מראי מקומות/בבא קמא/לח/א

מראי מקומות בבא קמא לח א

בגמ', א"ר אבהו אמר קרא וכו' והתיר ממונן לישראל

יש כאן ב' דרכים בשינויא דהש"ס האם רעהו דוקא ומן הדין שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור וקנסו בשור של כנעני שנגח של ישראל שחייב, או"ד דרעהו לא"ד ומן הדין שור של ישראל שנגח שור של כנעני חייב וקנסו לפטור אבל שור של כנעני שנגח של ישראל חייב מדינא, ודעת התור"פ [הובא בשיטה מקובצת] דלעולם רעהו לאו דוקא [ופי' דאע"ג דהקדש נתמעט מרעהו מ"מ נכרי לא נתמעט, דנכרי בכלל רעהו והעירו בזה מקרא דפ' בא וישאלו איש מעם רעהו ובפ' יתרו כתיב וישאלו איש לרעהו, ואפשר דקודם מ"ת שאני ועי'] ומן הדין שור של כנעני שנגח של ישראל חייב, וקנסו שור של ישראל שנגח לשל כנעני פטור, והא דשור של כנעני שנגח של ישראל תם משלם נז"ש פי' דהוא קנסא או דלא הקילה תורה על הכנעני לשלם ח"נ בתם. וכן העירוני מד' רש"י ברכות לג. ד"ה ואחת, שכתב דמפארן הופיע הוא לפטור שור של ישראל שנגח לשל כותי.

ודעת הר"ר יהונתן [הובא בשיטה מקובצת] דרעהו דוקא ונתמעט שור של ישראל שנגח שור של כנעני, והא דכנעני שנגח של ישראל חייב הוא מקנסא וכן פי' הנמוקי יוסף בסוגיין ולעיל פ"ק (ד. מדפי הרי"ף במשנה), וכן מבואר ברמב"ם פ"ח מנ"מ ה"ה ובתוס' מנחות סז. ד"ה חד. וכ"מ בתוס' בשבועות מד. בסוה"ע דממעטינן נכרי מרעהו כדממעטינן הקדש עי"ש ונפ"מ בכ"ז לגר תושב דמדין רעהו נתמעט אבל ממונם לא הותר ויעויין בהמשך מד' החזו"א, ובאבן האזל פ"ח מנ"מ הי"ג ד"ה ומה כתב דגר תושב שוה לגוי בנזקי שור ואף בדין ויתר גוים עי"ש.

ובשיטת תוס' נחלקו המפרשים דהגירסא שלפנינו [וכן גירסת המהרש"א ומהר"ם] דשור שלנו שנגח שור שלהם הוא מדין עמד ויתר ולפ"ז מבואר דרעהו לא"ד ופי' המהרש"א דהא דשור של כנעני חייב נז"ש אף בתם הוא משום דדנים אותו בדיניהם ובדיניהם אין חילוק בין תם למועד וע"ז כתבו התוס' דמה שהותר ממונם בשור של ישראל שנגח לשל כנעני הוא משום דהו"ל הפקעת הלואתו אבל למ"ד גזל כנעני מותר לא איצטריך קרא.

גזל עכו"ם והפקעת הלואתו

ועמדו רבותינו בד' המהרש"א א. מש"כ שבדיניהם בין תם ובין מועד משלם נז"ש הקשה הדבר"י סי' נ"א דאדרבה בדיניהם פטור כמבואר בר"מ [ויבואר לק' בעזה"י] ב. בדב"א ח"ב סי' י"ג אות ד' דדיניהם משתנה מזמן לזמן ואיך אפשר לקבוע את דיניהם [ויעוי"ש עוד] ג. דמד' המהרש"א נראה דלמ"ד גזל כנעני אסור איצטריך הכא קרא להתיר הפקעת הלואתו, והקשו הדבר"י ואחיעזר ח"ג סי' ל"ז דלקמן קיג: יליף לה מקרא אחרינא. ד. עוד עמד היש"ש דשור תם דמשלם מגופו לכאו' אין זה הפקעת הלואתו דהא קי"ל יוחלט השור, אלא כתב דלא שייך חיוב בתם כשאין חיוב במועד, ויל"ד דהכא יסוד החיוב קיים אף במועד אלא דהו"ל הפקעת הלואתו, [ויעויין בהמשך] ועוד יל"ד דשורש החיוב בתם הוא ג"כ חיוב על הבעלים והגבי' מגופו וא"כ מאחר דהפקעת הלואתו מותרת לא יחול דין מגופו, אמנם לפמש"כ הנתה"מ סי' פ"ה ס"ק ג' דשור תם אין חיוב ושעה"ג כלל על הבעלים ניחא, [ומדברי התור"פ מבואר דהכא אין זה הפקעת הלואתו דהרי אזיל בשיטת המהרש"א וכתב דהוא רק בנזק וכדלקמן], ועיין חי' הגרשש"ק סי' ה' מש"כ בזה.

והמהרש"ל גריס בתוס' שור שלהם שנגח שור שלנו דקנסו שהכנעני יתחייב וע"ז הקשו תוס' למ"ד גזל כנעני מותר דא"צ קרא, ושורו של ישראל שנגח של כנעני פטור או מטעם רעהו או מטעם הפקעת הלואתו, [וק' דבגמ' קאמר אי רעהו לא"ד אפי' ישראל דכנעני נמי ליחייב ולדבריו יפטר מדין הפקעת הלואתו].

והקשה החזו"א סי' י' ס"ק ה' דהרי אף למ"ד גזל עכו"ם מותר היינו דאם גָזלו מותר אבל כאן בי"ד פוסקים שהגוי חייב וע"ז בעינן קרא, וכן יקשה לד' המהרש"א דהכא הוא מדין הפקעת הלואתו דמותר, והרי ב"ד פוסקים שישראל פטור מלשלם והרי נפ"מ אם נתגייר או אם ימכור החוב לישראל [ועיין שו"ע סי' שס"ט ס"ו ובהגר"א שם] או לשעבודא דר"נ [ועיין פ"ת סי' פ"ו ס"ק א'] וכיו"ב, דבפשוטו הפקעת הלואתו דמותר לא פקע החוב, וכיו"ב מקשים בבכורות יג: דקאמר דלמ"ד גזל כנעני מותר א"צ קרא להתיר אונאה, ושם ג"כ תיקשי דאיצטריך קרא לומר שכך הוא הדין ועיין שער"י ש"ה פ"ה ובחי' הגרשש"ק ובכ' הגר"ח והובא בדבר"י סי' נ"א אות ג' עי"ש ובחי' ר' ראובן סי' ד' כתב דהכא ג"כ אין הגדר דפקע החוב אלא דהוא היתר שלא לשלם דהותר ממונם, והקשה דלפ"ז בנתגייר יהא דינו כישראל ויתחייב לשלם והבית יעקב ורע"א סופ"ק דכתובות כתבו דפטור, ועוד העירוני דהתוס' לעיל כד: כתבו דבנגח ג"פ של כנעני לא נעשה מועד דהוא נגיחת פטור, ואי נימא דהוא רק היתר מדוע הוי נגיחת פטור, הרי יש כאן חוב בעצמותו. ועוד תי' החזו"א קו' תוס' דנפ"מ לגר תושב דהפקעת הלואתו אסור ומ"מ נתמעט כאן מקרא.

והנה שמעתין מיירי בנזקי בהמתו ובמנ"ח מ"ע נא [ח] דן לענין שן ורגל דלא כתיב רעהו האם פטור, ולענין שאר חיובים, הנה התור"פ והנמוקי יוסף כתבו דהוא סברא בנזק [ואע"פ שחלוקים התור"פ ונמוקי יוסף בפשט עמד והתיר מ"מ הושוו לענין זה] והקשינו לעיל דלד' המהרש"א דהכא הוא הפקעת הלואתו א"כ לאו דינא הוא בנזק, ועמש"כ במשנה לענין אדם המזיק, ובהגר"א ס' רכ"ז ס"ק ל"ח כתב לענין אונאה דאין לעכו"ם אונאה וז"ל כמ"ש בשורו שנגח וכמ"ש בגמ' שם ואע"ג שכ' תוס' שם ד"ה עמד כו' מ' דוקא כו' ל"ד נגח אלא לאפוקי לגזול אותו בחנם דהא בקרא לא הוזכר שור עכ"ד, ועדבר"י סו"ס נ"א מש"כ בדבריו. ובקצוה"ח סו"ס ע"ב כתב דכי היכי דישראל שקיבל דבר לשמור מגוי פטור מדכתיב רעהו, ה"ה גוי שקיבל מישראל, ול"ד לסוגיין דגוי חייב בנזקי בהמתו דהכא דרשינן מקרא אבל בשומרין אוקמוה אדינא, ויעוי"ש בנתה"מ ובמשובב ומחנ"א שומרים סו"ס ל"ג. ובשעה"מ פ"ד מחמץ כ' דפושע כמזיק וחייב ישראל בחפץ של גוי בפשיעה, וכ"כ שאג"א וסי' פ"ח ד"ה והרמב"ם, העירוני עוד דמ"מ לא יפטר בבור, על כלים ובטמון באש, ועוד העירוני דהתוס' לעיל כ"ד: כתבו דבנגח ג"פ של כנעני לא נעשה מועד דהוא נגיחת פטור, ואי נימא דהוא רק היתר מדוע הוי נגיחת פטור, הרי יש כאן חוב בעצמותו, [וערשב"א בדף נא. דגוי לאו בר חיובא בחפירת בור ואפשר דכוונתו דל"ל איסורא דלקלקל רה"ר וע"כ לא חשיב שלד"ע ודו"ק].

כתב הר"מ פ"ח מנזקי ממון ה"ד וכן שור ההפקר שהזיק פטור שנ' שור רעהו עד שיהיו הנכסים מיוחדים לבעלים, וכו' [והגר"א סו"ס ת"ו ממעט הפקר שאינו שור איש וכמ"ש ל"ג ב', ודבריו צל"ע] שור של ישראל שנגח שור של נכרי בין תם בין מועד פטור, לפי שאין הגוים מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה והרי אנו דנין להם כדיניהן, ושור של נכרי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נז"ש, קנס הוא זה לגוים לפי שאינן זהירין במצות וכו' עכ"ד, [וכעי"ז הוא בפה"מ] ובהשגות א"א הטענה הזאת אינה מספקת שהרי הם תופסים גוף המזיק ונפרעין ממנו עכ"ד ויעוי"ש בד' ה"ה, ובלח"מ הקשה מדוע לא פטר הר"מ שור של ישראל מטעם רעהו וכמש"כ בהל' גניבה, וכתב דהמגד"ע כ' דמקורו של הר"מ מירושלמי, ובטעמו של הר"מ שלא פטר מדין רעהו כתב האחיעזר ח"ג ל"ז אות ה' דהר"מ ס"ל דעכו"ם בכלל רעהו וכדעת התור"פ, וביאר דאע"ג דבכ"מ עכו"ם לאו בכלל רעהו היינו משום דאיכא קרא מיותר לומר שאינו בכלל רעהו משא"כ הכא דאיצטריך למעוטי הקדש [וה"ה הפקר להר"מ] ועי"ש עוד שהאריך.

ובמש"כ הר"מ דפטור משום דבדיניהם דיינינן להו הקשה חזו"א סי' י' ס"ק ה' דבגמ' אמרו דאי רעהו לא"ד כי נגח ישראל דכותי נמי ליחייב ומדוע לא אמרו שדנין אותן כדיניהם לפטור, ובאחיעזר שם הקשה להיפוך אי בדיניהם גובין נז"ש א"כ מאי מקשי אי רעהו דוקא שור של נכרי נמי ליפטר והא י"ל דחייב משום דכך דינכם, ותי' עפ"ד היש"ש [הובא בתורע"א אות י"א] שכך דינכם לא מהני להוציא אלא בהפקעת הלואתו.

הקשה המנ"ח מ"ע נא [ח] לדעת הרמב"ן בפ' וישלח דעכו"ם נצטוו לדון בכל הדינים כישראל א"כ שור עכו"ם שנגח לשל עכו"ם חייב וא"כ מאי מקשי אי רעהו דוקא דכנעני בשל ישראל ליפטר והא לא גרע מנגח שור של עכו"ם.

בקצרה, נתבארו ה' טעמים לחייב שור של כנעני שנגח של ישראל א. דרעהו לא"ד ב. דנים בדיניהם. ג. לא גרע מנגח שור של כנעני ד. קנס, ה. עמד והתיר ממונן ובשל ישראל שנגח של כנעני דפטור נתבארו ה' טעמים א. רעהו דוקא ב. קנסא ג. כדיניהם ד. הפקעת הלואתו ה. עמד והתיר ממונן, ובדבר"י ס' נ"א אות ד' כתב נפ"מ לנתגייר דאי טעמא דשור שלהם נגח לדידן חייב משום דעמד והתיר ממונן א"כ אם נתגייר יפטר משא"כ לאידך טעמי והביא מהרע"א סופ"ק דכתובות דמבואר דבנתגייר חייב, וכמשנ"ת.

בברכ"ש סי' א' הביא לקצוה"ח דמעמיד בהמת הפקר על קמת חבירו חייב, ויעוי"ש מש"כ משמי' דהגרי"ז בדין מעמיד בהמת הקדש, וצ"ב טעם החילוק להמבואר ברמב"ם דתרוייהו נתמעטו מקרא דרעהו.

בגמ', שאפילו מקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר

ופירש"י שהרי אינם מצווים אבל מעונשין לא פטרן ובע"ז ו. פירש"י בד"ה ולפני עור, ונהי דאמרן עמד והתירן מיהו אל יעברו על ידיך שהרי הן עתידין ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן ואע"פ שאין להן שכר בקיומם עכ"ד. ובשו"ת מנחם עזרי' להרמ"ע מפאנו סי' קכ"ג ושו"ת פנ"י יו"ד ס"ג כתבו דאין איסור לב"נ בזה"ז ומה"ט כ' הרמ"ע דאיסור דב"נ לא חשיב איסור מוסיף והפנ"י כתב שאין איסור לפ"ע מה"ת להושיט לבני נח, והקשו דהכא פלוגתא היא אי דרשינן כן ועיין אמרי בינה טריפות סי' ז' מש"כ בזה.

שם

כתבו הראשונים במכות ט. דגר תושב הוא שקיבל עליו לקיים ז' מצות, וכיון שקבלן בב"ד הוא נקרא בז' מצות מצווה ועושה עי"ש, ובסו"ס חי' מרן רי"ז הלוי ביאר דהוא בכלל מה שאמרו בסוגיין עמד ויתר דייחשבו כאינן מצווין ועושין אא"כ קיבלו עליהם.

כ' האו"ש פי"ד מאיסו"ב ה"ז בתו"ד וז"ל ולפ"ז מנהיר דברי הגמ' עמד והתיר וכו' דפירושו, דאם הוא מקיים מצד שנצטוו ע"י אדם ונח אינם מקבלין שכר רק שיעשו ע"י מה שנצטוו ע"י משה רבינו אז ה"ז ג"ת, וזה שהתיר להן מצד נביאים הראשונים אדם נח ובניו רק החיוב עליהן מצד שנצטוו ע"י משה וכו' עכ"ד ויעוי"ש שהביא מד' הר"מ סופ"ח ממלכים ובפה"מ בפ' גיד הנשה.

בגמ', אשר יעשה אותם וכו' הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה וכו'

תמה בברכת אברהם, הרי בקרא כתיב אשר יעשה, דהיינו מעשה, ומנלן דקאי על תלמוד תורה.

בגמ', הרי הוא ככהן גדול

עיין תוס' במה שפירשו מדוע נקט ככה"ג, ועיין תוס' ע"ז ג., וברא"ה [הובא בשיטה מקובצת] כתב דגוזמא הוא.

כתב הגר"א ביו"ד סי' רמ"ו ס"ק כ"ב דכל שכן אשה העוסקת בתורה.

בגמ', דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה

עיין קידושין לא. בתוס' וראשונים שם וע"ז ג. בטעם הדבר.

תוד"ה קראו

המלמד תורה לעובד כוכבים עובר בעשה

במהרצ"ח העיר דלפנינו לא נזכר שעובר בעשה ועיין יד אלי' סי' מ"ח ד"ה אך צ"ע, והקשו עוד מדוע לא הק' תוס' דמיתסר משום לפ"ע דהרי גוי אסור בת"ת, וכה"ק הרשב"א, ועיין בתוס' בחגיגה מהרש"א הגהות הב"ח והיעב"ץ שם, מש"כ בגוי העוסק בז' מצוות, [ודבריהם צ"ע מסוגיין] ועיין אבי עזרי פ"א מת"ת ה"א מש"כ שאין להם מצות ת"ת בז' מצוות דידהו.

ולא נתחייבו למסור עצמן

עמש"כ היש"ש דמ"מ שלא לשנות ממש"כ בתורה צריך למסור עצמן וע"כ לא שינו הכא.

בגמ', אי רעהו דוקא וכו'

והקשה בתוספות רע"ק (פ"ד מ"ג אות מג) מאי נקט הפירכא בדרך צידוד אי רעהו דוקא, הא רעהו ודאי דוקא כדקתני ברישא דמתני' שור רעהו ולא הקדש, וכיון דממעטי' הקדש דלאו רעהו הוא ממילא דעכו"ם אימעט. ועי' שיטה מקובצת בשם תוס' רבינו פרץ, ועי' כובע ישועה ובית אהרן.

בגמ', שכיבא ליה ברתא

מדקאמר הלשון שכיבה ולא לשון מיתה אלא ודאי שהניחה בת כמותה לכן לא הרע לו כ"כ על העדרה רק שהיתה ראויה לצאת דבר טוב ממנה ולהכי נחמיה עולא על דבר זה (עיון יעקב).

בגמ', דגידופא הוא

עי' נמוקי יוסף מש"כ ללמוד מכאן שאין לנחם כך והובא ביו"ד סי' שע"ו ס"ב בהגה ועי"ש בט"ז וביש"ש כאן.

בגמ', אל תצר את מואב

הר"מ בסה"מ בשורש השלישי כתב שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות וע"כ לא נמנה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכן האזהרה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם, וכן שאר מוני המצוות לא מנו לאוין אלו, אמנם הרמב"ן בסוף סה"מ נסתפק למנות אלו ג' לאוין וכ' שהם מצוות הנוהגות לדורות שהרי נאמר אל תצר את מואב וגו' כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה, וכיון שאסרה התורה משום שהיא ירושה לבני לוט א"כ ירושה אין לה הפסק, והביא מהמדרש [שהובא בתוס'] שדוד התיר מחמת שהם פירצו גדר תחילה ולא משום שאין זו מצוה הנוהגת לדורות, אלא דנתקשה הרמב"ן דמה טעם הוא זה להתיר את האיסור,

ופירש הרמב"ן דיסוד האיסור הוא שלא ליקח ארצם מידם ומחמת זה אסרה תורה את המלחמה, דלא הותרה מלחמה אלא לרשת נחלה אשר נתן להם הקב"ה, ואשר ע"כ כל האיסור הוא מלחמה בחנם אבל מאחר שהם פירצו את הגדר הותר לנקום בהם כשם שהותר במדינים אע"פ שאין לנו חלק בנחלתם, וכתב הרמב"ן דמטעם זה לא הותר אלא כדי נקמה ולא יותר מזה וע"כ נענש דוד כי הכרית כל זכר מהם.

ומסיק הרמב"ן והיוצא מכל מה שאמרנו שיהיו אלה השלש מניעות הבאות בשעיר ועמון ומואב מצוה לדורות, ומ"מ כיון שבא סנחריב ובלבל את העולם הותרה ארצם למלך המשיח, כמו שאמרו בחלק מארצם עמון ומואב טהרו בסיחון, ועוד שיכריתם הקל יתברך ויתעלה ותשאר ירושתם לנו וכו' עכ"ד, וצ"ת דמאחר שלימות המשיח הותר איסור זה א"כ אין זו מצוה הנוהגת לדורות, וכבר הביא המגילת אסתר להרשב"ץ בזוהר הרקיע שעמד בזה.

וזה אין להקשות דמאחר שפירצו את הגדר א"כ אין זו מצוה הנוהגת לדורות דהרי נתבאר ברמב"ן שאיסור זה אינו מתיר לגמרי אלא רק כדי נקמה, ועוד שכ' הרמב"ן וז"ל ואפילו אם יש בהם התנאי הזה [שהם פירצו הגדר] עכ"פ ראויות הן להמנות שאינן מצות לשעה אלא לדורות היו נוהגות עד שיפרצו הם את הגדר תחלה עכ"ד [ולד' הרמב"ן בהמשך דהותר רק כדי נקמה א"צ לטעם זה וכמשנ"ת].

ובמש"כ הרמב"ן שאין איסור לנקום מהם וכל האיסור הוא מלחמה בחנם, צ"ת מסוגיין דקאמר דרצה לנקום מהם ק"ו ממדיינים ומה תשובה היא זו שתי פרידות טובות, והרי מ"מ המלחמה היא לנקמה וזה לא נאסר.

ובמש"כ הרמב"ן בביאור הענין של הם פירצו הגדר תחילה דנמצא דהמלחמה לנקמה, הפנ"י בסוגיין והמהרי"ט ח"ב חו"מ סי' ק' פירשו באופ"א, דיסוד האיסור לערוך עמהם מלחמה הוא משום השבועה והברית שבין אברהם ללוט אלא מאחר שהם הפירו את השבועה ע"כ הותר לנו ג"כ לנקום בהם, [ודין זה דשנים שנשבעו זל"ז אם א' היפר את השבועה יכול חבירו ג"כ להפר הובא ביו"ד סי' רל"ו ומקורו משבועת אבימלך בסוטה דף י.] וביאר הפנ"י דמה שאמרו בסוגיין שתי פרידות טובות הוא טעם להמשיך את האיסור אע"פ שכבר הפירו את בריתם, [וכתב הפנ"י דהוא שלא כד' תוס'] אמנם המהרי"ט פי' דתרי דיני איכא איסור מצד הברית והשבועה וזה הופר במה שהם פירצו הגדר תחילה ואיכא איסור נוסף מחמת שתי פרידות והותר משנולדו.

והנה הר"מ לא ביאר מדוע אין זו מצוה הנוהגת לדורות, ומד' הרמב"ן נראה שהוא משום שהם פירצו הגדר תחילה, אמנם י"ל דהוא ע"פ המבואר בסוגיין דהאיסור משום שתי פרידות טובות יש לי להוציא וכשהוציאן הותרו וכמשנ"ת מד' המהרי"ט, וכן מבואר במהרש"א בח"א בסוגיין וכ"ה בשיטה מקובצת בשם הר"ר ישעי', וק' דהניחא בעמון ומואב דהוא משום ב' פרידות טובות אבל בשעיר - אדום התם אין הטעם משום פרידות, ולדרכו של הפנ"י יסוד ההיתר הוא משום שפירצו הגדר תחילה ומ"מ עדין נשארו באיסורם מחמת שתי פרידות וכשנולדו הותרו וכ"ה בתור"פ [הובא בשיטה מקובצת]. ובכ' הגר"ח [בדין יש קנין לעכו"ם ד"ה והנה בעיקר.] פי' דלאו דאל תצר את מואב הוא רק קודם כיבוש ז' עממין, וע"כ אינו מצוה לדורות.

ובעיקר הדברים צל"ת דבסוגיין נראה דעיקר קרא דאל תצר את מואב בא ללמדנו שלא נימא שיש מצוה להורגם וכנקמת המדיינים אבל לא נאמר זאת למניעה ואיסור.

בגמ', נשא משה ק"ו בעצמו

בקובץ ביאורים אות כ' הוכיח מכאן דבעכו"ם עונשין מה"ד, וכן מבואר בתורא"ש סנהדרין נח., ובחי' בית מאיר עמד בזה וביאר דאין איסור במלחמה משום הריגת הגוים אלא מחששא דעי"ז ימותו מישראל וע"ז בעינן ק"ו שצריך לעשות מלחמה, והותר המלחמה לישראל, וזה לא שייך לעונשין מה"ד, ועיין בשיעורי מו"ר הגאון רבי י. גרשון שליט"א בסנהדרין עג. מש"כ לבאר דהכא אין זה עונש אלא להצלת ישראל כמו שנאמר כי צוררים הם לכם עי"ש שהאריך. ועי' פרשת דרכים (דרוש עשירי).

שם, נשא משה ק"ו "בעצמו"

מהו לשון "בעצמו" - עי' בן יהוידע.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף