מראי מקומות/בבא מציעא/עח/א

מראי מקומות בבא מציעא עח א

ברש"י ד"ה מפני רעתה דאנן סהדי דבלאו אונסא וכו' וכ"כ בסמוך בד"ה לא קני, ויל"ע דבעייל ונפיק אזוזי פי' הרא"ש דאנ"ס דאדעתא דהכי זבין, וא"כ מה הדין כשאין אנ"ס לא לכאן ולא לכאן.

בגמ' פשיטא בעי לזבוני במאה ולא אשכח וכו' עפרש"י, ובחי' הריטב"א (ישנים) ביאר הספק וז"ל לפי שאינו בוטח שיתקיים המכר הזה מפני שבתחלה אפילו מאה לא היה מוצא בו אלא מטורח גדול ועכשיו שזימנו [לו] מן השמים זה המכר הגדול לא יבטח בו עד שיהו מעותיו בידו ומשו"ה עייל ונפיק (אזוזי) וכו' עכ"ד, והמאירי (ד"ה היה) ביאר דמירי שכבר נפרע מנה והוא יוצא ונכנס על המנה האחר עי"ש, ובהגהות הגר"א הביא גירסת הרמב"ם (פ"ח ממכירה ה"ה) זבין שוה מאה במאתן וז"ל הר"מ לקח שוה מאה במאתים והיה המוכר יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים ה"ז ספק אם הוא כמוכר שדהו מפני רעתה ואינו תובע אלא מפני שמכר ביוקר או אינו כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע מפני שעדיין לא גמר להקנותו עד שיקח כל הדמים עכ"ד.

בגמ' תיקו וכ' הר"מ (שם) לפיכך הרוצה לחזור בו משניהם אינו יכול לחזור ואם תפס המוכר ממקח שמכר כנגד המעות שנשארו לו אין מוציאין מידו, והק' המשנה למלך מדוע הלוקח שתפוס במעות לא יוכל לחזור כנגד מה שלא נתן, ותי' הנתה"מ סימן ק"צ ס"ק ט' שתפיסת המוכר היא בברי דאומר דלא עייל ונפיק אזוזי אלא מפני שמכר ביוקר, אבל תפיסת הלוקח היא בשמא, ותמה האהא"ז דלדעת הר"מ דתקפו כהן אין מוציאין מידו א"כ בכל גווני יועיל תפיסה.

עוד הקשה הט"ז סימן ק"צ סעי' י"ג מ"ט לא מוקמינן הקרקע בחזקת מ"ק, ותי' דכיון דהי' ודאי מקח אלא שאנו באין לבטלו ע"י ספק אומדנא דעייל ונפיק אזוזי א"א לבטלו מספק, ובראב"ד (הובא בשמ"ק ובריטב"א) כ' דכיון דכבר החזיק או קנה בחליפין וחזרתו של זה ספק אסממ"ו, והוסיף הראב"ד דהרי אם חוזר בו המוכר קונסים אותו וכדלעיל עז:, והיינו דאין הגדר דאין כאן מקח, אלא דיש כאן מעשה המבטל המקח, ויעויין במהרי"ט ח"ב חו"מ סימן כ' (ציינו הרע"א) שהקשה מ"ש מספק אומדנא בשכ"מ דפסק הר"מ דחוזר, ותי' דשאני הכא דאסממ"ו וכדברי הריטב"א, [וברמזים שבפסקי הרא"ש פסק דינא דשמעתין דשניהם חוזרים, ובמתנת שכ"מ בספק פסק בב"ב דא"א לחזור].

וכתב הריטב"א (הובא בשמ"ק) ומיהו כל שאין כאן שום קנין אחר אלא כסף זה כיון דעייל ונפיק אזוזי סתמו בחזקת שאינו קונה ועל הלוקח להביא ראי' דאי לא קרקע בחזקת בעליה עומדת עכ"ד, וצ"ב מ"ש קנין כסף מקנין חזקה וחליפין, וצ"ל דבכסף אנו דנים האם ניתן בעד כולו או בעד מקצתו ואין כאן מקח.

וברמ"ך (הובא בשמ"ק) כ' הלכך אי בעי חד מינייהו למהדר מצי הדר כל כמה דלא יהב כולהו זוזי עכ"ד, וילה"ע דלעיל עז: הובא דעת הרמ"ך דאף במוכר שדהו מפני רעתה מצי למיהדר בי', א"כ המוכר בלא"ה מצי למיהדר בי', וכן יקשה בדברי הר"מ לפ"מ שהובא לעיל לדקדק מדבריו דס"ל כהרמ"ך, ועי' אור גדול תשו' החדשות סימן ט"ז ומשפט שלום סימן ק"צ סעי' י"א.- וע"ע ברמ"ך שכתב דבכל עייל ונפיק אזוזי אם אמר המוכר האי דעיילנא ונפקא אזוזי לאו משום דהדרנא בי אלא משום דצריכנא לזוזי הוא מהימן ולא מצי לוקח הדר בי' עכ"ד, וא"כ הנ' יהא המוכר נאמן ע"ז.

ויל"ד עוד בכ"ז דבספיקא דדינא לא אזלינן בתר חזקה, אכן בדעת הר"מ כ' הר"ן פ"ק דקידושין (דף ה: א: מדפי הרי"ף) דס"ל דאזלינן בתר חזקה, (ועי' קוה"ס כלל ד' סעי' ה'), ועוד דכפשנ"ת מהנתה"מ דמהני טענת ברי של המוכר א"כ הוא כספיקא דמציאות ויל"ד בזה, ועי' קוה"ס כלל א' סעי' ב'.

בגמ' אר"נ עד כדי שכרן עפרש"י, ועמשנ"ת במשנה מדברי התורע"א דרש"י מפרש דא"צ לשלם מביתו, ורק פוחתים להם משכרן, וכ' הרא"ש (סו"ס ו') דלפ"ז אם כבר פרע להן לא יטול מה שעשו, והראשונים נחלקו על רש"י ששוכר עד כפל שכרן, ובדעת רש"י צריך לבאר מדוע כשבעה"ב חוזר בו משלם מביתו, ואילו כשפועל חוזר אינו משלם, וכל הקו' אי נימא דחיוב בעה"ב הוא מדין דבר האבד וכמש"כ הריטב"א, ולעיל עו: נתבאר מדברי הראשונים דחיובו מדינא דגרמי או מדין תחילת מלאכה, א"כ לא תיקשי קו' זו, וע"ע מש"כ לעיל עו: מדברי המהרמ"ש וקצוה"ח סימן של"ג ס"ק ג' לחלק בין חיובא דפועלים לחיובא דבעה"ב.- וע"ע חזון איש סימן כ"ג ס"ק כ"ב (ד"ה ש"ך) וס"ק כ"ה (סוד"ה ש"ך) די"ל דעד כדי שכרן חייבין לשלם גם ההפסד אף אם לא שכר פועלים.

כתב התפארת שמואל על הרא"ש (אות ד') דמשכח"ל חומרא לדעת רש"י כשעשו יותר מחצי המלאכה דלרש"י שוכר עד כדי שכרן, ולהראשונים עד כדי כפל ממה שלא עשו, ונמצא שאינו שוכר בכדי כל שכרן, ובביאו"ד הראשונים י"ל כדאשכחן לעיל עז. בדברים שאין להם אונאה מ"מ בפלגא יש אונאה, וה"נ אסיקו אדעתייהו שמא לא ימצא בני אדם עד פלגא, ולכאו' כמו"כ נפ"מ בשכרן ביוקר דלדעת רש"י הוא עד שכרן, ולראשונים הוא עד כפל השער שבשוק, ולדרכו דהריטב"א בריש פרקין דהחיוב מדין ערב, ועד כדי שכרן אסיקו אדעתייהו שיצטרכו לשלם, לפ"ז מתבאר היטב דהוא עד כפל שער שבשוק.

דבר האבוד במניעת ריוח

כתב הרע"א סימן של"ג סעי' ו' מסתפקנא אם הוא פשתן שרוי במים בעצמו שוה רק דינר והשכירות פועל ב' דינרים, ואורגי' ממנו בגד ושוה אח"כ למכור בה' דינרים וחזרו ומצא אחרי' לשכור בג' אם שוכר עד כדי שכרן או כיון דהאבוד רק דינר א' יכול לומר הנני משלם לך כל הפשתן עכ"ד, וצ"ל דאע"פ דאם לא ישכור בעה"ב פועלים אין הפועל חייב בהפסד הפשתן, מ"מ כאן יאמר לו הפועל אשלם הפשתן ואל תשכור פועלים, וצ"ב מ"ש מחלילים לכלה דאין כאן הפסד ממון, ומ"מ הוא דבר האבד, וה"נ מה יועיל שישלם לו הפשתן הרי התשלום הוא כפי הפסד שצריך לשכור פועלים, ואמרו דהכא אין כאן הפסד דיטול הדינר ויקנה פשתן אחר שרוי כשיזדמנו פועלים, וצ"ב דא"כ מ"ט ישלם לו יותר, וצ"ל דמ"מ נכלל בהסכם שלא יפסידו זה את זה ולכאו' יסוד חקירת הרע"א האם במניעת ריוח ג"כ יש דין דבר האבד, ובחזון איש סימן כ"ג ס"ק כ"ב (ד"ה והנה) הביא ריטב"א לעיל עג: דמבואר דאף במניעת ריוח יש חיוב דבר האבד, ולכאו' כן מתבאר בראשונים דחיוב בעה"ב כשחוזר בו הוא מדין דבר האבד, ולכאו' הוא מניעת ריוח. ולדברי תוס' שפי' החיוב בדד"ג ולא מדין דבר האבד, אפשר דס"ל דבמניעת ריוח אין חיוב דבר האבד, וצ"ע בזה מסב' האם יתכן לומר דיש כאן גרמי דהיינו מזיק, ואעפ"כ הוא מניעת ריוח ועי'.- והעירוני דלדברי הרע"א אשכחן חיוב דבר האבד שא"א לחייב מדינא דגרמי, דהרי הפסד הפשתן הוא דינר. ועי' בהגהות אשר"י.

כתב בהגהת שו"ע סימן של"ג סעי' ה' וכן סופר המקבל לכתוב ספר אחד וחוזר בו מיקרי דבר האבוד, ופי' הסמ"ע בס"ק כ' דספר שנכתב בכתיבת יד שני סופרים הוא מנומר ומקולקל, והק' הרע"א דא"כ למה דקי"ל דבדבר האבד א"צ לשלם ההפסד, א"כ מה נפ"מ דהוא דבר האבד הרי לא שייך שוכר עליהן, ותי' דנפ"מ למטען ועי"ש עוד, ועמש"כ בריש פרקין דנפ"מ דאסור לחזור, והעירו דעד כאן לא פליגי אם יש חיוב לשלם ההפסד כיון שאין זה אלא גרמי, אבל הכא הוא מזיק גמור שהזיקו הקלף, וצ"ל דספר מנומר שוה יותר מקלף חלק, ואין כאן מזיק בידים, ולכאו' לפ"ז הו"ל מניעת ריוח, ותליא בנידון הנ"ל, ומבואר דהרע"א דן דאף חיוב תשלומים איכא אע"פ שהוא מניעת ריוח, וכן נתבאר מהריטב"א בדף עג:, ועי' ב"ק ק: תוד"ה אם בנותן צמר לצבע לצבוע אדום וצבעו שחור דנוטל שבח, אע"פ שאם הי' צובעו אדום הי' שוה יותר ולא מחייבינן לי' משום דבר האבד, ועי"ש נמו"י (לו. מדפי הרי"ף) בשם הרא"ה, ובחזון איש סימן כ"א סוס"ק כ"ג.

שבאתה חבילה לידו

בגמ' כי תניא ההיא שבאתה חבילה לידו עפרש"י, הריטב"א לעיל מח. (הובא בשמ"ק שם) הוכיח מכאן דלא כר"ת דע"י משיכת כלי האומנות א"א לחזור בו, דהכא באת חבילה לידו ויש כאן משיכה, ואעפ"כ בדבר שאינו אבד יכול לחזור, וכן הוכיחו הרמב"ן והרשב"א (הובאו במחנ"א הל' שכירות פועלים רס"י ו'), וכ' המחנ"א דהמרדכי בפרקין (רמז שמח) כבר יישב זה וז"ל פירש רבינו ברוך בספר החכמה בשם ר"ת אין ר"ל כפירש"י שפי' כדרך האומנין המקבלין עליהם מלאכה מביאין כלי אומנותם בית בעה"ב דא"כ היאך יכול לחזור בו הא הוי משיכה גמורה כדאמר פרק הזהב דמשיכת תספורת מהניא הלכך מפרש כגון שהפקידו אצלו חבילה שלהם עכ"ד, וכן נראה מדברי הר"מ פ"ט משכירות ה"ד שכתב ואם היה להם ממון תחת ידו, ולא מיירי בכלי אומנות, ועי' בש"ך ס"ק ל"ד משכ"ב, ובחזון איש סימן כ"ג ס"ק ל"ד (ד"ה שם ס"ק ל"ד) נתקשה בזה מדוע יועיל במה שיש תח"י ממון אחר, דבשלמא בכלי אומנות י"ל דדעתו לשעבדן לגבות מהן, אבל ממון אחר למה יגבה, וכ' דהוא תק"ח. ובמחנ"א הקשה ע"ד הרא"ש דפסק כר"ת בפרק הזהב, וכאן פי' כדברי רש"י דהוא כלי אומנות, ותי' דמיירי שברח הפועל ואינו יכול לכופו למלאכתו ועי"ש, ויעויין בש"ך סימן של"ג ס"ק ל"ד שפי' כן, דמיירי שהפועל לא ציית דינא, ובפ"ת סו"ק ב' הביא מהרע"א בדו"ח שכתב דמ"מ יוכל לשכור עליהם כיון דחייב לעשות מלאכתו, ובחזון איש סימן כ"א ס"ק כ"ט (ד"ה ובש"ך) כ' ולמש"כ לעיל דשיעבודן מעין ע"ע ודאי אין כאן דין שוכר עליהן רק דינן כע"ע שברח [אלא כיון דנתיחדה פעולתם ויודעים שיש כאן אחריות הפסד לבעלים יש כאן גם חיוב פועל בחזרו בדבר האבוד] עכ"ד, ולכאו' יסוד הפלוגתא דלדברי הש"ך יש כאן קנין בגופו של פועל, אבל אין נכסיו משועבדים, והו"ל כע"ע שברח שאינו גובה מנכסיו, אבל להרע"א הקנין הוא על התוצאה שחייב להשלימה, ויעויין ברשב"א לעיל עו: (הובא בשמ"ק) דכתב דשוכר עליהם וכדברי הרע"א, וע"ע ברשב"א לעיל עו: (הובא בשמ"ק שם ד"ה וכמה) משכ"ב. עוד תי' הש"ך די"ל דמיירי הכא בשכיר יום ומודה ר"ת דיכול לחזור, והרע"א כ' דלא משך, וראיתי להעיר דמדוע לא יקנה בחצר.

ובמהר"ם כ' דמדברי התוס' משמע שהם מפרשים שבאת חבילה לידו שהפועל נתן חבילתו ליד בעה"ב ע"מ דאם יחזור בו שישכור עליו פועלים אחרים ויגבה הדמים מהחבילה, וכ' המהר"ם דמפרש"י לא משמע כן, וזהו שהקשו תוס' פשיטא.

ובעיקר קו' הריטב"א ראיתי להעיר דהרי בדבר האבד א"א לחזור, ובהכרח דמיירי כשא"א לכופו וכמש"כ הש"ך, א"כ לא תיקשי הוכחת הריטב"א, וראיתי לבאר דהקו' דמשמע דברישא אע"פ שבאת חבילה לידו יכול לחזור, והרי נקנה במשיכת הכלים ודוק.

ובקידושין ח: בתוד"ה מנה הקשו תוס' על המבואר בגמ' שם דהמתחייב לחבירו מנה ונתן לו משכון אמרינן דלא חל החיוב דמנה אין כאן משכון אין כאן וכיצד הכא משתעבד הפועל ע"י החבילה ותי' וי"ל דלא דמי דהכא גרמו לו הפסד, ונתבאר שם מחי' הגרנ"ט סימן ק"ג דכיון דגרם לו הפסד איכא גמירות דעת להתחייב ע"י שבאת חבילה לידו, וממו"ר הגרי"ג שליט"א הובא לבאר עפ"ד המחנ"א דיני שומרים סימן ח' דאף אותם שנתמעטו משמירה אם קיבל עליו חייב בפשיעה כיון שגרם לו הפסד, ונתקשינו שם דא"כ למ"ל באת חבילה לידו, וי"ל דע"י שבאת חבילה לידו יש אומדנא שנתכוין להשתעבד, ולדברי תוס' נמצא דדינא דבאת חבילה נאמר רק בדבר האבד, אמנם הרמב"ן ועוד ראשונים ס"ל דאף בכל פועל יכול לשכור מדמי החבילה, והריטב"א (הובא בשמ"ק) תי' ע"פ דרכו דהכא משעת שכירות נתחייבו בתשלומי הפסדו מדינא ואההוא חיובא משתעבד המשכון, והיינו כשיטתו בריש פרקין דביסוד דינו יש חיוב לשלם כל הפסדו, אלא דיש אומדנא שלא נתכוונו אלא עד כדי שכרן, אבל כשבאת חבילה לידו נתכוונו להתחייב עד כדי החבילה.

עוד תי' התוס' שאין החבילה בתורת משכון אלא קנוי' לו לשכור פועלין, וכן תי' הריטב"א וז"ל שהקנו לו בגופה של חבילה כדי דמיה מעכשיו אם יחזרו בהם בדבר האבד ועל דעת כן משך בע"ה את החבילה ואע"פ שלא פירש כמי שפירש דמי וכו' עכ"ד, ועיין חזון איש אהע"ז סימן קמ"ח לדף ח: מש"כ בביאו"ד, והובא ד"ז בסימן ק"צ סעי' ט' בהגה, ועי"ש בהגר"א ס"ק י"א.- וערע"א בג' הש"ך סימן של"ג ס"ק כ"ד שכתב שדינא דחבילה הוא אף כשבא שלא מדעתו, ובזה תי' קו' המרדכי הנ"ל, וצ"ע מדברי הראשונים דמבואר דהוא ע"י קנין, ולא במה שהוא ברשותו, ובחזון איש סימן כ"ג ס"ק ל"ד (ד"ה שם ס"ק ל"ד) תמה בטעם הדבר, וכ' דע"כ תק"ח הוא, ובלשון הראשונים מבואר דסתמא משעבד נפשי' לזה עי"ש, ועמש"כ לעיל מדברי הר"מ.

כתב הרמב"ן לעיל עו: (ד"ה והוי) ואם באת חבילה לידו שוכר עליהן מדמי החבילה אפי' עד ארבעים וחמשים זוז דקנה אותה להשתלם ממנה שכירותו ומיהו אם שכרן במנה אינו משתלם ממנה שאין זו שכירות אבל עד ארבעים וחמשים דרך בעלי בתים לשכור כן בדבר האבד עכ"ד, וכ"ה בנמו"י (מו: מדפי הרי"ף), וברשב"א בדף עו: (הובא בשמ"ק שם ד"ה וכמה) כ' ואני תמה מה שיעור מ' ונ' שלא כל המלאכות שוות ולא כל המקומות שוין ויש מלאכה שהפסדה מרובה ואדם מתייקר בה הרבה כדי שלא תאבד ויש מלאכה ששכרה יותר מנ' זוז וא"כ פעמים שהחבילה לגרע שבלא חבילה שוכר עליהם עד כדי שכרן שהוא כפל מה שהתנה להן בשכרן ועוד אני תמה מהו עד ארבעים וחמשים אם חמשים ארבעים צריכא למימר ובכל מקום מקשים כן וכאן לא הקשו עי"ש, ובריטב"א (שם) כ' וארבעים וחמשים לא"ד אלא עד כדי חבילה בין רב למעט והיינו דלא פרכינן כדפריך בעלמא חמשים אמרת חייבים ארבעים מיבעיא משום דכל היכא דמניינא לא"ד ליכא למיפרך הכי כדאיתא בפ' מפנין וכו' עכ"ד, והנה נתבאר דהרמב"ן ס"ל דיותר מ"מ ונ' אינו חייב שאין זה שכירות, והיינו דנתחייבו לשלם שיעור שכירות, והריטב"א פליג ע"ז, ונתעוררתי דהריטב"א ס"ל דביסוד החיוב הוא מדין ערב הוא כפי הפסדו, אלא דלא נתכוין להשתעבד רק עד כדי שכרן, ובבאת חבילה מתכוין להשתעבד עד כדי שכר החבילה.- כ' החזון איש סימן כ"ג ס"ק ל"ד (ד"ה שם ס"ק ל"ה) דלדברי הרמב"ן שיעור מ' ונ' זוז קבעו חז"ל באתרייהו, ואנן לא ידעינן מה לקבוע בזמנינו ועי"ש מש"כ כיצד משערין.

ובר"מ פ"ט משכירות ה"ד כ' ואם היה להם ממון תחת ידי שוכר וכו' עד ארבעים וחמשים זוז בכל יום לכל פועל אע"פ ששכר הפועל שלש או ארבע, וכ' המ"מ דרבינו פירש דדרך גוזמא אחזו ונכון הוא, ובשו"ע סימן של"ג סעי' ו' העתיק ד' הר"מ, ועי"ש בב"י שפי' דהר"מ ס"ל דאפשר אף יותר מארבעים וחמשים, והדרישה כ' דדעת הר"מ כהרמב"ן דהוא כדרך שנשכרים, ועיין חזון איש סימן כ"ג ס"ק ל"ד (ד"ה ואמנם) משכ"ב.

כתב המהרש"א בקידושין יז. בתוד"ה חלה וז"ל ובלא באתה חבילה לידו נמי מ"מ שכר חצי היום שמיד בעה"ב ודאי דהפסיד דלא גרע מחבילה בידו כדאמרינן בהדיא התם וק"ל עכ"ד, נראה מדבריו דזהו הטעם דמפסיד שכרו כיון דהשכר הוא כחבילה ביד בעה"ב וק' א. העירוני לדברי הראשונים דעד כדי שכרן משלם כפל מביתו ב. דבעה"ב החוזר ג"כ יש חיוב דבר האבד, והתם משלם מביתו ג. לפמש"כ הראשונים בטעמא דבאת חבילה לידו דאדעתא דהכי התפיסו, וזה לא שייך בשכרן.- רבינו אשר מלוניל (הובא בשמ"ק) דקדק מהבעה"מ דכשבאת חבילה לידו שוכר אף יותר מכדי החבילה עי"ש וצ"ע.

במשנה השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) אומר מרי דדוקא כשהתנה כן בפירוש אבל אם שכרה סתם ללכת למקום פלוני יכול לילך בה בין בהר בין בבקעה.

כתב הרא"ש בתשו' והובא בטור סימן ש"ט דע כי הרבה בהמות חורשות בהרים אעפ"כ כשהתנה שיחרוש בבקעה וחרש בהרים ה"ז שינוי כי זה הי' מכיר בהמתו שאינה יכולה לסבול טורח חרישות הר ומחמת שהוליכה בהר אנו תולין שמהר מתה עכ"ד, וצ"ב מאי ראי' שמכיר בהמתו שאינה יכולה לסבול טורח חרישות הר, והא שמא חשש שתחליק בהר, ואפשר משום דא"כ הי' לו לחוש ג"כ על חום הבקעה.- ובדברי הרא"ש צריך לבאר דאע"ג דריב"ח מוקי לה כשמתה ע"י שהכישה נחש, וע"ז לא שייך שמכיר בבהמתו, וי"ל דמ"מ הוא פשע במה ששינה מדעת בעה"ב.

במשנה ומתה חייב ומבואר בגמ' דמתה מחמת ששינה, וק' תיפו"ל מדין שליחות יד, ועמד בזה בס' אגודת אזוב ח"ב שליחו"י כ"ב, ועי"ש תי', ויעויין חזו"י פ"ז ה"ו דאם הוסיף על משאה יש לחייבו מדין שליחו"י, וי"ל כיון דקנאה לשימוש זה אין חילוק בין הר לבקעה, אלא הוא מדין פשיעה, שו"ר בשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות מז) שכתב שכיון שעומדת לשכירות, ומה"ט לא הוי שוכר שלא מדעת וכדאיתא בסימן ש"ח סעי' ז' ועי"ש קצוה"ח, ה"ה דאין כאן משום שליחו"י, וכ"ז ניחא אי כששינה ג"כ יש לו דין שוכר, ועי' בסמוך.- הא דאינו חייב מדין אדם המזיק י"ל מאחר שאין כאן פשיעה גמורה במה שהוליכה שם לא חשיב מזיק בידים.

כתב הריטב"א (הובא בשמ"ק) והא דקתני ומתה חייב פירש מרי חייב באונסימן ופטור משכרה דכיון דשינה בטלה קציצתו ושכירותו והו"ל כתוקף בספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה וכו' ויש מרבותי שאומרים דלא דמי לתוקף שמשתמש שלא לדעת כלל אבל זה שירד לשכירות ובתורת שכירות נשתמש בה קודם שנאנסה ואין חיוב אונסין על שעת משיכה וכו' ומ"מ אינו נותן שכר אלא כפי מה שנהנה שכבר בטלה קציצה ולזה דעתי נוטה עכ"ד, והובאו דבריו בקצוה"ח ובנתה"מ סימן ט"ש ס"ק א', והביאור בשיטה הראשונה דגזלן אינו חייב בתשלום שכר, וצ"ב דהכא אינו גזלן דא"כ יתחייב אף באונסים, וכמבואר בגמ' בע"ב דלא נעשה גזלן רק לר"מ, ויעויין מחנ"א הל' גזילה סימן ט"ו שהוכיח מדברי הריטב"א דשוכר שלא מדעת לא נעשה גזלן, ומ"מ פטור משכרה, וכן הוכיחו מתרוה"ד סימן שט"ז (הובא ברמ"א סו"ס ש"ח) והטעם צ"ל דלא הוי תשמיש אחר אלא שינוי במקום, וחשיב שוכר לתשמיש זה. והעירוני דמה טעם לפוטרו מתשלומי השכירות, הרי השוכר חמור ולא השתמש כלל חייב לשלם, וא"כ מדוע יפטר כשהשתמש תשמיש אחר, והביאור פשוט כמו שהעירוני דהכא לא שכר לזמן, אלא שכר להוליך בהר, [ובראשונים בע"ב כ' דשכרו בקיבולת ולא למספר ימים וכמשנ"ת] אבל על הולכה בבקעה לא שכר, וע"ז נחלקו הראשונים האם חייב לשלם, ולפ"ז יל"ד ביותר בקו' הנ"ל דהוא שליחו"י וששל"מ דהרי נשתמש בתשמיש שאינו מענין השכירות.

ובדברי הריטב"א שדן שיפטר מהשכירות, העיר בנפש חי' דאף אם לא מתה ג"כ יפטר וכפשנ"ת דע"ז לא שכר, ועי"ש משכ"ב, ובשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות מח) הקשה דמאחר שפטור מלשלם, א"כ הו"ל שואל ויתחייב באונסין כדין שואל, ותי' דאין כל הנאה שלו, כיון דאם לא החליקה הי' חייב בשכרה.

תנן לקמן צג: עלתה לראשי צוקין וכו' ומבואר דרשאי השומר להוליכה להר, ורק לראשי צוקין אסור, וכ"ה להדיא ברשב"א לעיל לו: (ד"ה הא דאמר) וז"ל ובודאי רשאי הוא השומר לרעותה בין בהר בין בבקעה ולא חשבינן לי' פושע עכ"ד, והכא משום ששינה ממה שאמר לו, וכ"ה ברמב"ן וריטב"א בשמעתין.

ברש"י ד"ה הרי וטרח (ואשר) [ויישר- ב"ח] אותה בדרכים מבואר דחזיא ע"י הדחק, וכן הובא להלן מהמ"מ פ"ה משכירות דמה"ט חייב דשכרו, וכן צ"ל בדעת רש"י וכדלהלן ואשה"ט לשיטתו, ועי' להלן מהגר"א שכתב להיפוך.

בא"ד ונפסיד שנינו כ' הנמו"י (מח: מדפי הרי"ף) בעל החמור מפסיד השכר בעוד שחמורו באנגריא עכ"ד, ועי' להלן מדברי הגר"א סימן ש"י ס"ק ד'.

ברש"י ד"ה חייב המשכיר למכור העור והנבילה לכלבים ולהוסיף מעות וכו' שהרי חמור זה שעבד לו הרא"ש (סימן י') עמד ע"ד רש"י דלפ"מ שסיים דמיירי בחמור זה א"כ אינו חייב להוסיף דמים וכדאיתא לקמן עט., ובפל"ח אות ל' הוסיף להקשות מדברי רש"י לקמן עט. דג"כ פי' דמיירי בחמור זה, וכ' דצריך להוסיף בדמים, והרמב"ן והר"ן (הובאו בשמ"ק) ג"כ עמדו ע"ד רש"י, וכ' דס"ל לרש"י דכי אמרינן בגמ' דבחמור זה א"צ לשכור לו חמור הוא כשאין בעל החמור עמו אבל כשבעל החמור עמו מוסיף דמים וקונה חמור, והקשו ע"ז דבמה נשתעבד להוסיף מביתו, ואשר ע"כ פי' משנתינו בחמור סתם, והרא"ש דקדק כן מדקתני חייב להעמיד לו חמור אחר, ולפנינו ליתא אחר, ועוד לפמש"כ הרמב"ן והר"ן בביאו"ד רש"י אין זה דקדוק, דכשהבעלים לפנינו הוא חייב להעמיד לו חמור אחר, והמהרמ"ש ורע"א והרש"ש באורו ד' רש"י שאם אינו רוצה לשכור חמור בדמי הנבילה דעי"ז נמצא דכליא קרנא יוסיף דמים ויקנה חמור אחר, ובמהדו"ב כ' דהכא במת בבית בעלים, וחייב להעמיד לו חמור אחר, וכן מבואר במהרש"א לעיל לה:, ועי"ש בק"ר. ויעויין בפי' הר"י מלוניל ובפסקי הרי"ד דמבואר כן דכל שמתה בבית הבעלים מוסיף הבעלים משלו דלא כליא קרנא, ויעויין בב"ח סימן ש"י שפי' ד' רש"י בחמור סתם עי"ש, ובתוס' בערכין כא. מבואר דפי' ד' רש"י בחמור זה,- ובתי' האחרונים הנ"ל אכתי תיקשי קו' התוספות הרא"ש לקמן עט. מאנגריא דנלקחה לעבודת המלך, דהבהמה אינה לפנינו כלל, וזה יקשה ג"כ בדברי הרשב"א שהאריך כיצד נתחייב בהעמדת חמור, וצידד לומר דאינו חייב אלא מדמי הנבילה ובחמור זה, ויקשה מאנגריא שאינה חוזרת, מהו חייב להעמיד לו חמור ולפמש"כ תוס' בערכין כא. (נמשך מדף כ) דאף בחמור זה מ"מ הפסיד שכרו אשה"ט ד' רש"י, דע"כ מוסיף דמים וקונה חמור כדי שיטול שכרו, וא"ש אף באנגריא דנפ"מ להפסד שכרו.- ובעיקר החיוב להעמיד לו חמור יתבאר בעזה"י להלן בגמ'.

והראשונים פי' דמיירי בחמור סתם וע"כ חייב להעמיד לו חמור אחר.

והרמב"ם והרע"ב פי' ברישא דאומר לו הש"ל דמיירי בחמור זה, דאי בחמור סתם חייב להעמיד לו חמור אחר, וכ' בתורע"א דהר"מ בחיבורו לא חילק גם כל הראשונים סתמו דגם בחמור סתם אומר לו הש"ל, ובדעת הר"מ והרע"ב לכאו' טעמם דכשם דלכתחילה אינו יכול ליתן לו חמור שהבריקה, וכמשנ"ת מדברי הריטב"א, ה"ה אם השכירה ואח"כ הבריקה, חייב להעמיד לו חמור אחר, והראשונים שנחלקו, וכן הר"מ בחיבורו סברי דאע"פ שלכתחילה אינו יכול ליתן לו, מ"מ אם אירע אח"כ אמרינן דמזלו של שוכר גרם וכמש"כ הנתה"מ סימן ש"י ס"ק א'.

בסוה"ד או יחזור לו שכרו מבואר דברישא בהבריקה או נעשית אנגריא דאומר לו הש"ל א"צ להחזיר לו שכרו, וכ"ה בר"מ פ"ה משכירות ה"א ובשו"ע סימן ש"י סעי' א', ופי' המ"מ דבהבריקה חזיא למלאכה ע"י הדחק ובנעשית אנגריא מזלו של שוכר גרם, וכן נתבאר לעיל בדברי רש"י, וצ"ע בהגר"א סימן ש"י ס"ק ד' שדקדק מרש"י סוד"ה הרי שכתב ונפסיד שנינו והיינו דאינו נוטל שכר, וכן ממש"כ רש"י שם בע"ב ד"ה אומר דאף מזלך גרם, והיינו דמזל של המשכיר ג"כ גרם וע"כ פטור מלשלם ועי"ש, ומתבאר דזה גופא הטעם שמפסיד שכרו כיון שמזל של המשכיר ג"כ גרם, שו"ר בהגר"א סימן ש"י ס"ק ט' דמבואר דיחזור לו שכרו היינו אף מה שכבר הלך, וא"כ א"ש דברישא משלם על מה שהלך, ומבואר דפי' ד' רש"י בחמור סתם, דאילו בחמור זה הרי משלם על מה שהלך כדאיתא לקמן עז., ולדרך הרמב"ן ודעימי' דבמה נתחייב לו אלא דאינו נוטל שכרו אם לא יעמיד לו חמור, ולפ"ז בהכרח דברישא דאומר הש"ל היינו דנוטל שכרו, ובמ"מ ובנמו"י (מח: מדפי הרי"ף) הביאו ד' הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל דברישא אינו נוטל שכר, וצריך לבאר מאחד דאינו נוטל שכר, א"כ אין בזה קיום השכירות, א"כ מדוע אינו חייב להעמיד לו חמור אחר, ושמא י"ל דהראב"ד לשיטתו דהחיוב להעמיד חמור אחר, הוא משום דקנו מידו, והוא זכות חיצוני, ואפשר דכל התחייבות זו, הוא רק אם לא יהא כלל חמור הראשון, ובתורע"א נראה דהביאור דא"א לחייב את המשכיר להביא חמור אחר, ומאידך א"א לחייב את השוכר להחזיק בחמור זה ולשלם את השכירות. ובעזה"י עוד יבואר לקמן ע"ב בזה.

ובדברי רש"י שכתב או יחזור לו שכרו כתב הב"י סימן ש"י ונראה שטעמו משום דנהי דחמור זה שיעבד לו ואינו יכול לומר לו בחצי הדרך אחזיר לך מעותיך ואקח חמורי היינו דוקא בעוד החמור חי אבל כשמת אזדא לי' לענין זה שאם רצה להחזיר לו שכרו אינו יכול לכופו למכור הנבילה וליקח או לשכור בדמיה זה נראה לומר לדעת רש"י עכ"ד, והב"ח ביאר ד' רש"י באופן שאין בדמיה לשכור.

בתוד"ה אפילו זו י' מילין וה"ה אפילו זו שהלך בה קצרה יותר אלא שלא חש להאריך הרע"א בגלהש"ס ציין לעיין בשו"ת מהר"ש הלוי, ויעוי"ש שהקשה מה אריכות לשון הוא זה דהא הו"ל למיתני אפי' זו י' וזו ה', ותי' דהו"א דהתם הטעם משום דשינה מדעתו של בעה"ב דהי' חפץ שתעמול יותר, וכעין דאמרו לעיל עז. באכלושי דמחוזא, וא"כ התנא הוה צריך למיתני בין זו י' וזו ה' בין זו י' וזו י', וע"ע תוס' שאנץ (הובא בשמ"ק).

תחילתו בפשיעה וסופו באונס

בד"ה הוחמה וא"ת למ"ד תבו"ב חייב אמאי פטור וכו' עמהדו"ב מש"כ לבאר מ"ט לא הקדימו תוס' קושייתם ברישא בהוליכה בבקעה, ושמא י"ל דבהוחלקה בהר הו"ל מתה מחמת מלאכה, ותחילתו בפשיעה וסופו מתה מחמת מלאכה פטור, אבל הוחמה לא חשיב מתה מחמת מלאכה, ועמש"כ להלן לדון בזה.

הרמב"ן הביא י"מ דלאביי דתבו"ב חייב ה"נ אם מתה כדרכה חייב והא דקתני אם הוחלקה בבקעה פטור הוא משום דכש"כ דשכיח בהר חלקה אבל אם מתה כדרכה חייב הא דקתני ואם הוחמה חייב לאשמועינן דיש כאן פשיעה משום חימום וממילא חייב אף כי מתה כדרכה, וכ' ע"ז הרמב"ן ואין זה מחוור אצלי כלל דטעמא דאביי התם משום דכל שתחלתו בפשיעה משעה שפשע בה נעשית ברשותו להתחייב עליה בכל ענין ואפי' במתה כדרכה וכש"כ בהוחלקה שחלקה של בקעה ושל הר שני דברים הם ושמא לא יארע לה חלקה בהר אע"פ שמצוי בו יותר, וכתב הרמב"ן אבל הטעם הנכון במשנתינו שאין השינוי מהר לבקעה פשיעה לפי שהזיקה מצוי בזה כמו בזה ומיהו אינה שמירה למה שאמר משכיר וכו' עכ"ד, והיינו דמצד עצמה היא שמורה, אבל כיון שבעה"ב חושש על בהמתו וציוה לשומרה יותר צריך לשומרה כמצות בעה"ב, וכל שלא שמר חייב, וכ' הרמב"ן ומיהו בקעה ובקעה לאו שינוי הוא ופטור דכי אמר לו בקעה פלונית ה"ה לבקעה אחרת קאמר וי"ל אפי' פירש ולא תלך לבקעה פלונית אינו שינוי וכו' עכ"ד, וראיתי להעיר ע"ד הסמ"ע סימן רצ"ב ס"ק י"ג שכתב בביאו"ד הרמ"ה דאם יחדו הבעלים מקום לפקדון והעביר למקו"א שמור יותר ונגנב חייב, וצ"ע דזה דלא כמסקנת הרמב"ן, ויעוי"ש נתה"מ ומחנ"א הל' שומרים סימן כ"ט שנחלקו על הסמ"ע, ועי"ש שהוכיח כן משמעתין, ועשמ"ק להלן (ד"ה הא) בשם השיטה דאם אמר לו הוליכה בבקעה פלונית והוליכה בבקעה אחרת דגזלן הוי לר"מ דמעביר ע"ד בעה"ב נקרא גזלן, וע"ע משנ"ת להלן בתוד"ה כגון. ועיקר שיטת תוס' בשמעתין אינו כביאור הרמב"ן וכמו שמבואר בדבריהם שכתבו שאינה פשיעה, וכ"ה להדיא בסמ"ע סימן ש"ט ס"ק ד' שהביא ד' תוס', וכ' והנ"י בשם (הרמב"ם) [הרמב"ן] כתב טעם אחר לפטרו.

ולדברי הרמב"ן שאין כאן דין תבו"ב, לכאו' בהכרח צ"ל כמש"כ תוס' דמתה מחמת אובצנא ונחש הוא שידוע שאותו יום הי' אויר משונה וכן היו נחשים שם, וראיתי להעיר דהרמב"ן לא פי' זאת [ובאויר אפשר דכוונת הרמב"ן לפרש זאת, ואינו מוכרח דבפשוטו כוונתו לומר מנא ידעינן דבאמת מתה מחמת זה עיש"ה בדבריו] אבל בנחש לא כ', ובפרט דלהרי"ף לא מיירי בכה"ג וכמש"כ הרע"א, דלהרי"ף החיוב בשמעתין הוא מדין תבו"ב, ולא מיירי שהיו נחשים מצוים שם, א"כ כל כה"ג הי' לו לרמב"ן לפרש, וביותר דא"כ אף בקעה ובקעה יתחייב אם מיירי בכה"ג שידוע שהי' שם נחשים, ולדברי הרמב"ן א"א לתרץ כדרכו של הרע"א (הובא להלן), כיון דהרמב"ן לקמן צג: כתב בתחילתו בגו"א וסו"ב פטור להלכה, והרי להלכה בעינן שהאונס יבא מכח הפשיעה ואעפ"כ פטור בזה, [וא"ש הרמב"ן לשיטתו כאן דבעינן תחילתו בפשיעה], ועי' ברמב"ן לקמן פ' דמבואר דהחיוב בכ"ז משום דפשיעתו גרמה עי"ש.

ובעיקר קו' הראשונים דתבו"ב יש להעיר דלכאו' כשמתה שלא מחמת הפשיעה יש לפוטרו מדין מתה מחמת מלאכה, לדעת הרמ"ה הובא בטושו"ע ש"מ דהשואל בהמה מחבירו לילך למקום ידוע ובאו לסטים בדרך פטור, [והרא"ש נחלק ע"ז], וי"ל דהכא א"א לפוטרו מטעם מתה מחמת מלאכה, דהרי שינה מדעת בעלים וכמש"כ המחנ"א גו"א סימן ט"ו, ויעויין בקצוה"ח סימן ש"ח ס"ק ג' דבשלא מדעת אין פטור מתה מחמת מלאכה דלא שייך טעם הפטור, ועוד יל"ד דתבו"ב חייב אף אם לבסוף מתה מחמת מלאכה, ובפרט לשיטת הרי"ף דכיון דפשע נתחייב אלא אם מחזיר נפטר, ועי' או"ש בהשמטה לפי"ג ממלוה (נדפס בסו"ס משפטים) שדן בדין תחילתו בפשיעה וסופו במתה מחמת מלאכה, ונתבאר בזה בס"ד לקמן צו:.

בא"ד שאם הי' מצניעם תחת הקרקע כדשמואל לא היו נגנבים העירוני דתיפו"ל דהגנבים באו לצריפא דאורבני, ואם הי' שומרם בביתו לא היו נגנבים משם ועי'.

בא"ד וא"ת שילהי הפועלים וכו' והתם אפילו לא פשע הוא וכו' הרי"ף (כ. מדפיו) הוכיח מזה כשיטתו דאביי מחייב אף כשלא בא האונס מחמת הפשיעה. ע"ע נמו"י בפ' המפקיד (כ. בסוה"ע) שכ' והראב"ד ז"ל תי' דהתם נמי האונס בא מחמת הפשיעה ולא מחמת כניסתו לעיר אלא מפני שהי' לו להכניס עדרו לעיר כיון דלא על בעידנא דעיילי אינשי עכ"ד.

בא"ד וי"ל דשמא אם היה וכו' ק' כיצד מחייבין מספיקא, וכ"כ בסמוך בד"ה רבי אפשר שאם היה מוליכה שם לא היתה מתייגעת, ויעויין בקצוה"ח סימן ש"מ ס"ק ד' וברע"א במערכה בדף לו: אות כ' שכתבו שכל שהי' פשיעה הו"ל ודאי חיוב והו"ל איני יודע אם פרעתיך, ויעויין באו"ש פ"ט מנ"מ ה"ב בדרך זו, ויעויין חי' ר' ראובן מש"כ לבאר דלכאו' כ"ז לשיטת הרי"ף שא"צ שיבא האונס מכח הפשיעה, וכיצד מתיישב זאת לשיטת תוס' דבעינן שהאונס יבא מכח הפשיעה, אלמא דלא חל חיוב בפשיעה, ונתבאר בס"ד לעיל לו:. וברא"ש (סימן ט') כ' ודוקא שהיה האויר משונה שם בו ביום דאם לא הי' האויר משונה שם בו ביום לא הוה תלינן מספיקא לומר שאם היה מוליכה במקום שפסק לא היתה מתה כדי להוציא ממון, וכ"כ לענין נחש וכגון שידוע שבמקום שהוליכה מצויין נחשים, והובא ד"ז בטור סימן ש"ט, וראיתי להעיר דלהלכה דקי"ל תבו"ב חייב, יש לחייב אף בספק, ולדברי תוס' להלן אין בשמעתין משום תבו"ב, אבל התוספות הרא"ש לא הזכיר זאת, ויעויין בסמ"ע סימן ש"ט דנקט דהטור והרא"ש ס"ל כתוס', שאין כאן תחילתו בפשיעה, וכ' דמה"ט צריך שהוא ידוע שהוא משונה, ובנתה"מ העתיקו שידע שהוא משונה, היינו משום דבעינן שיהא פשיעה בהליכתו שם, ולהמבואר בתוספות הרא"ש דחייב מדין תבו"ב לכאו' א"צ שידע שהוא משונה, אלא דמאחר ושינה יש כאן תחילתו בפשיעה וסופו באונס שבא מחמת הפשיעה.

תחילתו בכעין גניבה ואבידה וסופו באונס

בסוה"ד ומיהו למה שנפרש לבסוף דהכא לא חשיב תחילתו בפשיעה א"ש עי' בדבריהם להלן ומשנ"ת שם מדברי המהרש"א דהכא הוי תחילתו בכעין גו"א, ולא אמרינן בזה דין תחילתו בפשיעה.

וברע"א במערכה לעיל דף ל"ו באות כ"ח כתב דבדעת הרי"ף גופי' ליכא לתרוצי כן, דהתוס' ע"פ דרכם פי' דברי רבה שהכישה נחש דהוא מדין פשיעה דהי' ידוע שמצוי שם נחשים, אבל הרי"ף כ' בדברי רבה דהוא מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס.

ותי' הרע"א באות כ"ט עפמש"כ לבאר יסוד הפלוגתא דאונס שלא בא מחמת הפשיעה האם חייב, וביאר דמאן דמחייב "ע"כ הטעם דמעידן דפשע כבר אשתעבד נכסימן דמיד דפשע נעשה בע"ח וכקם ליה ברשותיה דמי" [וכ"ה ברמב"ן בשמעתין (הובא בשמ"ק) וז"ל דטעמא דאביי התם משום דכל שתחלתו בפשיעה משעה שפשע בה נעשית ברשותו להתחייב עליה בכל ענין ואפילו במתה כדרכה], ולמ"ד דבעינן שהאונס יבא מחמת הפשיעה, ביאר הרע"א "דהטעם כיון דהאונס בא מכח הפשיעה נגרר אחר הפשיעה והוי כולו בפשיעה דמה שבא מכחו הוי כמו הפשיעה עצמה", וכ' הרע"א דהנפ"מ בזה בתחילתו בגנו"א וסופו באונס, דהתם ל"ש הטעם דקמה לי' ברשותו והוא רק משום דכל שבא מכח הגו"א כולו גו"א מיקרי, ובחי' רע"א כאן (ד"ה ושמעתי) הובא תוספת ביאור בשם הרע"א וז"ל דמיד שפשע כל עוד שלא סילק הפשיעה כבר נתחייב בממונו דעומד להיות אבד, ובזה אפשר דיש חילוק דבתחלתו בגו"א ליתא חיוב ממון עליו עתה דאינו עומד שיופסד בגו"א ולא נגמר חיובו עד שעת גו"א ממש עכ"ד, וכ' הרע"א דהיא סברא נכונה. [ומ"מ בדעת תוס' חזינן דתחילתו בגו"א וסו"ב פטור אע"פ דס"ל דכל החיוב הוא כשהאנוס בא מחמת הפשיעה].

ועפ"ז ביאר היטב ד' הרי"ף דרבה סבר כרבא דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כשהאונס בא מחמת הפשיעה, וע"כ ס"ל דחייב אף בתחילתו בגו"א וסופו באונס, אבל לאביי דחייב אע"פ שלא בא מחמת הפשיעה, לדידי' בהכרח הוא משום דכבר חל חיוב, לפ"ז הוא רק בפשיעה, ולפ"ז נמצא דיש חומרא לרבא מאביי בתחילתו בכעין גו"א וסופו באונס שבא מחמת הפשיעה דלאביי פטור ולרבא חייב.

והנה כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) וכל שתחילתו בגו"א וסופו באונס שלא בא האונס מחמת הפשיעה לדברי הכל פטור עכ"ד, ומבואר היטב לדרכו של הרע"א דאם האונס בא מחמת הפשיעה יש לחייב אכן בריטב"א מתבאר דאביי ג"כ מחייב בזה, וצ"ע היכן נאמרו ב' דינים לדעת אביי, וע"ע בריטב"א לקמן צג: בדין תחילתו בגו"א וסופו באונס. ע"ע בנתה"מ סימן ש"ג ס"ק י"א בתחילתו בכעין גו"א וספו באונס אם האונס בא בודאי מחמת הגו"א חייב, ומתבאר היטב להנ"ל דבתחילתו בפשיעה שם חייב אף בספק, דבפשיעה חל חיוב, אבל בתחילתו בגו"א פטור ולכאו' מדברי אביי שאמר בדף לו: לא מבעיא למ"ד תבו"ב חייב דחייב אלא אפילו למ"ד פטור הכא חייב מ"ט דאמרינן הבלא דאגמא קטלה, והיינו דלמ"ד תבו"ב חייב א"צ לסב' דהבלא דאגמא קטלה וכשיטת הרי"ף דחייב משום הפשיעה, ולמ"ד פטור לא ס"ל יסוד זה, מ"מ כשהאונס בא מחמת הפשיעה חייב, וצ"ע ע"ד הרע"א, עכ"פ זה הביאור בדברי הריטב"א דאם תחילתו בגו"א וסופו באונס שבא מחמת הגו"א חייב לאביי.

ובעיק"ד הרע"א דהטעם דתבו"ב חייב משום דמעידן פשיעה נתחייב, תמה האבי עזרי דבב"ק פליגי גם לענין חיוב נזקין, והתם ל"ש לומר דבפשיעה נתחייב, דקודם שאירע הנזק לא נתחייב, ובדף נ"ו מדמינן תבו"ב דשומרים לנזקין, ולאביי דמחייב בשומר חייב בנזקין, ועי' חי' ר' ראובן סימן כ"א משכ"ב.

בד"ה ואם וא"ת והיכי ידעינן וכו' וי"ל דראינו וכו' בשמ"ק כ' בשם הריטב"א והרא"ש דאם מחמת המעלה חייב היינו שראינו שהוחמה מחמת המעלה, והיינו דבסתמא תלינן דלא מחמת המעלה, ולדבריהם לא ק' קו' תוס'.

בד"ה כגון פי' שידוע שאותו יום הי' אויר משונה לכאו' צ"ל דהי' ידוע ד"ז גם למשכיר דאת"ל דהמשכיר לא ידע, א"כ אף השוכר להוליכה בהר יהא חייב אם הוליכה שם דהו"ל פשיעה, אבל אם ידע המשכיר, הרי אדעתא דהכי השכירה לו. ובדברי רש"י שלא פי' שהאויר משונה, צ"ל כמש"כ הריטב"א (הובא בשמ"ק) דסבר כאביי דפשע בה ויצאת לאגם ומתה חייב דאמרינן הבלא דאגמא קטלה, והרמב"ן לקמן פ' כ' דה"פ שידוע שחמור זה אינו רגיל לילך בבקעה ומשו"ה אפשר שמחמת אוירא מתה הואיל ולהוליכה בהר שכרה וכן פרש"י ז"ל יכול לומר לי מחמת אויר מתה שלא היתה למודה לגדל בהר א"נ התם כגון שמתה ודאי מחמת האויר כגון שנצטננה ומתה שכיון שודאי אויר המית אותה ואילו לא באה באויר דרך זו לא מתה עכשיו אע"פ שדרכה בכך פשיעתו גרמה אבל מתה סתם אין תולין בדבר שאינו ממית עכ"ד, שו"ר במהרי"ק שורש ט"ו שעמד בדברי רש"י, וכ' והרי לך בהדיא מפני ששנה מדעת בעל בית תלינן שהאונס בא מחמתו ואפילו היכא דליכא שום אמתלא כגון באוירא דהר או דבקעה לר' ינאי שהרי ע"כ אין ידוע מי קשה משניהם מדחייב בין בשינוי דאויר הר לבקעה בין בשינוי אויר דבקעה להר עכ"ד, ויעוי"ש שלמד מזה לעובדא דמשנה מדעת בעה"ב ולא מיירי בדין פשיעה שומרים, ומבואר דכל ששינה מדעת בעה"ב מחייבין לי' מספיקא וצ"ב, ויעוי"ש עוד שכתב דמדברי הרא"ש נראה דכל מה דבעינן שיהא ידוע שהאויר הי' משונה כ"ז להוציא ממון דלא מפקינן מספיקא, אבל כשהמעות תח"י בזה אף מספק מפקינן.- עוד כ' דאף לדברי תוס' א"צ שיהא ידוע שבבקעה לא הי' האויר משונה דאלת"ה למה פירשו שידוע הוא שאותו היום כו' נימא שידוע שאויר הר יותר קשה מאויר בקעה אלא לא רצו לאוקומי הכי דבכה"ג פשיטא דחייב אלא ע"כ איירי בכה"ג דאין ידוע אם שינוי היום גורם אויר קשה גם בבקעה וכו' עכ"ד.

בא"ד ולא נקט להוליכה בהר זה והוליכה בהר אחר וכו' הרא"ש (סימן ט') כתב וה"ה נמי הר והר בקעה ובקעה אם היה האויר משונה וקשה שם בו ביום, ובתוספות הרא"ש הוסיף בשנוי כל דהו תלינן שמא שנוי האויר הי' קשה לה באותו מקום כי הוא פשע קצת מתחלה להוליכה מאחר שהאויר הי' קשה ומשונה בו ביום עכ"ד.- וע"ע משנ"ת לעיל מדברי הרמב"ן, והסמ"ע סימן רצ"ב ס"ק י"ז ונתה"מ ומחנ"א.

בתוד"ה רב ואע"ג דמתה מחמת מלאכה וכו' כיון ששינה חייב וכו' אפשר שאם היה מוליכה וכו' אפילו למ"ד תבו"ב פטור צ"ב בשלמא למ"ד תבו"ב חייב מחייבינן מספיקא כיון דפשע וכמשנ"ת לעיל, אבל למ"ד פטור והחיוב מחמת שפשע ק' כיצד חייב מספיקא, ושמא כיון דודאי פשע יש לחייב מספק דשמא בא מחמת פשיעתו.

בא"ד הו"מ למיפרך דרבה אדרבה הק' הרע"א הא מאחר שמתה מחמת נחש הרי איגלאי מילתא שהי' שם נחש, ובכה"ג כ' תוס' לעיל לו. ד"ה אין דכל ששינה ונארע דבר מחמת ששינה חייב, וה"נ מתה מחמת הנחש שהי' במקום זה, והניח בצע"ג, ויעויין היטב בתר"פ (הובא בשמ"ק) בדף לו. דלדבריו עולה כשאני הבלא דאגמר דהו"ל לאסוקי אדעתי' שיזיק, ולפ"ד בנחש אין לחייב.- בעיקר קו' תוס' עי' רי"ף (מח: מדפיו) דגריס רבא, לפ"ז לא תיקשי קו' תוס', ויעויין בחי' רע"א (ד"ה ושמעתי) שעמד בגירסת הרי"ף.

בא"ד והשתא כל אלו אמוראים שהאין לתרץ סוברים כרבא עמהרמ"ש מש"כ ליישב ד' רבה אף כאביי עי"ש.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף