מראי מקומות/בבא קמא/כד/א

מראי מקומות בבא קמא כד א

בא"ד והר"ר עזריאל וכו' עד יום ג' הדברים צ"ת מאחר דנעשה מועד בג"פ דאל"כ הא א"א שבנגיחה רביעית שנעשה בה מועד ישלם נז"ש וכמש"כ תוס', וא"כ מ"ט בעינן שנגיחה ד' תהא ביום ד', והנה התוס' הזכירו ד' הגמ' רפ"ג דב"ב דיליף חזקת ג' שנים משור המועד ומקשי אי שור המועד עד נגיחה ד' לא משלם נז"ש וכו' ופי' הרמב"ן כלומר אע"פ שיצא בחזקה של תמות לא נכנס לחזקה של מועדות עד פעם רביעית וכו' עכ"ד, אכן דחי התם דנעשה מועד בשלישית, ויעויין רע"א (הנדמ"ח), והענין צ"ב, ומ"מ מוכרח דענין העדאה אין ענינה הרגל בלחוד, אלא גזה"כ דהעדאה, וכן מתבאר בתוס' בע"ב ד"ה במכירין דדנו דבעינן נגיחת חיוב כדי לייעדו, וילה"ק עוד דמאי שייך ק"ו קירב נגיחותיו לא כ"ש, הא נגיחה ד' אינה מעצם העדאה, ושם לא שייך הק"ו. שו"ר לבאר ד' הר"ר עזריאל דר"י סבר דדין מועד הוא שמורגל ליגח ג' ימים ואם יחזור ביום השלישי ולא יגח ה"ז חסר בעיקר העדאתו, ולא יצטרכו חזרה ג"פ, אלא כדין חזרה בתוך ימי העדאה [אי נימא דבתוך ימי העדאה א"צ ג"פ, ובשיטה מקובצת ר"פ דו"ה הביא לה"ר יהונתן ז"ל דאף בתוך ימי העדאה בעינן חזרה ג"פ] ע"כ לא נעשה מועד עד שנשלם ג' ימים, ולפ"ז א"ש קו' החת"ס בב"ב כח: מד' הגמ' שם דקאמר דבג"פ נעשה מועד ואידך כי לא נגח מאי לשלם, ולפמשנ"ת א"ש דאף להר"ר עזריאל נעשה מועד בג"פ, ולפ"ז ב"ד לא יעשוהו מועד ביום הג' דאכתי לא נעשה מועד.

בא"ד וי"ל דלכתחילה וכו' עמהרש"א ופנ"י, וצ"ב בד', המהרש"א הא שפיר משכח"ל דביום ד' באו עדים שנגח ג' נגיחות ועשו אותו מועד, ולא הספיקו לגמור דינו, ובמהרש"א מבואר דבעינן שיעשוהו מועד ביום ג' ויגח ביום ד' וצ"ע, ובפרט לפמשנ"ת לעיל בביאו"ד הר"ר עזריאל.

בא"ד לא הספיקו לגמור את דינו עד שנגח נגיחה ד' כ' החזו"א (ליקוטים סי' י"ט לסוגיין) נראה דמיירי דהוזמו הראשונים קודם גמ"ד ועכשיו כשהוזמו זוממי זוממין צריך ב"ד לגמור דינו, אבל אם כבר נגמר דינו קודם שהוזמו עכשיו שהוזמו זוממי זוממין גמ"ד הראשון קיים וא"צ לדונו מחדש עכ"ד, ויעויין מנ"ח מצוה תס"ד [כב] לענין עיר הנדחת דמתחילה נידונים כאו"א לסקילה וכשיש רוב דנים אותם לסייף, ונסתפק המנ"ח אם הוזמו העדים הנוספים האם צריך לחזור ולדונם לסקילה, והגר"ח מטעלז הוכיח עוד דהוזמו קודם גמ"ד, דאם לאחר גמ"ד הרי נאסר השור וכשנגח אח"כ לא יתחייבו בעליו כופר, ומזה הוכיח דהמזימים נאמנים אע"פ שהזימו קודם גמ"ד ואין כאן כאשר זמם.ומבואר דבדין לעשותו מועד א"צ גמ"ד, אא"כ נימא דגמרו דינו שהוא מועד ולא גמרו דינו לסוקלו, והעירוני דמדוע יעשו כן, הא מאחר שדינו למיתה מדוע יעשו אותו מועד. – עשיטה מקובצת לק' מא. בשם תר"פ שהקשה דא"כ אף בלא הוזמו זוממי זוממין ג"כ משכח"ל שנגח נגיחה ד' בעודו בית בעלים ועי"ש.

בא"ד וכמ"ד גומרין דינו כו' כ' החזו"א (שם) כונתם דקבלת עדות של מזימין האחרונים צריך בפני השור, דאם קבלת עדות של זוממי זוממין א"צ בפני השור שפיר מש"ל שנגח קודם שישבו לדון עכ"ד, ובחי' הגר"ח מטעלז נקט דא"צ להעיד בפני השור, כיון שאין מעידים על השור אלא על הזוממין, וכוונת תוס' דלמ"ד דבעינן בפניו ממהרין ב"ד להביא השור אצלם ואין לו שהות ליגח, ושוב הוכיח מהשיטה מקובצת לק' מא. בשם תר"פ דלדבריו צ"ל כהחזו"א.- ולעשותו מועד בפשוטו לא אשכחן דבעינן בפני השור, אלא בחיוב מיתה.

בא"ד ור"ת מפרש ועדיין שלו הרע"א בגלהש"ס ציין ליש"ש שתמה ע"ד תוס' מגמ' בכריתות כד. דשור הנסקל שנגמר דינו הוא הפקר, ויעויין ברע"א בגלהש"ס לק' צ: שהקשה במה שאמרו שם שאפשר לדון השור דיני נפשות ואח"כ דיני ממונות, והק' הרע"א ע"פ הגמ' בכריתות דהו"ל הפקר, א"כ ה"ז כנגח ואח"כ הפקיר דפטור מלשלם [ואף משן ורגל], וכבר עמד הקצוה"ח בסי' ת"ו בקו' זו, ותי' דהנה ילה"ק בגמ' בכריתות דאמר דשור הנסקל שנגמר דינו והוזמו עדיו כל הקודם זכה, והרי איסוה"נ א"א להפקירו וכדמוכח בפסחים ו: דא"א לבטלו, וע"כ דמה שאמרו כל הקודם זכה, הוא משום שהוזמו עדיו ואינו איסוה"נ, וא"כ בגמ' בדף צ: הוא איסוה"נ ולא מהני הפקרו, וה"נ ניחא קו' היש"ש, דהכא בלא הוזמו עדיו, ואע"ג דהכא קיימינן לר"ת דס"ל דלא נאסר מחיים מ"מ מודה שאינו ממונו וכמש"כ תוס' בסנהדרין פ. דכיון דחייבין להמיתו פקע ממונו (ועמשנ"ת שם), אכן צ"ע ממש"כ תוס' דלר"ת חייב בשמירת נזקין אבל אי נאסר מחיים אינו חייב והא ממ"נ פקע ממונו.

ובנתה"מ סי' רס"ב ס"ק ג' ביאר בדברי הגמ' בכריתות דהוא מטעם אבודה ממנו ומכל אדם וע"כ כל הקודם זכה, והנתה"מ הכריח כן דליכא למימר דמטעם יאוש נגעו בה, דסובר הנתה"מ דיאוש אינו מוציא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, וכשפקע היאוש חוזר לבעלים וא"כ כשהוזמו עדיו ופקע היאוש ישוב לבעלים, ואשר ע"כ פי' דהוא מטעם אבודה ממנו ומכ"א, ולפ"ז הדרא קו' היש"ש וקו' הקצוה"ח והרע"א וצ"ע.

ובתרומת הכרי סו"ס רס"ב הוכיח מהגמ' בכריתות דלא מהני חזרה מיאוש, ונקט דבסוגיא שם הוא מדין יאוש, וס"ל בגדר יאוש כהנתה"מ דלא נפיק מרשותי' אלא דס"ל דלא מהני חזרה, וכל הקודם זכה, וראיתי לדון לדבריו די"ל דמאחר דלא נפקא מרשותי' ע"כ חייב בשמירת נזקיו, וכן לא דמי לנגח ואח"כ הפקיר, וע"ע מש"כ לק' מה. בשיטת ר"ת.

ומבואר בתוס' דלמ"ד דשור הנסקל נאסר מחיים אינו חייב על שמירת נזקיו, וכתב הדברי יחזקאל סי' ל"ה אות ה', דאע"ג דאיסוה"נ הוא שלו מ"מ אין כאן שמירתן עליך, ולכאו' כ"מ מהא דאר"א לק' כט: שני דברים אינן ברשותו של אדם בור ברה"ר וחמץ בפסח, ומשמע דאין חיוב שמירה באיסוה"נ דומיא דחמץ בפסח אלא בבור ברה"ר דעשאן הכתוב ברשותו. ומבואר דאע"ג דאילו נגח השתא אינו חייב עליו מ"מ לא הוי כנגח ואח"כ הפקיר וכדמוכח להלן צ:. – ובחזו"א סי' ג' ס"ק ט"ז כתב ליישב קו' הרע"א בגמ' בדף צ: דכיון שיש לבעלים זכות מצוה לסוקלו חשיבי בעלים עליו לענין שמירתו וחייב על נזקיו, וא"כ אין זה כנגח ואח"כ הפקיר, דכל שהוא חייב על נזקיו דהשתא ה"ה חייב על נזקיו הקודמים, ושוב כ' החזו"א (בליקוטים שם) דמדברי תוס' כאן מבואר דלא כסב' זו, דמבואר דאם נאסר מחיים פטור על נזקין, ועי"ש מש"כ לתרץ באופן נפלא דאה"נ דחייב על שמירת נזקיו מ"מ חזר לתמותו מדין רשות משנה עיי"ש בכ"ד, וע"ע בתשובת הגר"ז בסוף השו"ע סו"ס י"ד שהאריך בזה.והראו תוספתא פ"ה ה"ב דשור הנסקל שהזיק פטור, אלמא דלא חשיב בעליו, והעירו מזה ג"כ ע"ד ר"ת דלא נאסר מחיים.

בא"ד וממילא מתחייב נז"ש ברביעית וכו' כפ"מ שתעלה נגיחה ד' כ' היש"ש (סי' כ"ח) וז"ל אף שעדיין לא נגח חשבינן לי' כאלו נגח בודאי, דמאחר שמוכן ועומד ממילא לכך לשלם נ"ש אם יגח הוה כאילו באו להדיא ליעדו ולחייבו כ"ש בנגיחה רביעית, ומ"מ ליכא למימר א"כ כל הנגיחות שיגח אח"כ ישלמו ח"נ, עד שיהי' מועד בדין, משום דיכולים לומר לא באנו לחיובי על כל נגיחה נ"ש, רק לעשותו מועד כדי שישלם מיד נ"ש עכ"ד, וצ"ב בדבריו דממ"נ הרי באו לייעדו, ומועד משלם בכל נגיחה נז"ש, ובשלמא על נגיחה שביעית אין לחייבם משום דבלא"ה יהא מועד אבל חמישית ושישית יקשה, ובאשל"ש כתב דכל כת מציא אמרה דאף לולי עדותה הי' משלם בחמישית נז"ש, דהי' כאן ג' עדויות על נגיחה, ואע"פ שמקצתם שקרנים.– ומש"כ היש"ש דהוא מוכן ועומד ליגח, כ"ה בשיטה מקובצת (בסוף העמוד) בשם ה"ר ישעי' ז"ל וז"ל דכיון דעשאוהו מועד ודאי הוא שיגח ועי"ש עוד, והדברים צ"ע טובא דהרי הם שקרנים ואינו מועד, ואינו עומד ליגח, ותמה בזה הפנ"י וצע"ג. – ובעיק"ד היש"ש וכמבואר בה"ר ישעי' ז"ל דמשלמין מיד, אכן דעת הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת להלן ד"ה הוא) דאינם משלמים עד שיגח נגיחה רביעית, והוכיח כן הרשב"א דכיצד ישלמו עכשיו הרי אין ידוע אם יגח שור גרוע או חשוב, ויעויין בפנ"י שהקשה דבמעידים על אדם שהוא גדול יתחייבו מיתה שרצו לעשותו בר עונשין, וזה יקשה גם להרשב"א דאם אח"כ חילל שבת יתחייבו מיתה, אכן י"ל דבאו לעשותו גדול לענין אחר, משא"כ במועד בהכרח הוא לנגיחה רביעית, עוד הק' הפנ"י דאין העדים נעשים זוממים עד שיגמר הדין ע"פ והכא לא נגמר הדין על נגיחה רביעית, ולכאו' צ"ל דבעינן שיגמר הדין על מה שהעידו, ועדותם הוא על נגיחות ראשונות, והעירוני עוד מדוע שלשתם כת א' להזמה, ומדוע לא נימא דכל כת תהא עדות בפני עצמה שאם יבואו עוד עדים יהא מועד, וצ"ל דכלפי נגיחה רביעית חשיב שעדות הג' כתות הם שמחייבים אותו בעוד חצי נזק, אבל כת אחת בפ"ע אינה גורמת הדין.– ובדברי השיטה מקובצת והיש"ש דמועד בודאי יגח, הוא דלא כהמבואר בס' חידושי רבינו חיים הלוי פ"ד מאיסו"ב הי"ב (ד"ה אכן) בתו"ד וז"ל ובשור המועד ליכא שום דין שנחוש לנגיחה בזמן העדאתו, אלא דעיקר הדין הוא דאם נגח מיקרי נגיחה של העדאה עכ"ד, ובחזו"א השיגו מהא דראה ג"פ ולא נגח הויא חזרה, [א"ה העירו דהר"מ לא פסק ד"ז וכדלעיל כג:] וכן הוכיח מב"ב צג. עי"ש.

בסוה"ד כמה נפחת שורו ק' דאילו עשו כן בידים פטורים דהוא היזק שאינו ניכר, ועוד דהיזק שוויות אינו נזק וכמשנ"ת לעיל יז: דהוכיח הגרנ"ט כן מלק' צח., וא"כ הרי כ' הרמב"ן בריש מכות דמעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה אין חייבים כאש"ז על הפסד התרומה משום דהו"ל גרמא, ומטו בשם הגרנ"ט שעמד בזה, ויעויין בחי' הגר"ח מטעלז שהאריך בזה, וע"ע בראשונים שם שכתבו דמידי דלא קייץ אין חיוב כאש"ז ועי'.- עוד העיר בחי' הגר"ח מטעלז דהרי לא הי' פסק דין דנפחת השור מדמיו, ומבואר דמאחר שהוא תוצאה מעדותם א"צ פסק דין ע"ז, ועמש"כ לעיל מהפנ"י, עוד ילה"ע לפמשנ"ת בכתובות לב: בתוד"ה ואי (עמ' עד) מדברי הקו"ש שם (אות קז) וקובץ ביאורים מכות (אות ב') בגדר עדים זוממים דעונשם דמה שזממו נופל עליהם, דזה לא שייך כאן.

קירב נגיחותיו לא כ"ש

בגמ' ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש [ערש"ש לק' ע"ב במשנה דהק' דאין עונשין מן הדין], כתב הטואו"ח סי' קי"ד דאיתא בירושלמי המתפלל ואינו יודע אם הזכיר אם לאו קודם ל' יום חזקה מה שהוא למוד מזכיר, וכתב דה"ר מאיר מרוטנבורק הי' רגיל לומר בשמ"ע צ' פעמים משיב הרוח ועי"ז בחזקת שהוא למוד, וראייתו משמעתין דאמרי ריחק נגיחותיו חייב קירב לא כ"ש, וה"ר פרץ ז"ל כתב לא חזינא לרבנן קשישי דצרפת דעבדי הכי שאין הנדון דומה לראי' דהתם טעמא משום שהוחזק ליגח ואם הוחזק שלש רחוקות כ"ש משלש קרובות אבל גשם שנתקן בתפילה והדבר תלוי בהרגל לשונו לא אמרינן הכי וא"א הרא"ש ז"ל ה"י נוטה לסברת הר"מ את"ד, ועי"ש בב"י, ויעויין בקה"י (סי' כ"ט ובטהרות סי' ס"ו) וקדמו הגרשש"ק סי' ל"ג מש"כ בביאור פלוגתתם בגדר שור המועד דר"פ ס"ל דחזקת שור המועד הוא ראי' והוכחה על טבעו, אבל משיב הרוח הוא ענין הרגל וע"כ אינו מועיל כשהוא בבת אחת, ודעת מהר"ם דאף שור המועד הוא משום הרגל דהורגל ליגח ושפיר יליף זמ"ז, ועי' בקה"י שהאריך בחקירה זו, עוד דנו הפוסקים אם בתוך ל"י טעה בתפילתו האם צריך למנות מחדש וכדין שור המועד דבעינן רצופים.

ובמג"א ס"ק י"ג הק' ע"ד המהר"ם כיצד הוכיח מר"מ הא קי"ל כר"י דבעינן ג' ימים, וכתב שאח"כ ראה שהקשה זה בשל"ה, וביותר הוכיח דבהל' תענית קי"ל דאם מתו ג' מתים בג' ימים מתענין אבל ביום א' לא, והגמ' בתענית מדמי לפלוגתא דר"מ ור"י, וכתב דשאני בשור דאמרי' דביום זה אחזו שגעון ליגח, וכן במיתה אמרי' דביום זה האויר משונה משא"כ הכא שפיר יליף ק"ו אם הוחזק במפוזרין כ"ש ברצופין, וראי' מר"מ דיליף ק"ו בשור כ"ש הכא, וד' המג"א מתבארים כמש"כ במשנה מהרש"ש דלאותו יום מודה ר"י דנעשה מועד, וכ"ד ר"י הוא שלא נעשה מועד לימים אחרים דאמרי' יומא קגרים, ויל"ע לפ"ז במ"ש מי שלקה ושנה ושילש מכניסים לכיפה, ותלי לה בסנהדרין פא: בפלוגתא דרבי ורשב"ג הוא רק בג' ימים דבעבר בחד יומא נימא דיצרו תוקפו, וכן במסור דכ' הש"ך סי' שפ"ח סוס"ק נ"ז דאם הוחזק ג"פ הורגים אותו, דאם הוא ביום א' לא יהרגו אותו, וראיתי בס' משנ"ח לתרץ עפ"ז בדברי החכמת שלמה בג' השו"ע אהע"ז סו"ס ט"ז, ויתיישב מה שתמהו עליו בסנהדרין פב: דהתם בחד יומא, וע"ע בנובי"ק או"ח סי' כ"ו שיישב קו' המג"א די"ל דלא פליג ר"י בסב' דנעשה הרגל בריחוק יותר מבקירוב, אלא דמודה בסב' לר"מ, אלא דס"ל דקרא כתיב דזבה תוכיח שגם שם יש ק"ו זה דבקירבה ראיותי' עלולה יותר לראיות והתורה מיעטתו, וא"כ כ"ז כשאנו באים ללמוד דין מועד, אבל בתפילה שאנו דנים מסב', בזה לא פליג ר"י על סב' ר"מ, ויל"ע בזה בדין חזא ירוקא ונפל דלק' מח: דע"י ג"פ נעשה מועד, וכתב החזו"א סי' י"ב ס"ק ח' שבזה א"צ ג' נגיחות חיוב ודיני העדאה, האם בזה יועיל גם קירב נגיחותיו, והקשו ע"ז מגמ' רפ"ג דב"ב דתלי פלוגתא דר"י ור"מ לענין חזקת ג"ש מבואר דפליג בסב', ועל ד' המג"א לא יקשה דהתם הוא ג"כ בתורת הוכחה ויש לתלות הדבר במקרה משא"כ לענין משיב הרוח, ובחי' ר' ראובן סי' א' כתב ליישב קו' המג"א עפ"מ שהאריך שבדין העדאה מלבד ענין ההרגל והוכחה יש דין דלאפוקי מתורת תם בעינן מעשה העדאה, ובזה הוא דפליג ר"י דבקירב נגיחותיו לא נעשה מועד, אבל במשיב הרוח דכל הנידון רק בהרגל, בזה מודה ר"י דקירב אמירותיו מהני, עוד אמרו בסב' ר"י דיש דין שיתחזק בג' ימי העדאה, וכ"ה בזבה דבעינן ג' ימי ראיות, וזהו שאמר זבה תוכיח , וזה לא שייך בתפילה, ועמש"כ בביאו"ד הר"ר עזריאל בדרך זו.

בגמ' זבה תוכיח מדברי תוד"ה הרי והרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) נראה דבעי למימר דכשם דבזבה טעם טומאתה משום דמוחזקת לראות, וע"כ כשראתה ג"פ ביום א' כראי' אחת חשיבא ה"ה לענין נגיחות, וע"ז דחי דהתם אין הטעם כלל דמוחזקת לראות, והי' מקו"ל בנוס"א קצת דזבה תוכיח דהטעם דג"פ ביום א' אינה טמאה הוא משום דכראי' אחת חשיבא דיום זה גרם ראייתה, וע"ז דחי כמשנ"ת דהתם גזה"כ, ויעויין בחי' ר' מאיר שמחה שכתב דמה שאמרו תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים, הוא דזבה טומאתה אינה משום שמועדת לראות דהרי בראיית אונס ג"כ טמאה, וכלל גדול הוא דכל שבא ע"י אונס א"א לומר שמתחזק עי"ז, אבל הזב שאינו טמא בראיית אונס, התם הוא משום שמוחזק לראות וע"כ טמא בג"פ ביום א'.

בדין נגיחות רצופים להעדאה

עוד פי' הראשונים (הובאו בשיטה מקובצת) דמשני דלא דמי לזבה, דזבה בעיא שתראה רצופים, ואילו שור המועד הוא אף בימים שאינם רצופים, כל שלא ראה שוורים בינתיים ולא נגחן.- ומה דנקטו הראשונים דשור נעשה מועד אע"פ שלא נגח בימים רצופים, הנה בתוספתא פ"ה ה"ב קתני רי"א מועד שהעידו בו ג"י זא"ז ותם שהחזיר בו ג"י בזא"ז, ויעויי"ש בחס"ד שפי' דבא לומר דבעינן רצופין, וכ"ה בירושלמי כאן, עי"ש במפרשים,[ויעויין באו"ש פ"ו מנ"מ ה"ז (ד"ה ולמדנו) שלמד כן מדברי הירושלמי והביא דעת תלמידי הרס"ג שהובא בתוס' נדה דף נ"ד ובראשונים שם דאף לענין זבה הדין כן שא"צ רצופים] ודברי התוספתא והירושלמי הוא במכילתא פ' משפטים (פרשה י') ומה ת"ל מתמול שלשום אלא אם התרה בו ג"י שלא בזא"ז אינו נידון אלא כתם, ויל"ד אם זה אף לר"מ דלא נאמר בתורה דין ימים.- ואין להקשות ע"ז ממועד לשבתות ולסירוגין דהתם חשיבא רצופים דכך הוא העדאתו.- וכ"ז שלא כדברי הראשונים הנ"ל דא"צ רצופים, וכ"ה בפסקי ריא"ז בפרקין ה"ו שא"צ רצופים, ודוח"ל שיפרשו התוספתא והמכילתא והירושלמי דמיירי שראה בינתיים שור ולא נגח, וא"ש דמה"ט קתני בתוספתא בחזרה דג"כ בעינן רצופים, והא חזרה ליכא קרא, ועי' בפי' הר"י מלוניל בפ"ד ה"ב בדין חזרה כשאינם רצופים,וצ"ב בכ"ז מה סב' דבעינן רצופים והא בקטלנית וכיו"ב אין דין רצופים, ואפשר דהכא בעינן ג' ימי העדאה וצ"ב.

עוד איתא בירושלמי יצא ביום הראשון ונגח בשני לא יצא בשלישי יצא ונגח פליגי אמוראי האם הוא מועד, ומדמי לפלוגתא דאמוראי בזבה כה"ג, וצ"ע דבזבה פליגי דתלינן דראתה גם ביום שני כדאיתא בנדה סח. אבל הכא כיון שלא נגח איך יהא מועד, וכ"ש דתיקשי לדברי תוס' בע"ב דבעינן נגיחות חיוב לעשותו מועד, א"כ אף אי תלינן דאם הי' יוצא ביום שני הי' נוגח מ"מ אין כאן נגיחת חיוב.

בגמ' ואימא למעוטי זב מימים צ"ת מאי ס"ד שלא יטמא בימים הא תיפו"ל שיש כאן ב' ראיות, והנה כ' התר"פ (הובא בשיטה מקובצת) פירוש שאם ראה שתי ראיות בג' ימים כגון בבין השמשות אינו טמא עכ"ד, ביאו"ד כדפירש"י בשבת לד: ד"ה ראה דכשרואה ראי' א' ומקצתה ביום זה ומקצתה ביום שלאחריו נחשב כשתי ראיות, דילפינן מזבה דמטמאה בימים, וכ"ה בר"מ פ"ב ממחוס"כ הי"ב, ומש"כ בהש"מ היינו כדאיתא בשבת שם דבהש"מ מספקינן שמא מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה.- אמנם מדברי תוס' וכ"ה בשיטה מקובצת בשם מהריכ"ץ מבואר דפי' כפשטי' דזב לא יטמא בריחוק.

בתוד"ה הרי וא"ת כ"ש השתא דאיכא למימר וכו' יעויין בדרישה או"ח סי' קי"ד ס"ק ג' שהוכיח מדברי תוס' דר"י ג"כ מודה ביסוד דינו לק"ו דר"מ, אלא דסבר דגזה"כ הוא וכדחזינן בזבה, וע"ז דחה ר"מ דשאני זבה דגזה"כ, משא"כ שור המועד י"ל דאינו גזה"כ, וע"כ לענין הזכרת גשם כו"ע מודו לק"ו.

בא"ד אם יבא אליהו ויאמר יעויין בשיטה מקובצת שהק' הראשונים דאף בשור המועד אם יבא אליהו ויאמר שלא יגח עוד מ"מ הוא מועד, [והעירוני דהא קמן דנגח] וצ"ב בהא דאם יבא אליהו ויאמר מ"ט הוי מועד הרי אין לו טבע נגחן.

בד"ה ודלמא עמהר"ם ומהרמ"ש בביאו"ד.

בגמ' א"ל רבא לר"נ ולימא מר וכו' הק' האו"ש פ"ו מנ"מ ה"ז הא י"ל דמספק"ל הלכה כדברי מי והמע"ה, וע"כ פסק במועד כר"י דבג"פ לא הוי מועד, ובחזרה פסק דמספיקא בממשמשין בו ואינו נוגח חזר לתמותו, ומאי פריך שיפסוק לחומרא, וכתב דמזה הוא סעד להר"מ דלר"מ בג' ימים לא הוי חזרה, ומדפסק כר"מ בתם אלמא דבתורת ודאי פסק כן.

לייעודי תורא או לייעודי גברא

בגמ' אבע"ל שלשה ימים דקתני וכו' עפרש"י, ובדבריו נראה דלר"מ דנעשה מועד בג"פ, בודאי הוא ליעודי תורא, וכ"נ מדבריו לק' מא. ד"ה הניחא וד"ה אלא עי"ש, ולפמשנ"ת מדוקדק לישנא דגמ' דקאמר שלשה ימים דקתני, דהספק הוא בדין ג' ימים, אכן הראב"ד (הובא בשיטה מקובצת) כתב וה"ה דקא מבע"ל אליבא דמ"ד ג"פ אלא משום דאיפסקא הלכתא כר"י דאמר ג' ימים עכ"ד.- והעירוני בדברי רש"י דאכתי למ"ד ליעודי גברא הדין ג' ימים הוא דין בשור ולא בבעלים, ואם נגח ביום א' והעידוהו ביום ב', ושוב נגח ביום ב' והעידוהו בו ביום, ונגח ביום ג' והעידוהו יהא מועד, והא בהעדאת בעלים הי' שנים ביום א', ומשמע מרש"י דכה"ג לא נעשה מועד, ועי' היטב בדברי רש"י, ויש להוסיף דתיקשי דלענין העדאת הבעלים וכאופן שנתבאר מאי שייך ק"ו קירב נגיחותיו לא כ"ש, ובשלמא לו"ד רש"י י"ל דהק"ו הוא לענין העדאת השור, אבל ברש"י מבואר דבהעדאת הבעלים ג"כ בעינן ג"י, וע"ע בסמוך, ע"ע קו"ש בציוני דברים להוכיח מתוס' בע"ב דנגח ג' נגיחות והעידו בו אחר כך ג' ימים זה אחר זה לא נעשה מועד, והדברים מפורשים בשיטה מקובצת בע"ב בשם תר"פ ז"ל, אלא דהתר"פ יש לו שיטה אחרת וכדלהלן בתוד"ה אי, ומדברי המאירי (הובא בשיטה מקובצת לק' ע"ב בסו"ד) נראה דלמ"ד ליעודי גברא י"א דמהני נגח רצופין והעידו בו בשלשה ימים בזא"ז.

כתב המאירי (הובא בשיטה מקובצת בע"ב) וענין שאלה זו לדעתי הוא זה ליעודי תורא קא אתו ר"ל שאלו הי' מוחזק אצל התורה בנגח בפעם ראשונה אף היא היתה עושתהו מועד אחר התראה של נגיחה ראשונה לחייבו נז"ש וכו' אלא אף מן הדין אינו נגחן עד שלשה פעמים וכו' או ליעודי גברא קא אתו ר"ל שמן הדין אף בפעם ראשונה הי' נגחן אלא שהתורה כוונה לחוס על בעליה שלא לשלם עד שיתרוהו שלש פעמים וכו' עכ"ד, מבואר מדבריו דבר חידוש דלמ"ד ליעודי גברא ל"ל ליעודי תורא והוא נגחן מיד, אכן בהשלמה כ' דמודה דבעינן לייעודי תורא, ועי' להלן ע"ב בתוד"ה במכירין, ובהמשך דבריו כ' המאירי דלמ"ד ליעודי תורא חצי נזק קנס הוא ושהשוורים בחזקת שימור הן וכדקי"ל הכי. וכאן ג"כ ילה"ק למ"ד ליועדי גברא מאי שייך ק"ו דקירב נגיחותיו לא כ"ש, הרי אין דנים על השור אם הוא נגחן.- ועיק"ד המאירי דלמ"ד לייעודי גברא אינו קנס, העירוני דהוא שלא כתוד"ה השתא.

בתוד"ה אי לא שיהא מועד לעבור בהתראות דא"כ לא הי' מתחייב עד נגיחה של חמישית, בשיטה מקובצת בע"ב הביא תר"פ שכתב וז"ל אבל לייעודי גברא ה"ט משום דבעינן שיהו הבעלים מועדים לפשוע בשמירתו ג"פ וכו' וא"ת והיאך יתחייב נז"ש מנגיחה רביעית והלא נגיחה רביעית היא פשיעה שלישית לבעלים שהרי בנגיחה ראשונה לא פשע שהרי לא התרו בו וא"כ לא הי' לו להתחייב עד פשיעה רביעית לאחר התראה דהיינו בנגיחה ה' כמו דאמרינן דעד נגיחה רביעית לא מחייב וי"ל דלעולם מתחייב באותו היזק שהוחזק כבר להיות פושע והיזק דרביעית נעשה אחר שהוחזק פושע בשמירתו שכבר פשע ג"פ כשהזיק בפעם זו עכ"ד, וראיתי להעיר דהנה תם צריך שמירה מעולה, ומועד סגי לי' בשמירה פחותה, ובנגיחה רביעית דמשלם נז"ש בפשוטו סגי לי' בשמירה פחותה, ולדברי התר"פ דנעשה מועד לעבור בהתראות בדין הוא שיהא צריך שמירה מעולה בנגיחה זו וצ"ע.- ע"ע תוס' ב"ב כח: סוד"ה אלא.

בא"ד אלא לייעודי שיודיעו בכל פעם שנגח שורו וישמרנו לכאו' מהכא ג"כ מבואר דהעדאה אין זה הרגל או ראי', אלא הוא דין עצמי של העדאה, וע"כ בעינן שיעידו בו.

בד"ה השתא תימה לר"י דמ"מ קנס לא הוי עמהר"ם בביאו"ד וקדמו הגליון (הובא בשיטה מקובצת), [והעיר הבית הלוי ח"ב סי' כ"ז דכל קושייתם לדרכם דלא נפשטה הבעיא, אבל לרש"י דנפשטה הבעיא וקי"ל לייעודי תורא לא תיקשי קו' תוס' ועי"ש מה שפלפל בזה] וה"ר ישעי' ז"ל (שם) הק' קו' תוס' באופ"א למ"ד פ"נ קנסא, דהיינו דמה דאמרה תורה דמשלם רק ח"נ הוא משום דבחזקת שימור, א"כ הכא דאייעד שישלם נז"ש, ובדעת תוס' שלא הקשו כן, בפשוטו הוא דזה הוה פשיטא להו דהתורה אמרה דתם משלם ח"נ לעולם, אבל הוקשה להם מדוע הוא קנס, וערש"ש משכ"ב. ובחזו"א סי' י"א סוס"ק ב' נקט בכוונת תוס' שקושייתם כהשיטה מקובצת, וע"ע מש"כ לק' ע"ב בתוד"ה במכירין בענין העדאה בבני חיוב.

בא"ד ונראה לתרץ דאין ח"נ חלוק הק' הר"א מגרמיש"א ז"ל (הובא בשיטה מקובצת לק' לט.) מ"ש ממ"ד צד תמות במקומה עומדת דאין החצי נזק קנס וכמש"כ תוס' לק' מה: ד"ה לא דכיון דאייעד לאו קנסא הוא (ועי"ש רע"א בגלהש"ס) וא"כ ה"נ אורחי' הוא, ותי' דלא פלוג בחצי נזק אבל התם נז"ש הוא, והעירוני דלפ"ז במועד ששמר שמירה פחותה דחייב ח"נ וכדלק' לט: בכה"ג יהא קנסא וצ"ע, וילה"ע עפ"ז לפמש"כ הרש"ש לק' ע"ב במשנה לדון בקרן בחצר הניזק לר"ט דמשלם נז"ש האם הוא קנס, ואי נימא דהוא קנס א"כ בכה"ג ל"ש ד' תוס' דאין ח"נ חלוק, ובעיק"ד הרש"ש בעזה"י יתבאר לק' ע"ב. – ברש"ש כ' לחדש דלאחר ג' נגיחות ישלם נז"ש בחצר הניזק כדין רגל כיון דאורחי' הוא, וברה"ר דא"א לחייבו מדין רגל אלא מדין קרן בזה הדין דמשלם ח"נ וצ"ע, ועמש"כ ברש"י לעיל יט: במשנה.

בא"ד דאפי' העבד שוה שלשים לא פחות ולא יותר וכו' צ"ב במש"כ ולא יותר, ואי כוונתם בדווקא ולא יותר ראיתי להעיר דא"כ מאי מייתי מפלגא נזקא התם הרי הוא יותר. – ובעיק"ד צ"ב דבשלמא בשלשים של עבד כדחזינן דכששוה יותר אינו משלם אלא ל', אלמא דאין חיוב מזיק בהורג עבד, אבל הכא מנלן שפטרה תורה חיוב מזיק, הא י"ל דמה שאמרה תורה שהוא קנס, הוא משום דבחזקת שימור קיימי, אבל בכה"ג דלאו בחזקת שימור וכשמעתין י"ל דיש חיוב מזיק. עוד צ"ב דבשלשים של עבד אין התשלום כלל עבור החסרון, אבל בחצי נזק מדחזינן דהתשלום כפי החסרון א"כ י"ל דבאופן דאינו בחזקת שימור התשלום הוא ממון, וראיתי לבאר קצת בזה דיסוד נידון התוס' האם במה שאמרה תורה שיש חיוב קנס דלמדנו מזה דאין חיוב ממון, וכדקי"ל בכ"מ דחיוב קנס מפקיע חיוב ממון, ודנו תוס' האם הוא רק במקום שיש נפ"מ בין החיובים, או"ד אף בכה"ג שאין נפ"מ בין החיובים מ"מ כבר הפקיעה תורה חיוב הממון, וזהו שהוכיחו משלשים של עבד דפקע חיוב ממון לגמרי ודוק.– ה"ר ישעי' ז"ל (הובא בשיטה מקובצת) תי' דכשם דבשלשים של עבד כלפי שהחמירה תורה דשוה דינר משלם ל' כנגדו הקל בשוה ק' משלם ל', ה"נ הקל בו דאינו מועד עד שיעידו בו בכל פעם, והוא תי' על מה שהקשה מ"ט לא ישלם נז"ש, דהתורה הקילה בו משום מה שהחמירה שמשלם ח"נ. – ערע"א ח"ג סי' ע"ד מש"כ הרב השואל דבדמי עבד מה שהוא כנגד שוויו הוא ממון והנוסף הוא קנס, ויעוי"ש מה שהשיבו הרע"א.

בגמ' עד שיעידו בו בפני ב"ד ובפני בעלים כ' הנמוקי יוסף (י: מדפי הרי"ף) בשם הרא"ה וז"ל שמעי' דאע"ג דבעלמא אמרי' שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד אבל אם הי' הוא חולה או עדיו חולים או שמבקשים לילך למדה"י מקבלין הכא אין מקבלין לעולם עכ"ד, והיינו דהכא יש דין התראה בפני בעלים, ומשמע דלא סגי שיתרו אח"כ בפניו אלא בעינן שעצם העדות יהא בפניו, וע"ע לק' קיב: [וברשב"א שם] ובב"ב כח: ובסנהדרין יט. בהדין והועד בעליו, וצ"ע דבכל הנך דוכתי מבואר דהוא דין בדיני עדות ולא בהתראה בעלים, וע"ע לעיל כג: תוד"ה ולא וצ"ע בכ"ז.- כ' התוס' לק' מא. ד"ה מאחר וגם בהרג ג"פ על פני בעליו לא הוי מועד כדאמרינן בפ"ב אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד עכ"ד, ועי' היטב בשיטה מקובצת שם בשם תר"פ ומגליון תוס'.

בגמ' והוא פטור והן פטורים כ' הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) כלומר פטורין מן המועדות אבל תמות משלמין דלגבי צד תמות כל כת וכת בפני עצמה עכ"ד, ובטעמא דפטורים פירש"י שאין העדים נעשים זוממים עד שיזומו כולם, והק' החזו"א (סי' י"ט ס"ק ד' ד"ה ר"מ) מהא דתנן במכות ו' ב' דבזמן שלא ראו זא"ז הוא והן נהרגין ואין בו דין עד שיזומו כולם, וה"נ ג' נגיחות הם בזמנים מיוחדים, ותי' דשאני התם דכולם ראו מעשה שלמה שיש לדון על פיהם אבל הכא שאין ההעדאה אלא ע"י כולם וכת אחת לאו עדות היא, ולא נגמר הדין על פיהם אלא בשותפות כולם אין תורת הזמה אלא ע"י הזמת כולן.

בגמ' נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין כ' היש"ש (סי' כ"ח) דכת שלישית שהוזמה לבדה ג"כ משלמת נז"ש, ועמש"כ בב"ב (עמ' שטז) כיו"ב לענין חזקה.- מהא דקתני כולן חייבין היינו חצי המועד אבל חצי התם בלא"ה חייב, וכתב הערוך (ערך שלש) דבאופן שהודה בעצמו על נגיחה רביעית, נמצא דהתם גרמו לחייבו אף בחצי נזק דאם הי' תם הי' פטור דפלגא נזקא קנסא, ואין אדם משלם ע"פ עצמו, ויל"ע דיאמרו שלא נתכוונו לכך.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף