שיטה מקובצת/בבא קמא/כד/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שיטה מקובצת TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png כד TriangleArrow-Left.png א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
רש"ש
כובע ישועה
אילת השחר

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ריחק נגיחותיו וכו'. האי קל וחומר לא שייך גבי חזרה. תלמידי הר"י ז"ל.

אמר להם הרי הוא אומר וזאת תהיה טומאתו בזובו וכו'. תימה לי אמאי לא אהדר להו והרי זב דאפילו קירב ראיותיו טמא. דהא משמע דמאי דמהדר להו לא אהדר להו אלא לפרוקי מאי דאקשו עליה מזבה בלחוד וטפי הוה עדיף ליה למימר זב יוכיח. וי"ל דהיא גופה קמהדר להו תלה הכתוב הזב בראיות והזבה בימים אלמא לאו בטעמא תליא מילתא אלא גזרת הכתוב הוא ולפיכך אין ללמוד לא מזב ולא מזבה לשור דחייבה התורה משום דטבעו להזיק וצריך שמירה. כאן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

הרי הוא אומר וזאת תהיה וכו'. וא"ת כל שכן דהשתא איכא למימר תוכיח כיון דמיעט קרא בהדיא. וי"ל דהכי קאמר דהתם גלי קרא דלא שייכא וכו' אבל גבי נגיחות שמחמת הקירוב נעשה נגחן יותר שייך למימר קל וחומר. ועוד מדאיצטריך וזאת אלמא אי לאו קרא עבדינן קל וחומר אם כן גלי לך היכא דליכא קרא דיינינן קל וחומר. ור"מ פירש זאת הזבה בימים פירוש בימים רצופים כדמשמע קרא ימים רבים וכתיב וזאת ואם כן ליכא למימר זבה תוכיח דאיכא למיפרך מה לזבה דאי חזאי שלשה ימים שאינן רצופים אינה נעשית זבה גדולה מה שאין כן בשור. הרא"ש ז"ל.

ובגליונות כתבו דלא אמרינן מדאיצטריך וזאת אלמא אי לאו קרא עבדינן קל וחומר וכו'. דאדרבה האי קרא דוזאת גילה דבעלמא ליכא למימר האי קל וחומר של קירוב וריחוק. עוד כתבו בתוספות אפילו אם יבא אליהו ויאמר ודאי לא תראה עוד וכו'. וקשה גבי שור נמי הכי הוא שאפילו יבא אליהו ויאמר לא יגח עוד הוה מועד ואינו תלוי בסברא של קירוב וריחוק. ויש לומר דאינו דומה דגבי זבה דוקא אינו תלוי במוחזקת רואה שהרי אינה זבה עד שתראה שלשה ימים רצופין ואם ראתה בסירוגין אינה זבה אם כן אפילו שלא תראה עוד היא זבה אבל גבי שור הדבר תלוי במה שהוא מוחזק ליגח שהרי נגח אפילו בסירוגין הוי מועד ולכך הזכירו התוספות דשלשה ימים הוי זבה דוקא שלשה ימים רצופין. ע"כ לשונו.

כתוב בתוספות אפילו יבא אליהו וכו'. וקשה לר"י אם יבא אליהו ויאמר שלא יגח יותר נמי כמו כן הוי מועד. ונראה לר"י דהכי פירושו הרי הוא אומר וזאת פירוש ואין הזבה מטמאה בימים אלא דוקא רצופין הא אם היה בינתים שלא ראתה יום לא היתה טמאה ואלו שור המועד אפילו לסירוגין. וא"ת אם כן מה צריכים לזה אם יבא אליהו וכו'. וי"ל זהו נתינת הטעם משום הכי לסירוגין אינה זבה. ע"כ לשון תלמידי הר"י ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל הרי הוא אומר וזאת. תימא מאי קאמר כל שכן וכו' כיון דנפקא לן מקרא דריחקה טמאה קירבה טהורה. וי"ל דמעיקרא קאמר הכי זבה תוכיח דהאי קל וחומר לא ניתן לידרש דאי ניתן לידרש אם כן גבי זבה הוה לן למילף בקל וחומר דכי נמי קירבה ראיותיה טמאה ולכך קאמר הרי הוא אומר וזאת וכו' דגלי קרא בהדיא דלא עבדינן קל וחומר אבל גבי מועד דליכא קרא עבדינן קל וחומר דניתן שפיר לידרש קל וחומר בזה. ע"כ.

ודילמא למעוטי זב מימים. פירוש שאם ראה שתי ראיות בשלשה ימים כגון בבין השמשות אינו טמא. תלמיד הר"פ ז"ל.

ודילמא למעוטי זב מימים. כתבו בתוספות לא בעי למימר אבל לא למעוטי זבה מראיות פירוש אלא כך הוא מקשה דימעט זב מימים וזבה מראיות. וקשה דעל כרחך דעת המקשה שאומר ואימא למעוטי זב מימים היינו שרוצה להקשות דאכתי נימא זבה תוכיח ואם הפירוש הוא כמו שמפרשים התוספות הרי הוא כמו שתירץ מעיקרא דגזרת הכתוב הוא דתלה את הזב בראיות ולא בימים והזבה בימים ולא בראיות וליכא למימר תוכיח. וי"ל שדעת התוספות שהמתרץ שתירץ מעיקרא הרי הוא אומר וזאת תהיה טומאתו תלה הכתוב את הזב בראיות פירוש והוא הדין בימים ואת הזבה בימים ולא בראיות וכיון שאינם שוין על כרחך גזרת הכתוב הוא גבי זבה וליכא למימר תוכיח שהרי אנו רואין שהזב מטמא בקירוב ובריחוק אם כן גזרת הכתוב הוא דוקא גבי זבה אבל השתא דפריך ואימא למעוטי זב נמי מימים וזב וזבה שוין הן ששניהם אינם מטמאין בראיות ובימים אם כן אינו גזרת הכתוב גבי זבה שמטמאה בריחוק ולא בקירוב מעתה הדרא קושיין לדוכתא ונימא זבה תוכיח. גליון.

וכן כתב הר"י ז"ל וז"ל ודילמא למעוטי זב מימים. נראה ליישב שהביא זה כאן בשביל רבי מאיר שנראה לו סברא ריחק חייב קל וחומר קירב ואמר על זבה הרי הוא אומר וזאת ועל זה פריך מנא לן עדיין הסברא נימא למעוטי זב מימים נמי ואם כן זבה תוכיח שפיר קאמרו ליה ולא יוכל להשיב הרי הוא אומר וזאת. ע"כ.

וזה לשון הרא"ש ז"ל אימא למעוטי זב מימים לא בעי למימר אבל זבה מראיות לא דאם כן לשתוק קרא מזאת דמהיכא תיתי לן למימר דזב בימים. ורבינו תם פירש דלרבי יהודה פריך. דקיימא לן לכולי עלמא דזב מטמא בראיות ובימים והשתא פריך אימא למעוטי זב מימים דלא נגמור מקל וחומר ומה שור שקירב נגיחותיו פטור ריחק חייב זב שקירב ראיותיו טמא ריחק לא כל שכן. וליכא למימר דהא דרבי יהודה מחייב בריחק נגיחותיו ולא בקירב משום דגמר מזבה דאשכחן דריחוק עדיף מקירוב אבל אי זב הוא טמא בראיות ולא בימים הוי אמינא כמו בזב דעל כרחך לאו מהכא גמר אלא מסברא דאי מהכא גמרינן ליגמר מהכא לגמרי ליפטר בשלשה ימים שאינן רצופין. ועוד אדגמר מזבה ליגמר מזב לחייב בין בקירוב בין בריחוק. ע"כ. משמע דסבירא ליה להרא"ש ז"ל דפירכא באפי נפשה היא ואינו חוזר להקשות זבה תוכיח. ובזה יתורצו קושיות הגליון על התוספות.

וזה לשון מהר"י כ"ץ ז"ל הקשה הר"מ לרבי יהודה דאמר אינו נעשה מועד אלא בשלש נגיחות בשלשה ימים דדריש תמול וכו'. למה לי למילף לזב שמטמא בימים מהיקישא נילף בקל וחומר משור דרבי יהודה ומה שור דאינו נעשה מועד בקירוב נגיחות נעשה מועד בריחוק זב שמטמא בקירוב ראיות אינו דין שיטמא בריחוק. ותירץ מהר"י דגבי שור שאני דגלי קרא מאתמול וכו' דאינו נעשה מועד אלא בשלש נגיחות בשלשה ימים וכן מדקאמר גבי זב וזאת. ע"כ.

וזה לשון גליון דילמא למעוטי זב מימים. לא בעי למימר אבל לא למעוטי זבה בראיות אלא זב נמי מימים קאמר ולמעוטי לאו דוקא דמהי תיתי דמזבה לא מצינן למילף במה מצינו או בקל וחומר לאחר שמיעט זבה מראיות דאיכא למיפרך מה לזבה שכן מטמאה בפנים כבחוץ ושאר דברים שיש בזבה מה שאין בזב אלא כלומר מנא לן דזב בימים מטמא. ע"כ. והקשו האחרונים על מה שאמר דאיכא למיפרך מה לזבה שכן מטמאה בפנים וכו' ונעשה קל וחומר ממקומות ומה במקום שהראיות טהורות הימים טמאים מקום שהראיות טמאות אינו דין שיהיו הימים טמאים ואז ליכא למיפרך דעל קל וחומר של מקומות ליכא למיפרך שום פירכא. וי"ל דנהי דפירכא לא פרכינן מכל מקום תוכיח עבדינן ונימא טומאה שבפנים תוכיח דבמקום שמטמאה בימים דין הוא שתטמא בימים שהרי מטמאה בפנים כבחוץ תאמר במקום שמטמא בראיות שאין טמא אלא בחוץ. אבל קשה על תוכיח זה דבמקום שטמא בראיות דין הוא שלא יטמא בימים דכשרואה בפנים הוא טהור גמור תאמר במקום שמטמאה בימים דכשרואה שלש ראיות ביום אחד אינה טהורה גמורה אלא טהורה מטומאת שבעה וטמאה טומאת ערב. וצריך עיון. תלמידי הר"י ז"ל.

והר"ש פירש דרך אחרת בהאי פירכא דגמרא וז"ל אימא למעוטי זב מימים פירוש (אימא למעוטי זב מימים) דאי לא כתיב וזאת הוה אמינא דנקבה מטמאה בראיות מקל וחומר דריחקה טמאה כל שכן קירבה וזב ממילא מטמא בראיות בין בקירוב בין בריחוק דמקרא מלא דבר הכתוב אם ראה שלש ראיות אפילו בימים שאינן רצופין או רצופין כל זמן שלא נטהר לטבול יהא טעון ספירת נקיים והבאת קרבן. וליכא למימר דאם כן אמאי פלגינהו למכתב ימים בנקבה וראיות בזכר דיש לומר לאורויי דנקבה בעיא ימים רצופין והשתא דכתיב וזאת דמשמע דטומאה הכתובה בפסוק זה לא נהגא בזבה ממילא דטומאת ימים לא נהגא בזכר מדנהגא בנקבה. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות אי נמי אהיקשא סמך המקשה וכו'. וקשה אם כן מה צריך וזאת על כרחיה נמעט זבה מראיות דאם לא כן לשתוק מראיות גבי זב ונילף בהיקשא הכל מזבה. ויש לומר מכח מדאיצטריך הייתי ממעט דוקא ימים גבי זב אבל על מה ראית קשה. ונראה לתרץ אם לא היה כתוב במקום אחר ראיות לא הייתי נותן לו טומאה חדשה. תלמידי הר"י ז"ל. וכן כתוב בשיטה יש להקשות מה צריך וזאת נימא על כרחך בא למעוטי כיון דבחד מקום ימים ובחד ראיות דאי שניהם שוין בהיקשא לכתוב בחד מקום ימים גבי זבה ולא לכתוב גבי זב שום דבר וממילא הייתי אומר קירוב מכל שכן וזב הרי איתקש. יש לומר שמא לא איתקש אם לא שנכתב בו טומאה כבר. ועוד יש לומר קירוב לא הייתי לומד מכל שכן דלא גמרינן טומאה חדשה אם לא שהייתי מוצא בו במקום אחר. ע"כ.

ומה ראית. לרבות זכר לימים מהיקשא ולמעוטי נקבה אימא איפכא למעוטי זכר מימים מזאת ולרבות נקבה מהיקשא. והקשה ה"ר יוסף דקלסון היכי תיסק אדעתין למימר הכי דאם כן לשתוק רחמנא מוזאת והיקישא ואנא ידענא דזבה מטמאה בראייה מקל וחומר דריחקה וזב נמי מהיכא תיתי דמטמא בימים דדוקא קירב טמא ולא ריחק. ותירץ מהר"י דלא מצינן למימר לא לכתוב לא היקישא ולא זאת דהא איצטריך היקישא בפרק דם נידה להקיש מעינו של זב לזבה ואיצטריך מיעוטא דלא נקיש לגמרי. מהר"י כ"ץ.

וזה לשון גליון הא מיעט רחמנא וזאת. פירוש ועל כרחך חד מינייהו ממועט או זבה מראיות או זב מימים. וא"ת לשתוק מזאת ואנא ידענא דעל כורחין חד מינייהו ממועט מדאיצטריך למכתב ראיות גבי זב דאם תרצה לומר דשניהם מטמאין בראיות ובימים לשתוק מראיות דכתיב גבי זב וילפינן זב שמטמא בימים ממה מצינו בזבה ושניהם מטמאין בראיות מקל וחומר ומדאיצטריך למכתב ראיות גבי זב שמע מינה דחד מינייהו ממועט ואם כן לשתוק מזאת. וי"ל דאי לא כתב וזאת מדאיצטריך למכתב ראיות גבי זב הוה ממעטנא זב מימים דהוה אמינא קאי בזב ממעט זב אבל השתא דכתיב וזאת גבי ראיות אית לן למעוטי זבה מראיות כדמסקינן קאי בראיות ממעט ראיות. ע"כ.

ומה ראית. פירוש ונימא איפכא שהזב יטמא בראיות ולא בימים והזבה תטמא בימים ובראיות. וקשה דלשתוק מראיות דכתיב גבי זב ומדאיצטריך זאת שמע מינה שהזב אינו מטמא בימים דאי לא כתיב זאת ולא ראיות גבי זב הוה אמינא שהזב יטמא בין בימים ובין בראיות דימים ילפינן ממה מצינו בזבה וראיות מכל שכן ומדכתיב זאת שמע מינה שזב אינו מטמא בימים ואם כן לשתוק מראיות. וי"ל דעל כרחך צריך להזכיר הכתוב שראיות טומאות דאי לאו שגילה הכתוב לא הייתי עושה קל וחומר של ריחוק וקירוב כלל הילכך איצטריך למכתב ראיות. גליון.

קאי בראיות ממעט ראיות. הקשו בתוספות אדרבה קאי בזב ממעט זב וכו'. והר"י כהן תירץ דזב וזבה שם אחד הן ולא שייך למימר קאי בזב ממעט זב ולא זבה. גליון.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל לימא קאי בזב ממעט זב וכו'. יש לומר משום דזב וזבה הוי טפי ענין אחד ופשטיה דקרא משמע דוקא טומאתו בזובו ולא טומאתו אחרת. וה"ר ישעיה ז"ל העלה הדבר בצריך עיון וז"ל קאי בראיות וכו'. צריך עיון דאדרבה אימא קאי בזב וכו' דפשט זה דקרא הכי משמע וזאת תהיה טומאתו בזובו ולא אחר. ע"כ.

כרבי יוסי סבירא ליה. תימא לימא הלכה כרבי יוסי. וי"ל דאשמועינן דרבי יהודה חולק על רבי מאיר אפילו בתם. תלמיד הר"פ ז"ל.

איבעיא להו שלשה ימים דקתני לייעודי תורא וכו'. והוא הדין דקא מיבעיא ליה אליבא דמאן דאמר שלש פעמים אלא משום דאיפסקא הלכתא כר"י דאמר שלשה ימים. הראב"ד ז"ל.

או לייעודי גברא. אין לומר שהטעם דבעינן שיעבור על ההתראה דאם כן נגיחה ראשונה לא תהא מן המנין דהא לא הותרה בה אלא קאמר רחמנא שיתרוהו בכל פעם. הרב ר' ישעיה ז"ל.

הא דאמר נפקא מינה דאתו תלתא כתי עדים וכו'. לאו דוקא אלא אפילו כת אחת אלא משום דבעי לאתויי עלה ברייתא דשנים בראשונה ושנים בשנייה וב' וג' דאיצטריכא נקט נמי בהא שלשה כתי עדים. הרשב"א ז"ל.

השתא הוא דקמסהדי בי. כתבו בתוספות תימא לר"י דמכל מקום קנס לא הוי. וקשה מאי נפקא מינה ומה דעת התוספות להקשות כאן זאת הקושיא מודה ביה מיפטר דבר פשוט הוא ועל כרחך אין כוונת התוספות אלא על דבר אחר. ונראה שכוונת התוספות דקאי על הא דאמרינן לעיל חוץ מרשות המיוחדת למזיק ואמרינן הניחא למאן דאמר פלגא נזקא ממונא אלא למאן דאמר קנסא מאי איכא למימר. על כרחך דמקשים התוספות ואומרים מכל מקום קנסא מיהא לא הוי דכיון דנגח שלש נגיחות יצא מחזקת שימור והוי ממונא ואם כן לעיל אמאי קאמר אלא למאן דאמר פלגא נזקא קנסא וכו' לוקי כגון שנגח שתי נגיחות דלא הוי מועד למאן דאמר לייעודי גברא. גליון.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל מימר אמר השתא הוא דקא מסהדו בי. תימא למאן דאמר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ומה שחייבה תורה חצי נזק קנסא הוא עד שלישית שעתה אינה בחזקת שימור אם כן כי אמר ליה תלתא כתי עדים ביום שלישי אמאי לא מייעד הרי גלוי הוא שאינו בחזקת שימור. וי"ל שכן דרך קנסות כלפי שקנסם הכתוב הקל עליהם בדיניהם כגון שלשים של עבד שקנסו הכתוב לשלם שלשים אפילו אינו שוה אלא סלע וכנגדו הקל דאפילו שוה מאה אינו משלם אלא שלשים הכא נמי הקל בו דאינו מועד עד שיעידו בו בכל פעם דאין לחייבו אלא מה שכתוב בו. ע"כ.

הוא פטור והן פטורין. פירוש באו שלש כיתות והעידו בבית דין על שלש נגיחות כת אחת על נגיחה אחת ואחר נגח נגיחה רביעית והוזמו כת ראשונה הוא פטור בעל השור מלשלם נזק שלם ברביעית והם פטורין מחצי נזק של העדאות דאין העדים מוזמין עד שיזומו כולן ושלשתן היו עדות אחת לענין חיוב נגיחה רביעית אבל ודאי חצי נזק שחייבין על נגיחה ראשונה משלמין. תלמיד הר"פ ז"ל.

הרי כאן שלש עדיות. כלומר שאם נמצא באחת מן הכיתות אחד קרוב או פסול אין כל העדות בטלה. וכן נמי לענין שלשה אחין ואחד מצטרף עמהם כענין ששנינו בפרק חזקת הבתים לענין חזקה. הרשב"א ז"ל.

ואף על פי שהן קרובין אין לחוש כמו שהוא בעצמו אם היה מעיד על שלש נגיחות אף על פי שהוא קרוב אצל עצמו לא חייב במסייע האי עדות להאי. תוספות שאנץ.

הוא פטור והן פטורים. כלומר פטורין מן המועדות אבל תמות משלמין דלגבי צד תמות כל כת וכת בפני עצמה. נמצאת כת שלישית זוממות כולן חייבין כלומר אפילו במועדות. ואם תאמר אמאי משלמין דאכתי לא נגח נגיחה רביעית ואם כן לימרו מנא ידעי דנגח נגיחה רביעית. וי"ל כיון דעל פי עדותן יצא מכלל תם ונעשה מועד משלמין דאף הם משום כך העידוהו דאי לא למאי אתו שלשתן עכשיו ולמה המתינו אלא להעידו שהוא מועד ולחייבו נזק שלם לכי נגח נגיחה רביעית וכדמסקי בדרמזי רמוזי או דאתו רצופין. ולא דמי למאי דאמרינן בפרק הנשרפין גבי עדי גניבה בנפש שהוזמו ועדי גניבה אחרונה של בן סורר ומורה דפטורים ממיתה לחזקיה ואף על פי שעל פי עדותן מתחייב דשאני התם דמצי למימר להלקותו באנו אבל הכא על כרחך לא באו אלא לייעודי ולחייבו נזק שלם בנגיחה רביעית ומכל מקום אינם משלמין עד שנגח נגיחה רביעית דקודם לכן מה ישלמו דיכולים לומר דמאין אנו יודעים אם נגח נגיחה רביעית אם לא ואפילו יגח אי זה שור יגח גרוע או חשוב. ובתוספות אמרו דעכשיו משלמין כפי פחת דמיו שאינו ראוי אלא לשחיטה. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל כלם חייבין. ואי קשיא עדיין לא חייבוהו כלום ולימרו מי ידעינן דינגח נגיחה רביעית. וי"ל דלא דמי דהכא לא מצי למימר לחצי נזק באנו כדאמרינן במסקנא. אי נמי יש לומר דכיון דעשאוהו מועד ודאי הוא שיגח. ור"י פירש דחייבין דקאמר היינו מה שהוזל השור על שעשאוהו מועד ולאו אנזק שלם קאי. ע"כ.


Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף