מראי מקומות/בבא מציעא/עז/ב

מראי מקומות בבא מציעא עז ב

בגמ' אם קבלן הוא נותן לו קבלנותו עפרש"י בד"ה נותן הואיל ואנוס הוא, וצריך לבאר דקבלן הרי אין זמן קצוב למלאכה ומאי שייך אונס, וצ"ל דקצב עמו זמן דעד אותו זמן יגמור המלאכה ונאנס, כ"כ החת"ס, ויעויין ברע"א בשו"ע סימן של"ג סעי' ה' שהביא כן מתפארת למשה.

בגמ' אלא ר' דוסא תרתי קאמר וכו' אבע"א העולה משמעתין דפליגי תרי לישני אי שאני לי' לר' דוסא בין שכירות לקבלנות, ולהלכה קי"ל בסימן של"ג סעי' ד' דפועל החוזר ידו על העליונה וקבלן ידו על התחתונה, וכ' הגר"א בס"ק י"ד דבפועל קי"ל כרבנן ועתוס' יו"ד א' ד"ה יכול כו' עכ"ד, ויעוי"ש בתוס' שכתבו וכן מוכיח בפרק האומנין דסובר כרבנן בשכיר יום ולא בקבלנות, והיינו דהמסקנא דקי"ל כרבנן בשכיר יום, ובקבלן כר' דוסא, ולכאו' כן מוכח מעיקר דבריהם דאזדו בשיטה זו דאל"כ מה הקשו ע"ד רב מר"ד ורבנן, הא ר"ד ורבנן איירי בקבלן ורב בפועל, וע"כ דאזלו כאבע"א דר"ד ורבנן איירו אף בפועל, ועמד בזה החכמת מנוח שם עי"ש.

ברש"י ד"ה נותן אין לקנסו מבואר דהדין דידו על התחתונה הוא קנס, ובסמוך מוקי לה בדבר האבד, ועמשנ"ת בריש פרקין, והנה הריטב"א (הובא בשמ"ק לקמן עח.) כתב דדבר האבד אינו מדין קנס וגובים מהיורשים, ולכאו' כוונתו דאי מדין קנס לא קנסו בנו אחריו וכדמספק"ל בגיטין דף מ"ד, ויל"ע לשיטת רש"י דקנסא הוא האם גובים מהיורשים, וע"ע להלן בסמוך בתוד"ה מעידית מש"כ דהחוזר בו ידו על התחתונה הוא קנס, וכעי"ז בב"ק ק: ד"ה אם.

לוקח שדה ולא נתן כל הדמים

בגמ' הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מעות מהן מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר בו מבואר בהמשך הסוגיא דטעמא דיכול לחזור בו משום דעייל ונפיק אזוזי ולא נשלמה המכירה.

בגמ' יד לוקח על העליונה בטעמא דהלוקח חוזר בו ברא"ש (סימן ז') מבואר דכיון דהמוכר עייל ונפיק אזוזי כשם דהמוכר יכול לחזור בו כך הלוקח יכול לחזור בו דלא נשלם המקח, ובהגר"א סימן ק"צ ס"ק י"ב כתב דפליגי הרא"ש והרמב"ם, דלדעת הרא"ש לא מתבטל המקח עד שעת חזרה, ולדעת הרמב"ם פ"ח ממכירה ה"א וב' [וכ"ה בשו"ע שם סעי' י' וכמש"כ הגר"א] המקח מתבטל מיד, והיינו כיון דהמקח הי' על כל השדה ולא נשלם כולו ה"ז בטל לגמרי, ויעויין בסמ"ע ס"ק י"א שהלך בדרך זו בשיטת הרא"ש, והנתה"מ ס"ק ו' האריך לתמוה ע"ז, ופי' באופ"א עי"ש, וע"ע חזון איש חו"מ סימן י"ג ס"ק א' בסיכום השיטות, ועי' להלן מדברי האהא"ז שפי' ד' הר"מ באופ"א.

אמנם המלחמות (מח. מדפי הרי"ף) כ' אבל היכא דפרע מקצת דמים ועייל ונפיק אזוזי התם הוא דידו על העליונה מפני שהוא יכול לומר אני לא נתתי מעות אלא ליקח כולה אבל לא מקצתה משום דהאי על דעת הכל נתן עכ"ד, מבואר דמדינא יש כאן מכירה, ואין הלוקח חוזר בו, וכל מה שהלוקח חוזר בו הוא רק דנתן מקצת דמים, ואומר שנתן כדי שיתקיים כל המקח, וכ"כ הרשב"א (הובא בשמ"ק), והריטב"א (הובא בשמ"ק ד"ה בזמן) ג"כ אזיל ביסוד שיטה זו דאע"ג דעייל דנפיק אזוזי מ"מ בדין הוא שהלוקח לא יוכל לחזור בו, וכ' אלא דרבנן קנסו על החוזר בו שיהיה יד חבירו על העליונה הן לקיים המקח כנגד המעות או לבטלו לגמרי.

נמצא ד' שיטות א. דעת הר"מ ושו"ע דהמקח בטל לגמרי אף ממה ששילם ב. דעת הרא"ש דהמקח במה ששילם בטל ע"י חזרת א' מהם אבל מה שלא שילם בטל מאליו, ג. דעת הרמב"ן והרשב"א דמשום שהמוכר חוזר בו יכול הלוקח לומר שאינו חפץ בחצי מקח, ולדבריהם עולה דאף מה שלא שילם בעינן לחזרה, וברשב"א (הובא בשמ"ק) כ' דהמוכר יכול לומר דמה דעייל ונפיק אזוזי אין זה לדוחק מעות אלא שאיני מאמינך במעותי או שאני מוכרה מפני רעתה או כיו"ב והדין עמו, ובנמו"י (מז: מדפי הרי"ף) וברשב"א (הובא בשמ"ק) הביאו ד' הראב"ד דהלוקח אינו יכול לחזור בו אע"פ דהמוכר עייל ונפיק אזוזי, ומה שאמרו אם הלוקח חוזר בו, היינו שגורם למוכר שיחזור שאומר לו לך ושוב עי"ש, ד. דעת הריטב"א דהוא קנס מאחר שחזר בו המוכר שיוכל הלוקח לבטל המקח.- וע"ע רע"א יו"ד סימן קע"ד ש"ך ס"ק ג' מש"כ בשיטות הראשונים.

בגמ' רצה אומר לו תן לי מעותי כ' הסמ"ע סימן ק"צ ס"ק י"א דמחוייב המוכר למכור כל אשר לו ליתן מזומנים דוקא, ובחזון איש חו"מ סימן י"ג ס"ק א' כתב ונותן לו מעות [אם יש לו, והסמ"ע כ' דטרח ומזבין ומייתי לי' זוזי ולא מצינו ראי' לזה] עכ"ד.

בגמ' רשב"ג אומר וכו' והרי נושה בו ח' מאות זוז קנה והיינו דנותן מקצת מעות והשאר זוקף במלוה, וקונה במקצת מעות שנתן, ובריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' פירוש דכיון דזקפן במלוה הרי הוא כאלו קבלם וחזר והלוום לו ובדין הוא דאפילו לא נתן לו כלום אלא שזקף כל האלף זוז במלוה הי' קונה מדין כסף דאע"ג דמלוה אינה קונה בקרקעות כדאיתא בירושלמי דקידושין התם הוא במלוה שעמו מקודם לכן אבל זה שזוקף עליו הכסף במלוה ואומר הריני כאלו התקבלתי זה כפרעון גמור חשוב וכו' מפי רבי עכ"ד, ויסוד הדברים דכשזוקף עליו במלוה קונה במכר שהביא הריטב"א מרבו, והוא הרא"ה, וכ"ה בחי' הרא"ה בכתובות צב. ובריטב"א שם, ובמחנ"א הל' קנין מעות סימן ה' הביא לריטב"א דידן, והביא כן מס' המקח שער י"ג בשם גאון [ובדב"א ח"א סימן ל"ט כ' דבספר המקח שלפנינו ליתא], והיינו אע"ג דמלוה אינו קונה במכר, אבל התחייבות קונה במכר, ועי' תומים סו"ס ל"ט הובא ברע"א בג' הש"ך שם ס"ק מ"ט דהוכיח משמעתין דשטר התחייבות לא מהני, ונחלקו בזה הראשונים בקידושין ה. ח: אם התחייבות קונה במכר ונתבאר שם בס"ד.- ובעיק"ד הריטב"א צ"ל דעשה קנין לזקוף במלוה, דאל"כ כיצד תחול הזקיפה, וצ"ב דהא בשמעתין בפשוטו לא עשו קנין על הזקיפה, אלא ע"י המקח עצמו מתחייב, וא"כ ה"ט דצריך שיתן לו מאתים זוז, ומה הוקשה לריטב"א מ"ט לא זקף הכל במלוה וצ"ע.- ובמש"כ הריטב"א בתח"ד דזקיפה במלוה הוא כאילו קבלם וחזר והלוום, וכן פירש"י, וכ"ה ברשב"א בתשו' תתקפ"ט, והארכנו בזה בס"ד לעיל עב..

צריך לבאר מדוע ע"י הזקיפה במלוה לא מתבטל המקח ע"י דעייל ונפיק אזוזי, ובפשוטו הוא משום דכל הביטול הוא משום אומדנא דאדעתא דהכי לא זבין לי'. וע"י דזקפו במלוה מסתלק האומדנא, וא"כ צריך לבאר למ"ל זקיפה במלוה ולמ"ל כתיבה בשטר, יפרשו בהדיא דמוכר בסתמא, ויעויין בשמ"ק מתשובת הרי"ף שכתב דמיירי דמתחילה הי' עייל ונפיק אזוזי וא"א שיועיל אח"כ דהו"ל מלוה, וע"כ צריך לכתוב שטר, והיינו דקונה מדין שטר כמבואר בדבריו עי"ש, וצ"ע דלכאו' הא דאדעתא דהכי לא מכר הוא מדין תנאי וא"כ יועיל ביטול התנאי, ועוד מש"כ דהו"ל מלוה תיקשי לדברי הר"מ דמכר קונה במלוה, ולפמשנ"ת במקו"א דבמכר להר"מ בעינן כל הדמים א"ש דהכא הרי המלוה הוא רק מאתים זוז, והאריך בזה האור גדול בסימנים שבסוף הספר סימן ט"ז עי"ש ג' סימנים בסוגיין, ובתו"ד הביא תוס' בכתובות צב. ד"ה ראובן (נמשך מדף צ"א) שכתבו ולא נקט זקפו אלא משום לומר שנתקיים המכר דכל זמן דעייל ונפיק אזוזי אין המכר קיים וכשזוקפו עליו במלוה תו לא עייל ונפיק אזוזי עכ"ד.

הר"מ ושו"ע השמיטו עצת רשב"ג, והרמ"א סימן ק"צ סעי' י' הביא ד"ז וצ"ע.

בגמ' תן לי קרקע כנגד מעותי כ' הנתה"מ ס' ק"צ ס"ק ז' נראה דהא דיכול הלוקח לכופו להמוכר בקיום מקצת המקח כנגד הדמים שנתן היינו דוקא כשהלוקח טוען שרוצה ליתן המעות עדיין רק שהמוכר רוצה לבטל מטעם דעייל ונפיק אזוזי ודחה אותו, אבל אם הלוקח טוען שעדיין אין לו מעות ורוצה ליתן מעות כשיזדמן לו, יכול המוכר לבטל המקח לגמרי, כי לא מכר רק אדעתא ליתן דמים, וכ"כ הש"מ בהדיא ר"פ האומנין בד"ה וז"ל הרי"ף בתשובה וז"ל אמנם אם שום א' מהם אינו רוצה לחזור בו והמוכר קבל מקצת מעות והוא דוחק לקבל השאר והקונה אומר אני רוצה שימתין לי בשאר המעות עד שיזדמן לי לא נגמר המקח לקונה לא בכולה ולא במקצת וכו', ועוד נראה דבזה לא בעינן שיהי' עייל ונפיק אזוזי ביומו, רק כיון שתובע המעות והלוקח טוען שאין לו יכול המוכר לבטל המקח וכן מוכח באה"ע וכו' אם לא פרע לו הוי הגט גזל בידו וכו' וכ"כ ג"כ בעל מחנ"א עכ"ד, וכ"כ בקצרה בחידושים ס"ק י"ד, ולא נתפרש בדבריו מהו עייל ונפיק אזוזי ביומו, ומהו שאומר שאין לו שבטל המקח לגמרי, וע' משפט שלו' למהרש"ם סימן ק"צ משכ"ב, וע"ע חי' הגרשש"ק ב"ב סימן כ"ח מש"כ בדברי הנתה"מ.

בגמ' מהיכן מגביהו מן העידית כ' המלחמות (מח. מדפי הרי"ף) וכן אני אומר בזו שאמרו בגמ' ומהיכן מגבהו וכו' כשאומר תן לי מעותי הוא דאי לית לי' מעות מגבי לי' מעידית מפני שעשאוהו מזיק אבל היכא דאמר תן לי קרקע ודאי מן הזיבורית הוא נוטל כדין האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך שהלוקח נוטל כחוש וכו' וכן נראה דבר זה מפירושי ר"ש ז"ל וכו' עכ"ד, וכ"כ הר"ן והריטב"א (הובאו בשמ"ק) וכ"ה בנמו"י (מז: מדפי הרי"ף).

והכס"מ פ"ח ממכירה ה"ב הביא דברי הנמו"י והר"ן בקידושין דפירשו דאתן לי מעותי קאי, וכ' הכס"מ אבל מפשט דברי רבינו נראה דאתן לי קרקע כנגד מעותי קאי וכן כתב בפה"מ פרק האומנים עכ"ד, והיינו דאף כשאין הלוקח תובע דמים ג"כ מגבהו מן העדית, ומבואר בהגר"א סימן ק"צ י"ב ס"ק ט"ו דשורש פלוגתתם דהר"מ ס"ל דנתבטל המקח מעיקרו כיון דעייל ונפיק אזוזי, ע"כ אף בזה מגביהו מעידית כדין מזיק, אבל המלחמות ס"ל דהמקח קיים וע"כ רק כשתובע תן לי מעותי מגביהו מן העידית, אבל באומר תן לי קרקע כיון שהוא רוצה בקנין, הרי קיים המקח ומראהו כחוש.- ושמעתי להעיר דהר"מ ושו"ע שינו מסדר הגמ', דבגמ' איתא תחילה חזרת המוכר ואח"כ חזרת הלוקח, והר"מ ושו"ע כ' תחילה חזרת הלוקח והיינו שיכולים לחזור מחמת עצמם.

וכתב הגר"א דמה"ט פליגי נמי כאיזה שער מגבהו דהמ"מ פ"ח ממכירה ה"ב הביא רמב"ן דמגבהו כשער של עכשיו בין כשמגבהו עידית ובין כשמגביהו זיבורית, וכ' הגר"א דלהר"מ הוא בכל גווני דהרי בטל המקח, ולרמב"ן הוא בכה"ג דאומר תן לי מעותי, אבל אם מגביהו קרקע לדעת הרמב"ן הר"ן והרשב"א דנתקיים המקח מגבירו כשער שפסקו, ועי"ש מה שעמד ע"ד הרמ"א שדבריו שלא בדקדוק, ועי"ש מה שהקשה ע"ד הסמ"ע.

והאהא"ז פ"ח ממכירה ה"א תמה ע"ד הגר"א שנקט בשיטת הר"מ דהמקח בטל לגמרי, דהרי כ' הר"מ דכשהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הא לך מעותיך או קנה מן הקרקע כנגד המעות שנתת, ומבואר דכנגד המעות חל המקח, וכ"ה בפה"מ, והקשה דא"כ מ"ט מגבהו מן העידית הרי מאחר שחל המקח בדין הוא שיגבה מן הזיבורית וכדברי הרמב"ן וכ' דצ"ל דהוא קנס חכמים על החוזר בו וכמש"כ תוד"ה מעדית, ואכתי הקשה בדברי ראבדר"א דנותן לו מעידית שבנכסיו דהו"ל מזיק, והרי לפמשנ"ת בדעת הר"מ רוצה הלוקח לקיים המקח, ועי"ש מש"כ דאליבא דראבדר"א באמת בטל המקח, ובזה פליגי רנב"י וראבדר"א עי"ש בכ"ד, וכ"ז מחודש מאד, אבל להגר"א הכל אזיל דאין כאן מקח, אלא דפליגי קמאי אימת אין מקח למלחמות ודעימי' הוא רק באומר תן לי מעותי, ולהר"מ אף באומר תן לי קרקע ודוק.- וע"ע רע"א בג' הסמ"ע מש"כ בשיטת הרמב"ם די"ל דאזיל כבעה"מ דחל המקח.

בגמ' ועוד הא ארעא דיהיב זוזי ק' לפמשנ"ת מהמלחמות והר"ן והריטב"א דמה שאמרו מהיכן מגבהו לא מיירי כשבא לקיים את המקח, א"כ מהו הא ארעא דיהיב זוזי הרי תביעתו היא חוב ממון, וכמו"כ יקשה לדרכו דהגר"א בשיטת הר"מ שאין כאן קיום המקח, וי"ל כמש"כ תוד"ה מעידית דס"ד שאין לקונסו שיגביהו מעידית דעלמא, א"כ י"ל דמן הדין אינו יכול לתבוע דוקא קרקע וכדלהלן, אבל מ"מ קרקע זו שעלי' נתן מעותיו דין הוא שיתן לו מקרקע זו.

בגמ' איתיבי' מעידית שבה ומזיבורית שבה ראבדר"א אמר וכו' כ' הבעה"מ (מח. מדפי הרי"ף) דלא פליגי דר"נ מפרש אתן לי קרקע כנגד מעותי דהיכא דשקול מגופה דזבינא שקיל מעידית שבה ור"ח [גירסת הבעה"מ ר"ח במקום ראבדר"א] מפרש לה אתן לי מעותי דאי ל"ל מעות מגבי לי' מעידית דנכסיו והלכתא כתרוייהו וכו' עכ"ד, והיינו דרנב"י מיירי בבא לקיים המקח ובזה מגביהו מעדית [וצ"ל דהוא קנס וכמשנ"ת מהאהא"ז, אבל מן הדין הי' שמראהו כחוש] וראבדר"א מיירי כשתובע מעות ובטל המכירה, ובזה חיובו מדין מזיק, והוא מעידית, ועמהרש"א מש"כ ליישב ב' קושיות עפ"ד הבעה"מ.

והראב"ד בספרו כתוב שם (הובא בשמ"ק) כ' א"א אני אומר דלא פליגי אלא ר"נ מוקי לה במכירה מועטת ומאי עדית עדית שבה ור"ח מוקי לה במכירה מרובה דה"ל מזיק הילכך מעידית דנכסים מגבה ליה עכ"ד.

בגמ' ראבדר"א אמר אפי' תימא מעידית דנכסיו וכו' והו"ל כניזק כ' המהרש"א (בתוד"ה לא) ויש מקשים עוד לשנוייא דר"א דמדמה לה נמי לניזק אמאי קאמר רצה תן לי מעותי או תן לי קרקע מעידית דנכסיו דהא בניזק לא הוה דינא הכי אלא דיכול ליתן לו כסף אלא דאם נותן לו קרקע נותן לו מעידית דנכסיו עי"ש.- וע"ע בקו' הראיות לריא"ז שהקשה מדוע חיובו בקרקע הא נזקין דינו במטלטלין, וכ' דכיון דנחית אדעתא דהאי ארעא ע"כ דינו בקרקע.

בתוד"ה לא אבל מזיבורית לא קשה ליה דכי נמי הוי כבע"ח אוקמוה אדאורייתא וכו' וק' דא"כ מ"ט לא מקשי מיני' ובי' מ"ש רישא דמגביהו מן העידית ובסיפא מזיבורית, והרי מדין בע"ח אף ברישא הי' להגבותו מזיבורית, ומשמע דברישא שייך נע"ד, ובריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' יכילנא לומר שלא יגבה אלא מן הזיבורית שלא תיקנו בינונית אלא לב"ח משום נע"ד עכ"ד.

בא"ד א"נ כי היכי דלא תקשי הלא לב"ח לא מסלקי' בארעא וכו' הקשה המהרש"א כיצד נתיישבה קושיא זו לר"א ועי"ש.

בא"ד כי משני מזיבורית שבה לא הי' צריך וכו' צ"ב דמשני כן אהא דמקשי ועוד הא ארעא דיהיב זוזי, והיינו מדוע נוטל מזיבורית שבנכסיו, וע"ז משני מזיבורית שבה.

בא"ד שנתקיים המקח וכו' עי' עמק השער שער י"ג (עמ' קנד אות ב') מש"כ ליישב סתירת דבריהם לד"ה מעידית האם חל המקח.

בד"ה והוה לא"ד מזיק וכו' ובריטב"א (הובא בשמ"ק) כתב ומיהו לאו דלהוי האי מזיק ממש דהא אין זה אלא גרמא בניזקין דפטור אלא דרבנן קנסוה ושוי' כמזיק ממש מטעמא דכתב רש"י עכ"ד, והראב"ד (שם) כ' נראה לי דהאי מזיק דקאמר דינא דגמרי עכ"ד, וכ"ה בנמו"י (מז: מדפי הרי"ף) וכ' ומכאן נלמוד דכל דמשלם מחמת דד"ג משלם מעידית שבנכסיו הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל, ויעוין בהגר"א סימן ס"ו ס"ק קכ"ו שציין לשמעתין על הדין המבואר שם דגרמי גובה מעידית, וצ"ל דאע"ג דאינו מזיק גמור וכמש"כ תוס' דהרי אינו משלם כפי ההיזק, מ"מ הגדר הי' דהוא כמזיק, ומינה שמעינן דגרמי גובה מעידית, דהגדר הי' דהוא כמזיק בגרמי.

בגמ' רי"א דיו שיקנה כנגד ערבונו ארשב"ג בד"א בזמן שאמר לו ערבוני יקון וכו' כ' המלחמות (מח. מדפי הרי"ף) דנוטל כחוש, והיינו דכיון דלא אמר לו איזה חלק בשדה מוכר לו יכול ליתן לו כחוש, כדין האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך.

בגמ' ערבוני יקון כ' הראשונים דבכה"ג אין א' יכול לחזור, וקנה כנגד מעותיו, ובתוס' לעיל מח: ד"ה אכפול מבואר דיכול הלוקח לבטל המקח שאומר שאינו רוצה במקצת מקח, וענתה"מ סימן ק"צ ס"ק י"ג.

ובטעמא דבערבוני יקון לא קנה פירש"י בד"ה דאמר לי' ערבוני יקון יקנה הכל והאי לא אוזיל גבי' למכור לו כל הקרקע בכך, וכן פירש"י לעיל מח: ד"ה בזמן, והתוס' שם ד"ה בזמן תמהו ע"ז דהא עדיף מנתן לו בתורת פריעה דקנה הכל כיון שפירש בהדיא שיקנה הכל, ועי"ש שפירשו באופ"א, ובאהא"ז פ"א ממכירה ה"ד (ד"ה מש"כ) וחי' הגרשש"ק קידושין סימן ג' פי' דפליגי רש"י ותוס' בפלוגתת הט"ז והסמ"ע בסימן ק"צ בגדר קנין כסף, דהסמ"ע ס"ל דקנין כסף הוא שנותן לו השו"פ על דמי הפרעון והשאר זוקף במלוה, והט"ז ס"ל דאינו בתורת שיווי אלא בתורת קנין, והוכיח הט"ז מהך דינא דערבוני יקון דקנה הכל, והיינו דבערבוני יקון אינו נותנו בתורת תחילת פרעון, וכ' האהא"ז דרש"י ס"ל כהסמ"ע דאם נתן הכסף בתורת קנין ולא לשם דמי המקח לא קנה, ונתבאר בס"ד לעיל מח: עי"ש.

עייל ונפיק אזוזי

בגמ' דאמר רבא האי מאן דזבין מידי לחברי' וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני הרא"ש (סימן ז') והנמו"י והשמ"ק הביאו ד' הראב"ד דאף בקבע זמן פרעון לאחר זמן, וכשהגיע הזמן עייל ונפיק אזוזי לא קנה, והוכיח כן דהא בדינא דרשב"ג מיירי בכה"ג ומוקי לה דלא קנה משום דעייל ונפיק אזוזי, והובא ד"ז בשו"ע סימן ק"צ סעי' ט"ו, [ועי' בס' המקח שער י"ג עמ' קנא (ובעמק השער אות א') ובעמ' קנד] וצ"ב בגדר הדברים דמאחר שכבר זכה והרויח לו זמן, כיצד יתבטל המקח אח"כ בדעייל ונפיק אזוזי, וי"ל דלא הסכים למקח אלא בתנאי שיפרע בזמנו, והרא"ש (סימן ז') הביא דעת ר"ח דה"מ בדגלי דעתי' המוכר דלא מזבין אלא משום דצריך לדמי השתא אבל אי מזבין לאישתלומי למחר וליומא אוחרא קנה, והרא"ש כ' ואני אומר הכל לפי ראות הדיינין עי"ש. וילה"ע בהוכחת הראב"ד דלמא זקפן במלוה לאותו יום, ולהמבואר בטושו"ע דזקפן במלוה הוא בקבע זמן פרעוןלזמן ידוע א"ש, ובנמו"י כ' שההוכחה מדלא אמר להם רשב"ג שיאריכו הזמן, ומשמע מדבריהם דהארכת הזמן אינו כזקיפה במלוה, והעירוני לזה, שו"ר במאירי (סוד"ה ודינים) שכתב וי"מ שאע"פ שקבע לו זמן כל שהוא דוחקו בזמן עייל ונפיק הוא ואין נראה לי כן ולא עוד אלא שלדעתי קבע לו זמן הרי הוא כזקפן עליו במלוה עכ"ד.- עוד הובא לעיל מהנתה"מ סימן ק"צ ס"ק ז' והביא כן מהשמ"ק בשם הרי"ף דאם הלוקח אומר שעדיין אין לו מעות ורוצה ליתן מעות כשיזדמן לו יכול לבטל המקח עי"ש, וע"ע בספרו תורת גיטין סימן ק"כ ס"ק ה' שהוכיח כן מהח"מ וב"ש, ועי' בהוספות למלואי משפט סימן צ"א מש"כ באורך בביאו"ד הנתה"מ. ועי' משפט שלו' למהרש"ם סימן ק"צ בחילוקי הדינים בזה.

הגר"ש איגר בס' העיקרים הקשה כיצד בטל המקח מחמת עייל ונפיק אזוזי, הרי לא פירש, ואי משום דהוי אומדנא [וכדפירש"י דאדעתא דהכי לא זבין לי', והרא"ש (סימן ז') הוסיף דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא מכר לו], הא בשעת המקח לא הי' אומדנא, ובכה"ג לא מהני וכמש"כ תוס' בגיטין לב., ותי' דכיון דקבע זמן זה ראי' שנצרך למעות באותו זמן ועי"ש, ובתשו' הרי"ף (הובא בשמ"ק) פי' ענין עייל ונפיק אזוזי דזה מורה שבשעה שקיבל המעות לא גמר להקנותו עד שישלים, והיינו שלקח המעות בתורת מלוה עי"ש, ויעוין בס' העיטור מכירת קרקעות שכתב דלא קנה רק בהתנה דדעתו אזוזי אבל בסתמא קנה וצ"ע.

בתוד"ה עייל נראה דאיירי אפי' משך המקח וכו' דאין סברא לומר דלענין מי שפרע מיירי, ובבעה"מ (מז: מדפי הרי"ף) כ' וכל קנה דאמרינן בהא שמעתא במטלטלין לענין מי שפרע הוא דאמרי הכי דבזוזי בלא משיכה עסקינן דאי במשיכה ליכא ספיקא דודאי קנה לגמרי הכל ל"ש עייל ונפיק אזוזי ל"ש לא עייל ונפיק וכו' עכ"ד, וכ' המלחמות אין בעלי הוראה מודים לו לפי שמצינו בקרקע שלא קנה בשטר מכר עד שיתן לו דמים אע"פ שהקרקע נקנית בשטר וכן נמי בחזקה לא קנה עד שיתן לו דמים וכו' דלא עדיפא משיכת מטלטלין מחזקת קרקעות וכו' עכ"ד, ויעויין רמב"ן קידושין כו. דבחזקה קנה אע"פ שלא נתן דמים ולא דמי לשטר, מ"מ סובר הרמב"ן דבעייל ונפיק אזוזי לא קנה.

וצ"ב בטעמו של בעה"מ האם הסב' הוא דקנין כסף לא מהני בעייל ונפיק אזוזי, ויותר נראה דמודה הבעה"מ דהוא סב' בסמכה דעתי', אלא דסבר דאם משך סמכ"ד וקונה אע"ג דעייל ונפיק אזוזי, וכדאשכחן בחזקה דקונה אע"פ שלא נתן דמים וכמשנ"ת, וראיתי לבאר בזה דהגדר דמשום דעייל ונפיק אזוזי אמרינן דלא ניתנו הדמים אלא עבור החלק שקנה, משא"כ בכל מעשה קנין, הרי המעשה קנין נעשה על הכל.- והמלחמות השיגו מקנה עשר שדות בעשר מדינות דבעינן נתינת דמים אע"פ שהחזיק באחד מהן, ושמעתי לתרץ דעת הבעה"מ דכפשנ"ת דסובר דהדין דעייל ונפיק אזוזי הוא דלא נעשה הקנין על כל השדה, וא"כ ה"ה בעשר שדות דבעינן כוונה שיהא חזקה על כל הקרקעות ובדעייל ונפיק אזוזי לא קנה, ולדעת הראשונים דלא מהני אף בקנין משיכה וחזקה, בפשוטו י"ל דהוא אומדנא בעלמא שאין כוונתם לקנין עד שיתן את הדמים, אמנם בכנה"ג סימן ק"צ בהגהת ב"י אות כ"ו מבואר דהטעם דלא נתכוונו לקנות אלא בדמים, ובדמים לא מהני נתינת מקצת כסף בדעייל ונפיק אזוזי, ויעוי"ש דאם לא נתן מעות כלל בזה קונה אע"ג דעייל ונפיק אזוזי, ולכאו' מתבאר היטב ע"פ דרכו, דהתם אין לומר דכוונתם לקנות בקנין כסף, ומדברי הראשונים שכתבו כן אף במטלטלים, אע"פ שלא נקנים בכסף, לכאו' מבואר דהוא אומדנא בעלמא. ועכנה"ג שם אות כ"ח.

הר"מ פ"ח ממכירה ה"ד כתב וכן הדין במוכר מטלטלין אע"פ שמשך הלוקח הפירות והוציאן לרשותו והמוכר נכנס ויוצא על שאר הדמים לא קנה, ובמ"מ הביא ד' בעה"מ, ובשו"ע סימן ק"צ סעי' י"א הביא ד' הר"מ, וע"ש בהגר"א ס"ק י"ג וכ"א, וכפל השו"ע דבריו בסעי' י"ז, והרע"א הביא דעת המאור שבמשך אף אי עייל ונפיק אזוזי קנה.

ובסה"ת שער ס"ד ח"ג דין א' הוכיח דבקנין סודר ג"כ לא קנה עד שיתן את הדמים מדלא אמר רשב"ג שיעשה סודר, ובגדו"ת כ' דמ"מ בעייל ונפיק אזוזי לא קנה, וכ"כ הראשונים בקידושין כו. דבקנין סודר א"צ דמים, ומ"מ בעייל ונפיק אזוזי לא קנה, ובמאירי בקידושין (שם ד"ה ומכל) דחה הראי' מכאן די"ל דמיירי באופן דהמכירה בדמים ולא בקנין, ובב"י סימן ק"צ (יא) הביא רי"ו בשם י"א דבחזקה אי קנו מידו ועייל ונפיק אזוזי קנה, וכ' דנראה עיקר דלא קנה, ודעת הי"א והמאירי, לכאו' הוא כדעת בעה"מ, ובהגר"א סימן קצ"ב ס"ק כ"ד הביא בעל העיטור דבחזקה לא קנה עד שיתן את הדמים, מהא דלא התקין שיקנה בחזקה, ודחה הגר"א די"ל דמ"מ בעייל ונפיק אזוזי לא קנה.

כתב הנמו"י (מז: מדפי הרי"ף) וכתב הרשב"א ז"ל דה"ה אם א"ל לך חזק וקנה א"נ משוך וקני שוב אין יכולים לחזור בהם ואפילו עייל ונפיק אזוזי דהא א"ל שיקנה בכך לגמרי ומעתה מעות עליו כמלוה ומכאן דא"ל אי בעינא בכספא איקני ואי בעינא בחזקה איקני וכו' עכ"ד, והובאו דבריו ברע"א בג' השו"ע סימן ק"צ סעי' ונכפל בסעי' י"ז, ובג' הש"ך אות ד' ציין לשו"ת מהרי"ט חחו"מ סימן ס"ה ושו"ת משאת משה, ובמהרי"ט שם הביא ד' הרשב"א, והקשה בסתירת דבריו, וכ' דכ"ד הרשב"א בנתן מקצת דמים, אבל אם לא נתן דמים כלל לא, ובמשאת משה השיג עליו דלא נראה כן מדברי הרשב"א, וכ"נ מדברי הרע"א שהביאו בסתמא ומשמע דקני בכל גווני, ובמהרי"ט שם הקשה מ"ט רשב"ג לא נתן עצה זו. ועי' היטב בש"ך יו"ד סימן קע"ד ס"ק ג' וברע"א שם מש"כ בדברי הרשב"א.

כתב השו"ע סימן ק"צ סעי' ט"ז יש מי שאומר דעייל ונפיק אזוזי היינו שהלך אליו לבקש מעותיו שני פעמים וכו' ודוקא דעייל ונפיק ונפיק ביומא וכו' ואי עייל ונפיק ביומי' תרי זימני ולא יהיב לי' ומקמי דשלים יומי' אייתי לי' זוזי קנה וכו' דכל דפרע ביומי' כפורע מיד דמי, וכ' הבה"ג שמקורו מהרמ"ה, וכ' המפרשים שדברי הרמ"ה בכאן מרגליות ואבן יקרה עי"ש, ובהגר"א על הרא"ש הביא ד' הרמ"ה, דמבואר דלא כהרא"ש דצריך שידחהו בלך ושוב, אלא עצם הדבר דעייל ונפיק אזוזי אף אם לא מצאו בביתו לא קנה, ועי"ש בהגר"א ס"ק כ"ט דאם בתחילה לא עייל ונפיק אזוזי הרי כבר קנה, ומבואר דאי עייל ונפיק אזוזי ולבסוף ישלם לא קנה, ולא דמי להדין בשטר לא קנה עד שיתן את הדמים דכתב בכו"ח רע"א תנינא נטעי כר"ש סימן ט"ז אות ג' דאם נתן את הדמים לבסוף קנה למפרע, ויעויין בשי' הגרנ"ט שהוכיח מהראשונים בב"מ מז. דבעייל ונפיק אזוזי לא קנה למפרע וכמשנ"ת, ובתשו' הרי"ף (הובא בשמ"ק) כ' דאם נתרצו למכירה צריכים לעשות קנין חדש. ועמש"כ בסוגיא דלעיל דלדברי הרמב"ן והרשב"א לכאו' עולה דאף במה שלא שילם בעינן לחזרתם וצ"ע.

המשנ"ב סימן י"א ס"ק כ"ז בדין ציצית, ובסימן תנ"ד ס"ק ט"ו בדין מצה הזהיר דכל דהמוכר עייל ונפק אזוזי אף אם משך לא קנה, ועי' בהסכמת הגרשז"א לספר ארבעת המינים מש"כ דבד' מינים מהני כיון שבסמוך לחג כבר המוכר אינו יכול למכור זאת, ובודאי מתרצה, וא"ש דהמשנ"ב לא הביא ד"ז בארבעת המינים, ועי' להלן טעם נוסף.- וילה"ע דבאופן שהחנוני לא שילם לבעה"ב, א"כ לא יועיל מה ששילם כסף לחנוני, דאכתי בעה"ב עייל ונפיק אזוזי, ושמעתי לומר דכיון דהבעה"ב לא ימצא את הקונה ניח"ל שיחול הקנין. ובתורת גיטין סימן ק"כ סעי' ה' כ' דאם קנה קלף לגט בהקפה לא תנשא עד שיעבור הזמן דאימר לא יפרע לו ויהיה המוכר עייל ונפיק אזוזי ויתבטל המקח למפרע, ולכאו' הרי אין תועלת למכור בקלף הגט, דאינו ראוי לו, ואעפ"כ אמרי' דלא קנה, ושמא הטעם דזה גופא רוצה המוכר שלא יקנה כדי שיצטרך ליתן לו המעות, ולפ"ז יל"ד בד' מינים באופן שלא יפגוש את המוכר יועיל ועי'.

בא"ד כמו בשטר וכו' לכאו' כוונתם להוכיח דכשם דבשטר ארשב"ג דלא קנה ה"ה במשיכה, וראיתי להעיר דשאני שטר דאיתא בקידושין כו. דלא קנה עד שיתן את הדמים, והכא דלא קנה רק משום דעייל ונפיק אזוזי כ' הר"ן בקידושין שם להוכיח דבחזקה קנה בלא שיתן את הדמים, ובעייל ונפיק אזוזי לא קנה, אבל בשטר תיפו"ל דלא קנה בלא נתינת דמים.- ובמלחמות השיג ע"ד בעה"מ דבמשיכה קנה אע"ג דעייל ונפיק אזוזי מהא דלא קנה בשטר מכר עד שיתן את הדמים.

ופרעי' זוזא זוזא

בגמ' ואמר רבא האי מאן דאוזפי' מאה זוזי לחברי' ופרעי' זוזא זוזא פרעון הוי אלא דאית לי' תרעומת גבי' דא"ל אפסדתינהו מינאי כ' הרא"ש (סימן ח') וקמ"ל שאין המלוה יכול לומר איני רוצה ליקח מעותי אלא בבת אחת, וכ"כ הנמו"י (מח. מדפי הרי"ף) מכאן למד הרב בעל העיטור ז"ל דעל כרחי' אית לי' לקבולי זוזא זוזא דאי לא לא קיבולי ניקבלי' ולא תרעומת נהוי עלי' וכו' עכ"ד, וכ' המרדכי (רמז שנב) דהכא מיירי תוך הזמן, והובאו דבריו בסימן ע"ד סעי' ד' בהגה.- וכ' הרא"ש והך מילתא שמעינן לי' מדקאמר לעיל ונתן לו מהן חמש מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר לאחר כמה שנים אלמא פרעון הוי אע"ג דלא פרעי' בבת אחת, [וע"כ הובאו ד' רבא בשמעתין] ומקשים דהתם מדעתו ובודאי מהני, ועמדו בזה הנו"כ בסימן ע"ד עי"ש.

מדברי הגמ' משמע דכל התרעומת הוא בפרע בזא"ז, אבל במה שפורע בזוזי ולא במנה אין כאן תרעומת, ויש לדחות דהכא ההלואה ג"כ היתה בזוזי ובשלטי הגבורים ב"ב פ' בית כור (נא. מדפי הרי"ף בסוה"ע- הובא בפל"ח כאן אות ו') כ' וצ"ע קצת דהכא אמרי' דמשום שלא יוכל המלוה לומר שאין הלוה עושה לו פרעון יפה יכול לסרב מלקחת קצת שדה זו וקצת שדה זו אלא כל שדה שלם יקח ואילו בב"מ אמרי' דהפורע לחבירו פרוטה פרוטה הוא פרעון אלא שיש עליו תרעומת ואמאי כיון שאינו פרעון יפה היה לו למלוה לומר איני חפץ בפרעון זה עד שתפרעני כולם ביחד עכ"ד, [ועי' בפל"ח מש"כ ליישב] ולכאו' משמע דאף בפורע בבת אחת ג"כ אינו פרעון טוב, ואינה ראי', דכוונת הש"ג לדמות הענינים דיכול המלוה לומר איני רוצה בפרעון כזה. [ודנו בלוה מאה דולר בשטר א' האם יכול לפורעו מאה שטרות של דולר בואפן שאין שינוי בערך הממוני, ולהמבואר אין ראי' משמעתין, ודנו דנפ"מ להא דאיתא לעיל עה. דיש לו סאה לוה סאתים, דאם יש לו דולר א' י"ל דאינו יכול לפורעו בזה, ולפמשנ"ת דיכול לפרוע באופן שפורע הכל בב"א, ויעוין בשו"ע דלאחר שהגיע זמן פרעון אינו יכול לפורעו זוזא זוזא, וא"כ יל"ד לענין רבית אי בעינן שיוכל לפורעו לאחר זמן פרעון, אמנם כ"ד השו"ע הוא לענין שפורע מעט מעט, בזה הדין דכשהגיע זמ"פ חייב לפרוע הכל, אבל בפרעון במעות קטנים לכאו' אין חילוק.

הרי"ף השמיט ד"ז [וכן השמיטו הר"מ] ועמד ע"ז הב"י סימן ע"ד, ובבד"ה כ' ואפשר שהוא מפרש דהיינו לומר שאם אירע שפרעיה זוזא זוזא והלה קבלו אבל אם לא רצה לקבל אלא כל חובו כאחד הרשות בידו עכ"ד, ובשו"ע סעי' ד' כתב ד"ז בשם י"א שאין המלוה יכול לעכב, ויעויין בהגר"א שהראה כמה מקורות בדינים אלו, ולא ציין לשמעתין, ובעין משפט ג"כ לא ציין בזה, והש"ך ס"ק י"ז הכריע שיכול לעכב עי"ש, ועי"ש עוד בשו"ע בדין משכון.

ברש"י ד"ה דזבין ליה חמרא חמור וכפה"נ כוונתו לאפוקי יין ונאמרו ג' ביאורים בביאו"ד מאי נפ"מ בין חמור ליין, א. ביאר המהר"ם (ציינו הגרי"פ בג') דרש"י ס"ל דעייל ונפיק אזוזי לא שייך אלא דוקא במידי דשייך לומר שהיה חביב על המוכר ולא מכר אותו אלא בשביל דזוזי אנסוהו כגון בהמה וכלים וקרקע אבל ביין העומד לימכר לא ודו"ק [ועי' לקמן עח. רש"י ד"ה ועייל ש"מ לא חביבה היתה עליו] ב. הביא ד' הנמו"י (מח. מדפי הרי"ף) (וכ"ה ברמב"ן) דמשמע דלא קנה כלל אפי' כנגד מעותיו, וזה לא שייך אלא בחמור דהוא דבר שאינו עשוי ליחלק, [ויל"ע האם חבית יין חשיב שאפשר לחלק, או"ד דוקא במכר כמה חביות, ושילם כנגד אחת, ועי' פל"ח, וע"ע בהגר"א סימן ק"צ ס"ק ל"ד בדין דבר שיכול ליחלק], וכ' המהר"ם דלפ"ז דוחק שלא האריך רש"י בזה ומה שכתבתי נ"ל נכון ג. עוד ביארו בד' רש"י עפמש"כ הפ"ת סימן ק"צ ס"ק ז' בשם השבו"י דמכירת יין לעולם הוי כמוכר מפני רעתה עי"ש ראייתו מפסחים דף קי"ג, א"כ לזה פירש"י דמיירי בחמור, ולפ"ז בארבעת המינים אין לחוש לדין עייל ונפיק אזוזי כיון דהוא דבר העומד להתקלקל, ובערוה"ש סימן ק"צ סעי' י"א כתב דבכל מכירת פירות קנה אע"פ דעייל ונפיק אזוזי, ולדברי המהר"ם ה"ה בכל דבר העומד לימכר אין לחוש לזה.- ומ"מ עיק"ד השבו"י דיין לעולם הוי כמוכר מפני רעתה, צ"ע דזה שלא כדברי הרמב"ן והנמו"י שפי' דרש"י כ' חמור ולא יין משום דהוא סבר שאינו ראוי ליחלק, אבל ד' המהר"ם אינם נסתרים מדברי הראשונים די"ל דאיכא לפרושי ביין ולא בעומד לימכר, ומדברי המשנ"ב שחשש בציצית ומצה מבואר דלא כמהר"ם, וממצה מבואר ג"כ דלא פסק כשבו"י, ובמש"כ הראשונים דבדבר שאינו ראוי ליחלק לא קנה כלל, דעת הבעה"מ דקנה כנגד מעותיו ונעשה שותף עמו, עוד כ' הראשונים דבקרקע אע"פ שהוא דבר שיש בו כדי חלוקה, מ"מ במקום שכותבין את השטר א"א שיחול השטר לחצאין ולא קנה וע"כ אמר רבא בסתמא דלא קנה, והיינו דלא קנה כלל, ענמו"י (מח. מדפי הרי"ף) ובשמ"ק, ובדרכ"מ סימן ק"צ ס"ק ב' עמד דבדברי הטור משמע דאף בשטר קנה, ושמא י"ל בדעת הטור דמודה הטור דכשהקנין בשטר לא קנה דאין שטר לחצאין, אבל הכא הקנין בכסף, אלא דלא סמכ"ד עד שיכתוב לו את השטר, ולזה מהני גם שטר זה, דאדרבה השטר מוכיח על כל המכירה [ובעיק"ד אין שטר לחצאין, העירוני מר"פ המגרש בגירושי חוץ דמהני אע"פ שלא פירש בשטר, ומדוע לא הוי שטר לחצאין].

בגמ' במוכר שדהו מפני רעתה כתב הרמ"ך (הובא בשמ"ק) וצ"ע אי מצי מוכר הדר בי' במוכר שדהו מפני רעתה ועייל ונפיק אזוזי ומצי טעין לא סמ"ד לזבוני כל היכא דלא יהבת לי מידי וכן נראה עכ"ד, וכן דקדקו מדברי הר"מ פ"ח ממכירה ה"ה שכתב ואין הלוקח יכול לחזור בו, משמע דהמוכר יכול לחזור, וצ"ע כיצד נאמן המוכר, הא סתמא דמילתא יש כאן מכירה. ועי' להלן עח..- איתא בשו"ע סימן ק"צ סעי' י"ב מי שמכר נכסיו מפני שרוצה לילך לדור בעיר אחרת כמוכר שדהו מפני רעתה דמי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף