מראי מקומות/בבא מציעא/עז/א
בגמ' לא סיירא מאורתא פסידא דבעה"ב ופירש"י דאמרי לי' מי יימר דלדעתא דההוא ארעא אגרתן, וכ' באו"ז ונראה דאפי' בשבועה לא מהימן דפסידא דבעה"ב. התוס' בד"ה ואתא פי' שהפועלים אין להם לידע שהמטר ימנע קרקעו מריפתא, והרא"ש (סימן ג') כ' ב' הטעמים, ויעויין במהרמ"ש שעמד ע"ד רש"י דלא פי' כן, וכ' דאפשר דסובר רש"י דאף בעה"ב אין לו לידע שימנעו הגשמים הריפקא, ובזה הדין דכשאין לשניהם לידע הוא פסידא דפועלים וכנ"ל, אשר ע"כ פירש"י דיש כאן סב' דמי יימר דלדעתא דההוא ארעא אגרתן.- עבהגר"א סימן של"ד ס"ק ח' שציין לדברי רש"י ללמוד מכאן דאם אירע אונס יכול הפועל לומר תן לי מלאכה אחרת, כל שלא פסק עמו על מלאכה ידועה.
נעשה מלאכתו בידי שמים
בגמ' ואמר רבא האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא ואתא מטרא פסידא דפועלים אתא נהרא פסידא דבעה"ב פירש"י דבנהרא הבעה"ב יודע שמנהג שדהו שיהא נהר עולה להשקותו ואינה צריכה להשקאה והם אינם יודעים, והרשב"א פי' וכן הביא מהראב"ד (הובא בשמ"ק) דבנהרא מיירי שלא השקה את השדה דאלו כן ה"ז כמטר אלא בשעלה ונתקרב אל השדה ובמעט שיפתחו ראשי תלמים יכנסו המים וישקו את השדה, וכיון שנצרך עדיין לעבודת הפועלים ע"כ פסידא דבעה"ב, ובאו"ש פ"ט משכירות ה"ו כ' לבאר דבנהר נעשה מלאכתם, דשכרן להשקות השדה ע"י הנהר והרי מלאכתם נעשית ע"י שמים, משא"כ במיטרא שירד גשם ולא נתקיימה מלאכתם, אלא שא"צ לעשות המלאכה, בזה הוא פסידא דפועלים, דאמרינן דמן שמיא הוא דרחמו עלי' דבעה"ב, וסיים וזה חילוק פשוט.- עיין משנה למלך פ"ט משכירות ה"ו שעמד בדברי הר"מ שנראה שנוטלים שכרם משלם ולא כופעל בטל עי"ש.
כתב בס' ההשלמה הא דבעה"ב אינו חוזר בו, משום דלא יועיל לו בחזרתו דאכתי יתחייב משום שהפסידם במלאכם דהוי דבר האבד, ואע"פ שלא התחילו במלאכה, ג"כ יש חיוב דבר האבד.
בתוד"ה דאגר ותימה דאמר במי שאחזו וכו' ומוכח התם דהלכה כרבה צריך לבאר מ"ט תלו תוס' קושיתם ברבה ורב יוסף הא לכו"ע תיקשי דעד כאן לא פליגי התם אלא בא"ל שידלה ארבעה, אבל בכל אריס בודאי נוטל חלקו אף אם אתא מיטרא, וי"ל דהתם נוטל עבור שאר מלאכות, אבל בהתנה עמו שידלה ארבעה בזה הוקשה להם דהתנאי הוא על תוספת השקאה זו והרי לא עשאה.
בא"ד וי"ל וכו' התוס' בגיטין שם הוסיפו בביאור תירוצם וז"ל אבל הכא שהוא אריס ועושה כל מלאכות שבשדה ויש לו חלק בקרקע כמו בעל השדה ומיד כשהתנה עמו לדלות ארבעה זכה בשליש שדה וכו' עכ"ד, והיינו דאריס נוטל שכר על כל המלאכות, והרי עשה מקצת מהמלאכות, והוסיפו עוד דהאריס זוכה בשליש שדה, דהיינו דדין אריס שהוא שותף בשדה, וכ"ה ברי"ף שם (לה: מדפיו) וז"ל ומסתברא לן דשאני אריס בפועל דאריס כשותף דאמי דאי איתניסא ההוא ארעא לא הוה שקיל מידי הלכך כיון דקביל עלי' דדלי ארבעה קני לי' תילתא וכו' עכ"ד, וכ"ה בר"מ פ"ט משכירות סוף ה"ו, ובמש"כ תוס' והרי"ף והר"מ דאריס יש לו חלק בשדה והוא כשותף, צ"ע דבפ"ק דביכורים מ"ב תנן דאריס אינו מביא ביכורים, והרי שותף מביא כדאיתא בחולין קלו., וע"כ דהאריס אינו כשותף בגוף הקרקע, אלא דיש לו זכות בפירות, שו"ר בתרוה"ד בחלק הפסקים סימן ר"ל שדן בזה האם אריס יש לו חלק בגוף הקרקע, ונשאל מ"ט לא פליגי ריו"ח ור"ל בק"פ כקנין הגוף באריס, והשיב ע"פ הגמ' בגיטין מח. דהא דאמרינן כקנין הגוף משום דאדעתא דארעא נחית, וא"כ באריס כו"ע מודו דלאו כקנין הגוף עי"ש. ויעויין בסמ"ע סימן של"ד ס"ק י"א מש"כ לבאר ד' השו"ע דכתב דאריס כשותף, ונראה מדבריו דאין הפי' כפשוטו שהוא כשותף, אלא לענין זה דינו כשותף כיון שהרי אם אין השדה עושה פירות אינו מקבל כלום, ע"כ גדרו כשותף.- עלח"מ פ"ט משכירות סוף ה"ו שהקשה ע"ד תוס' מהסוגיא שם דמדמה לאיצטלית עי"ש שהניח בקושיא.
ובהשגות הראב"ד על הרי"ף שם כ' ולי נראה דכל קבלנות נמי דיני' הכי דכיון דנחית לעבידתא כל מאי דמתרמי רווחא בההיא עבידתא לקבלן הוי דאי מתרמי לי' נמי טרחא יתירא עלי' דידי' רמי הלכך רווחא נמי לדידי' הכא דהוי עכ"ד, והובאו דבריו בנמו"י בשמעתין (מו: מדפי הרי"ף), לכאו' ביאו"ד דחלוק שכיר יום מקבלן, דשכיר יום התשלום עבור העבודה, וכיון דאתא מיטרא ולא הוצרך לטרוח אינו בדין שיטול שכרו, אבל קבלנות התשלום עבור התוצאה, וכיון שהתוצאה קיימת נוטל כל שכרו, ויעויין בנתה"מ סימן של"ה ס"ק א' שביאר עפ"ד הראב"ד דינא דהרשב"א הובא בסמ"ע שם ס"ק ז' בראובן ששכר לשמעון שישמשו בדרך נסיעתו ומת ראובן בחצי הדרך נותנין לו כל שכרו, וביאר הנתה"מ דהתם הוא קבלן ונוטל כל שכרו וכדברי הראב"ד, ולפמשנ"ת לכאו' יל"ד בזה דהתם התוצאה לא נעשית.- ומדברי הראב"ד מבואר דאף בקבלן יש קנין התחלת מלאכה.
עוד כ' הראב"ד לחלק בין שמעתין דלא התחילו במלאכה משא"כ בההיא דמי שאחזו, והובאו דבריו בראשונים, וס"ל דהלכו לא הוי התחלת מלאכה רק כשהתחילו בפועל, דהא בהלכו ומצאו שדה שהיא לחה אינם נוטלים שכרם, וזה דלא ככל הראשונים שההליכה היא תחילת מלאכה, וע"ע לקמן פג: בתוד"ה פועל דמבואר דההליכה היא תחילת המלאכה, [והתם לא מיירי לענין קנין עי"ש], ומדברי תוס' שכתבו אפי' התחילו במלאכה, נראה שבאו לשלול סברת הראב"ד, ומזה נראה דתוס' סברי דתחילת מלאכה הוא קנין, ועמשנ"ת לעיל עו:, ובס' הזכות השיג ע"ז מהא דאיתא בפ' הגוזל בתרא השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמסקין לחולה ומצאו שהבריא נותן לו שכרו משלם דעבד שליח שליחותי דאלמא אם לא עשה שליחותו אע"פ שהבריא קודם שישלים שליחותו או שבאו לו דורמסקין ממקו"א וא"צ לאלו של שליח אינו נוטל שכרו, וצ"ע מ"ט לא הקשה הרמב"ן קו' זו גם לתי' קמא של הראב"ד, וברמב"ן בהמשך דבריו כ' שאין לו ראי' לדין קבלנות, וכן בחי' כאן כ' דאפשר כדברי הראב"ד בקבלן, ולכאו' הא מההיא דהגוזל מוכח דאינו נוטל שכרו אא"כ עשה שליחותו והתם הוא קבלן, ובר"ן שם באמת הוכיח מינה לקבלן שכתב דמסתמא הך ברייתא מיירי בקבלן, ואפשר דהרמב"ן לא ניח"ל מכח זה לדחות ד' הראב"ד, ואיכא לאוקמי בשכיר יום וצ"ע.- ובעיקה"ד דדימה הרמב"ן ההיא דב"ק לשמעתין, לכאו' התם שכרו להביא כרוב, ולא נתקיים ד"ז ממקו"א אלא שהבריא, י"ל דמודה הראב"ד שאינו נוטל שכרו, ובפרט לתי' הראב"ד, דשאני קבלנות, וכפשנ"ת לכאו' ביאו"ד שהתשלום עבור התוצאה ונעשית התוצאה, אבל כאן לא נעשית התוצאה, ושמא י"ל דבכלל הקבלנות הוא שיעשה שיבריא, ואם הבריא בודאי חשיב שנעשית המלאכה, ומ"מ אם הביא ולא הבריא ג"כ חשיב שנעשית המלאכה, ועיין חזון איש ב"ק סימן כ"ג סק י"ט מש"כ בביאור קו' הרמב"ן, ומש"כ ליישב ד' הראב"ד.- וילהס"ת לדברי הראב"ד האם נוטל שכרו משלם, ואי נימא דאינו נוטל אלא כפועל בטל לא תיקשי קו' הרמב"ן, דבב"ק אמרו דנוטל שכרו משלם, ואפשר דהתם כיון דטרח לא שייך לומר שיתן כפועל בטל כיון שלא הרויח בשביתתו.
הראב"ד הוכיח כשטתו דאם התחיל במלאכה נוטל כל שכרו מהא דאמר רבא בסמוך דאי שלים עבידתא בפלגא דיומא ואין לו עבודה אחרת לתת להם נותן להן שכרם משלם, ועי"ש ברמב"ן, ועמהרמ"ש כאן משכ"ב.- וע"ע ריטב"א לקמן עט: (סוד"ה אבל ביין, הובא בשמ"ק עט. סוד"ה ועדיין) מש"כ דכולה שמעתין הוא בפועל או קבלן שנשכר בדיבור, אבל קבלן שנתחייב לגמרי להוליך דבר ידוע או לעשותו ומשך הדבר ודאי כל שאין העכבה מצדו ואירע בו שום אונס אין להפסיד משכרו כלום עכ"ד, וכ"כ בדף עח. (הובא בשמ"ק שם ד"ה כתוב), וצ"ב מדוע כשזה ע"י קנין נשתנה הדין, ולפמש"כ הרע"א לקמן עט. בתוד"ה אלא דפסידא דפועלים הוא מדין חזרת בעה"ב, א"כ בקנין שא"א לחזור יהא פסידא דפועלים, אכן ד' הרע"א הם שלא כדברי תוס' בדף עט. שם שכתבו כן אף בשכירות חפצים שהי' קנין דמי לשכירות פועלים, וכ"ה ברמ"א סימן של"ד סעי' א'.
העירו הלומדים שיחיו לשיטת הטור סימן של"ג דפועל שנשכר בשני סלעים וחזר בחצי היום והוזלה המלאכה נוטל סלע ומחצה, א"כ מדוע בשלים עבידתא בפלגא דיומא או באונס אחר שאירע באמצע היום וא"א לגמור המלאכה או באתא מיטרא וא"צ להשקאה לא יטלו כל שכרם, ומי גרע מחזרה, ולדרכו דהקצוה"ח דהוא מדין גרעו"כ דמחשבין להקל, א"ש דכ"ז ביוצא ע"י חזרה דמגרע כספו.
כתב הרע"א לקמן עט. (ד"ה עוד) ועי' בנ"י לעיל שהביא שיטת הפוסקים אף בהתחיל (לר"א) [אולי צ"ל לחוד] הוי פסידא דהבעה"ב, וצ"ע מההוא דאגר אגירי לדוולא ופסק בפלגא דיומא דהתחיל במלאכה עכ"ד, וכבר עמד הרמב"ן בזה ע"ד הראב"ד, ועיין חזון איש ב"ק סימן כ"ג סוס"ק י"ט מש"כ ליישב דכ"ד הראב"ד בנעשה התיקון מאליו ולא בנשארה חסירה, וע"ע ברע"א שם (ד"ה אך) שכתב דבפסק נהרא חשיב שהפועל לא חזי למלאכה, וא"כ י"ל דלא דמי לדברי הראב"ד דהפועל מעמיד עצמו למלאכה, ולפמש"כ השמ"ק לקמן עח. (ד"ה וז"ל גליון תוס') בתוד"ה וז"ל ומביאין ראי' מפירוש רבינו חננאל ז"ל דפירש גבי אגר אגירי לרפקא ואתא מטרא אי סיירה הוי פסידא דפועלים דיכול בעה"ב לומר לפועלים לכו חפרו ולא סיירוה יכול הפועל לומר תן לי שדה אחרת ואחפור וכן השוכר פועל להשקות שדה ויבש הנהר ולא היה מנהג הנהר ליבש פסידא דפועלים שבעה"ב יכול לומר הביאו מן הנהר האחר עכ"ד, וא"כ י"ל דמה"ט אין כאן קנין בתחילת מלאכה, שיכול לומר שיביאו מנהר אחר.
בתוד"ה ואתא מיטרא בלילה צ"ל דמיירי בסיירא ביאו"ד דאי אתא ביממא א"כ אף בדסיירא לארעא מאורתי' מ"מ הי' להם לבא לעבוד, ולא הי' צריך להודיעם, וצ"ב מ"ש מהא דבסמוך בפסק נהרא בפלגא דיומא דהי' לו לבעה"ב להודיעם, והרי בשחרית הי' ראוי לעבודה, ויש לחלק.
אירע אונס
כתב המרדכי [רמז שמג] מי ששכר מלמד והי' גזירת המושל ואינו יכול ללמד הוא מכת מדינה וההפסד על בעה"ב, ותמה הנתה"מ סימן של"ד ס"ק א' דמ"ש מכל אונס שאירע לבעה"ב שהוא פסידא דפועלים, ואדרבה מכת מדינה הוא סב' לאלומי כח הפועל, אשר ע"כ פי' הנתה"מ שאין הטעם משום מכת מדינה, אלא דמאחר שאסור ליטול שכר על הלימוד, והשכר הוא על השימור, א"כ הרי המלמד יכול לקיים השימור, ולא נעשה האונס על הדבר ששכרו לא הוי אונס, ודמי להא דאיתא בשילהי ב"ק שכרו להביא כרוב ודורמסקין לחולה ומצאו שמת דנקרא עשה שליחותו, אף שצורך הבאת הכרוב הי' בשביל ריפוי החולה, ונאנס בענין ריפוי החולה מ"מ בגוף הדבר ששכרו עשה שליחותו, ה"ז נוטל שכרו, וא"כ ה"ה במלמד כיון שיכול לקיים השמירה נוטל שכרו, והק' בשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות לב) דא"כ באתא מיטרא ג"כ הרי יכול הפועל לקיים שליחותו במילוי הדוולא, והאונס הוא מצד אחר, ומדוע לא יטול שכרו וצ"ע.- ע"ע במרדכי (רמז שדמ) בתלמיד שחלה דמדמה לסוגיא דלעיל דתליא אם יודע המלמד שדרכו להיות חולה, עי"ש בכ"ד, עוד הארכנו בס"ד בסימן ד' ולקמן עט. בדיני אונס עי"ש משנ"ת בתוד"ה אלא.
הב"י סימן של"ה הביא תשו' הרשב"א בראובן ששכר משרת שישמשנו בדרך ומת ראובן בחצי הדרך נוטל המשרת כל שכרו, והובא בסמ"ע שם ס"ק ז' והועתק בהגהת הש"ך בסוף הסימן, והקשו הנתה"מ שם ס"ק א' והרע"א בסימן של"ד סעי' ד' מ"ש משכר מלמד ומת הנער דפסק הרמ"א דפטור מלשלם.
חלה הפועל
איתא בקידושין יז. חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים חלה כל שש חייב להשלים, וכ' התוס' שם בד"ה חלה יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים מלמדי תינוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא יהיו משלימים את זמנן כמו ע"ע דהכא ויטלו כל השכירות כיון שהיו אנוסין ויעוי"ש בתוס' שהקשו מהא דפריך מברייתא דלהלן בשמע שמת לו מת עי"ש, ולכאו' תיקשי מכולה שמעתין, ואשר ע"כ כ' תוס' דשאני ע"ע דגופו קנוי לאדונו הילכך חלה שלש אינו חייב להשלים אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד הזמן וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח.
עוד הוכיחו מתוספתא (פ"ז ה"ה) והובא בר"מ פ"ט משכיורת ה"ה השוכר את הפועל ונאחז לעבודת המלך לא יאמר לו הריני לפניך אלא נותן לו שכר מה שעשה ע"כ, ומדלא אמרינן דנוטל כל שכרו, אלמא דבחלה אינו נוטל כל שכרו.
ודעת הרא"ש בפרקין (סימן ו') בשם מהר"ם דאין חילוק בין פועל לע"ע, ובפועל ג"כ בחלה נוטל שכרו, ועל הוכחת תוס' מגמ' להלן תי' דיש חילוק בין הקדים לו שכרו או לא הקדים, והובאו דבריו ברמ"א סימן של"ג סעי' ה', וצ"ע בגדר הדברים, ובפרט שכ"כ גם בע"ע, ועי' קנין פירות עמ"ס עבדים סימן מ"ט מש"כ בביאו"ד המהר"ם, והביא ר"ש בתו"כ פ' בהר פ"ז ה"ב דחיוב תשלום לע"ע הוא לאחר שעבד, ובעזה"י יבואר בסימן ה' בענין הקדים לו שכרו. וע"ע בריטב"א בקידושין שם, ונתבאר במקו"א, ולכאו' כמו"כ תיקשי מכולה שמעתין דאם נאנס הוא פסידא דפועלים, ולא אמרינן דכבר זכה בשכרו, ולפמש"כ הריטב"א לחלק בין שכרו למלאכה ידועה לבין שכרו לכל מלאכה, א"כ ה"נ שכרו למלאכה ידועה, וכן לדברי המהר"ם שמחלק בין הקדים לו שכרו ללא הקדים, א"כ י"ל דהכא לא הקדים לו שכרו, ועמש"כ לעיל עו: בדינא דאתא מיטרא באופן שהקדים לו שכרו דדעת הרמ"א דמוציאין מידו, וכמש"כ הגר"א סימן של"ד ס"ק ה', וק' מ"ש מחלה. וכן לפ"מ שמחלק הרא"ש בין כשהי' האונס בתחילה דנוטל שכרו, לבין כשהי' האונס לבסוף, א"כ בשמעתין האונס הי' לבסוף וא"ש.- הרע"א בסימן של"ג בש"ך ס"ק כ"ח הביא תשב"ץ ח"א סימן ס"ד דהחילוק בין חלה הפועל לחלה ע"ע, דע"ע דרכו שיחלה תוך ו' שנים משא"כ פועל, וכ' דמה"ט מלמד דדרכו שיחלה נוטל שכרו. וע"ע דלפ"מ שדימו הראשונים לע"ע, א"כ בחלה יותר ממחצה לא יטול שכרו, ובמה שתמהנו מ"ש כל אונס דאינו נוטל שכרו ובחלה נחלקו הראשונים, יש להוסיף דבמקור הדין בתשו' מיימוני סימן ל"א מחלק בין חלה הפועל דנוטל שכרו משא"כ חלה התינוק, וכ"ה בכל בו סימן קמ"ה, ויעויין מחנ"א מש"כ לחלק בסברת נסתחפה שדהו, ובחי' ר' מאיר שמחה אות י"א תמה בזה, וביאר דבחלה המלמד עדיין הוא משועבד לעבוד לכשיבריא משא"כ חלה התינוק וצ"ב, והעירוני עוד דלכאו' עד כאן לא נחלקו ע"ד המהר"ם אלא משום דפועל אינו קנוי וכמש"כ תוס' בקידושין יז., ולפ"ז בשכירות חפצים דקנוי בודאי ישלם לו הכל, וק' מכל הסוגיא בדף עח. בשכירות חפצים דאם מתה או נשברה אינו משלם, ומ"ש מחלה.- באגודה כ' דבחלה מלמד דינו כע"ע שא"צ להשלים, ומ"מ מנכין לו משכרו.
בגמ' אי בני מתא עי' בגליון פי' הרב המגיד (פ"ט משכירות ה"ו) ויעוי"ש בר"מ שלא פי' כן והשיגו הראב"ד.
בגמ' פסידא דבעה"ב הלח"מ (שם) עמד ע"ד הר"מ שלא כ' שנותן להם רק כפועל בטל.
בתוד"ה עביד ולא מפליג בין בני ההוא מתא וכו' הריטב"א (ישנים) כ' דשאני הכא דנעשית המלאכה והיו סבורים שלא יפסידו וע"כ לא התנו.
בגמ' ושלים עבידתא בפלגא דיומא הראב"ד בפ' מי שאחזו (הובא בנמו"י מז. מדפי הרי"ף) מפרש שמעתין בכה"ג דפסידא דפועלים, מ"מ מאחר שהתחילו במלאכה הוא פסידא דבעה"ב, והרמב"ן (שם) פי' דמיירי הכא בכה"ג דהוא פסידא דבעה"ב, החזון איש בק' סימן כ"ג ס"ק י"ד (ד"ה ע"ז) נסתפק האם בלא שלים עבידתא יכול לשנותם למלאכה אחרת.- ומש"כ החזון איש בתו"ד דדינא דרבא הוא אף בקבלן, צ"ע דמאי שייך בקבלן שלים עבידתא בפלגא דיומא, ובט"ז סימן של"ה סעי' א' עמד בזה דל"ש ד"ז בקבלן, ולכאו' י"ל דמשכח"ל בשכרו שיעשה לו מלאכה בכך וכך שעות, אבל לא קצב לו באיזה שעות יעשה זאת, ולבסוף נשלמה העבודה באמצע הזמן, ויל"ד האם בכה"ג יש לו דין קבלן, ובעזה"י יבואר לפנינו בזה.
בגמ' אי אית לי' עבידתא דניחא מינה יהיב להו צ"ב דלכאו' יפחות להן משכרן דאינו דומה עבודה קשה לעבודה קלה וכדבסמוך לענין כפועל בטל, ואף את"ל דשיווי פועל לעבודה קשה וקלה שוים הם, מ"מ לכאו' השתא ששכרם למלאכה כבידה מסתמא יתרצו לפחות משכרם אם יתן להם עבודה קלה וצ"ע.- העירוני דדינא דרבא שייך אף בהלכו תמרים ולא מצאו תבואה דלא ישלם כפועל בטל, אלא יתן להם עבודה אחרת, ובשו"ע הובא ד"ז כשלים עבידתא וצ"ע, שוב הראו שדין זה מובא בסימן של"ג סעי' ב', והראה הגר"א בס"ק ו' מקורו מתוספתא, וצ"ע שלא הביא ד' רבא, ועוד מאי קמ"ל רבא בפרט זה.
בגמ' דקשה מינה לא מפקיד להו כ' הרמב"ן (הובא בנמו"י מז. מדפי הרי"ף) דמיירי בשכרו למלאכה ידועה דאי בשכרו סתם יכול ליתן לו עבודה קשה, אע"פ שמתחילה נתן לו עבודה קלה, לכאו' אם רוצה להוסיף על שכרן יש לדמותו לרמ"א סימן של"ג סעי' ב' בבעה"ב שחוזר בו ומוצאים להשתכר במלאכה כבידה ויוסיפו שכרם, דנחלקו שם אם בעה"ב חייב לשלם להם, ועי"ש ש"ך ס"ק י"ג וחזון איש ב"ק סימן כ"ג ס"ק ה' (ד"ה ות"ר), שו"ר ברמ"ך (הובא בשמ"ק) שכתב שאינו יכול ליתן להם עבודה קשה ולהוסיף על שכרן, וסיים בוצ"ע.- עוד יל"ע בזה לשיטת תוס' לעיל עו: דטעם חיוב בעה"ב כשחוזר בו הוא מדינא בגרמי, א"כ ה"נ מדוע לא יחזור בו, וכאן א"א לחייבו מדד"ג דהרי מוצא להשתכר בעבודה אחרת, ואע"פ שהיא קשה הימנה, לכאו' מ"מ אין כאן גרמי, ויעויין נתה"מ סימן של"ג סוס"ק ז' שכתב סב' זו שאין כאן גרמי בכה"ג, כיון דאיכא אומדנא שאם לא שכרו זה הי' משכיר עצמו לעבודה קשה.
כתב הרמב"ן בריש פרקין דאם מוצאים להשתכר במקו"א יכול לומר להם צאו והשתכרו במקו"א, ועיין חזון איש ב"ק סימן כ"ג ס"ק ח'.
בגמ' כי קאמר רבא באכלושי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי עפרש"י, והר"מ פ"ט משכירות ה"ז פי' שהיו עובדי אדמה, וכ' הר"מ ואם לא יעשה במלאכה יחלה. וערש"ש.- נסתפק הרמ"ך (הובא בשמ"ק) האם יכול ליתן להם עבודה קשה ויוסיף על שכרם כיון דאינהו רגילי בעבידתא דקשיא טפי.- הרמב"ן לעיל עו: הוכיח מכמה דוכתי דאיכא קנין וחיוב ע"י תחילת מלאכה, ובתוכם הוכיח מאכלושי דמחזוא. והיינו דאי מדד"ג לא יתחייב לשלם כל שכרם.- כ' הרא"ש (סו"ס ג') בשם רבינו יואל ז"ל דמי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד וכו' פסידא דבעה"ב ויהיב ליה שכרו משלם ולא כפועל בטל דכל לומדי תורה דמי לאוכלושי דמחוזא שהבטלה גורם להם שכחה וכובד איברים עכ"ד, ובהגהות אשר"י הביא כן מעוד ראשונים, וכ' ודבר תמוה והלא אפשר לו ללמדו בעצמו או ללמוד אחרים בחנם א"כ משתכר הוא בכך, וכ' הפל"ח (אות י') ויראה לי דמללמוד בעצמו לא קשיא כלל דאינו דומה ללומד עם תלמיד שצריך עמל ויגיעה רבה ונמצא עכשיו שאינו עמל כ"כ גורם לו כובד איברים, ומללמוד אחרים נמי אין כאן תימה לפי שגם רבי יואל לא אמר אלא כשאין כאן אחרים דכוותי' וכו' וכ"ה בההיא במרדכי וכו' עי"ש.
ובריטב"א לקמן עח. (הובא בשמ"ק שם) כ' על שכירות מלמד וז"ל דהא כאכלושי דמחוזא הוי דהא נח לו לאדם לעשות מלאכת שמים מליבטל הימנה וגם יותר טוב הוא לו שילמוד עם אחרים משילמוד לעצמו דכשהוא מלמד לאחרים עושה מצות לימוד וחכמתו מתקיימת יותר כדאיתא במס' מכות גבי ומי אוהב בהמון לו תבואה עכ"ד, ובריטב"א (ישנים) כ' ואפשר לומר דיכול למימר ומתלמידי יותר מכולם, וברמ"א סימן של"ה סעי' א' הביא ד"ז וכתב ואפילו יש לו תלמידים אחרים שלומד עמהם דדבור לאחד דבור למאה, ולכאו' זה טעם עצמי, ואין זה סב' בת"ת, ובסמ"ע ס"ק ד' כתב דאי לא עבדי חלשי דפקודי ד' ישרים משמחי לב ועי"ש עוד טעם.
וילה"ע בעיקר הך דינא דמלמד, דהרי אסור לו ליטול שכר על הלימוד, והשכר הוא שכר שימור או שכר בטלה, וא"כ מדוע נותן לו שכרו משלם, הא זהו שכר בטלה, וי"ל דאינו דומה שכר בטלה ליושב בטל, דשכר בטלה הוא מה שמפסיד שאינו עושה מלאכה אחרת, ושכר פועל בטל הוא כשיושב בלא מלאכה, שו"ר בשמ"ק לקמן עח. (ד"ה וז"ל גליון תוס') שכ' ובתשובה אחרת מצאתי וכו' וכל שכרו יתן ולא כפועל בטל דהוי כאכלושי דמחוזא ועוד דבנדרים משמע שאין המלמד יכול ליקח שכירות כי אם שכר שימור ובהא לא שייך כפועל בטל עכ"ד, וע"ע באגודה (הובא בקש"ק) מש"כ בסב' זו.- ע"ע טור סימן שי"א (הובא ברע"א שם סעי' ג') בשם הרמ"ה דלמד מדין אכלושי דמחוזא, דכל שיש לו עגמת נפש במה שלא עבד משלם שכרו משלם, אע"פ שדבר אחר גרם לו.
פלוגתא דר' דוסא וחכמים
בגמ' קא סבר רבנן יד פועל על העליונה פירש"י ואפילו הוא חוזר בו דיכול לחזור בו כדכתיב כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים, מבואר מדברי רש"י דאף בקבלן שייך כי עבדי הם, דהא מיירי הכא בקבלנות וכדקתני קבלו קמה לקצור וכדפירש"י לעיל עו: ובסמוך ד"ה שאני, וכ"נ בר"י מלוניל בריש פרקין, ומבואר להלן דר' דוסא מחלק בין שכיר לקבלן, דשכיר יכול לחזור בו וידו על העליונה משא"כ קבלן, ופירש"י בסוף העמוד דשכיר איתא לטעמא דכי עבדי הם משא"כ קבלן דאין זה עבד אלא לעצמו, ונמצא דפליגי ר"ד וחכמים האם בקבלן איתא להסב' דכי עבדי הם, ולפ"ז לרבנן יד פועל על העליונה, אבל כשבעה"ב חוזר בו לכאו' ידו על התחתונה, דלא שייך בזה כי עבדי הם, ולפ"ז רישא דברייתא מיירי בחזרת בעה"ב וסיפא בחזרת פועלים. [וצ"ע בר"י מלוניל הנ"ל שכתב דכל שהפועל יכול לחזור בו ה"ה בעה"ב יכול לחזור].
ודעת הרא"ש (סימן ב') דלרבנן אף כשבעה"ב חוזר בו לא אמרינן דידו על התחתונה, וכ' דרבנן ל"ל הך דמתני' דכל החוזר בו ידו על התחתונה, [ולכאו' הוא אף בפועל] והרע"א לעיל דף ע"ו (ד"ה עיי' בהרא"ש- לכאורה) כתב בדעת הרא"ש בתו"ד לרבנן דס"ל דגם בקבלן אין ידו על (העליונה) [התחתונה] וע"כ משום דהתחיל לא הוי כקנין, אבל בודאי לא פליגי אם בקבלן שייך כי לי בני ישראל עבדים וכו' עכ"ד, ועי"ש מה שביאר עפ"ז ד' הרא"ש, ונתבאר בס"ד לעיל עו:, וקצ"ע דלא הזכיר הרע"א דברש"י מבואר לא כן. ויעויין ברע"א שהוכיח מתוס' לעיל י. ד"ה יכול לחזור כדרכו של הרא"ש.
ובמהרש"א חקר בזה האם בחזרת בעה"ב פליגי רבנן ור"ד, וביאר ספיקו האם חכמים ס"ל מסב' דידו על העליונה, וא"כ ה"ה בחזרת בעה"ב, או"ד דהוא מקרא דכי עבדי הם וזה רק בחזרת פועל ולא בחזרת בעה"ב, ולפמשנ"ת פליגי בזה רש"י והרא"ש, דברא"ש להדיא דה"ה בחזרת בעה"ב, ולדעת רש"י דפי' הטעם משום כי עבדי הם, כ"ז בחזרת הפועל ולא בחזרת בעה"ב, וברש"י בדף עו: ד"ה בד"א נראה דפליגי גם בחזרת בעה"ב וצ"ע, ועמהרש"א מה שהוכיח מהגמ' לזה, ולא נתפרש מש"כ דבשמעתין משמע דגם יד בעה"ב על העליונה.
ונפ"מ עוד בזה דהנה כ' תוס' לעיל מח. ד"ה והא בשם ר"ת דסופר שהשכיר עצמו ומשכו ממנו קולמוס או תער שלו שוב אין יכולין לחזור בהם, וכ' דכ"ז בקבלן אבל פועל כתיב כי עבדי הם ויכול לחזור, וילהס"ת מה הדין לרבנן בקבלן האם יכול לחזור, ולפמשנ"ת זה תליא בין רש"י להרא"ש, דלרש"י דלרבנן יש כי עבדי הם אף בקבלן, א"כ יוכל לחזור אע"פ שעשה קנין, ולהרא"ש כפשנ"ת טעמייהו דרבנן דאין כאן קנין, א"כ הכא שעשו קנין לא יוכל לחזור, ועי' להלן עוד נפ"מ בזה.
ובמשנ"ת דבחזרת בעה"ב תליא ביסוד המחלוקת דרב וחכמים, דלדרכו של רש"י דהוא משום דס"ל דאף בקבלן יש כי עבדי הם, א"כ כ"ז בחזרת הקבלן, ולא בחזרת בעה"ב, אבל להרא"ש דטעמייהו דאין כאן קנין, ה"ה בעה"ב יכול לחזור, אמנם יש שיטה אחרת לריטב"א בדף עו: (הובא בשמ"ק ד"ה בד"א שלא התחילו) שכתב בתו"ד והא פרישנא במתני' דבחזרת בעה"ב בפועלים אפילו רבנן מודו משום דהו"ל דבר האבד עכ"ד, [אכן משכח"ל כשאינו דבר האבד, וכמש"כ הריטב"א במתני' הובא בשמ"ק שם].
ובדרכו של הרע"א דפליגי ר"ד וחכמים האם יש קנין דהתחלת מלאכה, דלרבנן אין קנין וע"כ כל החוזר ידו על העליונה, ולר"ד יש קנין, עמשנ"ת לעיל עו: די"ל דרבנן ג"כ מודו לקנין התחלת מלאכה, אלא דסברי דבקבלן אין קנין בהתחלת מלאכה, והובא סב' זו מהמחנ"א הל' שכירות פועלים סימן ד', דקבלן דבשלו הוא עושה, אין קנין בהתחלת מלאכה.
והריטב"א בדף עו: (הובא בשמ"ק ד"ה בד"א בשלא התחילו) פי' דטעמא דר' דוסא משום דכיון דהתחילו במלאכה ה"ל מעין דבר האבד שאין אדם רוצה שתהא מלאכתו מותחלת אע"פ שהוא יכול להמתין וכו' עכ"ד.
ובדברי תוס' בדף מח. דמחלקים בין פועל לקבלן דבפועל כתיב כי עבדי הם ולא בקבלן, יעויין ברשב"א ובר"ן (הובא בשמ"ק שם) דנראה דלא פשיטא להו החילוק בין פועל לקבלן, ויעוי"ש שכתבו כן בכדי ליישב מדוע לא יועיל לחזור כדין ע"ע שמגרע מפדיונו ויוצא וע"ז תי' עבדי הם, וכ"ה במאירי שם (ד"ה יראה) וי"ל דחילוק זה אינו מבורר, דבפשוטו דין גרעו"כ אין זה מדין עבדי הם, אכן הריטב"א (הובא בשמ"ק שם) הקשה מדין פועל יכול לחזור בחצי היום, ולא חילק בין פועל לקבלן וצ"ב, ועל קו' הראשונים שיוכל לחזור מדין גרעו"כ או פועל יכול לחזור עי"ש בשמ"ק בשם הר"ש די וידש שכתב דמודה ר"ת דיכול לחזור וכ"ד הם לעינן דחל הקנין עי"ש.
תוד"ה יד פועל כלומר אינה על התחתונה הש"ך סימן של"ג סוס"ק י"ט הוכיח מדברי תוס' דלא כהטור דפועל החוזר והוזלה המלאכה נוטל סלע וחצי, דא"כ ידו על העליונה, ולפמש"כ הקצוה"ח בביאו"ד הטור דהוא מדין גרעו"כ, א"כ כ"ז בפועל אבל בקבלן י"ל דאינו עבד, וכמשנ"ת לעיל עה: מדברי ר' מאיר שמחה, ותליא בטעמא דחכמים דיד קבלן על העליונה, דלדברי רש"י לרבנן גם קבלן דינו כעבד, אבל הלרע"א בדעת הרא"ש קבלן אינו כעבד.
פועל שחוזר מחמת יוקר וכיו"ב
בגמ' ל"צ דאייקר עבידתא ואימרו פועלים המחנ"א הל' שכירות פועלים סימן ז' (ד"ה ואע"ג) הקשה מכאן ע"ד הטור בשם הר"י דכל הדין דפועל יכול לחזור בו הוא כשחוזר בסתמא אבל כשחוזר מחמת יוקרא אין שומעין, והובא ברמ"א סימן של"ג סעי' ד', ופי' הב"ח טעמו דטעם החזרה בשכיר יום משום כי עבדי הם, וכ"ז כשאינו רוצה לעבדו, אבל כשרוצה לעבוד א"כ ניח"ל בעבדות ואינו יכול לחזור, והכא משמע דחזרו מחמת יוקר, [ואין לומר דלא חיילא החזרה, דא"כ לא יתחייב בתוספת השכר, ועי' להלן] וכ' המחנ"א דצ"ל דלא חזרו מחמת יוקר, אלא חזרו בהם ומילי מילי קתני עי"ש, [ויעויין כעי"ז לעיל עו. סותוד"ה השוכר] וכ' דמדברי הריטב"א ורבו נראה דתפסו ד' הגמ' כפשטן ואף בחזרו מחמת יוקר יכולים לחזור בהן, ולכאו' כן מבואר גם ברשב"א (הובא בשמ"ק), ובנחל יצחק סימן ע"ד סעי' א' ענף ד' תי' דמיירי במחזיר לו כסף ובכה"ג אף ע"ע יוצא בגרעו"כ, ועמש"כ לעיל מדברי הראשונים בדף מח. דאף דין גרעו"כ ג"כ מיוסד על הדין דעבדי הם. וברא"ש (הובא בשמ"ק) כ' ואימור פועלים לא שיכולים לחזור בהם אם נתייקרה המלאכה אלא לא היו עושין מלאכתן בפנים יפות וכו' עכ"ד, וצ"ב במש"כ שאינם יכולים לחזור, ומדוע לא יוכלו לחזור, ולכאו' הכוונה כקו' המחנ"א וצ"ע.- וצ"ב אי לא חיילא החזרה כיצד יתחייב להם להוסיף על שכרן הרי ידן כידו וזה שלו.- ויקשה כן גם בדברי השו"ע שהביא ד"ז באופן שהראו לו פנים זועפות ולא חזרו בפירוש.
והנה בעיקר שיטת הטור בשם ר"י דאין פועל יכול לחזור בו כשחוזר מחמת יוקרא, כ' הפ"ת בס"ק ד' ומשמע דאין שומעין כלל אפי' אם רוצה להיות ידו על התחתונה וכן מצאתי בספר מאמר קדישין ס"ק ט"ו (וכן בספר עטרת צבי ס"ק י"ג אות באות), אמנם דעת מים חיים שיכול לחזור וידו על התחתונה ועי"ש עוד, ובחזון איש סימן כ"ג ס"ק כ' (ד"ה כ' הטור) הביא ד' הפ"ת שהביא פלוגתת האחרונים, וכ' החזון איש דדעת האחרונים שאינו יכול לחזור כלל, הוא רק באופן שעשו קנין, אבל אם היתה פסיקא לחודא והתחיל במלאכה ודאי לא שייך כפי' לעבוד דלא גרע מקבלן, וכ' החזון איש ומדברי הפ"ת משמע דיש מי שאומר שכופין אותו לעבוד לראשון אף בהיתה פסיקא לחודא ובודאי האומר כן אינו אלא מן המתמיהין. וע"ע בחכמת שלמה בג' השו"ע סימן של"ג סעי' ג' דג"כ הלך בדרך האחרונים שלא יוכל לחזור בו, ועמשנ"ת בסימן א' להוכיח מזה בגדר קנינו של פועל.
ומדברי המחנ"א מוכח שפי' ד' הטור כדרכו של הפ"ת שאינו יכול לחזור כלל, דאת"ל דיכול לחזור וידו על התחתונה א"כ קו' מעיקרא ליתא, דהכא לא נזכר דידו על העליונה, אמנם לפמש"כ רש"י בד"ה מהו דתימא דהוא משום דידו על העליונה, ע"ז שפיר הקשה המחנ"א דהכא לא שייך ידו על העליונה. עוד ילה"ע דכל קו' המחנ"א היא לדרכו של רש"י דטעמא דחכמים בקבלן ג"כ משום כי עבדי הם, אבל לדרכו דהרע"א בשיטת הרא"ש דטעמייהו דחכמים דאין קנין כלל בתחילת מלאכה, ומודו חכמים שאין כי עבדי הם בקבלן, א"כ שפיר יכול לחזור אע"פ שהולך לעבוד במקו"א וחוזר בו מחמת היוקר, וא"כ לא תיקשי על הטור בשם ר"י דאזיל כדעת אביו הרא"ש, דהכא אליבא דרבנן קיימינן, [וברש"י ד"ה מהו דתימא פי' דכל הרבותא הוא לרבנן דידו על העליונה] ולפ"ז הוא נפ"מ נוספת בין רש"י להרא"ש בחוזר מחמת יוקר, וצ"ע ממשנ"ת לעיל מדברי הרא"ש בשמ"ק דמבואר כמחנ"א דא"א לחזור וצל"ע בזה.
יל"ע אי נימא דכל שמתרצה לעבוד אלא שרוצה ביוקר אינו יכול לחזור, א"כ לעולם יוכל בעה"ב להטעותו ולהוסיף על שכרו, וכיון שמתרצה לעבוד ביוקר אינו יכול לחזור בו, ושמא י"ל דכיון שחזר בו אע"פ שאח"כ מתרצה לעבוד ביוקר, מ"מ כבר חל החזרה.
הנחל יצחק סימן ע"ד סעי' א' ענף ג' הקשה דיוכל לחזור מדין גרעו"כ וכע"ע, וכבר עמדו בזה באחרונים שהובאו בפ"ת עי' בס' קרית חנה וכנסת יחזקאל סימן ח', והכנס"י תי' דע"ע ג"כ אינו יוצא בגרעו"כ אא"כ יהא בן חורין שעה אחת, ויעויין בראשונים בדף מח. שמתבאר כן דכל הדין דע"ע יוצא בגרעו"כ הוא כדי שלא יהא עבדי הם, והנחל יצחק תי' דמיירי כשאינו מחזיר את הדמים דאין כאן גרעו"כ.
בגמ' ופייסינהו עפרש"י ובתר"פ (הובא בשמ"ק) כ' פייסינהו פי' אמר להיטיב להם והכי משמע דקאמר אדעתא דטרחנא לכו וכו' וכן בסמוך דקאמר ואזלו פועלים ופייסוהו לבעה"ב פירוש אמרו להיטיב לו עכ"ד, וכן מבואר ברא"ש וברשב"א (שם), ועיין חזון איש סימן כ"ג ס"ק ל"ב (ד"ה ש"ך) שעולה מדבריו (ב' פעמים במוסגר) דלפירש"י הוא דלא כדברי הראשונים, ופייסינהו היינו שהרבה בתחנונים, שו"ר בר"י מלוניל שעולה מדבריו ב' פי' עי"ש.
בגמ' מהו דתימא מצו אמרי לי' וכו' ופירש"י מהו דתימא כיון דיד פועל על העליונה, וצ"ב מדוע לר"ד דידו על התחתונה אין חידוש בזה, הא מודה ר' דוסא דיכול לחזור וידו על התחתונה [וכמש"כ תוס' לעיל י. ד"ה יכול] וא"כ יאמרו דלא נתפייסנו אלא אם יוסיף להם בשכרם, וי"ל בפשוטו דלר"ד דידו על התחתונה אינו נותן להם אלא שיעלה סך העבודה להשלימה עד כשיעור שקצב עמהם תחילה, א"כ בודאי לא יוסיף להם אאגרא, דהרי נותן להם על חצי השני של היום כפי היוקר דהשתא דהיינו סלע ומחצה, וכ"ה בכל ד' אופנים דמייתי בגמ' דוק ותשכח.
בגמ' קמ"ל דאמר להו אדעתא דטרחנא לכו באכילה ושתי' וכ' השו"ע סימן של"ב סו"ס ה' שאומר בעה"ב וכן עשיתי, ומבואר דחל החזרה, דאל"כ לא יתחייב להוסיף להם, והר"מ השמיט כ"ז, והעירוני דלפמשנ"ת דלר' דוסא באמת טפי להו אאגרא דנותן להם על חצי השני של היום כשעת היוקר, א"כ באמת א"צ להרבות באכילה ושתי', וצ"ע על הטושו"ע.
בגמ' ולסוף אייקר עבידתא וכ' בהגהות הגר"א בשעת עשייתן החצי, והיינו החצי הראשון, וצ"ב דא"כ אף כי לא חזרו בהם הו"ל לאשמועינן שלא יוסיף על שכרן, דהרי ממנ"פ דנים על מה שעשו קודם החזרה, ועוד צ"ב דמשמע דאם הוקרו פועלים יותר מכפי מה שקצב להם צריך ליתן להם כפי היוקר ומדוע, הרי סיכם עמהם אתמול על שכרן, וכן להלן באופן דבציר להו זוזא וזל עבידתא דג"כ משמע דהשכר נקבע כפי שעה שעשו את המלאכה, וצ"ע.
עבהגר"א סימן של"ג ס"ק ט"ז מה שציין כל דיני לשמתעין מקור לר"מ ושו"ע לענין שמין מה שעתיד לעשות, וצ"ע דהכא מיירי לענין מה שכבר עשה.
בגמ' השתא דקים לכו ופירש"י שהכל נוטלין סלע כרצונכם על זאת לא התניתי להוסיף יל"ע בהוקר לסלע ומחצה האם יתן להם סלע ומחצה, והריטב"א (הובא בשמ"ק) נחלק ע"ד רש"י ועי"ש.
בגמ' ל"צ דזל עבידתא ואימר בעה"ב וכו' כ' המהרש"א הא דלעיל אליבא דרבנן לא מפרשינן כן, והוכיח מזה דבחזרת בעה"ב מודו רבנן דידו על התחתונה, א"כ לעיל מפרשינן הס"ד לרבנן משום דידו על העליונה וכדפירש"י וזהו בחזרת פועלים, ועמשנ"ת לעיל פלוגתא דקמאי בחזרת בעה"ב לרבנן.
התוס' לעיל עו. סוד"ה השוכר הקשו מ"ט חוזר בו בעה"ב משום דזל עבידתא הרי יצטרך ליתן להם סלע וחצי דהרי מיירי שהתחילו במלאכה, ועי"ש בתי'. ובנמו"י (מז. מדפי הרי"ף) תי' דמיירי בלא התחילו במלאכה, א"נ דהפועלים חזרו תחילה ואח"כ בעה"ב חזר בו ובכה"ג אין ידו על התחתונה, [ובפלפולא חריפתא אות מ' דקדק כן מרש"י, והיינו דזהו שפירש"י מהו דתימא הואיל ואמר ר"ד יד פועל על התחתונה, והיינו דהם חזרו תחילה והי' ידם על התחתונה] עוד פי' דמיירי שמוצאים להשתכר במקו"א ובכה"ג א"צ להשלים להם, [ועיין חזון איש ב"ק סימן כ"ג ס"ק ל"ג (ד"ה ע"ו א') שדן בזה, ועי"ש מדברי הנמו"י. והרא"ש (הובא בשמ"ק ד"ה ואימור פועלים) פי' דבאמת אינו יכול לחזור וצ"ל דמיירי שהראה להם פנים זועפות, וכ"ה בשו"ע סימן של"ב סעי' ה'.
בגמ' קמ"ל דאמרי לי' אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא ראיתי להעיר דמשמע שיש להם חיוב לעשות כן, וכ"ה בשו"ע סימן של"ב סעי' ה' שאומרים וכן עשינו, ולכאו' אי נימא דבעה"ב אינו יכול לחזור ולא חל החזרה א"כ לא נתחייבו בעבידתא שפירתא.- הר"מ לא הביא ד"ז, ועי' מ"מ פ"ט משכירות ה"ד, ונראה מדבריו שאינם חייבים לעשות עבידתא שפירתא שלא הזכיר זאת, אלא הביא הדין שאין פוחתין לו משכרו.
ברש"י ד"ה מהו דתימא טעמי' משום דתפיס בעה"ב עמהרש"ל ומהרש"א מש"כ בדברי רש"י האם אליבא באמת טעמא דר"ד משום דתפיס, דהא ר"ד אמר גם בחזרת בעה"ב.- ועיין חזון איש סימן כ"ג סוס"ק ל"ג שהקשה ע"ד הרא"ש דרבנן פליגי גם בחזרת בעה"ב, א"כ לא אשכחן שחכמים העדיפו את כח הפועל מבעה"ב והניח בצ"ע.
בגמ' אמר רב הלכה כר' דוסא ומי אמר רב הכי והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום ד' הגמ' צ"ב דהא לכו"ע פועל יכול לחזור, אלא פליגי האם ידו על העליונה או ידו על התחתונה, והנה תוס' לעיל י. ד"ה יכול הקשו מאי קמ"ל רב הא כו"ע מודו דיכול לחזור, ותי' דקמ"ל דיכול לחזור בו וידו על העליונה, ובסו"ד כ' וכן מוכיח בפרק האומנים דסובר כרבנן בשכיר יום ולא בקבלנות, והיינו דמדאמר רב יכול לחזור אלמא דידו על העליונה, דאל"כ מאי קמ"ל, ובחי' הריטב"א (ישנים) ג"כ הלך בדרך זו, וכ' דעיקר דין החזרה הוא מילתא דפשיטא וכי אם אמר פועל אני אסתלק מן המלאכה ואשכור לך פועל אחר דלא לימטי לך פסידא וכו' עכ"ד, וברע"א לעיל י. כ' קשה לי טובא לפי קושייתם האיך מצאו ידיהם ורגליהם באותו סוגיא גופא דהאומני' דפרכי' ומי אמר רב הכי והאמר רב פועל יכול לחזור ומאי פריך אדרבא הא רבי דוסא סבר דיכול לחזור רק דידו על התחתונה עכ"ד, והן הן הדברים דבשמעתין מוכח דרב סבר כרבנן וכמשנ"ת, ולתי' תוס' מיושב.
וברע"א כ' ליישב בדרך אחרת לשמעתין דרב אמר דפועל יכול לחזור קמ"ל דאפי' בקנין יכול לחזור (וכדלהלן) ופריך הכא הש"ס כיון דאפי' קנין לא מהני, והתורה הקפידה שאין יכול לשעבד עצמו ממילא אם חוזר אין ראוי לקונסו לומר דידו על התחתונה, והיינו דהדין ידו על התחתונה הוא קנס כמו שפירש"י בע"ב.- ויל"ע בפ"ק מאי פריך מרב, הא י"ל דהברייתא דמציאת פועל לעצמו אתיא דר' דוסא. וצ"ל דבעי לאוקמי הברייתא להלכה.
ובמחנ"א הל' שכירות פועלים סימן ה' (ד"ה איברא) הוכיח מגמ' ב"ק קטז: דרב חידש עיקר הדין דפועל יכול לחזור, ולא בדין ידו על העליונה, דהתם מיירי בעיקר דין החזרה ומייתי לדרב, ותימה מה יענה המחנ"א על קו' תוס' דהא לכו"ע יכול לחזור והמחלוקת היא בידן ידו על העליונה, וע"ד הוכחת המחנ"א מהגמ' בב"ק יעוי"ש בשמ"ק בשם הרא"ש דפי' דכוונת הגמ' אפי' לרב דלא מפסיד בחזרה מידי וכ"ש לר' דוסא דכיד בעה"ב הוי טפי מלרב עי"ש, [ונראה מדבריו דפליגי רבנן ור' דוסא האם ידו כיד בעה"ב, ומתבאר היטב כמש"כ הרע"א לעיל עו: בשיטתו]. ונפ"מ לפ"ז האם דינא דהגמ' בב"ק אתי אף בקבלן דלדברי המחנ"א בהכרח לא מיירי בקבלן, דהרי בקבלן ליתא לדרב, אמנם הנתה"מ סימן קפ"א ס"ק ד' והחזון איש ב"ק סימן כ"א ס"ק ל"ג כתבו דהסוגיא בב"ק הוא אף בקבלן, וזה כדרכו של התוספות הרא"ש, וע"ע ברע"א סימן קפ"א סעי' ג' שציין לושב הכהן, והובא בפ"ת ס"ק ה' שהקשה דהתם הוא דבר האבד ולא יוכל לחזור, ונתבאר במשנתינו דמוכח מדבריו דבדבר האבד א"א לחזור.
שו"ר דמה שהקשינו ע"ד המחנ"א דהרי לכו"ע יכול לחזור, המחנ"א בסו"ס ד' הקשה קו' זו, דהמחנ"א שם הביא שיטת הרמב"ן והרשב"א דתחילת מלאכה עביד קנין בפועל, וע"כ אין בעה"ב יכול לחזור בו, והק' המחנ"א דא"כ איך קבלן חוזר בו וידו על התחתונה, הרי כיון שהי' תחילת קנין א"א לחזור, וכ' לחלק דבקבלן אין קנין בתחילת מלאכה דבדידי' קטרח, אכן הביא תשו' הריב"ש סימן תע"ו דבין בפועל ובין בקבלן יש קנין בתחילת מלאכה. וכ' דכ"נ בטור והרא"ש, [ויעויין נתה"מ סימן של"ג ס"ק י' שביאר ד' הרא"ש דהוא משום קנין משיכת הצמר וכהריטב"א לעיל עו:, וע"ע חזון איש סימן כ"ג ס"ק ל"ב א' (ד"ה ל' הרא"ש) מש"כ בביאו"ד הרא"ש] וכ' המחנ"א והא דקתני ידו על התחתונה לאו למימרא דמצי לחזור בו אלא אשמועינן דאם חוזר בו ואינו יכול להזמינו לדין ה"ז שוכר פועלים ביוקר עד כדי שכרם של אלו א"כ הברייתא מיירי כשזה מוצא פועלים ביוקר לגמור את מלאכתו דבכי הא אפילו קבלן יכול לחזור אלא שידו על התחתונה עכ"ד, וא"כ אשה"ט די"ל דלר' דוסא באמת אינו יכול לחזור, וכן הוכיחו מתוס' במעילה יד: סוד"ה מותר שכתבו שכיון שהתחילו במלאכה כמו שגמרו דמי שהרי אין יכולין לחזור בהם עכ"ד, ומבואר דקבלן אינו יכול לחזור בו, ועמד בזה בחי' ר' מאיר שמחה.
נמצא דבפי' ד' הגמ' בחילוק בין שכירות לקבלנות בפשוטו הי' משמע דקבלן אינו יכול כלל לחזור בו, וכן פי' המחנ"א בשיטת הריב"ש, וכעי"ז עולה לדרכו דהרע"א דהכוונה על קבלן בקנין, אמנם התוס' בדף י. פי' דקבלן ג"כ יכול לחזור בו, וכ"ה בהגהות אשר"י (על הרא"ש סימן ו' ד"ה ומכל).
בירושלמי בפרקין (ה"ב) איתא רב אמר כי לי בני ישראל עבדים אין ישראל קונין זה את זה, וכו' על דעתי' דרב בין פועל בין בעה"ב יכול לחזור בו עי"ש, מבואר דלרב אין כאן קנין גמור, ועי' אבנ"ז חו"מ סימן נ"ב משכ"ב.
החזון איש סימן כ"א ס"ק לקמן (סוד"ה קט"ז) כ' ונראה דמהא דרב שמעינן דאין קנין בשכירות פועל שיתחייב במלאכה כעין חיוב פרעון חוב, ואז הי' פועל וקבלן שוין, אלא זה ענין עבדות, והלכך פועל יכול לחזור ואפי' הקנה גופו וכן אין ידו על התחתונה, ומזה הטעם גם קבלן חוזר, אלא שידו על התחתונה, ולכך הזכירו הא דרב עכ"ד.
בגמ' וכ"ת שאני לי' לר"ד בין שכירות לקבלנות ופירש"י דגבי שכירות איתא להאי טעמא דעבדי הם ולא עבדים לעבדים אבל בקבלנות אין זה עבד אלא לעצמו, ביאו"ד י"ל בתרי אנפי א. דפועל אינו קנין כיון דכתיב כי עבדי הם ובקבלנות יש קנין. ולפ"ז מבואר דהדין ידו על התחתונה הוא משום שחל קנין, ושלא כדברי הריטב"א לעיל עו: דהוא משום דהו"ל דבר האבד, דא"כ מה הסב' לחלק בין פועל לקבלן.
ב. דמכח הקרא דעבדי הם ילפינן דיכול לחזור, אבל באמת בתרוייהו יש קנין, ומהא דבחזרת בעה"ב ידו על התחתונה מוכח דאף בפועל יש קנין, אלא דמ"מ יכול לחזור, וזה לא שייך בבעה"ב. דאי הטעם דאין קנין וע"כ פועל חוזר, ה"ה בעה"ב יוכל לחזור. וילה"ק אי בקבלן אין כי עבדי הם מדוע יכול לחזור, הרי לעיל י. אמרו דמה דחוזר הוא משום כי עבדי הם, ולעיל הובא מדברי הפ"ת סימן של"ג ס"ק ד' דבאופן דלא שייך כי עבדי הם אינו יכול לחזור כלל, וי"ל דכ"ז בפועל שיש קנין בהתחלת מלאכה, אבל בקבלן שאין קנין בתחילת מלאכה ע"כ מסב' חוזר בו, ועי' אבנ"ז חו"מ סימן נ"ב משכ"ב.
[וצ"ע מ"ט הש"ס לא פי' זאת, ועיקר הדרשא דעבדי הם מייתי לה בפ"ק, ובפ"ק בקידושין דף כב:, מ"מ הו"ל לפרש החילוק בין פועל לקבלן וכדברי רש"י, ובפרט למאי דאמר דחכמים ור' דוסא לא חילקו בזה].
ובדעת הר"מ דקדק האהא"ז סופי"ג ממכירה דס"ל דאף בקבלן יש כי עבדי הם, וביאר ד' הגמ' דהוא סב' בדין ידו על התחתונה, דקבלן דהתשלום עבור המלאכה, א"כ התשלום הוא עבור על כל המלאכה וכשלא קצר אלא חצי' וצריך בעה"ב לשכור אחרים להשלים המלאכה לא נתחייב להם בכל שכרם, משא"כ שכיר יום החיוב הוא עבור רגע ורגע שעובד, וא"כ על חצי יום הוא חצי סלע, עי"ש בכ"ד, וצריך לבאר לדרכו מדוע בנאנס הקבלן נוטל חצי שכרו וכדלהלן, הרי הקציצה היתה עבור כל השכר.
כתבו תוס' לעיל מח. ד"ה והא מכאן אומר ר"ת דהסופר שהשכיר עצמו אם משכו ממנו קולמוס או תער שלו אין יכולין שוב לחזור בהם וא"ת מ"ש מפועל דיכול לחזור בו וי"ל דפועל דוקא דכתיב ביה עבדי הם ולא עבדים לעבדים יכול לחזור בו ולא קבלן.
וכ' הרע"א בגלהש"ס להדיא מחלקים כן לקמן דף עז ע"א וצע"ק, ויעוי"ש בריטב"א שהביא ד' ר"ת ולא חילק בין פועל לקבלן, ותיקשי ביתר שאת קו' הרע"א, [ומ"מ נראה מדברי הריטב"א דאין חילוק בדין עבדי הם בין פועל לקבלן וקבלן אינו יכול לחזור] ולכאו' י"ל לפמש"כ המחנ"א דבקבלנות אין קנין תחילת מלאכה שאין זה עבד אלא לעצמו, א"כ כ"ד הגמ' כאן הוא לענין תחילת מלאכה, ובזה מחלק בין שכירות לקבלנות, אבל בקנין גמור אין סב' לחלק בין שכירות לקבלנות, או בנוס"א דהכא הרי לכו"ע יכול לחזור, אלא החילוק בין ידו על העליונה לידו על התחתונה, ובזה שפיר מחלק הש"ס דבשכירות כיון דאמרה תורה כי עבדי הם ע"כ ידו על העליונה דאדרבה הקפידה תורה שלא ישתעבד ואין לנו לקונסו וכמו שהובא סב' זו לעיל מדברי הרע"א בדף י.] אבל קבלן שאין בו כי עבדי הם ע"כ ראוי לקונסו שיהא ידו על התחתונה, אבל בקנין גמור אין מקור לחלק בין שכירות לקבלנות, וכבר עמד בחי' ר' מאיר שמחה אות ה' וכתב שהרע"א לא דק בזה במחכ"ת, ואפשר דהרע"א נחית לכ"ז, ומ"מ הוקשה לו דלדברי תוס' דאף לענין קנין יש חילוק בין שכיר יום לקבלן, א"כ זהו ביאו"ד הגמ' דבפועל אין קנין מונעו מלחזור וע"כ ידו על העליונה משא"כ בקבלן דשפיר י"ל דנקנה בתחילת מלאכה, ועכ"פ הי' להם לתוס' להזכיר גמ' זו דמחלק בין שכירות לקבלנות. שו"ר דהתויו"ט במשנה ב' הביא ד' הגמ' בשמעתין, וכ' ע"ז התורע"א (אות נג) מזה קשה לי על תוס' במסכתין פ"ד (דמ"ח ע"א ד"ה והא בעי כו') דכתבו כן מדעתם לחלק בין פועל לקבלן ולא נקטו דהוא סוגיא ערוכה כאן עכ"ד, נראה דהוקשה לרע"א על גוף דבריהם דהוא גמ' ערוכה וצ"ע. ועי' באבנ"ז חו"מ סימן נ"ב מחודש ב' סוף אות ב' שעמד בזה שאין ראי' משמעתין לדברי תוס'.- ע"ע מה שהארכנו בס"ד בסימן ב'.
בגמ' שמע שמת לו מת פ"י הר"י מלוניל דכל שמת לו מת אסור בעשיית מלאכה כדאיתא במו"ק טו:.- הגרי"פ בג' ציין לעי' תוס' קידושין יז. ד"ה חלה שלש, ויעוי"ש בתוס' שהוכיחו משמעתין דפועל שחלה אינו נוטל שכרו ולא דמי לע"ע, צ"ע שם דהוכיחו מדברי האבד ולא בעיקר הברייתא וצ"ע, וברא"ש (סימן ו') הביא דהמהר"ם תי' דהתם מיירי כשכבר שילם כל שכרו, והרא"ש תי' דהתם חלה שלש ועבד שלש וכיון שאחר חוליו קבלו בעה"ב למלאכתו ולא אמר לנכות מה שחלה מסתמא מחל לו אבל הכא שהחולי הי' בסוף זמנו אין הוכחה שמחל לו, וע"ע ריטב"א משכ"ב.
כתב הנמו"י (מו: מדפי הרי"ף) היכא דלא הוי פשיעה דחד מינייהו הוי פסידא דפועל מדתניא לקמן דפועל ששמע בחצי היום וכו' נוטל לפי מה שעשה ובמה שנשאר כיון שלא עשה אינו נוטל כלום, והרע"א לקמן עט. בתוד"ה אלא כ' ותמוה לי מאד דשאני התם דאירע אונס בשל פועל ובעה"ב מצי אמר הא קאימנא וכן בהא דאגר אגירא לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא ג"כ אין האונס בשל בעה"ב רק לפועל שאין יכול למצוא מים להשקות, אבל היכא שאירעו בשל בעה"ב והוא אונס דלא שכיח דלא הוי פשיעה י"ל דמזל דבעה"ב גרים וכו' מ"מ על ראיית הנ"י הנ"ל צל"ע עכ"ד.- במש"כ הרע"א דבפסיק נהרא אין האונס בשל בעה"ב, אלא בפועל שאינו יכול להשקות מזה הנהר, העירוני למש"כ הר"מ פ"ט משכירות ה"ו דאמר להשקות מזה הנהר, א"כ לכאו' אף מצד בעה"ב א"א לקיים תנאי זה.