אילת השחר/בבא קמא/מג/א
ונוקמה לרבה כגון שגבו מעות וכו'. והנה ביורשין שייך לומר שגבו, אבל כאן אי גבו קרקע שייך הנזקין להבעל דלא הוי ראוי, ואי יגבו מעות יהי' נזקיה ליורשיה, א"כ כשיבוא הבעל לגבות יאמר לו אני רוצה לשלם מעות ולאו בעל דברים דידי את, דהא אם ישלם מעות אינו שייך לו רק להיורשים שלה, ואם יבואו יורשים שלה יאמר אני רוצה לשלם קרקע דאינו שייך לכם אלא לבעל, וא"כ יש לעיין איך יצוייר שיגבו, וכי נימא דקושית הגמ' היתה דנוקי דהמזיק רצה לשלם לב"ד מעות בשביל הנזקין ולא דחה אותם דאז יזכו יורשיה, אבל איה"נ דבמציאות לא היו יכולים לגבות כלל, ולשון הברייתא נותן ליורשיה יתפרש אם גבי ולא דחו אותם, או דקושית הגמ' דנוקי שעשו הרשאה זל"ז דאז לא הי' המזיק יכול לדחותם, ואם נימא כך יהי' ראי' למש"כ תוס' לקמן דף ע' דעשו תקנה להקנות בהרשאה אפילו מלוה שאינה ברשותו, ועי' רשב"א שם דחולק על התוס', וצ"ע לדבריו איך תתפרש הסוגיא.
תוד"ה אפילו. ולפי"ד נמצא דאם בא על אחותו יהיו דמי הוולדות שייך לשניהם, דהא הגמ' נוקטת דאם אינו נקרא בעל האשה כשאינה תחתיו צריך שיקבלו שניהם, אלא דתירצו דגם כשאינה תחתיו נקרא בעל האשה, אבל באינו ראוי להיות בעל דאז אינו נקרא בעל האשה צריך להשאר כמו בסברת הס"ד דתפלוג, וצ"ע לדינא.
המית שורי את פלוני וכו' הרי זה משלם עפ"י עצמו מאי לאו כופר. פי' וקשה לרבה דהא אין השור בסקילה. והנה בהא דאינו נסקל בלי עדים יש להסתפק אם משום דלגבי מיתת השור צריך עדים ואין נאמן עפ"י עצמו, וכן ע"א אינו נאמן לגבי מיתת השור, אבל אין זה דין דצריך דוקא עדים, דאם רק יתברר שהרג יתחייב סקילה, וכן בהריגת אדם צריך עדים דבלי עדים אינו נאמן, ונמצא דלפי אמירתו דהמית שורי את פלוני אומר באמת דב"ד היו צריכים לחייבו סקילה, וא"כ לפי"מ שדקדק הכס"מ מהרמב"ם בפ"י מנזקי ממון הל"ג דאם השור חייב ליסקל ואינו נסקל אינו חייב כופר לכו"ע, א"כ אף אם לא נסבור כרבה, מ"מ בהמית שורי את פלוני יפטר מכופר, דלפי"ד הא אומר דהשור חייב סקילה וב"ד אין יכולין לסקלו, נמצא דאין חיוב כופר לפי דבריו, אבל אם נימא דבאמת נאמן אלא דאע"ג שהתורה האמינתו לענין זה מ"מ בעי עדים דוקא לסוקלו, א"ש דלפי"ד ג"כ אין ב"ד צריכים לחייבו בסקילה אף אם נאמין לו וקשה רק לרבה דאין השור בסקילה, אמנם אפשר דאף אם נאמר דטעם הא דאין סוקלין משום דלא נאמן, ג"כ נקרא דאין השור בסקילה לפי"ד כיון דאין צריכין להאמין לו ולא צריכים לחייבו סקילה, והוי כאילו אומר אף שהרג פלוני מ"מ אינו חייב סקילה לפי מה שאתם לא צריכים להאמין לי [ועמש"כ לעיל דף מ"ב בד"ה משכח ולקמן דף מ"ד ע"ב]. (מהדו"ק)
מאי לאו כופר לא דמים. והנה בדמים לא מצינו הגזה"כ דאינו משתלם אלא לאחר מיתה, ולרבי דבמלוה לא הוי ראוי יגבה הבעל מזה, וכן לרבה אליבא דבני מערבא דס"ל לרבנן דגבו קרקע יש לו, נמצא דהדמים יזכה הבעל דלא הוי ראוי כיון דשייך לגבות מחיים כשאמדוהו למיתה.
רש"י ד"ה מאי לאו כופר. ואע"ג דאין השור בסקילה שהרי הודה. לכאורה אין הטעם מפני שהודה אלא מפני שאין עדים, ומשמע דרש"י לשיטתו כמו שהביאו התוס' לעיל דף מ"א ע"ב ד"ה עפ"י דהוי כמודה בקנס, דלפי"ז אפילו אם יבואו עדים אח"כ לא יסקל, ואם זהו כוונת רש"י אפשר לומר דאם הי' חייב סקילה אם יבואו עדים אח"כ לא הי' קשה לי', דשפיר מקרי דהשור עומד עדיין להסקל אם יבואו עדים ולא נתמעט רק בהודה דכבר לא יסקל השור אפילו אם יבואו עדים אח"כ, דלכן שפיר כה"ג קרינן בי' אין השור בסקילה.
והתוס' לעיל דף מ"א ע"ב הקשו על רש"י למה נאמן הבעלים ועוד א' להעיד שפלוני רבע שורו ועי"ז לסוקלו הא הוי מודה בקנס. והנה אם פוטר עצמו מכלום ס"ל לרב המנונא לקמן דאז מודה ואח"כ באו עדים חייב, ומה קשה אם הסוגיא דסנהדרין סוברת כך, אלא דאפשר לומר עוד בזה, דהנה הא הוא מעיד אם עוד א' ומי יימר דזה נקרא שאח"כ באו עדים אולי מקרי באו עדים והודה, ולפי"ז נוכל לומר דבבא לבדו דאז אין לעדותו שום כח, דהרי בתורת ע"א לא יועיל אפילו אם אח"כ יבוא עוד ע"א להעיד, דרק בדיני ממונות מהני אם בא א' אחר השני, ונמצא דלא יצויר שיהי' לו דין נאמנות בתור עדים, הו"ל מודה ואח"כ באו עדים, אבל כשבא עם עוד א' אפילו אם העיד קודם ואח"כ השני מ"מ זהו המשך הגדת עדות ואין לזה דין מודה בקנס כיון דלרש"י הוי דין עד עליו ואינו פסול מטעם קרוב.
רש"י ד"ה לא דמים. וכתב רש"י דהנפק"מ אי אין לו נכסים דלחיוב דמים אינו בכלל עונש, משא"כ לטעם דכופר כ"ז שלא שילם הוא בכלל עונש, והתוס' כתבו כמה חילוקים לענין מיתת המזיק ומחילה, ואפשר דמה שרש"י לא מפרש כהתוס', דהנה להתוס' כל מה דמחלקין בין כופר לדמים הוא רק למ"ד כופרא כפרה, דלמ"ד ממונא לא שייך כלל לחלק בין כופר לדמים, ולדידי' לא שייך לומר דהתורה ממעטת שלא בכונה מכופר אבל חייב דמים, דהא כופר הוא באמת חיוב דמים, אבל לרש"י א"ש דהא בפשוטו נראה דגם למ"ד כופרא ממונא מ"מ כופר מכפר דהא קרא כתיב וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו, הרי דבזה ניצל מחיוב מיתה בידי שמים, אלא למ"ד כופרא ממונא היינו דיש לו דיני ממון, ולזה כתב רש"י דהנפק"מ לכו"ע הוא דאם זה חיוב כופר יש לו עונש כ"ז שלא שילם, משא"כ היכא דנתמעט מכופר אין עליו עונש ביד"ש, וכמו שנתבאר בדברינו לעיל דף מ' א' דהיכא דאין חיוב כופר נתמעט גם מחיוב עונש מיתה ביד"ש, אבל ברבינו פרץ כתב דכל מה דשייך לחלק בין דמים לכופר הוא רק למ"ד כופרא כפרה, וגם מש"כ החילוק אם יש עליו עונש כ"ז שלא שילם ג"כ רק למ"ד כופרא כפרה ודלא כמשנ"ת, וצ"ע דלכאורה גם למ"ד ממונא יש בזה כפרה על חטאו.
בא"ד. מבואר דכשחייב כופר ואין לו, חייב מ"מ מיתה ביד"ש, וכן כתב בשמו מפורש בעל המאור, ולפי"ז מדפרכינן לעיל דף מ"א ע"ב הביאהו לב"ד וישלם לך ולא שייך לחייב תם כופר כשנסקל דהוי כלית לי' נכסי, מ"מ אם לא נדרוש נקי למעט חצי כופר יתחייב מיתה בידי שמים, ולר"א דנתמעט לגמרי מחיוב כופר יפטר ממיתה בידי שמים, ולא מצינו כזה חילוק, וע"כ דאם החיוב מגופו הרי דלחוץ מגופו אין חיוב כופר ממילא אין גם חיוב מיתה ביד"ש, משא"כ היכא דלית לי' נכסי דבאמת מחויב גם אז כופר אלא דאין לו, ולפי"ז גם לרע"ק דאין לו מיעוט למעט תם מחצי כופר אינו מחויב מיתה ביד"ש כשהשור תם בסקילה משום דאז אין עליו חיוב כלל.
ועוררוני להוכיח ממש"כ כאן בהודה מפי עצמו דחייב רק דמים ואינו חייב מיתה ביד"ש, ולכן כשאין לו לאו בכלל עונש הוא, ואינו חייב להתכפר משום דאין כופר בלי סקילה דשור, ועי' בבעל המאור יותר להדיא, נמצא דאע"פ שיודע האמת מ"מ כל שמחמת הדין אינו מחויב כופר מחמת שלא סוקלין השור אין עליו חיוב מיתה ביד"ש, אע"פ שבסברא קשה להבין למה החיוב מיתה ביד"ש יהי' תלוי באם יבואו עדים, מ"מ חיוב מיתה ביד"ש תלוי בכופר שזה תלוי בסקילת השור וכיון שמאיזה סיבה אין סקילת השור אין כופר ואין חיוב מיתה ביד"ש.
[והנה בכתובות דף ל"ז ע"ב אמר ר' יוחנן בן ברוקה לפי שמצינו מומתים בידי שמים נותנים ממון ומתכפר להם יכול אף בידי אדם כן, ולכאורה מה הדמיון הא אדרבה כאן כל החיוב מיתה ביד"ש לפי חיובו בכופר ואינו כבשאר דוכתי, וצריך לומר דמ"מ נהי דאנן ידעינן דחיובו רק כשמשלם כופר אבל עיקר דינו הא הוא חיוב מיתה ביד"ש והכופר פוטרו]. (מהדו"ק)
תוד"ה מאי לאו. כמו חטאת ואשם. צע"ק דהנה חטאת נזיר וכן חטאת יולדת לא אתי לכפרה כמבואר בנדרים דף ד', ועי"ש בר"ן שכתב דאפילו למ"ד נזיר חוטא וכן יולדת דאיכא מ"ד דס"ל דנשבעת שלא תזקק לבעלה מ"מ אין עיקר הקרבן לכפרה, ומ"מ אע"ג דאמרי' בגמ' דלא אתי לכפרה מ"מ גם חטאות האלו מתות, הרי דמה דחטאת שמתו בעליה אין להקריב אינו מחמת דאין כפרה למתים, אלא דיש הלכה דחטאת דמתו בעליה למיתה אזלא ואין משם ראי' דאין כפרה למתים.
בא"ד. מבואר דלא מהני מחילה. וצ"ל דאע"ג דיש זכות ממון להניזק דהא כתב הרשב"א לעיל דף מ' בשיטת התוס' דיכולין להכריחו בב"ד לשלם כשאר נזיקין דעלמא, דמשמע דכמו בכל נזיקין דהניזק תובעו ומכריחו ע"י ב"ד, ורק מסופק אם ממשכנין שלא ע"י ב"ד מ"מ לא מהני מחילה, וצ"ל דכ"ז שיש חיוב כפרה יש זכות להניזק לגבות, וצע"ק כיון דאין זה מצד הממון שלו אלא מצד הכפרה למה יש להניזק זכות ממון, ובפרט דאם יופקע חיוב כפרה פקע החיוב ממון, הרי דזה תלוי רק בכפרתו, ולמה יש בזה זכות ממון, וכבר הוכחנו לעיל דיש בזה זכות ממון מהא דאמרינן לעיל דף מ"ב ע"ב דמחמת דאין משתלם אלא לאחר מיתה לכן הוי ראוי, ואם נימא דאין לו זכות ממון כלל בודאי בכל גווני הו"ל ראוי.
ויש לעי' עוד כיון דמחמת דנתחייב אין מספיק לחייבו ממון, דהא אם ימות המזיק כיון דאין כפרה למתים אין לגבות, הרי דאינו מחויב מפני שכבר נתחייב אלא דחיובו עכשיו הוא מחמת דעכשיו מוטל עליו להתכפר אבל לא מפני שנתחייב פעם להתכפר, א"כ אף אי משתלם מחיים מ"מ הא חיובו דמחר לא יהי' מחמת דנתחייב היום אלא מחמת דגם מחר יהי' חייב כפרה, וא"כ הו"ל תמיד ראוי ולמה צריך לטעם דאין משתלם לאחר מיתה, ודוחק לומר דכוונתו אפילו אם יסבור כופרא ממונא מ"מ הוי ראוי מחמת דאין משתלם לאחר מיתה, וע"כ צריך לחדש דלמ"ד מלוה לא הוי ראוי אז גם חיוב דכל חיובו משום דכל שעתא חיובו משום ההיא שעתא מ"מ לא הוי כבר ראוי.
ב) והנה במנחת חינוך מצוה נ"א רוצה לומר דהרמב"ם יסבור דמהני מחילה בכופר מדלא הביא האי חידושא, ולפי"ז הוי ודאי חיוב ממון ממש מחמת הכפרה, ולכאורה אפשר דאם ימות המזיק ג"כ יגבו נכסיו, אלא דיש לעיין דהרמב"ם הא פסק בפ"י מנזקי ממון הל' ה' דשור של שני שותפין חייב כל א' כופר שלם, וביארו נושאי כליו דכיון דהוי בעיא דלא איפשיטא וספק כפרה לחומרא, ולכאורה הא מ"מ אין הניזק יכול לגבות בב"ד, דהא מחמת גדרי חיובי ממון הא המע"ה, אלא דהוא מצד ספק חיוב כפרה צריך לשלם, וא"כ אינו דומה לכל חיוב כופר, ואיך סתם הרמב"ם דכ"א משלם ולא כתב שזה מספיקא, דבשלמא אם בכל כופר אין הניזק יכול לגבות בע"כ אלא דחיובא רמיא על המזיק להתכפר, א"כ מה לי אם זה משום ודאי או משום ספק, אבל אם תמיד יש לגבות בע"כ וכאן לא, הי' צריך לכתוב חילוק זה, ואפי' אם יסבור הרמב"ם כהתוס' דלא מהני מחילה, מ"מ הא יכול לגבות בע"כ גם לפי התוס', וכאן לא יוכל, והו"ל להרמב"ם לחלק חילוק זה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |