אילת השחר/בבא קמא/כד/א
תוד"ה הרי הוא אומר. דהתם גלי קרא דלא שייכא התם סברא של קירוב וריחוק. וכן מבואר ברשב"א דמדכתבה תורה בזב דמהני ראיות ובזבה רק ימים הרי דזה רק גזה"כ. ויש לעיין קצת דאיך ס"ד לומר דזה מחמת דרגילה שתראה, דא"כ וכי תראה ולא תפסיק לעולם, הא חזינן במציאות דאינו כן. וגם הא בימי נידותה אפילו רואה הרבה פעמים בין ביום א' בין בכמה ימים, מ"מ כשעברו ז' טהורה ע"י טבילה, ולא אמרינן דתראה תמיד, וע"כ דכ"ז גזה"כ משא"כ בשור מועד דאמרינן דיגח תמיד.
אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד. הנימוק"י הוכיח דאפילו אם העדים חולים דבעלמא מקבלין שלא בפני בעל דין מ"מ הכא אין מקבלין, ומשמע דהוא דין מיוחד רק לגבי לעשותו מועד. וצ"ע אמאי העתיק אותו הרמ"א בשו"ע סי' ת"ח, הא בין כך אין העדאה בבבל, שו"ר שכתב בפ"ת בשם תשו' רעק"א סי' ק"ה להקשות על מה דמשמע מדבריו דגם לענין חיוב דנזקין אין מקבלים עדים אפילו באם העדים חולים, ויש להוסיף דבכלל אינו נוגע לן לדינא בזה"ז דהא אין העדאה בבבל. (מהדו"ק)
שם. עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד. דייק הנמוק"י דכאן אין מקבלין אפילו אם הוא חולה או עדיו חולים, והסתפק הרא"ה בשאר דוכתי דאם הוא חולה מקבלין שלא בפני בע"ד, אם קיבלו כשהי' בריא שלא בפני בע"ד, אי כיון דכשהוא חולה מקבלין לכן אפי' בבריא מהני בדיעבד או לא, ופשט שם דהוי כטועה בדבר משנה דחזר. וחזינן מזה דטעה בדבר משנה דחוזר אינו רק דמה דפסק בטעות לא הוי פסק כיון דלא אמרו את הדין הנכון, אלא דגם קבלת העדות שקיבל לא הוי קבלה, אע"ג דלא דמי כלל דהתם כיון דהדין הוא אחרת לא נשתנה הדין ע"י טעותם, כגון אם הצדיקו את החייב דהאמת היא שהוא חייב לא מהני מה שהצדיקוהו, אבל כאן הא זה גופא השאלה אם בדיעבד הוי קבלה, ומה יועיל מה דטעה בדבר משנה חוזר, דהא כאן השאלה מה הדבר משנה דאפשר דהדבר משנה הוא דבדיעבד מהני הקבלה.
והנה ע"כ צ"ל דאין להם דין ב"ד לגבי הקבלה שקיבלו שלא בפני בעל דין, דאל"כ למה לא יועיל מה שקיבלו, וכן לגבי לעשותו מועד דבזה פשיטא לי' דלא מהני כלל הקבלה שלא בפני בע"ד כיון דגם כשהוא חולה לא מהני, ולמה לא יועיל דהא סוף סוף יש להם הידיעה וע"כ דהוי כנתקבל שלא בב"ד.
ולכאורה מהא דטעה בדבר משנה חוזר לא ידעינן חידוש זה דלמה שאין להם לעשות אין להם דין ב"ד, דהא התם אפי' אם הם ב"ד מ"מ לב"ד אין כח לפסוק נגד הדין, אבל כאן אם הם ב"ד הא ב"ד קיבלו ידיעת המעשה ומה חסר.
והן עדות א' להזמה. פירש"י משום דע"י שלשתן נעשה מועד. ועי' בחזו"א סי' י"ט ס"ק ד' דהקשה על דברי הרמב"ם פכ"א מעדות, דעדי גניבה בנפש וכן עדי מכירה שהוזמה כת א' בלבד היא נהרגת, והקשה דמ"ש מהכא דאע"ג דתמיד תרי כתי עדים שאינם באין יחד אין להם צירוף להזמה, מ"מ כיון דלגבי לייעדו זה עדות א' מצטרפין ואינם חייבים רק כשיזומו כל הג' כתות, ה"נ כאן דכיון דכדי לחייב קטלא הא אינו חייב אלא ע"י שניהן א"א שיתחייבו רק אם יוזמו גם עדי גניבה וגם עדי מכירה כמו כאן.
ואפשר לומר דהנה הא בעצם הוי ג' כתות אלא דלגבי הזמה הן ככת אחת, ובטעם הדבר כיון דאם יוזמו ג' הכתות שהעידוהו לייעדו בודאי לא יתחייב כ"א כל דמי הח"נ שרצו להפסידו, דא"כ נמצא דיקבל יותר מח"נ, והדין הוא דמשלשין בממון, ובהכרח תשלם כל כת רק שליש מההפסד שרצו להפסידו, וכיון דלקבל עונש הזמתן תלוי א' ביתר הכתות בהכרח זה עושה אותם לענין הזמה ככת א' דהא אין העדים זוממין משלמין עד שישלמו כולם, כמו שהביאו מתוספתא פ"ו דסנהדרין, וכ"ז שלא יתחייבו לשלם שאר העדים א"א לחייבם, וכיון שכאן כל כת אינה מחוייבת אלא שליש, בהכרח מוכרחים להזים כולם כדי שיתחייבו עונש הזמתן, משא"כ בנפשות הא כשיוזמו כולם בין כך כל א' מהם יהרג דהא משלשין רק בממון ולא שייך זה בענשי הגוף, וכיון שכן נהי דבלי השני לא הי' הנידון מתחייב מיתה, מ"מ לגבי עצם עדותן הא אין מצטרפין ולגבי עונש הזמתן הא כל א' שהשתתף בחיוב מיתה סגי להתחייב מיתה, ואי"צ לגבי העונש צירופו של השני, א"כ אע"ג דלחייב את הנידון אנו צריכים להכת השניה מ"מ זה לא עושה אותם עדות אחת, דאם מה שצריכים לחייב הנידון עושה אותם כת א' הי' צריך להיות גם לענין עצם העדות כת א', ואם מצטרף א' מן האחין הרי דאין להם צירוף רק בממון כיון דליענש הם כולם כעדות א' דאם אין כולם ניזומין לא נשלמה חיוב הזמתן, משא"כ היכא דבאו לחייבו מיתה שפיר הוי כעדות מחולקין גם לענין הזמה, דאין בדין עונש הזמתן מה שיצטרכו להצטרף [ושוב הראוני באבי עזרי שם עי"ש].
רש"י ד"ה אי אמרת ליעודי תורא. שהביאן ניזק שלישי וכו'. משמע דב"ד היו יכולים לחייב חצי נזק להניזק הראשון על סמך עדות שהביאן השלישי, [ובפרט לפימש"כ לקמן בע"ב דלרש"י אם לא תועיל עדותן לחייב ח"נ א"כ הוי חצי דבר]. וע"כ שהניזק הראשון אינו בב"ד כי אז מי יימר שלא הראשון הביאם ומסתמא יש לתלות שרק הראשון הביאם, וא"כ ראי' שגם קנס אפשר לדון על סמך עדים אע"פ שהתובע לא הביאם, ולהיפך בהודאה מבואר בתוס' לקמן דף ק"ח ע"ב בד"ה תבעוהו דאין לזה ערך בלי תביעת התובע.
ובזה אפשר ליישב מה דלכאורה צ"ע בהא דלקמן דף מ' ע"ב אמרינן הוי מודינא ומפטרינא, וכן פירש"י לקמן ע"ב בהעידו לחייבו לפני שבאו העדים האמיתיים דהפסידו לו דמצי אמר הייתי מודה ומיפטר, ואיך, הא בלי שיבוא לתובעו בב"ד הודאתו אינה גורמת פטור וביד התובע לבוא רק עם עדים לתובעו, ואז לא מיבעיא למ"ד דבראה עדים ממשמשין ובאין לא מהני הודאתו דאז בודאי לא הי' מועיל, אלא דודאי כשבאו לב"ד עם העדים המוכנים להעיד לכו"ע לא מהני אז הודאתו, א"כ איזה טענה דהפסידו לו רק על הצד שהתובע יתבענו בב"ד בלי עדים, ולמה יעשה כן התובע כיון דבקנס בין כך הודאתו לא תוסיף להתובע כלום.
ולהנתבאר אפשר דאע"ג דלא מהני הודאה שלא בפני התובע היינו להיות לזה דין פטור לגמרי, מ"מ אם יודה תועיל הודאתו שלא יועיל עדות לחייבו כל זמן שלא יביאם התובע, דלגבי עדות בלי תובע מהני הודאה שלא בפני התובע וצ"ע בזה, ולעיל דף ד' אמרינן עדים זוממין קנסא דב"ד לא פסקו לחייבם דלא הספיק בע"ד לתובעם כמבואר ברש"י שם, ולמה לא פסקו ב"ד לחייבם כיון דאפשר לחייב בלי תביעת הבעל דבר, וצריך לומר דמ"מ אין חיוב על ב"ד לפסוק כ"ז שלא בא לתבוע אע"פ שעדים מעידין וצע"ק. לעיין מש"כ לקמן דף ק"ו ע"ב ובכתובות דף י"א.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |