אילת השחר/בבא מציעא/עח/א
< עמוד קודם · עמוד הבא > צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רמב"ן רשב"א שיטה מקובצת מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף חתם סופר רש"ש אילת השחר |
תוד"ה כגון שבאת וכו' א"נ דפועל וכו'. עי' ברא"ש בשטמ"ק, ואולי כונתם דיכול לשכור בשכר כפול ממה שנשכרים פועלים עבור פעולה כזאת כמש"כ ברבינו פרץ ועוד ראשונים המובאים בשטמ"ק, אבל לא הי' דעתו להרשות לשכור כנגד כל החבילה.
והנה מדבריהם מבואר דהתנה בפירוש דיהי' כמשכון וכמבואר במהר"ם, וכן משמע בדבריהם בקידושין דף ח' ע"ב, וכן הוא בשטמ"ק בשם תלמיד ר"פ וריטב"א, אבל במרדכי בפירקין סי' שמ"ח הביא דיש מוכיחים דאסור לתפוס מה שיש לו על חבירו רק אם בא לידו מזה העסק דומיא דהכא דוקא על כלי אומנות הזה יכול לשכור, וע"כ דלא מיירי דאמרי בפירוש בתורת משכון, דא"כ מאי נפק"מ אם זה כלי אומנות מזה הדבר או ד"א. (מהדו"ק)
השוכר את החמור וכו' מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור. הקשו הראשונים בחמור סתם נהי דרוצה להתחייב לו להעמיד לו חמור אחר, מ"מ איך קנה במשיכת חמור זה שיעבוד לתת לו חמורים אחרים שאותם לא משך, ובריטב"א תירץ דכיון שמשך ונתחייב בהתשלום של השכירות בההיא הנאה גמר המשכיר ומשעבד לי' להעמיד לו חמור אחר, וצ"ל דלפי"ז יקנה רק למי שפרע, דהא הנאה הוי ככסף וכסף אינו קונה אפי' בשכירות להריטב"א אלא למי שפרע כמבואר שיטתו לעיל דף מ"ח ע"א.
ודברי הריטב"א צ"ע דצ"ל דכונתו להתחייב דמי השכירות ושלא יוכל לחזור רק אם יסכים המשכיר להתחייב להעמיד לו חמורים אחרים, דאילו מסכים להתחייב בכל גווני אפי' אם המשכיר לא יתחייב להעמיד לו חמורים א"כ הא לא יחול השתעבדותו, דהא אם א' נותן כסף שלא על מנת שהשני יתן לו תמורתו דבר אחר והוא בדעתו להקנות עבור זה דבר אחר הא לא מהני לקנות בזה, וע"כ דרוצה דוקא להתחייב אם המשכיר ישתעבד לתת לו חמורים אחרים, וכיון שכן מ"ש מאם לא משך כלל דלא מהני כלל להשתעבד כיון דלא הי' עדיין שום דבר שע"ז יתחייב, ומה שאומר בפיו שיתחייב לא עושה שום קנין, א"כ ה"נ כיון דאינו מסכים להתחייב אא"כ יתחייב המשכיר לתת לו חמורים שלא משך שעליהם לא הי' שום מעשה קנין, נמצא דלא הי' עדיין שום סיבה להתחייב דהא לא משך כל החמורים, והוא אומר דיתחייב לשלם ושלא יוכל לחזור רק אם המשכיר יתחייב נמצא דאין כאן שום התחלת מעשה קנין.
והי' אפשר לומר דבאמת נתחייב במשיכת החמור הזה כבר כל התשלומין רק בתנאי אם הלה יתחייב, דנמצא דהתחייבות שלו אינו על זכותו בשאר החמורים אלא מחמת זכותו בחמור הזה, רק שמתנה דמתחייב עבור חמור זה בתנאי אם יתחייב המשכיר להעמיד לו עוד חמורים. אלא דג"ז צ"ע דהנה אם א' יתן כסף על קרקע א' אבל בתנאי שהמוכר יקנה לו עוד קרקע, לכאורה אין זה כסף שאפשר לקנות בו כיון דאין הכסף הזה ניתן לקנות לו הקרקע השני' אלא להראשונה, ורק תנאי בעלמא מתנה שנותן על הקרקע הראשונה אם המוכר יסכים להקנות, נמצא דלא יועיל לקנות הקרקע השני', ואין לומר דבאמת אינו מחויב ליתן יתר החמורים אלא דאם אינו נותן לו שאר החמורים בטל השכירות, דא"כ מ"ש בין סברתו לסברת הראשונים דס"ל דכשלא יתן לו חמורים אינו מחויב ליתן לו שכירותו אלא דמעכב דמי הדרך שהלך כ"ז שלא ישכור לו חמור כמבואר בר"ן, ועי' בהגהות רעק"א סי' ש"ו על סמ"ע סק"ו.
ובדברי הראשונים הנ"ל דס"ל דאינו מחויב לתת לו חמורים אחרים אלא דכשאינו נותן לו אין מחויב השוכר לשלם שכירותו על מה שכבר הלך כמבואר בר"ן, יש לעיין דאם כששוכר חמור סתם הפסיקה הוא על חמורים, והיות שלא מועיל על אלה שלא משכם הו"ל כקונה דבר המועיל ודבר שאינו מועיל, ונצטרך לומר דכל הראשונים הנ"ל ס"ל דמהני לכל הפחות הקנין על הדבר המועיל כמו שהביא הרמ"א בסי' ר"ג סעיף י', א"כ לא נשאר כבר תנאי שיוכל לעכב שכרו. וע"כ צ"ל דמתפרש דהפסיקה על החמור הזה אלא שכלול בו תנאי דאם לא יתן לו חמורים אחרים כשימות זה אינו מסכים לשכור ממנו, וצ"ע דלכאורה צריך לשון תנאי וגם לדיני תנאי בני גד ובני ראובן, ושכירות חמור סתם הא אינו לשון תנאי כלל.
עיין ברעק"א בד"ה מש"כ הטור הביא מש"כ סי' שי"ב בשם הרמ"ה, בהא דאמרינן בשוכר בית סתם דחייב להעמיד לו בית, דאין הכונה דכופין אותו לבנותו או להשכיר לו, דאע"ג דקנו בידו מאז להשכיר לו או לבנותו לא מהני כיון דלא הי' בעולם ולא חל עליו הקנין, מיהו אם הי' להמשכיר בית אחד שלא הי' משועבד בשעת השכירות לאדם אחר חל הקנין עליו. ותמה ע"ז דלמה צריך ע"ז קנין למה לא יועיל מה שמחזיק בבית ששוכר דבזה קונה ג"כ זכות בכל הבתים שיש להמשכיר כמו במוכר עשר שדות בעשר מדינות והחזיק בא' מהן דקנה כולם, דמה לי אם קונה בית זו לחלוטין או שקונה ומסלק זכותו כ"ז שזה בידו, ושאני בחמור סתם דס"ל להראב"ד דלא מהני משום דלא מהני משיכת חמור זה על עוד חמורים.
ואפשר לומר דבעשר שדות כשמחזיק לקנות כולן אז המעשה חזקה שעושה בשדה זאת לקנותה הא היא מועילה לקנות השדה שהחזיק וממילא מועילה גם לקנות תיכף שאר השדות דהוי גם מעשה חזקה לכולם, אבל מה שרוצה שיועיל שכירות הבית השני הא זה יהי' רק כשלא יהי' הבית הזאת, א"כ אף אם נימא דמ"מ לא מקרי דלא הועילה החזקה על הבית הזה דהא בשעתו הי' לו בה זכות שכירות וזה לא נתבטל אף אחרי שנפל הבית וזוכה בהבית השני, הא מ"מ השכירות בהבית השני יתחיל מאחרי נפילת הבית הזה, והא כלתה קנינו לגבי השדה השני' כיון דאינו יכול לזכות בהבית השני רק אח"כ כשלא יהי' הבית הראשון, ואין לומר דמ"מ זכותו בהבית השני יש לו כעת כבר, דז"א דא"כ בכל מעשה חזקה לקנות לאחר זמן נימא דיש לו כבר זכות שיהי' שלו לאח"ז, וע"כ דכל שאינו קנוי אליו אין לו כלום, ה"נ כאן כל זמן שאינו שכור אליו אין קנין, וכל הקנין כשיפול הבית זכה בבית השני ואז כבר כלתה קנינו.
עוד יש לעיין דהנה בקצוה"ח סי' רט"ז הביא בשם המשנה למלך ועוד שנסתפקו במוכר בית לחבירו בזמן שהיא שכורה לאחרים אם שייך לקנות בחזקה, כיון דכעת א"א להחשיבו בעלים דהא היא שכורה להשתמשויות דשוכר, ואם נימא דלא מהני נמצא כיון דכל מה דמהני בעשר שדות וכשהחזיק בא' מהן דהוי כאילו עשה פעולת חזקה בהקרקע השניה, אבל ודאי אם בשדה שכורה שיש זכות השתמשות א"א לעשות חזקה, גם חזקה דשדה א' לא יהני על השני' ששכורה לאחר, דלא עדיף מאם עשה ממש חזקה בשדה השכורה לאחר דלא הי' מהני, וא"כ כאן לא שייך שיועיל חזקה דבית זו שנותן לו על השני', דלמעשה אין לו בה זכות להשתמש כעת דזכות להשתמש בו כעת הוא להמשכיר.
ואין להקשות על אלו שנסתפקו אם מהני קנין חזקה באם אין לו כעת רשות להשתמש, דא"כ למה הוצרכו לטעם דלא מהני חזקה לאחר ל' משום דכלתה קנינו, תיפו"ל כיון דעדיין הוא של המוכר אין כאן חזקה כלל. דז"א דאם הי' מהני חזקה לאחר ל' הי' מהני כאילו עושה אז ההשתמשות והמעשה קנין, אבל אחרי שזה לא אמרינן וכלתה קנינו וצריך כדי לקנות שיהי' מעשה קנין כעת, לכן הסתפקו דאפשר דלא יועיל כלל מעשה קנין כזה.
שם. השוכר את החמור וכו' מתה או נשברה. כתב הרא"ש דבמשיכת החמור נשתעבדו נכסיו להעמיד לו חמור, ולא ביאר איך מהני משיכה דחמור לשעבד נכסיו וקרקעותיו שלא עשה בהם שום קנין. ובריטב"א בשטמ"ק כתב דבשעה שמשכו ונתחייב השכירותו בההיא הנאה מתחייב המשכיר להעמיד לו חמור והוי כאילו קנו מידו, ומסתמא כונתו בדין קנין כסף דההיא הנאה הא דין כסף ע"ז ומשעבדו להעמיד חמור. וצ"ע מה הועיל להתחייב ע"י משיכת החמור יותר מאם לא ימשכנו, דהא אם ימות לא ישלם לו בין כך רק על מה שעבד בו, וזה ישלם גם בלי שימשכנו, דכפי מה שקצבו לשלם יצטרך לשלם דהא התחלת מלאכה תחייבנו כפי מה שפסקו.
ובנימוק"י הביא דאיכא דמפרשי דהכסף מהני לקנות השכירות דחמור כיון דלא שייך בהו לומר נשרפו חטיך בעלי', דהא החמור שייך להמשכיר וגם הכסף מהני לשעבד המשכיר לתת חמור, [ויש לעי' בכונתו אם רק כל החמורים שהי' שייך לו באותו זמן משועבדים או סתם להעמיד חמורים], ולכאורה הם שני חיובים קנין שכירות בהחמור המיוחד וגם שיעבוד להעמיד חמור, ובקידושין דף ז' ע"ב איבעיא בגמ' בתך וקרקעך אי אמרינן דקרקע בחזקה ובתו בפרוטה, אבל ברור להגמ' דשני קנינים א"א בפרוטה א', וגם בב' פרוטות דיועיל היינו דיתפרש לכל א' פרוטה אחרת, אבל שאותו הכסף יעשה ב' קנינים משמע דא"א, וכאן הא הכסף עושה קנין וגם התחייבות, ולא מסתבר לחלק דקידושין וקנין ממון א"א אבל בשני סוגי קניני ממון אפשר, ונהי דודאי אפשר לקנות הרבה קרקעות או מטלטלין ביחד היינו משום דהוי כקנין א', אבל קניית חמור ושיעבוד נכסים לכאורה הוי תרי מילי, וצ"ל כיון דהשיעבוד הוא ג"כ רק לשכירות חמור עדיף טפי דהוי כקנין א', וצע"ק.
ולקמן דף ע"ט ביארנו דיתכן דענין קנין שכירות הוא יחד עם התחייבות להעמיד לו השתמשותו ואינו ככל קנין כגון דקל לפירותיו, נמצא דכל ענין שכירות הוא מין השתעבדות והוי שפיר קנין אחד דהשתעבדות להעמיד לו השתמשותו. (מהדו"ק)
תוד"ה הוחמה. וי"ל דשמא אם הי' שם הי' מוליכן למרעה אחר וכו'. הנה בהא דצריפא דאורבני הוי ודאי דאם הי' מצניעים תחת הקרקע לא היו נגנבים נמצא דהפשיעה היתה סיבה להאונס, אבל כאן יש ספק אם הפשיעה היא הסיבה להאונס, דהא אפשר דגם אם הי' שם ג"כ הי' בא האונס ומ"מ חייב, ולמה לא נימא דמספיקא לא נחייב אותו, ולכאורה צ"ל כמש"כ הנימוק"י בפ' הגוזל בתרא דבפשע ואח"כ יש ספק אם חייב עבור זה הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך, אע"ג דהתם באופן של הנימוק"י הי' ספק אם הי' אונס, וכאן הא ודאי הי' אונס, אלא שהספק אם בעד אונס כזה יש לפוטרו משום דבין כך הי' יכול האונס לבוא או לא, מ"מ גם כאן הו"ל כאינו יודע אם פרעתיך, וכן צ"ל בהא דכתבו התוס' בסמוך בד"ה אם הוחמה דע"י שראינו שלא הוחמה בעלייתה להר רק אח"כ הוחמה לכן פטור, ומבואר מקושייתם ומתירוצם שם דכל זמן שאין הוכחה שלא מחמת עלייתה הוחמה הי' חייב ולמה לא נפטרנו מספק, וע"כ משום דכיון דפשע אז כל ספק שאח"כ הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך דחייב. ואע"ג דהיכא דלא הו"ל למידע ס"ל להרבה ראשונים דפטור, אפשר דזה רק בהלואה דעצם ההלואה אין עליו שום טענה, וכיון דעל אח"כ אינו יכול לדעת פטור, אבל היכא דהסיבה היא ידועה שפשע, אז אפילו לא הו"ל למידע אם האונס הי' בא בלי זה מ"מ חייב, ואפשר דכאן עדיף מההיא דהנימוק"י, דכיון דבזה שהי' פשיעה ודאית שמכחה יבוא אונס, אלא דספק אם גם בל"ז הי' בא האונס אז יותר פשוט דיהי' חייב.
והנה כ"ז אינו רק למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, דמתוס' חזינן דאפי' למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור מ"מ אם יש ספק שמא הי' סופו בפשיעה ג"כ חייב, דהא כתבו בד"ה ר' יוסי ב"ר חנינא דכיון דבהר יש סברא דיותר מיגעת או בבקעה לכן חייב אפי' למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, משום דאפשר דאם הי' מוליכה במקום שאמר לו לא היתה מתה, והא כ"ז רק ספק ומ"מ חייב, הרי דאפי' למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור מ"מ בספק אם סופו בפשיעה ג"כ חייב.
והסברא דאחרי דפשע אז כל ספק שאח"כ הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך יש לבאר בתרי אנפי, א' לסברת רב אלפס דס"ל לדאביי היכא דפשע חייב אפי' באונס שהי' בא גם בלי שפשע, וע"כ הוא כמו שביאר הגרעק"א לעיל דף ל"ו דלהך מ"ד ס"ל דכיון דפשע הוא כבר חייב על הכל, אבל לא משום דכשתחילתו בפשיעה אז האונס שאח"כ דין פשיעה עליו, דזה הא שייך רק באונס שנגרם מכח הפשיעה הקודמת, א"כ גם למאן דפליג עלי' היינו משום דס"ל דהאונס שאח"כ פוטר כיון דהוא אנוס גמור בלי שייכות לפשיעה [ולא יקשה מה שייך להפטר אחרי שכבר נתחייב כמו שיבואר לקמן], אבל כולם ס"ל דבזה שפשע חל כבר חיוב תשלומין ממש עליו, ולכן כל ספק שיהי' הוי ספק אם נפטר מחייבו ולכן חייב, אבל להני דסבירא להו דלכו"ע אינו חייב על אונס שלא בא בסיבת הפשיעה, אע"ג דגם לדידהו אפשר כהנ"ל מ"מ לא מצינו מקור לפרש כן, ויותר מסתבר לומר לדידהו דהאונס שבא בסיבת הפשיעה דין פשיעה עליו וכמו שביאר הגרעק"א, והפשיעה שגרמה לההיזק הזה מחייבתו אז, א"כ ע"כ מה דבפשע ויש ספק אם אח"כ הי' אונס אי לא דחייב, ע"כ משום דכיון דפשיעה שיכול להיות סיבה להיזק הי' ודאי, וספק אם גם בלי זה הי' ניזוק הוי ספק, ולכן הוי כודאי חיוב נגד ספק פטור [ולפי"ז מה דקאמר דהוי כאיני יודע אם פרעתיך, הכונה דדינו כאיני יודע אם פרעתיך, משום דגם התם הטעם דחייב משום דודאי חייב וספק שאינו חייב, חייב].
והנה לפי הפירוש הראשון צריך להיות חייב כפי מחירו של שעת הפשיעה, ואם יוזל אח"כ החפץ ישלם מ"מ כשעת הפשיעה, וכ"כ בקצוה"ח ובנתיה"מ סי' רצ"א, אלא כונתם כשעת איבוד החפץ, ואם ידוע שלא נאבד החפץ קודם לא ישלם כפי מחיר היוקר דקודם, והיינו משום דבזה שפשע הא פשע שיכול להנזק כעת ויכול להנזק אח"כ, אז כשעבר זמן ולא הוזק הו"ל כאילו על הזמן הזה הוחזר ועל הזמן שבאמת הוזק חייב משום פשיעתו אז על שינזק כעת ולכן חייב כפי מחירו בשעת הנזק אפילו אם הוזל אח"כ, ואם תתייקר ודאי יתחייב כפי מחיר היוקר כיון שזה הכל נכלל בפשיעתו, ואפי' בהא דכתובות דף ל"ד ע"ב תוד"ה אבל דביארו שם מה דבהניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול אבל הניח להם אביהם אחריות נכנסים משלמין דמי כולה משום דפשע אביהם במה שלא הודיעם שזה פרה שאולה, ג"כ מסתבר דאפי' אם תתייקר הפרה ותהי' שוה בשעת שחיטה יותר מ"מ נשתעבדו נכסי אביהם מעת שפשע על ההיזק שיהי' אחרי מותו, אע"ג דלא שייך להתחדש חיוב אז על אביהם, וכ"ז שייך בשומרים או בחציו או באש למ"ד אשו משום חציו דהוי אדם המזיק, אבל בשורו שהזיק או כל חיוב שהוא משום ממונו לא שייך לומר דכעת כבר חייב על מה שיזיק אח"כ וכמשנ"ת באילת השחר ב"ק דף כ"ב ע"א. ובשטמ"ק כתב דדוקא אם ניכר שמחמת המעלה מתה כגון שבטורח קצת הוחמה שלא נתיגעה כ"כ במלאכה ואעפ"כ הוחמה וניכר שהמעלה גרם לה, וכעי"ז משם הריטב"א עי"ש. משמע דאילו הי' ספק לא הי' חייב, ומשמע דלא ס"ל כהנימוק"י בב"ק בפרק הגוזל ומאכיל דבפשע השומר ואח"כ יש ספק אם בפשיעתו מתה או לא אמרינן דהוי כאיני יודע אם פרעתיך, דאילו להנימוק"י כל שפשע דשינה בזה שהוליכה בהר למקום דעלייה קשה לה הי' לנו לחייבו אף אם אין לנו לתלות דמתה מחמת העלי', ואולי ס"ל כהנימוק"י בפשיעה גמורה, אבל פשיעה דכאן אינו אלא כגניבה ואבידה דרק שומר שכר חייב עליה ובזה אולי לא הוי כאיני יודע אם פרעתיך, וכמוש"כ התוס' לקמן דף צ"ג ע"ב דתחילתו בפשיעה דגניבה ואבידה וסופו באונס פטור, [וכ"כ הריטב"א בעצמו כאן], ה"נ אם פשע פשיעה שאינה גמורה אע"ג דחייב עליה מ"מ לא הוי כאיני יודע אם פרעתיך, וצ"ע.
תוד"ה ר' יוסי ב"ר חנינא. ואע"ג דמתה מחמת מלאכה פטור. הנה בכל הסוגיא אין להקשות דכששינה מהר לבקעה נימא דהוי כשואל שלא מדעת ויהי' גזלן, וכמו דבאמת ס"ל לר' מאיר, דצ"ל כמש"כ התוס' לעיל דף ל"ו בד"ה אין דאע"ג דאין רצונו שיהי' פקדונו ביד אחר מ"מ אינו גזלן, [ושוב הראוני במחנ"א הל' גזילה סי' ט"ו דהוכיח מכאן דבשכירות לא הוי גזלן], ועדיין צ"ב דהכא במתה מחמת מלאכה הא באמת כל מתה ע"י מלאכה הוי אדם המזיק בידים בזה שעובד עמה ומתה עי"ז, אלא כיון דלא לאוקמא בכילתא שאילתה כשיש לו רשות להשתמש בה פטור, אבל כיון דאין לו רשות ללכת במקום אחר נמצא דאינו פוטרו על המקום ההוא וא"כ ליחייב משום אדם המזיק בידים, וא"כ לא היו התוס' צריכים להוסיף משום דשמא אם היתה הולכת בהר לא היתה מתה, דזה הוצרך רק להסביר למה קפיד, אבל טעם החיוב הא הוא פשוט דכיון דלא נתן לו רשות חייב כדין אדם המזיק, וע"כ דאינו מקפיד לומר דהוי כלא הי' רשות כלל לילך לבקעה וא"א לחייבו מדין אדם המזיק, אלא דכיון דשינה אז כל מה שיכול להיות שלא היתה ניזוקה מחייבים עבור זה. ולכאורה א"כ כיון דגם כששוכרה ללכת בהר אין בזה כ"כ קפידא לילך לבקעה לכן פטור מחיוב מחמת אדם המזיק דהוי כפוטרו, א"כ איך יתחייב כיון ששינה דהא ע"כ יש לו דין כהולך ברשות אפי' לגבי המקום ששינה, וע"כ דצ"ל דאע"ג דיש לו רשות להשתמש ופטור במתה מחמת מלאכה מדין חיוב אדם, מ"מ מה שיש לחשוב שאם הי' הולך בהר לא היתה ניזוקה חייב ולא מדין אדם המזיק אלא מדין שומר שפושע.