מראי מקומות/בבא מציעא/פא/ב

מראי מקומות בבא מציעא פא ב

בגמ' שטפוה מיא לסדיני' באולם המשפט הקשה מכאן ע"ד הרמ"ה הובא בטור סימן ש"מ דהשואל חמור לילך עמו ולקחוהו לסטים בדרך הו"ל מתה מחמת מלאכה.

כתב בחי' הריטב"א (ישנים) ולא הוי כהשאילני ואשאילך לפרש"י דלעיל משום דרכוב לא הי' צריך לשאלת הסרבל כלל אלא הו"ל כאילו א"ל בעל הסרבל לבעל הסדין השאילני סדנך ושמור לי סרבלא דידי עכ"ד, וכ"כ החו"י סימן רכ"ג, אמנם בטור סו"ס ש"ה הובאה תשובת הרא"ש מבואר דזה דמי להשאילני ואשאילך, וכ"ה במרדכי (רמז שעד) וס"ל דלא כרש"י, ואף בכה"ג הוא שאלה בבעלים, ובב"י דקדק מדברי רש"י כמשנ"ת מדברי הריטב"א.- והעירוני דבפשוטו משמע דשטפוה מיא לסדיני' הוא אונס, וא"כ לדברי הרא"ש והמרדכי דהוא השאילני ואשאילך הרי נעשו שומרי שכר זל"ז, ואמרו בפשיטות דכל הדין דנעשו שו"ש הוא כשיש תועלת לשניהם, אבל כאן לא נעשה אלא לצורך שואל הסדין, ולפ"ז יל"פ במשנ"ת בע"א מהקו"ש דשואל אין לו חיוב שמירה וע"כ לא הוי שמירה בבעלים, והובא להקשות דהכא הוא שוכר, ולהמבואר מ"מ בדברי הרא"ש והמרדכי בשמעתין הוא אופן דהוא שואל.

בגמ' דבלא דעתי' שקלי' ובלא דעתי' אותבי' צ"ב דיש כאן ב' טעמים לחיוב א. דבלא דעתי' שקלי' והו"ל שואל שלא מדעת ואין בו פטור בעליו עמו ב. דבלא דעתי' אותבי' ואין כאן בעליו עמו דלא נתכוין להיות עמו במלאכה, וכ' בחי' הריטב"א (ישנים) והאי דאיצטריך למימר דבלא דעתי' אותבי' שאם הודיעו היה בעל החמור מרגיש בו ורואה (עלי הסדן) [עליה הסדין] והרי הוא שאלה מדעת ובבעלים ומשו"ה איצטריך עכ"ד.- וע"ע למש"כ הסמ"ע סימן ש"ה ס"ק י' בטעמא דהשאילני ואשאילך הוא שאלה בבעלים משום דיש הסכם ותנאי ביניהם על ענין השאלה, א"כ כשנעשה שלא מדעת אין כאן שאלה בבעלים.

ברש"י ד"ה שאלה ונשא סרבל שלו על חמורו בריטב"א (הובא בשמ"ק) מבואר דהשאלה בבעלים היא מה שהי' משמר לו הסרבל, ולפ"ז כדאמר דבלא דעתי' אותבי' נמצא שלא הי' משמר לו כלל, ואין כאן בעליו עמו כלל, אבל לדברי רש"י הוא הלכה בדין בעליו עמו דבעינן שידע שעושה מלאכה לצורך השואל, וכ"ה במאירי, וצ"ע מדברי ה"ה פ"ב משאלה ה"ה, וע"ע מש"כ בדף צז. בגדר פטור בעליו עמו ודוק.- והובא לעיל תשו' הרא"ש שלמד מכאן להשאילני ואשאילך ומבואר דהנידון הי' על תשמיש הסרבל, אבל לפירש"י דהשאילני ואשאילך לא חשיב שמירה בבעלים צ"ל דהוא משום נשיאת הסרבל או שמירתו.

בגמ' א"ל אביי מ"ל לשקר במקום עדים לא אמרינן תמה הריטב"א היכי אמר רבא דנאמן במיגו להכחיש עדים ותי' דס"ד דמתרצינן לישני' דהא דקאמר דליכא מיא לאו דליכא מיא אלא שלא מת מחמת מיא ואביי אמר שאין לנו לתפוס אלא לשונו כפשוטו, ולכאו' ילה"ק דתיפו"ל דחייב מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ולכאו' זה כשיטת תוס' לעיל עח. דבעינן שהאונס יבא מכח הפשיעה ודלא כהרי"ף, ואכתי יל"ע דנימא הבלא דאותו מקום קטלי', ולמש"כ תוס' שם דאינה פשיעה גמורה לענין תבו"ב א"ש, אבל הריטב"א שם לא פי' כן, ועוד יל"ד לחייבו מדין שולח יד דלא הסכימו הבעלים שילך שם, ועמש"כ במשנה עח. פ. בכיו"ב, וצ"ע אם התי' שם מעלה ארוכה כאן דהי' קפידת הבעלים בפירוש, וה"ר יהונתן ז"ל (שם) פי' דאומר דבאותה שעה שעבר לא הי' מיא והרבה ימים בשנה אין שם מים, ואמר אביי שבאו עדים שבבקר הי' מים לא אמרינן שמא בחצי היום שעבר זה לשם לא הי' שם מים ואין להאמינו ע"ז ורבא הוה ס"ל כיון דנהרא דפסיק הוה יש להאמינו מטעם מיגו אע"פ ששינה ממה שציוה לו, ויעוין ברמ"ך (שם) בדרך זו, ויעויין ח' הריטב"א (ישנים) מש"כ על דרך זו, ובכתובות כז: כ' הריטב"א ב' הדרכים הנ"ל, ובר"מ פ"ד משכירות ה"ג כתב שיש עדים ומעידין שהמים בנהר פקוד מצויין, ועוד כ' הרמ"ך ואפשר לפרש במקום עדים דודאי ההיא אורחא שכיחי בי' רבים והו"ל מקום שיש רואין וקי"ל כוותי' דבמקום שיש רואין או יביא ראי' דלא הוו בי' מיא או ישלם כן נראה וצ"ע עכ"ד, והיינו דלא היו עדים לפנינו אלא דבמקום רואין אינו נאמן וכדינא דלקמן פג., ומבואר דאינו נאמן אע"פ שיש לו מיגו שלא הלך במקום רואין, דמ"מ בעי שבועה, ובמקום רואין ליכא נאמנות שבועה, ובקצוה"ח סימן רצ"ד ס"ק ב' הביא פלוגתא דקמאי בדין מיגו במקום רואין עי"ש, וד' הרמ"ך צ"ע טובא דבכתובות כז: מייתי הך עובדא לדין שבוי' עי"ש, והתם לא מיירי בדין שומר, ובהכרח דפליגי בדין מיגו במקום עדים כהריטב"א או כה"ר יהונתן וצע"ג. וע"ע דכיון דהוא במקום רואין, א"כ כיצד יש לו מיגו הא ירא לומר שלא הלך שם, דהרי היו שם בנ"א שראו אותו.- ע"ע בחי' הריטב"א (ישנים) מש"כ בדין תרי מיגו.- צ"ע השמטת הטושו"ע לשמעתין.

בגמ' אר"ה אמר לו הנח לפניך אינו לא שו"ח ולא שו"ש אבע"ל הנח סתמא מאי עמש"כ לעיל פ: במשנה מדברי המחנ"א הל' שומרים סימן א' דלא נעשה שומר אא"כ קיבל עליו בפירוש, וכ' דלא תיקשי משמעתין דכיון דמוכחא מילתא הו"ל שומר,- ע"ע מחנ"א הל' שומרים סימן ו' שדן בטעמא דמילתא דהנח לפניך אינו שו"ח האם הוא משום תנאי שאינו מקבל עליו שמירה, או"ד דהכוונה דמראה מקום הוא לו ולא סילוק משמירה, ועי"ש הנפ"מ לדינא.- וע"ע בסימן ד' בדין הנח לפניך בבית האם נעשה שומר.

כתב הר"מ פ"ב משכירות ה"ח אמר לו הנח לפניך או הנח סתם או שאמר לו הרי הבית לפניך אינו לא שו"ח ולא שו"ש, וכ' ה"ה בעיא ולא איפשיטא וכתבו ז"ל דהמע"ה ואפילו שו"ח לא הוי, וכ' הלח"מ וקצת תימה אמאי לא כתב כאן רבינו דאי תפס לא מפקינן מיני' כדרכו בכל תיקו האמור בתלמוד וצ"ע עכ"ד.

ובהלכה י"א כתב הר"מ טען שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך ולא נעשיתי לו שומר נשבע היסת שלא קבלו אלא בדרך זו וכולל בשבועתו שלא שלח בו יד וכו' עכ"ד, והק' הקצוה"ח סימן רצ"א ס"ק ב' דלדברי השומר דלא קיבל שמירה אין כאן חיוב שליחו"י, ומדוע צריך לכלול בשבועה שלא שלח בו יד, ולא העלה תי' ברור עי"ש. ובפוסקים בסימן רצ"א נחלקו בדין הנח סתמא, דתליא בפלוגתת הפוסקים בסו"ס שצ"ח אי קי"ל כרבי או כחכמים עי"ש.

הלוהו על המשכון

בגמ' לימא מתני' דלא כר"א עפנ"י מש"כ לפרש מ"ט דחיק לאוקמי מתני' כר"א.- ובספר המשכון לרב האי גאון נדפס בסו"ס המקח (עמ' תמב) פסק כר"א ודלא כהרי"ף.

בסו"פ שבועת הדיינין יש סוגיא שלימה בדין משכון, וצ"ע מ"ט לא הובא שם משנתינו.

בגמ' דתניא המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו דברי ר"א רש"י מפרש דר"א סבר דמשכון אינו לגוביינא אלא להיות בטוח במעותיו, ובמלוה בשטר שהוא בטוח במעותיו מחמת השטר, מודה ר"א דהמשכון לגוביינא, ורע"ק סבר דמשכון לגוביינא, ובריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' דהקשו בתוס' [והוא בתר"פ שם] מ"ט דרע"ק הרי תחת המשכון הוא נתן מעותיו דהא לקמן בסוגיין פירשו טעמא דרע"ק משום דשמואל או דרי"צ או דרב יוסף ולא אדכרו האי טעמא דמרן, וכ' הריטב"א ואין שתי תשובות אלו האחרונות עולות כ"כ וכו' והא דאצרכו לקמן בדרע"ק טעמי אחריני ולא אדכרו האי טעמא אדרבה זו ראי' לרש"י דהשתא בסוגיין לית לן חד מהנהו טעמי אלא טעמא דרש"י ז"ל את"ד, תו"ד דהקשו התור"פ (בקו' השני') דבש"ס לא נזכר דפליגי אי משכון הוא לגוביינא אלא טעמים אחרים, וע"ז כ' דאדרבה בתחילת הסוגיא לא נזכר דפליגי בשמואל ורב יצחק ורב יוסף וזהו סייעתא לפירש"י דהשתא סבר הש"ס דפליגי במשכון אי לגוביינא.

ובטעמא דבדנקיט לגוביינא הוי שו"ש וכקו' ראשונה של התור"פ פי' הריטב"א (שם) דהוא משום דכיון דלא רצה להלוות לו אלא על המשכון גלי אדעתי' דתפיס לי' אזוזי וכאלו אינו סומך אלא על המשכון הזה ונעשה עליו שו"ש, ויעויין בש"ך סימן ע"ב ס"ק ט' (קעט- ד' מדה"ס) בדרך זו, והתוס' לשיטתם לעיל פ: ד"ה דקא תפיס דכל הסב' דתפיס לי' אאגרי' הוי שו"ש הוא כשמרויח עי"ז אבל בהלואה דלא איתהני מידי לא הוי שו"ש, ובדעת ר"א דן הריטב"א האם ס"ל דלא נקיט לגוביינא וכדפירש"י, או"ד דאע"ג דנקיט לגוביינא אינו שו"ש כיון שאינו משתכר בו וכסב' תוס', ובדף פב. בתוד"ה נימא כתבו ומיהו י"ל דבדשוי הוי לכ"ע שו"ש ולא מטעמי' דרב יוסף אלא מטעמי' דשמואל דחשיב כאילו פירש אבד המשכון אבדו מעותיך, והיינו דשמואל אמר דבכל משכון אם אבד המשכון אבד חובו, ואע"פ שלא שוה המשכון כנגד החוב, והשתא לא סבר הש"ס לחידושא דשמואל, אבל מ"מ אם שוה המשכון כנגד חובו בזה שפיר אבד חובו.

וכתב הרע"א בדף פב. דנפ"מ דאי מטעמא דשמואל א"כ לא מדין שומר אתינן עלה אלא דהוי כהתנה באם לא יאנס המשכון הוי כמו פרעון, ומה"ט נראה דאף באופן דשמירה בבעלים דשומר פטור מ"מ אבד מעותיו, וראי' לדבר מהמבואר בתוס' בדף פב: ד"ה אימור דדינא דשמואל הוא אף בעכו"ם שאין בו דין שמירה, אבל אם הטעם מדין שומר כל שבעליו עמו פטור [והרע"א אזיל אי הטעם כדרב יוסף, ולכאו' ה"ה לדברי רש"י וכפשנ"ת דהוא מדין דתפיס לי' אאגרי']. וכ' הרע"א דחידוש בעיני שלא מצאתי מי שהערה בזה במחלוקת פוסקים.- ודינא דרי"צ בודאי אינו מדין שומרים וכדמוכח בפסחים דמיירי בישראל ונכרי וקאמר דלא קני, ותיפו"ל דאין שמירה לנכרי.- ולכאו' יש עוד נפ"מ האם זה מדין שומרים, דמדין שומרים חייב לשמור, אבל אם זה תנאי א"צ להיות יושב ומשמר, ומה"ט נפ"מ להיפוך דהנה שמור לי ואשמור לך הוא שו"ש דכל א' משמר לחבירו, והכא דמה שהמשכון תח"י אי נימא דאינו חייב בשמירה לא ייחשב בעליו עמו, וענתה"מ סו"ס רצ"א ובדו"ח רע"א מכת"י בשו"ע סימן ע"ב סעי' ג' (נדמ"ח בשבועות מג.), ע"ע רע"א דאף להסוברים כשו"ש חייב בגניבת אונס, מ"מ הכא דהוא תנאי אם ייאבד, הוא רק אם יאבד מחמתו לא באונס.

בעיקר הדבר דנקיט משכון לגוביינא העירוני דהא מדמחזירו בלילה אלמא שאין לו כר אחר, וא"כ הרי א"א לגבותו דמסדרין לבע"ח, וע"ע ברמב"ן לקמן קטו. באופן הגבי' ממשכון.

איתא בשו"ע סימן ע"ב סעי' ו' דמלוה על המשכון ומת הבנים שו"ש, ומקורו מהנמו"י פ' הגוזל ומאכיל בשם הריטב"א, ופי' דהוי שו"ש ובגמ' לא נזכר טעם זה, ותי' הש"ך ס"ק ל"ו לפמש"כ תוס' לעיל פ: דאין לו הנאה בזה כיון דהי' לו המעות, אבל הבנים שלא הי' להם המעות שפיר יש להם הנאה, א"נ דמשנתינו בשעת הלואתו וליכא הנאה זו, משא"כ ביורשים, והים של שלמה נחלק ע"ד הריטב"א, וצ"ב דמ"מ ליהוו שו"ש מדין המשכון, ויל"פ בזה לפי הטעמים האמורים בגמ', די"ל דלטעמא דפרדר"י א"כ היורשים לא עשו מצוה ועי' בזה. ויעוין בקצוה"ח ס"ק י"ג דלטעמא דשמואל כשמת האב הו"ל אנוס ויפטר אף אם נגנב או נאבד ברשות היתומים, ותי' דהתנאי הי' שמקבל שמירה בדרגת גו"א, ואם ייאבד יפסיד חובו.

בגמ' ישבע ויטול מעותיו העירוני דהרי אם המשכון תח"י אין הלוה חייב לשלם, וא"כ כיצד נאמן בשבועתו לחייב את הלוה, ויל"ד דלענין חיוב הפרעון הו"ל איני יודע אם פרעתיך ויל"פ בזה.

בגמ' אבל הלוהו אלף זוז לכאו' כוונת התנא שהמשכון מסתמא אינו שוה אלף זוז, ודרך הש"ס לנקוט אלף זוז להורות על שיעור מרובה, וכ"ה במימרא דשמואל אבד אלפא זוזי, וכן אמרו לעיל עז: המוכר שדה באלף זוז, ובסוכה מא: באתרוג שלקחו ר"ג באלף זוז, לעיל לז. א' יפה אלף זוז, מכות ד. חייב לחבירו אלף זוז, חולין פג. אפי' שור שוה אלף זוז, והעירוני עוד מפאה פ"ח מ"ח ונתנו לו אלף זוז בב"א, שבת קכח. היו נושין בו אלף זוז, חולין פג. שור שוה אלף דינר, יומא יא. ונטל ממנו אלף זוז, סוכה נב: שור הגדול שלקוח באלף זוז. כתובות סו. להכניס לו אלף דינר, שם פז. כתובתה אלף זוז, קידושין כו: מרגניתא דשוי' אלפא זוזי, לקמן קד: אי מוברנא וכו' אלפא זוזי, ב"ב קמ"ו דלא שחקי ליה מרגניתא דשויא אלפא זוזי, ע"ז ט. קח שדה שוה אלף דינרין, סנהדרין צד: באלף כסף לשמיר ושית. נדרים נ: ביצה טורמיטא וכו' אלפא זוזי.

בגמ' אפילו תימא ר"א ול"ק כאן שמשכנו בשעת הלואתו כאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו לדברי תוס' ותור"פ דהשתא נמי ידע הש"ס דטעמא דרע"ק משום דרי"צ א"כ מבואר דהחילוק בין משכון בשעת הלואתו למשכון שלא בשעת הלואתו הוא בדינא דרי"צ, והריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' ע"פ דרכו דהנכון כדפרש"י דהשתא ס"ל דטעמא דרע"ק משום דנקיט לגוביינא, וכ"ז שלא בשעת הלואתו.- ולס"ד זו נתעוררתי דר"י דאמר הלוהו מעות שו"ח לא סבר לדרי"צ.- התוס' בקידושין ח: ד"ה מנין העתיקו סוגיית הגמ' על משנתינו, ולפנינו נאמר ד"ז על הברייתא עי"ש.

בתוד"ה דברי א"כ אמאי לא יהי' משמט וכו' דהיכא דלא נקט אלא לזכרון דברים בעלמא דמשמט כ' הפנ"י לא ידענא מאי קשיא להו דהא מלשון רש"י בשמעתין נראה שכבר נזהר מזה מה שלא כתב בבבא דרישא במילתא דר"א דאין אדם נוטל משכונו לגוביינא אלא להיות בטוח במעותיו וא"כ האי לישנא משמע דשקלי' למשכון ולא לזכרון בעלמא וכו' עכ"ד.

בא"ד ועוד דאי מתני' מיירי בשטר לא הוה פליג ר"י דאמר הלוהו מעות שו"ח דלא יחלוק אר"א ורע"ק, וכ"כ לקמן פב. ד"ה נימא דאין סברא שיחלוק ר"י על ר"א ורע"ק, וכ"כ לקמן פב: ד"ה במלוה אי מתני' איירי באין צריך לא הוה פליג ר"י, והקשה המהרש"א דא"כ איך העמידו בשמעתין מתני' במשכנו שלא בשעת הלואתו, דא"כ כיצד פליג אדר"א ורע"ק, ותי' דר"י סבר דפליגי נמי במשכנו שלא בשעת הלואתו עי"ש, וצ"ב במאי פליגי בשלא בשעת הלואתו דהא לרש"י פלוגתייהו אם לקחו לגוביינא או להיות בטוח במעותיו, ושלא בשעת הלואה לכאו' בודאי לגוביינא לקחו.- ובעיקר קו' המהרש"א יעויין בשמ"ק לקמן פב. (ד"ה לימא) שהביא גליון שעמד בזה, והניח בקושיא, ועי' מהר"ם משכ"ב.

בא"ד ובה"ג דרב יהודאי גאון וכו' רש"י ובה"ג נחלקו בפלוגתא הפוכה, דלפירש"י כל שיש שטר אדרבה המשכון הוא לגוביינא, ולבה"ג הוא להיפוך דבדאיכא שטרא לא סמיך אמשכון אלא אשטרא.

בא"ד לא מטעם דרי"צ דקרא לא איירי אלא שלא בשעת הלואה ברמב"ן סו"פ שבועת הדיינין בשעת הלואתו, דבאיכא שטרא ה"ז נוהג רק שלא בשעת הלואתו, ובליכא שטרא הוא אף בשעת הלואתו.

ובשמעתין כ' הרמב"ן והרשב"א (הובאו בשמ"ק בדף פב.) דיש מי שתי' קו' תוס' דמיירי התם בהלוהו בשטר והניח לו משכון עליהם דהתם לגוביינא אותבי' וקני עכ"ד, והיינו דכל החילוק בין שלא בשעת הלואתו הוא משום דאינו לגוביינא וה"ה בדאיכא שטר והמשכון לגוביינא, ודחו זאת דדינא דרי"צ הוא רק במשכנו שלא בשעת הלואתו ובגוביינא דבי דינא.

בסוה"ד וסברי דהלכה כשמואל וכו' עי' בהגהת מהר"ב רנשבורג שהגיה להיפוך, והעירוני דכ"מ בדברי הבה"ג שכתב שחייב אף ביותר מכדי חובו, וכ"ז מדינא דרב יוסף, דמדינא דשמואל א"א לחייב יותר מכדי חובו, וע"ע מהרש"א מש"כ בד' תוס'.

משכון בשעת הלואתו

בד"ה והא וי"ל דכיון שלא בשעת הלואה קני לי' לגמרי מדרי"צ בשעת הלואה נמי דליכא קנין אלא שעבוד אלים שעבודי' ליחשב ולא של אחיך בידך המלחמות בפ' כל שעה (ט: מדפי הרי"ף) תמה ע"ד בעה"מ שכתב כדברי תוס' וז"ל וכי בשביל שהוא קונה במקום א' יקנה כאן שלא כדין וא"כ אפילו ישראל מנכרי יקנה הואיל וישראל מישראל יקנה עכ"ד, וברשב"א בשמעתין ובגיטין לז. הקשה דבקרקע ג"כ נימא דיקנה מיגו דאשכחן גווני דאינו משמט, ונראה דנקטו דסב' תוס' ובעה"מ הוא מדין מיגו, ועפנ"י בגיטין לז. בתוד"ה שאני משכ"ב. ובביאו"ד תוס' כ' הקה"י בקידושין סימן י"ח עפ"ד הש"ך סימן ע"ב ס"ק ט' (ד"ה וגם הך דפ' השולח עמ' קפ מדה"ס תחילת טור א') דכיון דכשיגיע זמן פרעון יהפך למשכון שלא בשעת הלואה דעומד לגוביינא ע"כ מהשתא אלים שעבודי', ועי"ש שכתב דכ"ד הש"ך הוא לדרכו דרש"י דמשכון דרי"צ הוא לחיוב אונסין, וא"כ זה לא שייך לדברי תוס', ויעוי"ש בקה"י מש"כ לבאר אף לדרכם של תוס', ויעויין בחי' הגרשש"ק קידושין סימן י"ז בדרך זו, וע"ע יונת אלם סימן י"ד משכ"ב.- וברע"א חו"מ סימן פ"ז סעי' כ"ה ציין למהרי"ט ח"א סימן ס"ה דהא דמשכון בשעת הלואתו אינו משמט הוא מקולי פרוזבול, וצ"ע דתוס' כ"כ אף לענין בל יראה דאורייתא.

והנה שיטת תוס' דדינא דרי"צ הוא רק שלא בשעת הלואתו ומקורם משמעתין, וזהו כפירושם דהשתא סבר הש"ס דהוא שו"ש מדרי"צ, ובזה יש חילוק בין שעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו, ולדברי רש"י אין מכאן ראי' דהשתא לא סבר הש"ס דהוא שו"ש מדרי"צ, מ"מ בגמ' לקמן פב. אמרינן כן, וכשיטת תוס' כ"ה שיטת הבעה"מ בפ' כל שעה (ט: מדפי הרי"ף) ובסו"פ שבועת הדיינין.

ודעת הראשונים שאין חילוק בזה, וכן הר"מ לא חילק בזה, וכמש"כ ה"ה פ"ה מאישות הכ"ג, וכ"ה בטור וב"י אהע"ז סימן כ"ח, אמנם הט"ז נקט דהר"מ סובר כדברי תוס' דהוא רק שלא בשעת הלואתו, וע"ע ש"ך סימן ע"ב ס"ק י"ז ובהגר"א ס"ק כ"ב. ומה שאמרו בגמ' אימור דארי"צ במשכנו שלא בשעת הלואתו דיחוייא בעלמא הוא, א"נ דעל דרך ספק אמרו כן דלא שמעינן כן לרי"צ אלא שלא בשעת הלואתו, אבל האמת דאין חילוק, והריטב"א כ' דאדרבה כ"ש בשעת הלואתו דמשכנו מדעתו.- ודעת הראב"ן במס' שבועות (הובא בקש"ק) דפלוגתא היא בגמ' דלרי"צ הוא רק שלא בשעת הלואתו ותנאי דפסחים ס"ל דאף בשעת הלואתו. וע"ע מש"כ בס"ד לקמן פב.

בא"ד וה"נ אמרינן בפ"ק דפסחים יחד לו בית וכו' הוכחת תוס' היא לשיטתם בפסחים ו. ד"ה יחד דיחד לו בית פוטר מבל יראה אף כשקיבל אחריות, אבל רש"י פי' שם דכשיחד לו בית לא קיבל אחריות.

בסוה"ד כיון דיחד לו בית אינו מצוי אצלו ראיתי להעיר דבמשכון דקני לי' מדרי"צ לכאו' לא יועיל במה שיחד לו בית דכיון דהוא של ישראל הרי הוא עובר עליו אף כשהוא בבית הנכרי וכדאיתא בשו"ע סימן ש"מ סעי' ד' וע"ש באוה"ל.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף