מראי מקומות/בבא קמא/מ/ב

מראי מקומות בבא קמא מ ב

הודאת שומר בקנס

בגמ', הוה מודינא ומפטרינא

הקשה בספר חידושי ר"ח הלוי (שם) איך תהני הודאת שומר לפטור את חיובא דבעלים, ומודה בקנס לא מהני אלא לפטור את חיובו אבל הכא חיובא דבעלים הוא, וביותר דהרי מודה בקנס דפטור הוא באופן שהודאתו מועלת לחייבו והוא מרשיע את עצמו, כשזה קנס דינו דפטור, אבל הכא אין בהודאתו כדי לחייב את הבעלים [ואף למ"ד פ"נ ממונא אם יודה אין הבעלים מחוייבים] ועוד תמה לשיטת הראב"ד דבמסרו לשומר לא פקע החיוב מהבעלים וא"כ מה יועיל הודאתו הרי אכתי הבעלים חייבים, ובתחילה פי' דהכא דנים על חיובא דשומר דהחיוב מוטל על השומר וע"ז מהני הודאתו, אבל על חיובא דבעלים לא מהני הודאתו, אלא דכלפי חיובא דבעלים בזה אין לחייב השומר במה שגרם לו הפסד וכמשנ"ת ועי"ש עוד.

ובאור שמח פ"ד מנזקי ממון ה"ח כתב ליישב עפ"ד כמה מרבוותא דלרי"ש אם נאבד השור צריך לשלם מעלי', א"כ שפיר מהני הודאת שומר דאע"פ שאינו חייב לשלם מהשור מ"מ חייב לשלם מנכסיו ונמצא דשייך בעיקר החיוב ומהני הודאתו, וכתב האו"ש לסייע דסוגיין לרי"ש להמבואר במלחמות דהקו' דהוה מעריקנא הוא לרי"ש [ויבואר בסמוך בעזה"י] א"כ ה"ה קו' זו היא לרי"ש, [והעירוני דדבריו תמוהים דכ"ד המלחמות הוא דלא כשיטת הרבוותא דסברי דלרי"ש בנאבד משלם מנכסיו דלשיטתם ליכא לפרושי הקו' לרי"ש וכמו שהקשה המלחמות] ותי' עפ"ז להשמטת הר"מ לסוגיין דהר"מ פסק כרע"ק ולא תיקשי קו' זו, וא"ש לפמשנ"ת לעיל לד. בשיטת הר"מ דס"ל כהנך רבוותא.

בחזו"א סי' ז' ס"ק ח' האריך דאין השומר מחוייב לניזק בתשלומין בשור תם אלא חיובו לבעלים והוא ממונא ולא קנסא, ומה שאמרו בסוגיין הוה מודינא ומפטרינא פי' [בס"ק ט'] שהי' אומר לבעלים שג"כ יודה, וע"ע בחי' הגרשש"ק סו"ס ל"ג דבעינן הודאת שניהם וע"ע בשער"י ש"ז פכ"ב ואבן האזל מש"כ בזה.

תוד"ה אי

ואח"כ באו עדים

וק' דהכא פוטר עצמו מכלום, ולכו"ע חייב, והיש"ש תרומת הכרי סי' א' בתנאי הרביעי והרע"א בג' הר"מ כתבו דסוגיין כמ"ד דפוטר עצמו מכלום ג"כ פטור, ובתרומת הכרי הביא לד' ה"ה פ"ב מנ"מ ה"ח דמבואר דאם באו עדים אח"כ חייב ותי' עפ"ז להר"מ דהשמיט שינוייא דאקדים בי דינא ותפסי דס"ל דסוגיין אזלא כמ"ד דפוטר עצמו מכלום ג"כ פטור ולפ"מ דפסק הר"מ דחייב לא הוצרך להביאו ועמש"כ בדף לג: בתוד"ה איכא, טעמים שאין בפ"נ קנסא דין פוטר עצמו מכלום, ומ"מ יש להקשות לשיטת הראב"ד [הובא ברשב"א בדף ל"ג] דהמודה בפ"נ קנסא כיון דקרנא הוא אמרינן לי' זיל שלים, א"פ אם יבאו עדים אח"כ, מדוע יפטר, הרי לא חל פטור ע"כ הודאתו וא"כ יתחייב ע"פ עדים וצ"ע.

אחר נגיחה וכו' משעת נגיחה

העירוני מדוע תליא בשעת נגיחה והרי יתכן שנודע לו קודם נגיחה, ולא סגי בעדים שלא נודע לו מנגיחה וצ"ע.

בגמ', דאקדים בי דינא ותפסיה

וק' איך מתיישבת קו' דהוה מודינא ומפטרינא, וצ"ל דבאו עדים וסתמא הכי הוא שאין ב"ד תופסים בלא עדים ועי' תור"פ.

והרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] עמד בקו' זו וכתב דמשני כגון דאקדים בעל דין ותפסי' ותו לא מצי מעריק לי'. ובס' הזכות להרמב"ן סו"פ אלו נערות בסו"ד כתב שכ"ה גירסת ר"ח, ומתבאר שם דבא להוכיח דמהני תפיסת בע"ד בקנס באופן שיש לו מיגו, והשיג על הראב"ד שנסתפק בזה וביאר הקצות החושן (סימן א' ס"ק ח') דכוונת הרמב"ן דמשני דתפס בע"ד בלא עדים ויש לו מיגו דלהד"ם ובהכי מתיישבא קו' קמייתא דהוה מודינא ומפטרינא, והביא הקצוה"ח לאחיו שתי' דעת הראב"ד דלשיטתו דס"ל דפ"נ קנסא מהני תפיסה אף קודם העמדה בדין א"ש טפי נוסחתו של ר"ח דכיון דקדים בעל דין ותפסי' אף אם תפס בסהדי לא מהני תו הודאתו, אמנם הראב"ד בסוגיין [הובא בשיטה מקובצת] גריס קדים בי דינא.

שם

הקשה החזו"א סי' ז' ס"ק י"א דמאי משני דבפועל קדים ב"ד ותפסי' הא מ"מ בשעת קבלת השמירה הי' בטעות דלא בעי לקבל עלי' שמירת מועד דבתם יוכל להודות ולהבריחו אם לא יתפסוהו ב"ד, ותי' דסברו בגמ' דכל שלא נחייבנו יותר מתם אין כאן טעות ולא אכפת לו אם הוא מועד כיון דבכל מאורע שיארע נחזור לשקוד שלא יפסיד יותר משהיה תם, והלכך אם תפסוהו ב"ד אפשר לחייבו ח"נ שהרי גם בתם היה מפסיד כן עי"ש עוד.

תוד"ה הוה מעריקנא

תימה מה טענה היא זו

ד' התוס' אזלו על פרכא קמייתא דהשואל קאמר הוה מעריקנא לאגמא וכמבואר ברשב"א וכ"ה בציוני התוס' דקאי על קו' קמייתא וכמש"כ חזו"א סי' ט"ו ס"ק כ"ז, ובשיטה מקובצת הובא לר"א מגרמיש"א שכתב דבהמשך לא תיקשי קו' התוס' דהתם הוא מועד והו"ל מזיק שעבודו, ועוי"ל דלקמן שפיר מצי טעין מעריקנא לאגמא אע"פ שהוא שלא כדין וכמו שיבואר שם בעזה"י, ובקצות החושן (סימן פ"ו ס"ק ד') נקט בתו"ד דד' תוס' קאי על המשך הגמ' ויעוי"ש בהגה במשובב. וכ"ה בנתה"מ סי' נ"ח ס"ק ה' ובסי' פ"ו ס"ק א' וצ"ע.

דהוה אכלנא ליה התם או מזבנינא ליה

מקשים דאיך יוכל השואל לאכלו וכ"ש למכרו הא לאו דידי', ואולי י"ל דשרי לאוכלו כיון דבלא"ה הבעלים אינם נפסדים אבל למכרו יקשה דאין כאן מקח וצ"ע.

ולא הוה אלא כמזיק שעבודו

ועמד בזה הרא"ש [הובא בשיטה מקובצת] עי"ש וביש"ש הביא לתרוה"ד סי' ש"ו שהקשה דגרמא בנזקין אסור ויעוי"ש מש"כ בזה והאריך היש"ש בדבריו, והיש"ש פי' דהכא אמרו כך משום דיש לשואל תרעומת על המשאיל ששאלו בחזקת תם ונמצא מועד עי"ש [ובתומים סי' י"ב ס"ק ה' תמה על היתר זה] והעירוני דמבואר דלמד דד' תוס' קאי על קו' קמייתא דהשואל הוה מעריק לאגמא וכמשנ"ת.

אבל לרע"ק דאמר שותפין וכו'

הרשב"א בסוגיין (הובא בשיטה מקובצת) והמלחמות ריש פרקין פי' דקושיין לרי"ש אבל לרע"ק לא תיקשי, ועפ"ז תי' ה"ה פ"ד מנ"מ ה"ח השגת הראב"ד על הר"מ דהשמיט דמוקי לה בתפסוהו ב"ד דסובר הר"מ דסוגיין לרי"ש אבל לפ"מ דפסק הר"מ כרע"ק לא תיקשי קו' זו. ועמש"כ לעיל לג: מהברכ"ש דלדעת הר"מ לרע"ק הוא ג"כ רק מזיק שעבודו וכדס"ל בפי' הסוגיא שם עי"ש. וע"ע באחרונים שהקשו ע"ד ה"ה דאכתי תיקשי קו' קמייתא דהוה מודינא ומפטרינא ונתבאר בזה לעיל.

מתפשר עמי וכו'

עיין יש"ש שהעתיק לתרוה"ד סי' ש"ו דאסור לעשות כן, והובא ד"ז בשו"ע סי' י"ב ס"ו ויעוי"ש בנו"כ מש"כ בזה, ועחזו"א סי' ז' ס"ק י"א מש"כ עפ"ד הנ"ל דהכא הכוונה שנוח לו לאדם שלא ליכנס בחיובא דמועד דאין יכול לעשות טצדקי להשתמט משא"כ בחיובא דתם.

בגמ', אי הכי בעלים אמאי משלמים חצי נזק וכו'

ראיתי לפרש דלפום קו' הש"ס דיש לחייב השואל שהפסיד לבעלים ממילא יתחייב לניזק דאין לשואל הפסד במה שהוא מועד ואין כאן טעות כיון דבלא"ה הוא משלם נז"ש ודו"ק.

בגמ', הוה מעריקנא ליה לאגמא

תימה מה טענה היא זו הרי כיון דהמשאיל חייב לניזק א"כ כדין השיבו לניזק, ועוד דאף אי נימא דהשואל מחוייב למשאיל מ"מ במה שפרע חובו לניזק נמצא שנהנה המשאיל וחייב לו כנגדו ויעלה זה כנגד זה, וע"ז י"ל דקי"ל דפורע חובו פטור מלשלם א"כ אין המשאיל חייב לו, אבל הראשונה תיקשי, ובחזו"א סי' ט"ו ס"ק כ"ז כתב וז"ל אע"ג דאין כאן הפסד לבעלים שהרי בדין גובין ממנו, מ"מ שעבוד השומר לשמור ולשלם בעד פשיעה אף שהבעלים עושים שלא כדין, כיון דהשומר לא נתחייב למסור לב"ד ממילא הוא חייב בחיוב שומרים וכו' עכ"ד, מבואר מדבריו דזה סב' בחיוב שומרים דחייב השומר להעמיד החפץ לבעלים אע"פ דהוא שלא כדין, וכן דן בחי' הגר"ש שקאפ, וכ"כ בקה"י סי' ל"א בביאור הסוגיא לק' מה., ויש להוסיף עוד בזה דחיוב שומרים אין זה על הפסד הממון אלא על חיוב אחריות וכמו שהוכיחו מב"מ לה: דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, השואל משלם לשוכר והרי השוכר לא הפסיד ממון, ואמרו שם עוד פעמים שהבעלים משלמים כמה פרות ומבואר דאין זה חיוב על הפסד חבירו אלא חובת אחריות [וכבר עמדו מהא דקתני לה בפ"ק בהדי כ"ד אבות נזיקין אלמא דהוא חיוב נזיקין] וע"כ חייב השואל במה שלא השיב השור לבעלים. ולבסוף מסיק החזו"א דאה"נ דבודאי אף לרבנן דר"נ יכול לפרוע לניזק ובגמ' נקטו ר"נ משום דקי"ל כן, וע"ע בסמוך.

שם

עי' תור"פ [הובא בשיטה מקובצת] מה שביאר דהרי אמרו דאקדים בי דינא ותפסי' א"כ לא הי' לו שהות להבריחו ועי' מהרש"א.

תוד"ה אי הכי

וא"ת והרי הוא לא התפיסו בידים

הקשה התורת חיים דהרי שואל חייב באונסים ואע"פ שלא התפיסו יתחייב. ובחי' הגר"ש שקאפ סי' ל"ג אות ג' כתב דהכא פשע המשאיל במה שלא אמר לו שהוא מועד ואין השואל חייב וכתב שאין זה במשמעות ד' התוס', ואשר ע"כ פי' דמן הדין כיון דהשור בא ליד הניזק ונפרע חובו אין השואל חייב, אבל מאחר שפשע בשמירה ממילא חל עליו חיוב בשעת פשיעה להשיבו שלם לבעליו, והכא אין כאן השבה לבעליו, ולא ברירא לי' דהרי כל הפשיעה הוא במה שיטלנו הניזק והרי לכתחילה הי' יכול ליתן לו וצ"ע, וע"ע דברי משפט סי' ש"מ ס"ק ד' מש"כ בזה.

ומ"מ יש להעיר דמבואר בתוס' דאם התפיסו בידים ניחא להו שיתחייב. וק' דמאחר שאין כאן חיוב מדין שואל מאיזה טעם שיהי', א"כ מדוע כי אתפסי' בידים יתחייב, ובפשוטו כוונתם דיתחייב מדין אדם המזיק, וק' דאין כאן היזק וכמשה"ק לעיל דהרי כדין עשה להשיבו לניזק. וכאן ל"ש ד' חזו"א והגרשש"ק דשומר חייב לשמור לבעלים דהכא לאו מדין שומר אתינן עלה וצ"ע. וע"ע לק' עו. בגנב קרבן ושחטו במקדש חזרה קרן לבעלים, ולא אמרינן דצריך להשיבו ליד בעליו, ויש לחלק דהתם דין הגזילה להקריבו דהוא קרבן משא"כ הכא ודו"ק.

והנה הנתה"מ סי' פ"ו ס"ק א' הקשה מדוע הכא מחייבינן לשואל משום דאימר המשאיל הי' מתפייס עם הניזק, ומ"ש מכל תופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים דקנה ולא אמרינן שהי' מתפשר עמו, ותי' דמה שאמרו הי' מתפשר עמו הוא ספק ובשמעתין הו"ל איני יודע אם פרעתיך, ובתופס לבע"ח הו"ל איני יודע אם נתחייבתי ועי"ש עוד וע"ע בסי' נ"ח ס"ק ה' ולדבריו כ"ז הוא בחיובא דשואל דהו"ל איני יודע אם נתחייבתי אבל בחיוב אדם המזיק אינו חייב, ותיקשי מד' התוס' וכמשנ"ת וצ"ע.

בגמ', משתעבדנא להאיך מדר' נתן

למדו הראשונים ג' דינים מסוגיין בדינא דר' נתן. א. הוכיח המאירי וכעי"ז ברשב"א [הובא בשיטה מקובצת] דיכול ראובן לפרוע ללוי אף בלא רשות שמעון ואף בלא תביעת לוי, דהכא השואל פורע לניזק אף בלא רשות המשאיל ובלא תביעת הניזק. ב. כתב התור"פ [הובא בשיטה מקובצת] מכאן משמע דר"נ לאו דוקא נושה בחבירו דהיינו מלוה דה"ה בפקדון דהכא שואל היינו פקדון עכ"ד ובשיטה מקובצת כתב דכן נראה מד' הרשב"א. ג. הוכיח הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] דדינא דר"נ הוא רק באופן של"ל נכסי דבשמעתין מייתי לדר"נ בדל"ל נכסי, ונבארם במקצת.

בדין הב' דאף בפקדון איתא לדינא דר"נ, הקצות החושן (סימן פ"ו ס"ק ד') הביא להיש"ש שהוכיח כן מסוגיין, ותמה ע"ז דא"כ להסוברים דבשעדר"נ אין השני יכול למחול חובו לשלישי א"כ ה"ה בפקדון לא יוכל ליתנו לנפקד, והביא דהש"ך כתב שאין המשאיל יכול להרויח זמן לשואל. ותמה ע"ז, ואשר ע"כ פי' דבפקדון לא שייך שעדר"נ כיון דליכא חיוב על הנפקד להשיב את החפץ כ"ז שהוא בעין, ושעדר"נ לא חל אלא משעת פשיעה דבההיא שעתא חל חיוב על הנפקד, ובסוגיין הרי בשעה שנותנו לניזק בשעה זו יש כאן פשיעה שאינו משיבו לבעלים ובאין כאחת חל שעדר"נ ויעוין בנתה"מ דסובר שיש חיוב השבה בפקדון כשהחפץ בעין ועיין במשובב מש"כ בזה, ולא ידעתי מדוע נתחבטו בזה והרי מיד כשהזיק השור ולא הבריחו השואל הו"ל שעת פשיעה ונתחייב לשואל וממילא יש כאן שעדר"נ, אבל כ"ז שהחפץ בעין י"ל דאין שעדר"נ בפקדון. ובריטב"א [החדשים] ב"מ מט. כתב דשואל כיון שכל הנאה שלו חייב להשיב לבעלים אבל שאר שומרים א"צ להשיב ליד בעלים, ולפ"ז י"ל דשמעתין מיירי בשואל ובזה יש חיוב השבה וא"ש דקתני לה בשואל, [ולעיל ע"א כתבנו עוד אופן ליישב מדוע קתני שואל] שוב התבוננתי דמסתברא דאף להנתה"מ והיש"ש [הובא בקצות החושן (סימן ש"מ ס"ק ד')] דיש חיוב השבה בשומרים כ"ז בשואל אבל בשומר בודאי אין חיוב השבה, ודו"ק.

בדין הג' במה שהוכיח הרשב"א דדינא דר"נ הוא רק בדל"ל נכסי, בהגהות אשר"י כתב דאף בדאית לי' נכסי ג"כ איכא דינא דר"נ, ובש"ך סי' פ"ו ס"ק ה' האריך להוכיח כדעת ההג"א ודחה ראיית הרשב"א די"ל דבאית לי' נכסי ג"כ אמרינן לדינא דר"נ, אלא דלהס"ד דמיירי באית לי' נכסי מקשי בפשיטות שלא הפסידו כלל דסוף סוף מעלי' הוו משתלמי, ועי"ש.

ובטעם הדבר דדינא דר"נ הוא רק בדל"ל נכסי, כ' הרשב"א והדין נותן שכל מה שיש ברשות אחרים הוי משועבד ואין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח עכ"ד ונראה מדבריו דהוא מתקנת אין נפרעין, וראיתי להעיר דא"כ יאמר השואל אי אפשי בתקנ"ח, דהרי התקנה היא לטובת השואל, ואע"ג דע"י שיאמר כן הוא מפסיד למשאיל דמחזירו לניזק מ"מ א"א לחייבו ע"ז בתורת פשיעה דמאחר שאמר אי אפשי שוב חייב להשיב לניזק משעדר"נ ומקיים את דינו וצ"ע.

בגמ', דא"ל לאו כל כמינך דמייעדת ליה לתוראי

ופירש"י לא שלך היה לא נזהרת בשמירתו עכ"ד, מבואר מד' רש"י דהוא סב' דלא נעשה מועד דכיון דאינו שלו לא נזהר בשמירתו. והיינו דאין הוכחה שכשישמרוהו ג"כ יגח, וכתב הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] דמ"מ בעודו בבית השואל הרי הוא מועד וכדין אפוטרופוס דכשהוא ברשות אפוטרופוס הרי הוא מועד, אבל כשחזר לבית הבעלים אינו מועד וכך באפוטרופוס כשגדלו היתומים חזר לתמותו וכדסבר ר"מ במשנתינו, וסבר רבא דטעמא דר"מ אין זה משום רשות משנה אלא מהך סברא דלאו כל כמינך. [וכ"כ המאירי [הובא בשיטה מקובצת מ.] בשם י"מ] א"נ פי' הרשב"א דאפוטרופוס עדיף דהוא כבעלים, אבל שואל אינו כבעלים, ולפ"ז משמע דאף בבית השואל אינו מועד, וזהו דוחק דהא קתני הועד בבית שואל, ואפשר דמודה הרשב"א דבבית שואל הוא מועד עיש"ה.

ובקובץ ביאורים אות כ"ב פי' טעמא דרבה דכיון דלהעדאת השור בעינן בעלים ושור של הפקר לא נעשה מועד, ובכל דין שצריך בעלים אין אדם יכול לחדשו בדבר שאינו שלו, ומ"מ כלפי השואל עצמו שפיר נעשה מועד, ועוד פי' לפמש"כ הראשונים [לק' מא.] דהעדאה הוא קנס א"א לא נעשה מועד כלפי הבעלים, [ולעיל לט: נתבאר בדרך זו טעמא דמ"ד רשות משנה].

ומדברי הריא"ז [הובא בשלטי הגבורים (יט: מדפי הרי"ף) ובפסקי ריא"ז] נראה דפי' לסוגיין דמיירי שלא ידעו הבעלים שנעשה מועד בבית השואל וע"כ פטור.

בגמ', דכל מקום שהולך שם בעליו עליו

וכ' הר"א מגרמיישא [הובא בשיטה מקובצת] ופי' כן דומיא דרישא דלא ידע השואל שהוא מועד ה"ה בסיפא לא ידעו הבעלים, ולמדנו מדבריו דמי שלא ידע ששורו מועד הרי הוא פטור והביאור בזה י"ל משום דבעינן והועד בבעליו וכמשנ"ת לעיל לז: בשור ההקדש, אבל אין לפוטרו מטעם אונס דכיון דהי' חייב לשמור על שורו הרי הוא מחוייב כדין מועד [וכמו שהקשה הגר"ח דהשואל מאחר שחייב לשומרו כדין תם שוב יתחייב כדין מועד] ולפ"ז בהא דאמרי' תם שאילי מועד לא שאילי היינו משום דלא ידע שהוא מועד, ומד' שא"ר משמע דאע"ג דלא ידע ששורו מועד מ"מ חייב נז"ש ודוקא בשואל דפטור מדין טעות בשאלה דהא בפשוטו מיירי באופן שלא נודע, וע"ע מש"כ לק' מא. בלא ידע ששורו מועד פירוש וההעדאות שהעידו במשאיל לא נתבטלו אבל סיפא שהעידו בשואל אותם נתבטלו ולגבי משאיל לא נתייעד מעולם עכ"ד, ביאו"ד דכשהועד בבית בעלים נשאר עליו שם רשות הבעלים, משא"כ כשהועד בבית שואל כשחזר לבעלים אין עליו רשות בעלים, ובאבן האזל פ"ד ה"ט פי' דהשואל נכנס תחת חיוב הבעלים וכיון דהי' מועד בבית בעלים נכנס השואל תחתיו משא"כ כשהועד בבית שואל לא נכנסים הבעלים בחיובא דשואל ודו"ק.

כתב הרמב"ם בפ"ו מנזקי ממון ה"ו שור שהועד ונמכר או ניתן במתנה חזר לתמותו. שהרשות שנשתנית משנה דינו, אבל אם השאילו או מסרו לשומר הרי הוא בחזקתו, וכן שור שהועד בפני אפטרופין ונתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אע"פ שבטל האפוטרופוס הרי הן מועדין בחזקתן שהרי ברשות בעליהן הן עכ"ד, וכתב המגיד משנה בטעמו של הרמב"ם באפוטרופוס דה"ה בחזקתו דהוא כטעמא דר"פ דכ"מ שהולך שם בעליו עליו, וכ"נ מד' הרמב"ם שסידרן יחד עם דין השואל, ומקשים דכל דברי ר"פ נאמרו בבא מבית בעלים לבית שואל, אבל בהחזירו שואל לבעלים חזר לתמותו וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד ה"ט, ועמד בזה הים של שלמה סי' י"ד [ועי' מש"כ לעיל לט. בתוד"ה ואם עוד מד' הים של שלמה בזה], ויעויין באבן האזל מש"כ בדעת הרמב"ם דהאפוטרופוס כבעלים ונתבאר בזה לעיל מ: ברשות משנה עי"ש. ובאור שמח פ"ד סוף ה"ח ביאר בשיטת הר"מ דדוקא שואל דמי למכר שקנאו להשתמש בו ולאונסין ע"כ יש בזה רשות משנה משא"כ אפוטרופוס שאין לו קנין, ולדבריו הוא הדין במסרו לשומר שאין לו קנין ג"כ לא יהא רשות משנה, ובאמת הרמב"ם לא הביא דין רשות משנה רק בשואל ולא בשומר ולהיפוך במסרו לשואל כתב הרמב"ם דאין רשות משנה דשם בעליו עליו ושם כתב הרמב"ם גם מסרו לשומר, ובחזו"א בדף מ' ב' כתב בתו"ד דכשמוסר לשומר ג"כ חזר לתמותו אלא דלא כ"כ בשיטת הרמב"ם, וכל דברי האור שמח הוא בשיטת הרמב"ם דבאפוטרופוס אין רשות משנה ודו"ק.

בשיטה מקובצת לעיל ע"א הביא להמאירי שיש פוסקים כר"י שאין רשות משנה כלל.

שור האיצטדין

עמש"כ במשנה (לט.) ד' הראשונים האם פטור גם מנזקין או רק מכופר, ושיטת הרמב"ם בפ"ב הי"ט מנזקי ממון ובפ"ו ה"ה דשור האצטדין לא נעשה מועד לנזקין ומ"מ חייב כדין שור תם ח"נ וכמו שביאר ה"ה שם, ודעת הראב"ד שם דלא נאמר פטור שור האיצטדין לענין נזקין אלא למיתה, וצ"ת בטעמו של הרמב"ם מ"ש דחייב כדין תם ופטור ממיתה ולא נעשה מועד, ובחזון יחזקא' פ"ב ה"ב ביאר דכשדנים כלפי השור הו"ל אנוס ולא חשיב למעשיו וע"כ לא נעשה מועד שהוא טבעו של שור וכן חיוב מיתה דהוא חיובא דשור, משא"כ חיוב שור תם הוא תשלומין על הבעלים ולא נתמעט מחובת תשלומין. וביאר הקה"י סכ"ג דמה שלמד ה"ה זאת מכי יגח ולא שיגיחוהו היינו דבל"ז הו"א דמאחר שהרגילוהו ליגח שוב נוגח מעצמו וע"ז ילפינן שאינו כן וממילא לא נעשה מועד.

ובחי' מרן רי"ז הלוי הל' נזקי ממון הוסיף לבאר דמה שחייב בתשלומי שור תם הוא חיוב מחודש מכח הסב' שאמרו לעיל כד: כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומשתסי לא אבעי לך לאשהויי' וכ"ה ברמב"ם עי"ש בכ"ד וע"ע באבי עזרי.

והים של שלמה [סי' כ'] פי' בטעמא דלא נעשה מועד משום דהוא מועד ומורגל ליגח מעצמו והג' פעמים אינם מוסיפים לו בהרגלו, ומ"מ לא הוי מועד מתחילתו וכהנך השנויים בדף טו: דהתם לא מצינו העדאה גבייהו בתורה, אבל השור דמצינו העדאה גבייהו לא נעשה מועד אלא ע"י העדאה ולא בענין אחר.

ונראה דאזיל הים של שלמה לשיטתו בפ"ב סי' י"ח דשור שנגח ג"פ של הפקר נעשה מועד דאילו לשיטת תוס' שם דלא נעשה מועד, א"כ נמצא דלאחר שנגח ג"פ כבר הורגל ליגח ומ"מ עדיין תם הוא ויש בו דין העדאה ג"פ א"כ ה"ה באיצטדין שייך גבי' העדאה, וכמו"כ אשכחן להראב"ד הובא בשיטה מקובצת לק' מד. דכופר ברגל הוא ע"י שנגח ג"פ אע"ג שא"צ העדאה להחזיקו לנגחן ואזיל הראב"ד לשיטתו דבשור האיצטדין ג"כ נעשה מועד, ואזיל עוד היש"ש לשיטתו בסי' כ"ו דהמועדין מתחילתן דתנן בפ"ק חייבים כופר מיד, ודו"ק.

ויש לחקור מה דינו של שור האיצטדין לענין כופר [למ"ד דאע"פ שאין השור בסקילה הבעלים משלמין כופר] ובפשוטו כיון דלא נעשה מועד ה"ה דאין חיוב כופר וכ"כ המאירי [הובא בשיטה מקובצת], אולם בפסקי הריא"ז הלכה ג' אות יג כתב דחייב כופר. ויש לבאר בטעמו לפ"מ שיסד הגרנ"ט [הובא לעיל לז.] דחיובא דכופר הוא על פשיעת הבעלים וכיון שפשעו ג"פ נעשה מועד, א"כ ה"ה בשור האצטדין הרי יש כאן פשיעת הבעלים וכמשנ"ת וע"ע משה"ק לק' מא. מדוע לא מוקי לה באיצטדין.

נוגח ורובע להקרבה

בגמ', אבעיא להו מהו לגבי מזבח רב אמר כשר וכו' אנוס הוא וכו'

בטעמא דרב דמכשירו למזבח הי' מקו' לומר דכיון דפטור מן המיתה אין כאן פסול לקרבן, אמנם הבית מאיר (לק' מז.) הקשה בד' התוס' שם ד"ה מאי דולד הנוגחת פסול להקרבה אף למ"ד עובר לאו ירך אמו דהולד גם נגח, והרי הו"ל שנים שהכו דפטורין מן הסקילה וכמש"כ תוס' נג: ד"ה לענין כופר, וכיון דפטורין מן הסקילה יוכשר להקרבה, ותי' דשאני הכא שפטורו מטעם אנוס, וצ"ע ע"ד הרש"ש זבחים פד: שכתב דשור ההפקר שנגח לר"י דפטר לק' מד: מן המיתה ה"ה דכשר למזבח וק' דהמיתה והפסול לקרבן לא תליין זב"ז וכמשנ"ת, ומ"מ עדין יל"ח האם טעם הכשירו להקרבה דמאחר דבאונס לא חשיב מעשה דידי' וכ"נ מלישנא דרב דאנוס ומלישנא דברייתא דמייתי בסוף הסוגיא דקאמר מפני שהוא כמעושה, ויעויין באבי עזרי שפי' ע"ד זו, אמנם מד' הגרי"ז בהל' נז"מ נראה דפי' דהוא מדרשא דכי יגח ולא שיגיחוהו דלמדנו דלא חשיב מעשיו לענין סקילה וה"ה דלא חשיב מעשיו לענין הקרבה, וכ"ה בקר"ס פ"ד מאיסו"מ.

בגמ', להוציא את הנעבד

עי' לקח טוב (כלל ג).

בגמ', מפני שיש ברובע שאין בנוגח ויש בנוגח שאין ברובע

התוס' בזבחים עא. ד"ה ברובע הקשו מנלן דרובע ונרבע אסור בהנאה, דאי מקרא דנוגח דילפינן לק' מא. דאסור בהנאה הא פרכינן הכא דליכא למילף רובע מנוגח. וכתבו ושמא איכא שום דרש, ובאמת דעת רבינו אפרים הובא בתוס' כריתות כד. ד"ה דאמרו דרובע ונרבע מותרים בהנאה. אמנם רש"י בקידושין נז: ד"ה רובע כתב דרובע אסור בהנאה ילפינן משור הנסקל וכן פי' הריטב"א שם, וצ"ע.

בגמ', רובע עשה בו אונס כרצון

ופרש"י דנרבע אנוס הוא ונסקל כרובע דכתיב ואת הבהמה תהרוגו, וביאר החזון יחזקא' פ"ד ה"ח [ונכפל בתמורה פ"ד ה"א] דחלוק ביסוד דינו רובע מנוגח, דנוגח נסקל ונפסל משום שהרג אדם, משא"כ רובע ונרבע הוא משום שעשה אדם עבירה עמהם וע"כ אף כשהם אנוסים ג"כ פסולים משום דמ"מ עשה אדם עבירה עמהם, ויעוי"ש שהוכיח יסוד זה, [ובנעבד דמיפסל התם לעולם אין כאן מעשה של השור אלא רק מעשה האדם, ובאופן שהאדם אנוס כתב הרמב"ם בפ"ד מאיסו"מ ה"ו דנפסל למזבח.]

בגמ', רובע אינו משלם את הכופר

העירוני דהא חיוב כופר הוא על הבעלים שלא שמר את שורו, וחייבים הבעלים מיתה ביד"ש וכ"ז בנוגח שמצווה על שמירת שורו שלא יגח אבל ברובע אינו מצווה שלא ירבע וממילא לא שייך כופר על הבעלים ואין זה חומר במעשה שורו דהיינו לענין פסול השור דבזה שפיר י"ל דרובע חמיר כנוגח.

בגמ', האי דלא משלם כופר משום דלא קטלה הוא

ביאור הדברים דאע"ג דדנים דהחיוב כופר הוא על רובע מ"מ שפיר קאמר שאין כאן חומר בנוגח מרובע, דרובע אינו משלם כופר משום דלא קטלה, והעירוני דכ"ז ניחא למ"ד כופר דמי ניזק וכיון דלא קטלה ל"ש חיוב כופר אבל למ"ד דמי מזיק הרי יש לשלם אף דלא קטלה, ואי משום דכופר אין משתלם אלא לאח"מ כ"ז הוא דין בנוגח אבל הכא אתינן עלה מדין רובע.

ובכתובות לז: דרשינן מקרא דאין נותנין כופר לחייבי מיתות בידי אדם, כגון שבת ועריות והקשו שם התוס' בסוד"ה מיתות דמה שייך כופר למ"ד דמי ניזק, ותי' דהתם רי"ש בנו של ריב"ב לטעמי' דסבר דמי מזיק, [והעירוני למי היו משלמים את הכופר, וכיו"ב צ"ת מסוגיין ברובע למי ישלמו את הכופר הרי הנרבע ג"כ עבריין] וא"כ ה"ה הכא משכח"ל כופר ברובע, ואפשר דסוגיין כמ"ד דמי ניזק, ויל"ד עוד דהכא לא שייך דמי מזיק דבעליו אינם מצווים על שמירת שורם שלא ירבע וכמשנ"ת וממילא לא חשיבי מזיק ודו"ק.

רש"י ד"ה המוקצה

שייחדו להקריב לע"ז

ועי' רשב"א ורמב"ם פ"ד מאסו"מ ה"ד.

תוד"ה למה

הא דלא קאמר וכו'

המשך חכמה פ' ויקרא (א, ב) תמה מאד ע"ד תוס' דבהדיא קאמר בסיפא עי"ש.

תוד"ה ויש

ולא שייך למימר שקולים הם

עי' פנ"י מש"כ לבאר, וע"ע בתוס' בזבחים שציין גליון הש"ס ובשיטה מקובצת לעיל ג. בשם הרא"ש והתור"פ והרר"י מש"כ בזה.- וע"ע במשך חכמה (שם) מש"כ בד' תוס'.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף