילה מאחר דפלוגתא היא וכן תמה הרע"א בגיטין מג. והניח בצע"ג, ובתשו' שם תי' דהכי פירושא דאמרינן דהאי והמית קאי על כולי קרא, דשור יסקל ואם כופר, וכיון דכתיב השור יסקל מוכח דוהמית היינו מיתה ממש, ה"נ לענין כופר עי"ש באורך, וכ"כ מהרמ"ש, ובמהרי"ט ח"מ אהע"ז סי' ד' כ' דכופר הוא פדיון נפשו וכ"ז שלא מת אינו חייב מיתה, ויעוי"ש שרצה לומר דכ"ז הוא למ"ד דמי מזיק אך הקשה דהר"מ פסק כמ"ד דמי ניזק, ופסק לסוגיין ותי' דלכו"ע דרשינן פדיון נפשו וכדלעיל מ.

ולענין ל' של עבד פירש"י בגיטין מג. ד"ה ועוד דכיון דלא כתיב והמית ע"כ י"ל דא"צ שימות, וזה מתבאר כד' הרע"א דלאו מדין אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר דזה שייך גם בעבד, ובאב"מ תשו' ח' כתב דלהמבואר בר"מ דל' של עבד הוא כופר העבדים וא"כ כופר אין משתלם אלא לאח"מ.

והעירוני דלכאו' כ"ז שלא מת אין גם בעליו יומת ואין הבעלים טעונים כפרה ולמה יתחייב כופר, ומדוע בעינן קרא למעטו מכופר, [ואפשר דלחיוב מיתה ביד"ש סגי במה שאמדוהו למיתה, ועיין סנהדרין עח. תוד"ה בגוסס וצ"ע] ובאמת הנמוקי יוסף [יט. בסוה"ע] פי' דזהו הילפותא דאין כופר משתלם אלא לאח"מ מדכתיב גם בעליו יומת.

ירושה בכופר

בסוגיין מבואר דיש ירושה בכופר אלא דבעל אינו יורש כיון שאינו יורש הראוי, והק' הזכ"י ח"ב סי' כ"ט דהרי כופרא כפרה הוא ואין בו תביעת ממון ואיך שייך בזה ירושה, ותי' דרע"ק סבר כופרא ממונא, [ועמש"כ לעיל מא: מד' הריטב"א במכות בשיטת רע"ק] וכתבנו לעיל מ. דהגרש"ר הוכיח מזה דאיכא חוב ממון וביאר דהוא מצוה ממונית.

עוד מקשים דכיון דכופר אין משתלם אלא לאח"מ א"כ לא זכה בו המת מעולם ואיך שייך בזה ירושה, וביאר הגרש"ר במכות ב: דכל ממון שהי' בדין שהאב יזכה בו שייך בו ירושה.

ובחת"ס גיטין מג. וחזו"א שם [ועמש"כ שם] מנ"ח מ"ע נ"א [יז] או"ש פ"ט מנ"מ הי"א יצאו לידון בדבר החדש דכופר חיובו מעיקרו ליורשים, ובחת"ס נקט דאף תשלומי דמים הוא ליורשים על שהפסידו איש ממשפחתם והביא כן מד' רש"י מג. ד"ה לא [ועמש"כ לעיל בדין חיוב הדמים אי חל מחיים] אמנם המנ"ח ואו"ש פי' דהוא גזה"כ שזיכתה תורה כופר ליורשי הנהרג.

ובחזו"א סי' ט"ו ס"ק ל"ו שלל ד"ז דא"כ אינו ענין לראוי כיון דהחיוב חל מיד לבעל, וביאר בזה המנ"ח דהכוונה דכיון דאינו יורש גמור שאינו יורש בראוי מסתברא למדרשי' לקרא דנתמעט הבעל שאינו יורש כופר ובאו"ש פי' עפ"ד תו' ב"ב קיד: ד"ה מה דהטעם שאין בעל יורש הראוי משום דפקע שארות ע"י מיתה וא"כ מה"ט לא יזכה בכופר דהוי כמו גירושין ואין הבעל יורש בעצם כשאר יורשין, והי' מקו"ל דהתורה זיכתה ליורש שאילו הי' החוב למת הי' היורש יורש אבל באמת עיקר הזכי' ליורש וע"כ תליא בדין ראוי.

ועפ"ז כ' המנ"ח ואו"ש דאף אם בע"ח גובה ממלוה שהניח אביהם מ"מ לא יגבה מכופר דעיקר החיוב הוא ליורשים ואינו ממון המת כלל ובחזו"א שם כ' דהחיוב למת ויגבה בע"ח מזה, והביא רמב"ן ב"ב קכה: דאין ב"ח משתלם מכופר דהו"ל ראוי, ומתבאר דביסוד הדין הי' שייך שיגבה בע"ח ושלכ"ד האחרונים. [וצ"ע בזה למשנ"ת לעיל מ. ברמב"ן דכופרא כפרה אינו חוב ממון אלא כפרה גרידא איך שייך שיגבה בע"ח וצ"ע].

ומה"ט כ' המנ"ח דאף כששורו של הבעל נגח לאשה דבכה"ג בחוב שחייב לאשתו יורש דלא הוי ראוי מ"מ בכופר דעיקר החיוב ליורשים ואמרה תורה שאין הבעל זוכה א"כ לא תליא בדין ראוי ועמש"כ לעיל מא: הוכחת האו"ש ליסוד זה מהא דס"ד דכופרא קנסא [וכן ס"ל להירושלמי למ"ד דמי מזיק] והרי אין אדם מוריש קנס לבניו, וע"כ דעיקר החיוב הוא ליורשים, ובזה תי' האו"ש לדעת הראב"ד דבפ"נ קנסא אי מודה אמרינן לי' זיל שלים, א"כ מאי מקשי לעיל מא: מודה בקנס הרי נפ"מ שחייב לשלם ע"פ הודאתו ותי' דכ"ז בפ"נ קנסא דקרנא משלם, אבל הכא דהחיוב ליורשים אין זה תשלומי הנזק, ולפמשנ"ת לעיל מ. בכמה הוכחות דחיוב כופר אף למ"ד כפרה הוא השלמת הנזק [מד' תוס' מ. ד"ה כופר, דלמה ירויח, ומהא דדמים בא תחת כופר] לא יתכן לומר דהחיוב ליורשים מגזה"כ דא"כ אין זה השלמת הנזק.

וע"ע בספר חידושי רח"ה הל' נחלות מש"כ בגדר זכיית היורשים בכופר עיש"ה, וע"ע בסמוך.

בגמ', ובנזקין לא אמר ר"ע

פי' הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] דסבר המקשן דמקרא דאשה נזקי' ליורשי' דרשינן דאין הבעל זוכה בכל נזקי' כשמתה ואין זה דין מסויים בכופר.

בגמ', והתניא הכה את האשה וכו'

כתב השיטה מקובצת דהך ברייתא שמעון התימני אמרה משום רע"ק וברא"ה [הובא בשיטה מקובצת מג.] כ' דשמעון התימני אמרה דהוא תלמידי' דרע"ק וסבר כוותי', וע"ע בהפלאה כתובות סי' צ' ס"ז דפריך מכח דכולהו סתימתאה אליבא דרע"ק ועיין לק' מג. תוד"ה אמר.

בגמ', אין האשה נותן ליורשיה

מבואר דמוריש אדם חבלה לבניו, ובחס"ד פ"ט ה"י כ' ע"ד התוספתא שם דמת הנחבל יתן ליורשיו, דלד' הר"מ דנזק הוא קנס ע"כ צ"ל דעמד בדין דאל"כ אין אדם מוריש קנס לבניו, ועי"ש חזו"י.

תוד"ה והוה

אף על גב דביש נוחלין דריש וכו'

המנ"ח מ"ע נ"א כתב ע"פ דרכו דהכא לא נתמעט מדין ראוי אלא דכל שאינו יורש בראוי דעלמא לא זיכתה לו תורה כופר, וכתב דאף לשינויא דתוס' דמחיים נעשה החבלה א"כ אין זה דין ראוי וע"כ דכוונתם דמ"מ הוי קצת ראוי ועדיף למעט דבעל אינו יורש.

דמחיים נעשה החבלה

ולפ"ז שאר חובות שחל מחיים בעל יורש וכדקאמר בסוגיין, והק' הלח"מ פ"א מנחלות הי"א להסוברים דמלוה הוי ראוי מ"ט איצטריך קרא בכופר נילף מבכור שאינו יורש במלוה שהוא ראוי, ובמנ"ח [שם] תי' עפ"ד דהכא החיוב מיד ליורשים, ועיין בכורות נב. תוד"ה ולא.

תוד"ה נותן

וכזה היה סופה כשתלד

כמו"כ איתא לק' נט. דמנכין בחובל כל שהי' עתיד להפסיד אח"כ, וקאמר דבדמי ולדות מנכין מה שהבעל עתיד ליתן בשכר המיילדת וכדפירש"י שם. ויל"ע דבגרושה דאיתא בסוגיין דג"כ זוכה הבעל לא ינכו דמי המיילדת כיון שאין מוטל על הבעל לשלם זאת, ומ"מ כשהיא תחתיו לא אמרינן דיכול לגרשה ודו"ק.

הק' הקובץ ביאורים אות כ"ד מ"ש ממש"כ תוס' בריש כיצד הרגל דזרק חץ ע"ג כלי ובא אחר ושברו חייב ולא אמרינן שהי' עומד לישבר ועי"ש, ובפשוטו י"ל דמה שעומדת לילד לא חשיב נזק משא"כ בזרק חץ דעתיד לינזק ע"י אחר.

תוד"ה היתה

דשל אדון נינהו

ובגיורת צ"ל או כסב' הירושלמי שהובא לק' מג. בתוד"ה אפילו דאינו ראוי לקרות בעל, או כד' ה"ה בפ"ד מחו"מ דאין הולד מתייחס אחריו, וטעמים אלו שייך ג"כ בשפחה ומ"מ הריב"א האמת נקט דבאדון שייך לאדון.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף