חידושי הרי"מ/בבא קמא/לה/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
רש"ש
חידושי הרי"מ
כובע ישועה
אילת השחר

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת


חידושי הרי"מ TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png לה TriangleArrow-Left.png א

סוגיא דשור שהיה רודף ע"ש כל הסוגיא
דף ל"ה ע"א

מתניתין שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המוציא מחבירו עליו הראיה וכו' ואמר ר' חייא ב"א זאת אומרת חלוקים עליו חביריו על סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין וכתבו תוס' ד"ה זאת אומרת ז"ל דוקא בכי האי גוונא פליג סומכוס שראוי להסתפק בדבר אף בלא טענותיהם אבל בשאר דוכתי לא דאטו אומר טלית זו שאתה לבוש שלי יהא הדין חולקין ע"ש והקשו המ' אמאי כתבו תוס' זה אזאת אומרת הלא בשאר דוכתי דאמר סומכוס דיניה הוי להו למימר דדוקא פליג בכה"ג ומה ענין זה להא דזאת אומרת ע"ש. ונראה לישב דהנה רש"י ז"ל ריש מס' ב"מ פירש מאי דאמר התם דלא פליג סומכוס רק היכא דאיכא דררא דממונא ופירש"י דהיינו היזק ממון דהיכא שיש לאחד היזק ממון סבר סומכוס דחולקין אבל במציאה שאין לו היזק ממון לא ע"ש והוא תמוה כקושית תוס' דאטו אם אומר טלית זו שאתה לבוש שלי יהא חולקין לסומכוס ופירשו שם דברי רש"י ז"ל דסובר שצריך שתיהם שיהיה בלא טענותם ספק לב"ד וגם שיהא היזק ממון וסברתו היה דשם כיון שתפסו שתיהם הוי ספק לב"ד אף בלא טענותיהם ע"ש והוצרך לפרש משום דאין היזק ממון אבל היזק ממון לחוד לא מהני וגם מה שבלא טענותיהם הוא ספק לא מהני לחוד היכא דליכא היזק ממון רק בשניהם דוקא סבר סומכוס דחולקין וממילא לא קשה קושית תוס' הנ"ל דבטלית שהוא לבוש אין ספק לב"ד ע"ש. ונראה לפ"ז דלכך כתבו תוס' סברתם הכא גבי הא דזאת אומרת דמכאן הוכיחו דלא כפירש"י הנ"ל דהנה המהרש"א ז"ל לקמן ריש פ' שור שנגח את הפרה הקשה על התוס' שכתבו שם דלא הוי משאיל"מ משום דלא גרע כפירה מהודאה משום דאלו היה מודה היה פטור לא הוי משאיל"מ והקשה אמאי אמרינן הכא דמתניתין אתיא דלא כסומכוס הלא הכא הוא קנס וגם אם היה מודה היה פטור וגם לסומכוס לא גרע הכפירה מהודאה וגם עכשיו פטור ותירץ דהכא כיון דאיכא אומדנא שהשור הזיקו שהיה רודף אחריו רק שאין אנו יכולין להוציא ממון באומדנא לחוד דלא קי"ל כר' אחא בגמל האוחר בין הגמלים וכל זה אם כופר אבל אם מודה לא הוי מודה בקנס דמודה בקנס אינו פטור רק היכא שהיה יכול לכפור והכא אינו רוצה לכפור ולומר נגד האומדנא וממילא גם כשכופר הדין חולקין ע"ש וגם בס' פנ"י הקשה קושייתו וכתב דלשטת הפוסקים דמהני תפיסה אתי שפיר לישנא דהמוציא מחבירו עליו הראיה רק קשה איך מוכח דחלוקין חביריו על סומכס כמ"ש ואף דאינו יכול לכפור לסומכוס דאף אם יכפור יהיה חולקין מ"מ יכול לטעון ברי ובברי וברי לא אמר סומכוס וגם עכשיו שטוען שמא לא גרע מאם הודה כמ"ש ע"ש וע"כ כתירוץ המהרש"א ז"ל שאינו יכול להכחיש האומדנא כמ"ש. והנה השיטה מקובצת כתב בשם הרב המאירי דמתניתין אתי שפיר אף כר' אחא דאזלינן בתר אומדנא אף להוציא ממון ואעפ"כ שפיר פטור הכא אף שרדף השור אחריו והוא אומר בסלע לקה משום דדרך הוא כשרודף השור אחר שור אחר והוא בורח ממנו כדרכו ליפול בבורות או ללקות בסלע ואעפ"כ פטור דאינו אלא גרמת שורו ושפיר ליכא אומדנא על זה ע"ש דלא כפירש"י ז"ל שפירש דבסלע לקה היינו שמתחכך היה בסלע ולקה ולא מחמת גרמת השור דרש"י סובר כשיטת הרמב"ן דאף שור ששרף שטרותיו של חבירו או שמחקן חייב בעל השור ע"ש בש"ך ח"מ ס' שפ"ו וע"כ אומר בסלע לקה לא מחמת השור והנה דברי המהרש"א אינו רק לשטת רש"י ז"ל דלשטת המאירי ליכא הכא אומדנא כלל ורק לדברי רש"י דהיכא דלקה בסלע מחמת רדיפות השור חייב מחמת דינא דגרמי ורק אומר שמתחכך היה בסלע והוזק ולא מחמת רדיפת השור ושפיר איכא האומדנא ולא הוי מודה בקנס דאיך יכפור אם יאמר שהיה מתחכך בסלע ולא מחמת השור אינו רוצה להכחיש האומדנא ואם יאמר מחמת רדיפת השור ג"כ יתחייב מדינא דגרמי כדברי רש"י ז"ל ותירץ שפיר. והנה לכאורה יש להקשות לפי מאי דקי"ל ס' פ"ח בח"מ דאם טענו דוקא והוא מודה לו בשוה דהיינו שתבעו שמגיע לי ממך חפץ והוא מודה לו שוה דהיינו מעות או אפילו תבעו שמגיע לו הלואה ששיעבד לו אפותקי חפץ והוא מודה לו הלואה סתם הוי טענו חטין והודה לו בשעורין ופטור אף מדמי שעורין ע"ש וא"כ קשה למה ליה לרש"י ז"ל לפרש בסלע לקה דהיינו מתחכך היה בסלע ולקה הלא יכול להיות דשפיר מודה לו שלקה מחמת רדיפת השור וחייב באמת מחמת דינא דגרמי ואעפ"כ כיון שהוא תובעו שהשור הזיקו והוא תם וגובה מגופו וקי"ל כר"ע דהוחלט השור ואף לר"י דב"ח הוא מ"מ כתבו תוס' דהוי כאפותקי מפורש וא"כ תבעו חוב שעשה לו חפץ א' אפותקי והוא מודה לו שחייב מדינא דגרמי ואינו חייב רק הלואה סתם והוי טענו חטין והודה לו בשעורין וא"כ שפיר פטור אף מהמעות שמודה מחמת דינא דגרמי דהתובע מחל לו זה החיוב שתובעו השור והוי ממש כטענו חטין והודה לו בשעורין. אך באמת רש"י ז"ל הוצרך לפרש דלא מחמת השור הוזק דהש"ס הוכיחו לקמן ממאי דקתני המוציא מחבירו עליו הראיה גבי גדול וקטן דמשמע אם לא מייתי ראיה שקיל כהודאת המזיק ואמאי הא הוי טענו חטין וה"ל בשעורין ע"ש וא"כ גם הכא ברישא דקתני המוציא מחבירו עליו הראיה ואם נימא שמודה לו שהוזק מחמת השור וחייב מדינא דגרמי קשה דמשמע אי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק והיינו מחמת דינא דגרמי ואמאי הא הוי ט"ח והודה לו בשעורין כמ"ש וע"כ שאין המזיק מודה לו כלום והיינו שאומר שלא מחמת השור הוזק ואינו חייב כלל והוצרך רש"י ז"ל שפיר לפרש כן אך לפ"ז נשאר קושיית המהרש"א מאי פריך הש"ס הלא שפיר אתיא מתניתין כסומכוס ואעפ"כ פטור דלא גרע כפירה מהודאה כמ"ש וא"ל דלא הוי מודה בקנס אם מודה שאינו יכול לכפור ולהכחיש האומדנא ז"א דשפיר יכול לכפור ולומר שהוזק בסלע מחמת רדיפת השור ועל זה ליכא אומדנא דדרכו בכך כמ"ש וא"ל דחייב מחמת דינא דגרמי ז"א דשפיר יפטר מחמת טענו חטין והודה לו בשעורין כמ"ש שהוא תבעו השור וגם לא יכחיש האומדנא וא"כ אם מודה שפיר פטור דהוי מודה בקנס וממילא גם עכשיו שכופר דלא מחמת השור הוזק רק מתחכך היה בסלע לא גרע הכפירה מההודאה ושפיר גם לסומכוס פטור כאן כקושית המהרש"א ומאי פריך הש"ס דחלוקין חביריו על סומכוס הלא גם לסומכוס פטור הכא דהוי מודה בקנס כמ"ש אך נראה לפמ"ש הש"ך ח"מ ס' פ"ח דפסקו טענו חטין והודה לו בשעורין פטור אף משעורין משום הודאה ומחילה ע"ש והקשה הא קי"ל דאדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב ואף שבוודאי אינו חייב מ"מ כיון שמודה שחייב יכול לחייב עצמו בהודאתו וא"כ כיון שגם הנתבע הודה שחייב שעורין חייב את עצמו בדבר שאינו חייב ע"ש:

ובאמת נראה דלא קשה מידי דהנה קי"ל ריש ס' ע"ה בח"מ דאם התובע אומר שאין זה האיש חייב לו כלום והנתבע אומר שחייב לו פטור ואף שהוא אומר שחייב מ"מ כיון שהתובע הודה שאינו חייב מחל לו ופטור ע"ש ונראה דאם היו באים עדים והעידו שאין זה חייב היה חייב מן הדין דכיון דבאמת לא לוה ואינו חייב וא"כ לא שייך לומר שהתובע מחל לו במה שהודה שאינו חייב דכיון דבאמת אינו חייב ולא לוה כלום א"כ מה היה לו למחול וא"כ כיון שהנתבע הודה אח"כ שחייב שפיר הוי מחייב עצמו בדבר שאינו חייב ובהודאתו מחייב עצמו חיוב חדש כיון שבאמת לא היה חייב לו וזה החיוב החדש לא מחל לו ושפיר חייב ואם היו באים עדים שראו שהלוה לו וחייב כבר מקודם נראה דהוא פטור דלא שייך הכא מחייב עצמו בדבר שאינו חייב בהודאתו ז"א דאינו מודה על חיוב חדש כיון שכבר באמת חייב רק שמודה החיוב הראשון והחיוב הראשון מחל לו התובע שהודה שאינו חייב לו כלום וכבר היה חייב ומחל לו בהודאתו וא"כ נראה דאם היה ידוע לנו שלוה לו וחייב היה הדין נותן דפטור ואם באמת לא לוה אז היה חייב כמ"ש וא"כ לכך פטור בשתי הודאות ההפוכות כיון שעדיין אומר שבאמת חייב לו ולא נתחייב עצמו בדבר שאינו חייב כלום ולכך פטור ולפ"ז מיושב שפיר קושית הש"ך גבי טענו חטין והודה לו בשעורין שהקשה דהוי מחייב עצמו בדבר שאינו חייב ולפמ"ש א"ש דהכא כיון שהתובע אומר שאינו חייב לו שעורין והוא מודה לו שחייב שעורין וא"כ כיון שעומד בהודאתו ואומר עדיין שחייב מקודם שעורין וא"כ לא חייב את עצמו בדבר שאינו חייב רק בהחיוב מקודם ושפיר מחל לו השעורין שחייב מכבר שהודה שאינו חייב לו שעורין והוא לא חייב עצמו כלל בדבר שאינו חייב כיון שהוא אומר עדיין שחייב לו באמת שעורין וא"כ לא חייב עצמו כלל בחיוב חדש והתובע מחל לו השעורין שחייב מקדם ולכן אתי שפיר דטענו חטין והודה לו בשעורין פטור והנה לפ"ז א"ש קושיא הראשונה דנראה דלסומכוס דסבר ממון המוטל בספק חולקין א"כ גם בטענו חטין והודה לו בשעורין שהתובע הודה שאינו חייב לו שעורין והנתבע הודה שחייב לו ועדיין התובע אומר שאינו חייב לו ותובע ממנו השעורין שכיון שאינו חייב לו באמת א"כ חייב עצמו בדבר שאינו חייב והוא לא מחל לו כיון שאינו חייב באמת והנתבע אומר שחייב לו באמת שעורין וא"כ פטור שלא חייב עצמו והוא מחל לו וא"כ לענין זה ג"כ הוי ממון המוטל בספק וחולקין אי אמר סומכוס בברי וברי וחולקין על השעורין שהתובע תובע אותו שעורין ג"כ שאומר שאינו חייב לו מקדם וחייב עצמו והוא מודה שחייב לו כבר ופטור עכשיו והדין חולקין לסומכוס והכא הוי שפיר דררא דממונא שגם בלא טענותיהם הוא ספק לב"ד דהכא הוי גוף המעשה ההודאות שהודו שניהם זה הוא המעשה ועל זה טוענין עכשיו התובע אומר שאינו חייב וחייב מחמת הודאתו והנתבע אומר שחייב ולא חייב את עצמו בהודאתו והמעשה הם ההודאות והטענות הם אח"כ וא"כ גם בלא טענותיהם היה ספק לב"ד דהיינו מיד אחר השתי ההודאות ההפוכות נולד הספק לב"ד ושפיר חולקין לסומכוס דשמא אינו חייב באמת וחייב את עצמו עכשיו בהודאתו וא"כ פריך הש"ס שפיר דחלוקין חביריו על סומכוס דע"כ אתיא מתניתין דלא כסומכוס דא"ל כמ"ש דהטעם דפטור הוא מחמת מודה בקנס דז"א כדברי מהרש"א שאינו רוצה לכפור ולהכחיש האומדנא וא"ל דיכול לומר שלקה בסלע מחמת רדיפת השור דליכא אומדנא על זה ואעפ"כ פטור מדינא דגרמי משום דהוי טענו חטין והודה לו בשעורין ז"א דאי אתיא כסומכוס ממילא אינו פטור בטענו חטין והודה בשעורין דהוא ספק שמא באמת אינו חייב בשעורין דהיינו שהשור הזיק בקרן וא"כ חייב עצמו בהודאתו חיוב חדש וכיון דהוא ספק הוא שפיר הדין חולקין ולא יהיה פטור וממילא גם עכשיו לא הוי מודה בקנס שאינו יכול לכפור ולומר שלא לקה כלל מחמת השור דעל זה איכא אומדנא ואינו יכול לומר שלקה מחמת השור א"כ יתחייב חצי לסומכוס מחמת דינא דגרמי ולא הוי מודה בקנס וממילא עכשיו שכופר ג"כ הדין חולקין ומוכח שפיר דלא אתי' מתניתין כסומכוס ולפ"ז א"ש כאן שהוכיחו מהא דזאת אומרת דלא כפירש"י ז"ל דלא בעי היזק ממון דוקא לסומכוס דאי נימא דדוקא היכא דאית ליה גם היזק ממון אז הדין חולקין לסומכוס אבל במציאה לא מיקרי היזק ממון ולכך אין חולקין א"כ נשארה הקושיא מאי פריך הש"ס הלא שפיר אתי כסומכוס רק הכא פטור משום דלא גרע כפירה מהודאה והיה פטור אם מודה מחמת מודה בקנס דיכול לכפור ולומר שלקה בסלע מחמת השור ואינו מכחיש האומדנא ואעפ"כ יפטור מחמת טענו חטין והודה לו בשעורין כמ"ש. וא"ל דלסומכוס אף בטענו חטין והל"ב חייב חצי דהוא ספק שמא אינו חייב באמת שעורין וחייב עצמו בדבר שאינו חייב כמ"ש ז"א כיון דכל הספק הוא שמא אינו חייב באמת וחייב א"ע במה שאינו חייב א"כ לית ליה היזק ממון כמו במציאה כיון שבאמת אינו חייב ואם חייב לו באמת ודאי פטור דמחל לו רק הספק הוא שאינו חייב לו וליכא דררא דממונא לפירש"י ואין חולקין לסומכוס כמו במציאה וא"כ שפיר הוי מודה בקנס אם הודה ועכשיו שכופר לא גרע מהודאה ולכך הוכיחו דבספק לב"ד לחוד תליא מילתא ולא בהיזק ממון ג"כ. ולפ"ז מיושבים דברי הרמ"ה ז"ל שפירש טעמא דט"ח והל"ב פטור הוא משום משטה והקשו לוקי מתניתין בעומד בהודאתו. ולפמ"ש א"ש דאפשר דגם הרמ"ה סבר טעמא דהודאה ומחילה רק דעל זה קשה הא הוי מחייב א"ע בדבר שאינו חייב וע"כ צ"ל כמ"ש כיון שאומר עדיין שחייב באמת לא חייב עצמו בחיוב חדש כלום וא"כ קשה בהיפך לוקי מתניתין בחוזר מהודאתו ואומר שאינו חייב שעורין א"כ כיון שאומר שאינו חייב ממילא הודה שחייב א"ע בדבר שאינו חייב ושפיר חייב במתניתין ומאי פריך וע"ז כתב שפיר דאי איירי בחוזר מהודאתו ממילא שייך שפיר טעמא דמשטה ואי עומד בהודאתו שייך טעמא דהודאה ומחילה כמ"ש וא"ש:

רש"י בא"ד מתחכך הי' בסלע ולקה דאי ל"ה הוי חייב מדינא דגרמי כו'. והנה למאי דמסיק ראוי ליטול ואין לו קשה אמאי לא פירשו דפטור משום דהוי טענו חטין והודה לו בשעורין שהוא תובע שישלם לו מגוף השור והוא מודה לו בחוב בעלמא מחמת דינא דגרמי כמ"ש ואתי שפיר לישנא דהמוציא מחבירו ע"ה מחמת ראוי ליטול ואין לו כמ"ש. ונראה ליישב דהנה רש"י ז"ל סובר דגרמת שורו ג"כ חייב כדברי הרמב"ן שכתב דשור ששרף שטרותיו של חבירו או מחקן חייב ג"כ מדינא דגרמי דהרמב"ן ז"ל סובר דינא דגרמי דאורייתא ע"ש. עוד כתב הרמב"ן שם דאף גורם דגורם ג"כ חייב כגון שרדף השור לשרוף שטרותיו של חבירו וע"י רדיפתו יצאה אש ושרף השטרות אף שהוא בעצמו לא שרף רק מחמת רדיפתו נשרף מ"מ חייב מדינא דגרמי שאתה פשעת שהי' לך לשמור שורך ולא הי' רודף ולא היה נשרף השטר ע"ש. והנה לכאורה לדברי הרמב"ן אלו קשה הכא במתניתין דאמרינן בשנים שהיו רודפין אחר אחד זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהם פטורים דכל חד מדחי ליה ואומר שורי לא הזיק אף שרדף רק שור חבירי הזיק ולכך פטורין שניהם והנה בשורף שטרותיו של חבירו דחייב הוא משום שגרמת לי היזק שאיני יכול לגבות מבעל חובי שיכול לכפור כיון שאין לי שטר עליו וכן בשור ששרף ג"כ חייב מטעם זה ששורך גרם לי היזק ברדיפתו שע"י רדיפת שורך נשרף שטרי ואיני יכול לגבות וגרמת לי היזק בפשיעתך שלא שמרת השור ורדף ואיני יכול לגבות ולכך חייב ע"ש. ולפ"ז קשה הכא בשנים רודפין אחר אחד אמאי פטורין הלא יכול הניזק לבא לאיזה שירצה ולגבות ממנו מכח ממ"נ אי שורך הזיק א"כ ודאי חייב אתה ששורך הזיקני ואם שור חבירך הזיק גם כן חייב אתה מחמת דינא דגרמי שע"י רדיפת שורך גרמת לי שלא אוכל לגבות מהמזיק שאם לא הי' שורך רודף ג"כ שפיר הייתי גובה ממנו כיון שבאמת הוא הזיק שורי ורק מחמת שגם שורך רדף אחר שורי יכול לדחות אותי אצלך ואיני יכול לגבות ממנו שיכול לומר שאתה הזיקתני ואם כן על ידי רדיפת שורך גרמת לי שלא אוכל לגבות מבעל חוב וחייב אתה מחמת דינא דגרמי דהוי כנשרף השטר ע"י רדיפת שורו דחייב משום שע"י רדיפת שורך אין לי שטר וכופר ובלא רדיפתו הי' יכול לגבות וגם הכא ע"י רדיפתו כופר המזיק ואומר שהוא הזיקו ובלא רדיפתו היה יכול לגבות ממנו וחייב שפיר ממ"נ אם שורו הזיק ודאי חייב מחמת עצמו ואם שור חבירו הזיק ג"כ חייב הוא מחמת דינא דגרמי וגם על טמון באש כתב הרמב"ן הטעם דפטור מדינא היכא שראה שבא אש לשרוף והלך וטמנו ופטר את בעל האש מלשלם אף דהוי כשורף השטר של חבירו כתב דלא דמי דהתם פטרו באמת קודם שנעשה ההיזק ולא נתחייב כלל הבעל האש אח"כ אבל השורף שטרות חייב באמת רק שגרם שיכפור זה ולכך חייב ע"ש. וא"כ שפיר חייב גם הכא ממ"נ. ונראה דהנה הש"מ הקשה אמאי בשנים רודפין לא יוכלו שניהם לומר בסלע לקה ושנינו לא הזיקנו אותך רק בסלע לקית ודוחק לומר דהעדים ראו שא' הזיק ולא ידעו איזהו דזה דוחק ע"ש. ולכך תירץ דכיון דשני שורים רדפו אחריו לא תלינן בסלע דאין סברא דמב' השורים לא הזיק א' רק בסלע לקה דדוקא גבי שור אחד שרדף אחריו תלינן גם בסלע אבל בשני שורים ודאי אחד מן השורים הזיק ולא בסלע ע"ש. ולפ"ז א"ש דאינו צריך לשלם מדינא דגרמי משום דמחמת רדיפת שורו אינו יכול לגבות והי' לו לשמור שורו שלא ירדוף והי' גובה מהמזיק ז"א הלא אם שורו לא הי' רודף רק שור המזיק לחוד ודאי לא הי' יכול לגבות ממנו שהי' יכול לומר בסלע לקה דבשור אחד לחוד יכול שפיר לומר בסלע לקה כמ"ש דכל הטעם דלא תלינן עכשיו בסלע הוא משום שרדפו אחריו שני שורים וא"כ אם לא רדף אחריו רק השור הא' לחוד הוי תלינן שפיר בסלע כמ"ש ולא גרם לו היזק כלל ולכך שניהם פטורים. ולפ"ז א"ש דצריך רש"י ז"ל לפרש מתחכך הי' בסלע ולקה וא"ל כמ"ש דאף דחייב מדינא דגרמי מ"מ פטור דהוי טענו חטין והודה לו בשעורין ז"א דהטעם דפטור הוא משום שמחל לו שעורין אבל באם תובע בשמא ממ"נ תן לי או גוף השור או מדינא דגרמי ודאי חייב באחד דלא מחלו לו רק משום דרישא איירי בברי מחל לו א"כ שפיר הדרא קושיא לדוכתיה דחייב מדינא דגרמי בשנים רודפין אחד וא"ל דבשור א' הי' יכול לומר בסלע לקה כמ"ש ז"א דלגבי השני הי' שפיר יכול לתבוע ממנו ממ"נ או גוף השור או מדינא דגרמי ולא הי' מוחל לו והי' חייב באמת וחייב הוא שפיר עכשיו מדינא דגרמי ולכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש שאומר מתחכך הי' בסלע ופטור אף מגרמי וגם הוא פטור עכשיו כמ"ש וא"ש. ולפ"ז מיושב מאי שהקשו המפ' מאי פריך הש"ס דילמא איירי בליכא עדים על הרדיפה ולהפוסקים דמהני תפיסה בקנס אתי שפיר לישנא דהמוציא מחבירו עליו הראיה ע"ש בפנ"י ואף דסיפא דשנים רודפין אחר אחד ע"כ איירי ביש עדים על הרדיפה דקתני אם היו שניהם של אחד שניהם חייבין ואי ליכא עדים הוי מודה בקנס ופטור אף באיש אחד מ"מ רישא איכא לאוקמי בליכא עדים ומסיפא לא קשה דודאי אינו מגיע לו רק מא' ואיך יתן הא' ודאי שלא כדין. ולפמ"ש מיושב דפריך שפיר דיתחייב הא' מדינא דגרמי וא"ל כמ"ש דבלא רדיפתו הי' יכול השני לומר בסלע לקה שלא הי' אלא שור אחד ז"א כיון דהכא איירי באיכא עדים על הרדיפה א"כ אף אם יאמר בסלע לקה יהי' שפיר הדין חולקין לסומכוס א"כ ממילא חייב עכשיו מדינא דגרמי חצי שבלא רדיפת שור הי' נוטל חצי וגרם לו להזיק חצי וחייב הוא ג"כ חצי כמ"ש ואמאי שניהם פטורים ופריך שפיר ועל זה אמר ר"א אמר סומכוס אפי' ברי וברי דילמא מודה בברי וברי וממילא אינו חייב מדינא דגרמי דשמא הי' טוען ברי בסלע לקה והי' פטור אף לסומכוס וא"ל אין אמר סומכוס אפילו בברי וברי ועל זה פריך ממאי דמתני' בברי וברי דילמא איירי בשטוענין שמא וגם התובע אינו יודע אם לקה בסלע או לא וא"כ אינו חייב מדינא דגרמי שמא הי' טוען הנתבע ברי והוי שמא וברי ולא אמר סומכוס חולקין ואתי שפיר כסומכוס ועל זה משני מדקתני ברישא זה אומר לא כי וע"כ ממילא איירי שגם התובע טוען ברי דאל"ה בשמא וברי לא איצטריך לאשמועינן דלא וממילא סיפא דומיא דרישא ואיירי ג"כ בכה"ג דדוקא לענין זה י"ל דרישא איירי בליכא עדים על הרדיפה והסיפא באיכא עדים דמה שאינו לענין הטענות אינו צריך להיות שוים כמ"ש הפ"י אבל לענין ברי וברי שפיר שוים ומשני שפיר ומיושב בזה קושית תוס' ד"ה וממאי ע"ש דמקשה שפיר למ"ש בהיפך דאתי שפיר מתניתין כסומכוס וא"ש:

גמ' זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על סומכוס דסבר ממון המוטל בספק חולקין כו'. והקשה הפנ"י לשיטת הפוסקים דמהני תפיסה בקנס בין אם כופר בין אי מודה קשה דילמא איירי במתניתין בליכא עדים על הרדיפה ולכך אתי שפיר דהמוציא מחבירו עליו הראיה דאם המזיק מוחזק אין יכול להוציא ממנו אף לסומכוס כיון דבלא הרדיפה ליכא דררא דממונא וגם אי מודה על הרדיפה מ"מ הוי מודה בקנס דבלא הודאתו לא הי' הדין חולקין ואם תפס הניזק והוא מוחזק שפיר מהני תפיסתו ושייך שפיר המוציא מחבירו עליו הראיה ואין להקשות ליתני דין זה אם מודה ולמה תני בכופר דז"א דבמודה לא הוי מצי למיתני המוציא מחבירו עליו הראיה דלא מהני מה שהביא עדים אחר שהודה דהוי מודה בקנס ואח"כ באו עדים ופטור ואף דלכאורה לא הוי מחייב עצמו בקרן והיכא דאין מחייב עצמו בקרן חייב במודה ואח"כ באו עדים והכא ליכא דררא דממונא קודם שבאו עדים והיה פטור מהכל וחייב אח"כ כשבאו עדים ז"א כיון דבאו עדים אח"כ שרדף השור אחר שורו והזיקו א"כ במה שאמרו שרדף אחריו מיד נתחייב חצי לסומכוס דאינו יכול לכפור על החצי דשפיר איכא דררא דממונא וחולקין אף אם כופר ואף אי מודה צריך לשלם חצי וממילא מיד נתחייב בחצי והוי שפיר מחייב עצמו בקרן ופטור על החצי השני' אף שאומרים אח"כ שהזיק הוי שפיר מודה בקנס ואח"כ ב"ע ע"ש בס' פנ"י ובתומים מפורש יותר קושיא זו. ונראה לישב דהנה הפוסקים הקשו אהא דאמרינן דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ובראה עדים שממשמשים ובאים והודה קודם שבאו חייב דאמרינן מחמת ביעתותא דעדים קא מודה ולא הוי הודאה מעליא שידע שבאים עדים ונתיירא לכפור שיתחייב מחמת העדים וקשה גם במודה בקנס ואח"כ באו עדים נימא הכי כיון שידע הוא באמת שיבאו עדים שהוא ידע האמת שיש כאן עדים ולכך הודה מחמת ביעתותא דעדים ומה סברת הש"ס שם לחלק בין ראה שממשמשים ובאים ובין אח"כ באו ע"ש בש"מ. ונראה לישב זה דהנה איתא בש"ס ב"ק פ' מרובה סוגיא דעד זומם דאם העידו העדים על הגניבה ועל הטביחה ג"כ ואח"כ הוזמו על שתיהן פטורין על הטביחה או בהיפך אם העידו קודם על הגניבה ותכ"ד על הטביחה דכיון דהוזמו על הגניבה אגלאי מילתא דכי אסהדי אטביחה פסולין היו וגם בלא ההזמה לא היה ראוי לקבל עדותן ולכך לא הוי הזמה ע"ש וכן קי"ל בכל מקום היכא דאגלאי מילתא אף לאחר הזמה דאף בלא ההזמה לא היה מהני עדותם רק הב"ד טעו וסברו שהעדות ראוי וכיון שנודע שאף אם לא הוזמו לא מהני עדותם לא הוי הזמה כלל דמחמת טעות הב"ד אינם צריכין לשלם כיון שבאמת גם בלא הזמה לא היה עדותן מועיל ע"ש. והנה לפ"ז יש להקשות איך אמרינן בראה עדים שממשמשים ובאים דלא הוי מודה בקנס וחייב משום דמחמת ביעתותא דעדים קא מודה הלא אותן העדים שבאים הם עדות שאי אתה יכול להזימו כיון דבאמת מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור רק דאמרינן דזה אינו הודאה כלל דהודה מחמת העדים אבל אם היינו יודעין שהודה הודאה גמורה היה פטור אף שיש עדים וא"כ אם יוזמו ודאי לא יצטרכו לשלם דכיון דהוזמו אגלאי מלתא דלא הודה מחמת ביעתותא דעדים כיון שבאמת אין כאן עדים כלל וא"כ כיון שהודה הודאה גמורה היה פטור אף אם לא הוזמו והיה עדותם אמת מ"מ היה מודה בקנס ואח"כ באו עדים ופטור רק שקודם ההזמה טעו הב"ד וסברו שהודה מחמת ביעתותא דעדים וחייבוהו וא"כ עכשיו שנודע לאחר שהוזמו ולא היה עדות כלל ונודע שהודה הודאה גמורה ואף אם היה עדותם אמת היה פטור ובחנם חייבוהו אף בלא הזמה רק מחמת שטעו וא"כ אינם צריכין לשלם דמה להם לשלם בשביל טעות הב"ד שחייבוהו על ידם כמ"ש לעיל ולא יצטרכו לשלם וגם עכשיו אינם נאמנין דהוי עדות שאאי"ל וליכא עדים כלל ואיך נוכל לחייבו קנס בהודאתו וגם לענין קנס ודאי בעינן עדות שאתה י"ל אליבא דכ"ע דמקשינן לדיני נפשות מדכתיב משפט אחד יהיה לכם אף החולקים על הש"ך ז"ל בממון וא"כ איך אמרינן דחייב בהודה מחמת ביעתותא דעדים אך ז"א דלקמן ע"ב אמרינן דאף שהודה בפני עדים ואח"כ הוזמו מ"מ חייב ואמרינן דהודה מחמת העדים שהיה מתיירא שמא לא יוזמו אף שבאמת אינם עדים כלל חייב שהיה מתיירא לכפור שמא לא יוזמו ויתחייב ע"ש ברשב"א לב"ק שפירש כן וא"כ ממילא אף דהוי הכא עדות שאאי"ל מ"מ לא הוי הודאתו הודאה דאעפ"כ כיון שראה שהעדים ממשמשים ובאים הודה מחמת ביעתותא שהיה מתיירא לכפור שאם יכפור יהיו נאמנים וא"כ אף שבאמת אינם עדים לא הוי הודאה כיון שראה שהעדים באים ולכך שפיר חייב דאמרינן מחמת ביעתותא הודה כמ"ש וגם אם יוזמו ישלמו שלא טעו ב"ד כלל דאף שהוזמו מ"מ הוא ראה שבאים ולכך הודה כמ"ש ושפיר חייבוהו הב"ד דהודה מחמת ביעתותא. ולפ"ז מיושב ממילא מה שהקשו דגם גבי מודה בקנס ואח"כ באו עדים ג"כ נימא שידע שיבאו עדים כיון שהיה באמת שם וראה אותם ולכך הודה מחמת ביעתותא דעדים ז"א דעל זה הוי שפיר עדות שאי אתה י"ל שאם יוזמו א"כ באמת לא היו. שם ולא ראה אותם כלל והודה הודאה גמורה כיון שעכשיו שלא ראה שיבאו עדים רק דנימא דראה שהיו שם בשעת מעשה ואם הוזמו לא היו שם ולא ראה אותם כלל וודאי יהיו פטורים דאף בלא ההזמה היו פטורים דאגלאי מלתא שהיה פטור כמ"ש ולכך א"ש דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור משום דהוי עשאאי"ל ואומרים שקר וכיון דאומרים שקר ולא היו שם כלל א"כ הודה הודאה גמורה לא מחמת העדים שלא ידע כלל מהעדים ולכך א"ש דפטור. ולפ"ז מיושב הקושיא שהתחלנו שהקשה הפנ"י מאי פריך הש"ס דלמא איירי בליכא עדים ומהני תפיסה ולא מצי למיתני בהודה דלא מהני העדים אח"כ דהוי מודה בקנס ואח"כ ב"ע ואף דאינו מחייב עצמו בקרן מ"מ כיון שמעידים העדים שרדף והזיק וכיון שאמרו שרדף נתחייב בחצי ולכך פטור אח"כ כמ"ש. ולפמ"ש מיושב דהכא שפיר חייב אף דהוי מודה בקנס ואח"כ ב"ע כקושית הפ' דאמרינן מחמת ביעתותא דעדים הודה שידע שיבאו עדים וא"ל כמ"ש דהוי עשאאי"ל שאם יוזמו היה הודאתו הודאה גמורה והיה מודה בקנס ואח"כ באו עדים ופטור ז"א דהכא אם יוזמו וא"כ אמרו שקר גם על הרדיפה וא"כ לא היה מחייב את עצמו בקרן וא"כ פסקו הב"ד שפיר דחייב אף אי הודאתו הודאה גמורה מ"מ כיון שהוזמו ולא רדף כלל חייב דלא הוי מחייב עצמו בקרן כמ"ש וא"כ פסקו הב"ד שפיר דחייב מחמת עדותם כיון שהוזמו ולא הוי מחייב עצמו בקרן וממ"נ חייב דקודם שנודע שאמרו שקר היה חייב דמחמת ביעתותא דעדים קא מודה ואחר שנודע שאמרו שקר על הרדיפה ממילא היה חייב דלא חייב עצמו בקרן וכיון שהעידו על ההיזק אח"כ ממילא חייב ורק מחמת ההזמה פטור ושפיר יתחייבו העדים לשלם אם יוזמו והוי עכשיו יכול להזימו וממילא שפיר חייב דאמרינן מחמת ביעתותא הודה ואף לרבנן התם דלא סברי בראה עדים שממשמשים ובאים טעמא דביעתותא י"ל דג"כ טעמם הוא משום דהוי עדות שאאי"ל כמ"ש והם סברי דכיון שאינם עדים באמת לא שייך סברא דמחמת ביעתותא הודה אבל הכא דבאמת הוי יכול להזימו והוי עדות ג"כ מודים שפיר דלא הוי הודאה וא"ש. ולפ"ז מיושב מאי [שהקשו] ז"ל אהא דכתבו תוס' ד"ה זאת אומרת דדוקא פליג סומכוס היכא דאיכא ספק לב"ד בלא טענותיהם אבל בלא"ה מודה סומכוס דהמוציא מחבירו ע"ה דאל"ה כל א' אם יאמר טלית זה שאתה לבוש שלי הוא יהא הדין חולקין והקשו אמאי כתבו זה תוס' אהא דזאת אומרת כמ"ש לעיל. ולפמ"ש א"ש דהנה לכאורה יש לישב זה בפשיטות לפמ"ש תוס' לקמן ריש פ' שור שנגח הפרה שרצו להוכיח דסומכוס סבר חולקין דוקא היכא שאין אחד מוחזק רק עומדת באגם אבל היכא דאחד מוחזק מודה סומכוס דהמוציא מחבירו עליו הראיה ע"ש. ואח"כ דחו דבריהם והוכיחו דאף במוחזק סבר סומכוס דחולקין דאל"ה מאי הוכיח הש"ס זאת אומרת חלוקים חביריו על סומכוס מדקתני המע"ה דלמא איירי מתניתין היכא דהמזיק מוחזק ומודה סומכוס דהמע"ה ע"ש. וא"כ מיושב דבכל מקום לא הוי מצי להוכיח דסומכוס לא סבר חולקין רק שבלא טענותיהם היה ספק לב"ד מהא דאם יאמר לחבירו טלית זה שאתה לבוש שלי וכן מהא דאמרינן סרוכי לאו כלום וקשה יהי' חולקין ז"א דהתם הא מוחזק וכן אי נימא דסרוכי לאו כלום הוי השני לחוד מוחזק ובמוחזק מודה סומכוס דהמע"ה אבל בעומדת באגם שפיר סבר סומכוס חולקין אף אי ליכא ספק לב"ד בלא טענותיהם ולכך כתבו תוס' הכא גבי הא דאמר זאת אומרת דמהכא מוכח דסומכוס סבר חולקין אף במוחזק דאל"ה לא מוכח כמ"ש תוס' וקשה שפיר מהא דסרוכי לאו כלום ומטלית זו שאתה לבוש שלי הוא ומוכח דפליג היכא דהוא ספק לב"ד בלא טענותיהם דוקא. אך ז"א לפמ"ש לקמן בס' שיטה מקובצת דאף דאמרינן דסומכוס לא סבר רק בעומדת באגם מ"מ פריך שפיר הכא דמשמע ליה דמתניתין איירי בכל גווני אף בעומד שור המזיק באגם לר"ע דהוחלט השור ע"ש וא"כ עדיין לא מוכח מידי די"ל דאין צריך ספק לב"ד כו' ולפמ"ש א"ש דשפיר הוכיחו דאי כמ"ש לא מוכח מידי דאתי שפיר כסומכוס רק דאיירי בליכא עדים על הרדיפה כמ"ש וא"ל דליתני בהודה ז"א דפטור אף אם באים עדים אח"כ דשפיר חייב עצמו בקרן אף בלא העדים דלא היה מודה בקנס רק אחצי דעל החצי האחר היה חייב אף אם היה כופר כיון דלא בעינן ספק לב"ד בלא טענותיהם והכא איירי שפיר בעומד באגם והוכיחו שפיר דבעינן ספק לב"ד כמ"ש וא"ש:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף