מראי מקומות/בבא מציעא/יט/א
בגמ' רבב"ח אירכס לי' גיטא. פירש"י בד"ה אירכס שהיה שליח, וכן פירש"י בגיטין כד:, הרע"א בתשו' ק"ז (ד"ה ונראה) דקדק מ"ט פירש"י בשליח ולא שהי' גט שלו, דאילו הי' המגרש עצמו לא הוי רק חששא דרבנן דכיון דהבעל אומר שאבד ממנו גט נאמן משום דבידו לגרשה, וכל החשש הוא שמא מיב"ש אחר הוא, ואין זה אלא חשש דרבנן וא"צ סימן מובהק, ומזה הוכיחו לנידון הנ"ל (יח:) דאם הנידון בחשש ורבנן סמכינן על סימנים, וכ' הרע"א אמנם אין לבנות דיק על דקדוק קלוש כזה, והביא מהשו"ע דאף כשמצאו הבעל בעינן סימן מובהק, ומקשים דרש"י בגיטין פי' בדברי ר"י דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יב"ש דאומרים שחתמו לו, אלמא דלא מהני במה שאומרים שחתמו ליב"ש, ולא ניחוש ליב"ש אחר. וע"ע חזון איש סימן ל"ב ס"ק ב' שתמה טובא ע"ד הרע"א דאם הוא חשש דאורייתא כיצד צורבא מרבנן נאמן, ויש להוסיף דממנ"פ אי צורבא מרבנן נאמן דלא חיישינן למשקר, א"כ יועילו הסימנים דכיון דאין חשש משקר ונאמן לומר שאבד ממנו גט, וכל הספק שמא מיב"ש אחר נפל א"כ יועילו הסימנים, ומ"ש בעל מאחר צורבא מרבנן, והעירוני לזה, עוד ק' דרב אשי אמר לעיל דבעינן סימן מובהק ומשמע דקאי על מצא גט אשה בשוק וכדמשמע בסוגיא בגיטין, וא"כ הבעל לפנינו ועיין חזון איש שם..- ובעיקר ד' רש"י כ' המהרמ"ש בגיטין דלא הוה ניח"ל לפרש שגירש את אשתו דקשה גירושין, ובצמח דוד כ' דרש"י הוקשה לו בהא דאמרי' בסמוך דדוקא צורבא מרבנן אבל איניש דעלמא לא, והיינו דחיישינן למשקר, ואם הבעל מצאו לא ניחוש למשקר וכמש"כ תוס' לעיל, אמנם עי' להלן משנ"ת בתוד"ה אבל בשיטת רש"י דע"ה אין לו נאמנות בטביעות עין, וא"כ אף אם מצאו הבעל לא יהא נאמן דלא דייק.- וע"ע ברש"י לקמן כז: ד"ה לאהדורי שפי' בהא דקאמר נפ"מ בסימנים דאורייתא או דרבנן לאהדורי גט אשה ופירש"י בשליח, ושם לא שייך ד' המהרמ"ש והצמ"ד, ובשי' הגרש"ר סימן נ"א אות ד' פי' עפ"ד הקצוה"ח בסימן רנ"ט בטעמא דלא סמכינן על סימנים משום חשש משקר, א"כ בבעל עצמו ליכא למיחש וכדברי הצמ"ד.- ע"ע מש"כ לקמן כד. בתוד"ה ומודה דמדבריהם נראה דלא מיירי שהי' שליח.
השבת אבידה בטביעות עין
בגמ' אי טביעות עינא אית לי בגוי'. נחלקו הראשונים בהא דסמכינן על טביעות עין באבידה דעת הר"ן פ' גיד הנשה (לד. מדפי הרי"ף) דמדינא ע"א נאמן באבידה, והא דבעינן צורבא מרבנן הוא משום שיש חשש משקר כיון שמעיד לעצמו, אבל כשמעיד לאחר ע"ה ג"כ נאמן.
ובטעמא דמילתא דע"א נאמן הביא הש"ש בש"ו פ"א בשם המהרי"ק דכיון דאין כאן הוצאת ממון ע"א נאמן, והק' ע"ז הש"ש מהא דלקמן כח. בסימנים וסימנים וע"א יניח, אלמא דע"א אינו נאמן באבידה, [והש"ש לא הביא ד' הר"ן] וכן מוכח מהא דעד המסייע נחלקו הראשונים האם פוטר משבועה, ובמקום דבא לפטור מממון אינו נאמן, והרי אין כאן הוצאת ממון, וע"כ דע"א אינו נאמן בממון כלל, והא דנאמן באבידה ביארו השערי יושר שער ו' פי"ד והאב"ע דכל הדין דבממון בעינן שני עדים הוא כשיש שני בעלי דברים, וכ"א טוען שזה שלו, בזה בעינן עדים, אבל באבידה אין כאן טוען ונטען אלא המוצא מסופק של מי זה, זה לא חשיב דיני ממון וע"א נאמן, ועמש"כ לקמן כ. במשנה להקשות ע"ז מדברי הרא"ש פ"ב סימן י"ג.
ודעת הריטב"א בגיטין כז. בשם הרא"ה דע"א אינו נאמן באבידה וכל מה דצורבא מרבנן נאמן הוא כשאומר שזה שלו, ובריטב"א (הובא בשמ"ק כאן) כ' דאע"ג דבאיסורים כאו"א נאמן על עצמו בטביעות עינא וכל אדם מותר באשתו בלילה כ"ז בדבר שלו וברשותו אבל במה שהוא בידינו אין לנו להאמין אלא צורבא מרבנן דוקא הא אלו הבעל עצמו או האשה או השליח מצאו ומכירו בטב"ע ה"ז כשר, וצ"ב מ"ט נאמן לומר שזה שלו, וביאר השערי יושר שער ו' פי"ד דאע"פ שאין כאן עדות מ"מ נאמן מדין טענה לא מבעיא למ"ד ברי ושמא ברי עדיף, ואף למ"ד לאו ברי עדיף כ"ז כשיש טענת שמא, אבל כשאין טענה שפיר נאמן, והא דבע"ה אין מחזירים לו, והרי ע"ה נאמן בטענה, התם היינו טעמא משום דכתיב עד דרוש אחיך אותו דרשהו אם הוא רמאי, וע"ה דחשוד לשקר אין מחזירים לו.- ובחי' הריטב"א (ישנים) כ' וז"ל דבשלמא גבי איסורא דנפשי' דייק איניש וידע אם אשתו היא אם לאו אבל לגבי דנהדר לא אמרינן דדייק ובטביעות עינא, לא נהדר לי' אא"כ צורבא מרבנן דדייק טפי עכ"ד.
והנה הק' הפנ"י בכתובות יב: מ"ט אין מחזירים אבידה ע"פ ברי ושמא ותי' דהוא נגד רוב, וברע"א ח"ג סימן צ' תי' דכל הדין דברי ושמא ברי עדיף הוא כשיש טענת בע"ד, אבל הכא אין כאן בע"ד, והיינו דזכייתו הוא במה שטוען ואין הבע"ד המכחישו, אבל באבדה שאין כאן בע"ד כלל לא נאמר ד"ז, ומה"ט י"ל דס"ל לר"ן דבעינן לדין ע"א, ואינו מועיל מדין ברי ושמא. אבל בדברי הריטב"א צ"ל דל"ל יסוד זה, ואדרבה ס"ל דבאמת מדינא יש כאן ברי ושמא, ובע"ה דאין מחזירים הוא מדין דרשהו אם הוא רמאי וכמשנ"ת.
וזהו שקשה דבב"ב לה: מבואר דזה אומר של אבותי וז"א של אבותי אין אחר מן השוק יכול לחוטפה מידם, ולכאו' מבואר דזוכה ע"י טענה בממון שהוא שלו, אע"פ שבשעה שטען שהוא שלו, לא הי' השלישי המכחישו, ואעפ"כ אמרינן שזוכה בזה, וע"כ צ"ל דבמה שטוען שהוא שלו הוא טעם לזכותו, והא דאינו זוכה באבידה, הוא משום דמוצא האבידה מחזיקו עבור הבעלים, ויעויין בנתה"מ סימן קמ"ו ס"ק ט' סימן רנ"ט ס"ק ג' דמבואר יסוד הדברים, וע"כ צ"ל לדעת הר"ן דאיכא ג' דינים א דכשאין נידון כלל בזה שפיר זוכה ע"י טענתו, ולא חשיב דיני ממון כלל, ב. במוצא אבידה כיון שהמוצא מחזיקו עבור הבעלים לא מהני טענה גרידא, ומ"מ מהני ע"א, ומ"מ אין כאן הוצאת ממון גמורה, וכשם דמהני סימנים אע"ג דלא מהני להוציא ממון וכמש"כ תוס' חולין צו. ד"ה פלניא, ה"ה דמהני ע"א, ג. כשאחד מחזיקו וטוען שזה שלו בזה בעינן עדות גמורה, וע"ע באחיעזר ח"א סימן י"ד אות ג' משכ"ב.
הקשה הקוה"ע סימן ע"ז אות ג' כיצד מהדרינן גט אשה בטביעות עינא דצורבא מרבנן, הא אין דבר שבערוה פחות משנים, ובכ"מ דבעינן עדות אפי' משה ואהרן לא מהימני, וכ' דמוכח מכאן בראי' ברורה שאין זה דבר שצריך עדות וע"א ג"כ מהני, ובע"ה חיישינן דמשקר, משום דירא מתרעומת המשלח וכמש"כ הרשב"א גיטין כז., או דיפסיד שכר טרחא, וכמש"כ הר"ן פ"ג דגיטין (יג: מדפי הר"ן), ובצורבא מרבנן דלא משני במילייהו ליכא חשש משקר, והיינו טעמא דאבידה דהתם ג"כ א"צ עדות וכמש"כ הר"ן דע"א נאמן באבידה, ומתבאר בזה ד' הב"ש ס' קל"ב ס"ק ג' דאם אדם אחר מעיד אף ע"ה נאמן, וזהו כדין אבידה דע"א נאמן, והבית מאיר ותורת גיטין שם (ד"ה אל) הקשו ע"ד הב"ש עי"ש, וה"ט דסימנים מהני לאהדורי גט אשה למ"ד סימנים דאורייתא, והא סימנים באבידה כתיב, ובאבידה ע"א ג"כ נאמן וכמש"כ הר"ן, וכיצד ילפינן לגט אשה, וע"כ דבגט אשה ג"כ א"צ בזה עדות, והקשה דהא עדות על הגט הוא דבר שבערוה כדאיתא בגיטין ב:, ותי' (באות ה') עפ"ד הר"ן בפ"ג דקידושין (כז. מדפי הרי"ף) דכל שאינו מוציאה מחזקתה אלא בא לברר מהני בדשב"ע, וא"כ ה"נ כיון שידוע לנו שהבעל עשה שליח ואין ידוע מי השליח ה"ז בא לברר, וכ"כ בחי' הגרשש"ק גיטין סימן א', ויעוי"ש עוד שכתב לדמותו ליבמות לט: באשתמודעינהו. והקשינו ע"ז לעיל יח: דכ"ד הר"ן הוא כשהאשה בודאי מקודשת והספק למי, והיא הדבר שבערוה, ובא לברר מי מותר בה בזה הוא דשרי, אבל הכא הרי בא להתיר אשה ע"י גט זה, ועי' אחיעזר ח"א סימן י"ד אות ב' מש"כ לחלק באופ"א בין שמעתין לההיא דגיטין, והקשה להיפוך דאת"ל דזה לא חשיב דשב"ע א"כ מ"ט ע"ה אינו נאמן, ותי' דבגט פתיך בי' ג"כ ממונא דאיכא חיוב כתובה ושאר שעבודים, ע"כ החמירו שלא יהא נאמנות ע"א בלבד, ובעינן גם נאמנות דאבידה, וע"כ כשהוא עצמו מצאו נאמן, דבכה"ג ליכא משום אבידה. וע"ע חזון איש סימן צ"ז ס"ק כ"ח, והארכנו בס"ד בגיטין כז. בזה.
בגמ' לא ידענא אי משום סימנא אהדרוה וכו'. הקה"י סימן כ"ט אות ב' הוכיח מכאן לנידון הקצוה"ח (הובא לעיל יח:) האם הא דאין סומכין על סימנים הוא משום חשש משקר, או משום דלמא יש אחר כזה, דהכא חזינן דאינו משום חשש משקר, דהכא הרי אין כאן חשש משקר ויחזירו לו ע"י סימנים, וע"כ דלמ"ד סימנים דרבנן הוא משום דלא סמכינן ע"ז, דדלמא יש אחר כזה.- ויעויין כו"ח דרעק"א תניינא ברשימו"ת דצידד דצורבא מרבנן שמכיר ע"י סימנים ולא ע"י טביעות עין מהדרינן חפץ שלו או גיטו, ואפשר דמש"כ גיטו הוא כמ"ד סימנים דאורייתא.
בגמ' ודוקא צורבא מדרבנן אבל איניש דעלמא לא. הובא לעיל להקשות דבכה"ת לא מצאנו חילוק בין צורבא מרבנן לאיניש דעלמא ומדוע הכא יש חילוק, ובאמת ברמב"ן בגיטין כז. כתב דבגט אין חילוק, והובאו דבריו במ"מ פ"ג מגירושין ה"ט, וכ' הרמב"ן והא דאמר רבב"ח ולא ידענא וכו' ה"ק ולא ידענא אי משום סימנא אהדרוה ניהליה וש"מ דמהדרינן אבידתא מדאוריתא אפי' בסימן דלא מובהק או משום טביעות עינא וש"מ דמהדרינן ביה אבידתא ודוקא לצורבא מרבנן דלא משקר ולא משני מדיבורי' אבל איניש דעלמא לא מהדרינן ביה אבידתא דילמא משקר אבל גיטא מה לי רבנן מה לי שאר אינשי וכו' עכ"ד, ובתורת גיטין סימן קל"ב סעי' ד' (ד"ה שם שמצאו) נתקשה בזה דהא דש"ס אמרו כן על גט, וכ' ולכן נראה דגבי גיטא לא מהדרינן לע"ה משום צד ממון דאית בי' דהא לא מהימן אגוף הנייר שיחזירו לו לצור ע"פ צלוחית, וצ"ב דלענין הנייר הו"ל ככל ממון דמהני סימנים, ובאחיעזר ח"א סימן י"ג אות ג' הקשה דכותבין על נייר אע"פ שאין בו שו"פ, ודן דהגט שוה לבעל משום פשיטי דספרא, ודן בזה אי חשיב ממון להשבת אבידה, ועמש"כ לעיל מדבריו, ובאהל יצחק עמ"ס גיטין הובא מהקה"י שכתב שהוצאת אשה מבעלה חשיב הפסד ממון.
ולעיל הובא מדברי הראשונים בגיטין שכתבו דבע"ה חיישינן למשקר משום תרעומת או הפסד שכר טירחא, והק' האחיעזר שם דהא ע"א נאמן באיסורים אע"פ שהוא נוגע וכדילפינן מוספרה לה שנאמנת אשה על עצמה עי"ש.
בהא דמספק"ל לרבב"ח פי' הלח"מ פ"ג מגירושין ה"ט דנסתפק דאין מחזירים ע"פ טביעות עין רק ע"י סימנים, וצ"ב טעמא דמילתא, ובבית מאיר סימן קל"ב ביאר דהו"ל דבר שבערוה וע"א אינו נאמן וכנ"ל, ובאחיעזר ח"א סימן י"ד אות ב' ביאר דהו"ל נגד חזקה, ומספק"ל האם ע"א נאמן נגד חזקה.
בתוד"ה אבל מפרש ר"ת דע"ה נמי אית לי' טב"ע וכו'. ובגיטין כז: בתוד"ה ודוקא הוכיח עוד ר"ת מחולין צו. דע"ה נאמן בטב"ע מהא דבני אדם מותרים בנשותיהם בלילה עי"ש.- הרמב"ן בגיטין כז. הביא ד' רש"י דאם השליח עצמו מצאו ג"כ לא מהני טביעות עין דלא סמכינן בטב"ע אלא לצורבא מרבנן אבל שאר אינשי לא דייקי ונחלקו ע"ז הראשונים, [וברש"י שלפנינו בגיטין ליתא זאת, והרע"א בג' הר"מ כ' שהוא רש"י שסביב הרי"ף] ועחת"ס בגיטין כז: מש"כ כיצד יענה רש"י על הוכחת ר"ת, וע"ע ר"ן פ' גיד הנשה (לד. מדפי הרי"ף) שהביא ר"ח דבאיסורין רק צורבא מרבנן נאמן בטביעות עין ותמה עליו עי"ש.- ובמש"כ תוס' דחשדינן למשקר, ק' דלעיל יח: כ' דאינו חשוד לקלקלה, וכ' הפנ"י דחוששים שטועה ואיבד גט כזה, ועמשנ"ת בגמ' מדברי הראשונים דחוששים שמשקר מפני הפסד שכרו או שלא יקפיד עליו הבעל.- ובשיטת הר"מ עי' ש"ש ש"ז פכ"ג תורת גיטין סימן קל"ב נובי"ת אהע"ז סימן ס"ב אחיעזר ח"א סימן י"ד אב"ע פ"ג מגירושין ה"ט, ונתבאר בס"ד בגיטין כז..
בגמ' אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. ופירש"י בגיטין כז. ד"ה לא לזה לבעל לא יחזיר שמא כבר נתנו לה וממנה נפל וכשיבא לידו יחזר [אולי צ"ל תחזר] אחר עדי מסירה ויעידו שגירשה וכשתתבע כתובתה יאמר פרעתיך שהוצאת הגט בב"ד ותנן הוציאה גט ואין עמו כתובה וחייבוני לפרוע ונתנו לי את הגט כדי שלא תחזור ותגבה ולאשה לא יחזיר שמא תינשא בו עכ"ד, ולכאו' זה כשיטת תוס' לעיל יז: ד"ה הוציאה שיכולה לגבות בעדי הגט, אע"פ שאין הגט בידה, ולדברי הראשונים י"ל בפשיטות דאם לא יהי' הגט בידה לא תוכל לתבוע, וא"כ אין מחזירים לו הגט, דאע"פ דבלא"ה אינה יכולה ליפרע כיון שאין הגט בידה, מ"מ כשם שבכל שט"ח אין מחזירים ללוה דהרי בלא"ה אין המלוה יכול ליפרע, דמ"מ אין להחזיר לו, דשמא יבורר שנפל מיד המלוה, ואם נחזירו ללוה יקרענו.- ובמש"כ רש"י שהגט יהא הוכחה על הפרעון, העירוני דזה סייעתא לש"ך הובא בנתה"מ סימן מ"א ס"ק י"א דבמה שהכתובה בידו הוא הוכחה על פרעונה, ולא אמרינן דהרי יכול לכתוב כמה כתובות שירצה, וא"כ ה"ה בגט אע"פ שכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו, מ"מ במה שהגט בידו ולא בידה, הוא הוכחה שנפרעה הכתובה.
בגמ' וליחוש שמא כתב ליתן בניסן וכו' ואתיא למטרף וכו'. הגר"א אהע"ז סימן קכ"ז ס"ק ו' הוכיח מכאן כשיטת הר"מ והרמב"ן דגט שנכתב בניסן ונמסר בתשרי כשר, [ודלא כהשו"ע שם, וכן דעת תוס' דאינו כשר אלא ע"י שליח] ויעויין נמו"י (י: מדפי הרי"ף) וברמב"ן בשמעתין בטעמא דמילתא דכשר בגט, ולא חיישינן לטריפת לקוחות שלא כדין, וע"ע אבנ"מ סימן קכ"ז ס"ק ח' (ד"ה ובפ"ק דמציעא) מש"כ בשמעתין, ומה שהביא מדברי הב"ש סימן קמ"ג ס"ק ב'.- ויל"ע לשיטת תוס' לעיל יב: ד"ה ולא דאם השטר מועיל לא אמרינן דנפל איתרע, והכא מבואר בתוד"ה אימת דנפל איתרע, וי"ל דה"נ החשש שמא עצמן לא מסר ופשוט.
בגמ' כיון שנתן עיניו לגרשה. כ' תוס' בגיטין יז. ד"ה ור"ש דהיינו משעת כתיבה, אמנם ברשב"ם ב"ב קמו: סוד"ה נפלה מבואר דהוא משעה שנפל קטטה ביניהם.
בגמ' כי אתיא למטרף אמרינן לה אייתי ראי' וכו'. עיין מהרש"ל לעיל יח. תוד"ה הא.
הנה נחלקו הרמב"ם והראב"ד בסוף הל' גו"א בכל השטרות שדינם לא יחזיר אם עבר והחזיר דדעת הר"מ דגובה בהם והשיגו הראב"ד, ובנמו"י לעיל (ו. מדפי הרי"ף) כ' בשם הרנב"ר ז"ל וכדברי הראב"ד ז"ל נראה מדאמרינן לקמן בפרקין גבי מצא גט אשה בשוק דאמרינן לה אייתי ראי' אימת אתי גיטא לידך הא בדלא ידעינן לא עכ"ד, וברשב"א לעיל יב: (הובא בשמ"ק שם) כ' בקצרה ולקמן גבי מצא גט אשה בשוק נראה בהפך מדבריו לפי סוגית השמועה עכ"ד, ובתשו' ח"ב סימן מ' כ' ועוד משמע לי משמעתא דמצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה דאקשינן עלה וליחוש דלמא כתב ליתן בניסן וכו' ופרקינן לכי מפקא אמרי לה אייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך ואקשינן התם נמי כל שטרי נמי נהדר וכו' ופרקינן כל שטרי דעלמא לא אתי לוקח ומערער אלמא כשערער ערעורו קיים והילכך אנן נמי בדידעינן דנפל ליד אחר ואהדרי' ניהלי' אי טעין צייתינן לי' ואי לא טעין טענינן לי' עכ"ד.
ובסה"ת שער נ"ב ח"א דין ט' כ' ע"ד הראב"ד ונראין דבריו כדאמרינן בפ"ק דב"מ שאם מצא גט אשה וכו' אלמא כיון דנמצא ואיתרע לי' אע"פ שהוחזק בידיה מפני הודאת בעלה אין כחו של גט לגבי הזמן כבראשונה ומשום דאיתרע לי' בנפלתו אע"ג דהדר [בידה] לא מהניא לה עד דמייתי ראי' עכ"ד, ובנתה"מ סימן ס"ה ס"ק כ"ה הביא ד' הסה"ת, וכ' דמודה הר"מ דאם הוחזק פסולו בב"ד, לא מהני במה שהוחזר לידו, והכא הוחזק פסולו בבי"ד, ובפרט שהב"ד לא החזיר לו רק לגבות מבנ"ח ולא ממשעבדי, ולפמשנ"ת לעיל יב: דכ"ד הר"מ הוא לענין פרעון, דבזה זכות המלוה לגבות כ"ז שהשטר בידו א"כ לא תיקשי דהכא לא מיירי בחשש פרעון, וכבר עמד בזה האהא"ז בהל' גו"א שם, וכ"ה בשי' הגרש"ר, ובאב"ע הקשה על דרך זו מדברי הר"מ בהלכה ב' דהזכיר חשש כתב ללות ולא לוה, ואף בזה כ' הר"מ בסוף הפרק דאם החזיר גובה בו. ובתומים סימן ס"ה ס"ק כ"ח כתב דאדרבה משמעתין ראי' ברורה לר"מ, דבגמ' אמרינן לה בגט אשה ובשחרור, ואילו בשטר לא אמרינן כן, והוא מר' יהודאי גאון, וביאר דכ"ד הר"מ הוא בשטר חוב שעיקר ענינו הוא הגבי', וע"כ כשחזר השטר לידו אם אנו אומרים שלא יגבה אנו מוציאים אותו מחזקתו, וכל שהגיע השטר לידו הוא בחזקתו, משא"כ בגט אשה ושטר שחרור שעיקרם לגירושין ושחרור, אין אנו מוציאים אותו מחזקתו במה שאנו אומרים שלא יטרוף מלקוחות עי"ש, ויעויין באבי עזרי סוף הל' גו"א בכעין דרך זו. ויעויין בהגר"א סימן ס"ה ס"ק נ' שהעמיד הקושיא משט"ח ולא מגט, ומתבאר היטב להנ"ל, דמגט לא תיקשי, ובעיקר הקושיא בדברי הר"מ, הנה הר"מ השמיט מה שאמרו בשמעתין בגט אשה ובשטר שחרור דאמרינן לי' אייתי ראי', ואדרבה מדברי הר"מ נראה דמאחר שמחזירים לה הרי גובין בו וכשיטתו, וצ"ע ליישבו מהגמ' והאריכו בזה.- ומ"מ אין בזה ישוב בדברי השו"ע דפסק כר"מ דאם החזירו מוחזר, ואעפ"כ כ' בשטר שחרור שאומרים לו הבא ראי'.
בגמ' ומ"ש משט"ח וכו'. כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) כ"ז מלשון רב יהודאי גאון ז"ל, והקשה הריטב"א מ"ט אין כותבין שטר ללוה כשאין מלוה עמו ואמאי נימא שיכתבו שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואמאי נימא לי' למלוה אייתי ראי' אימת מטא שטרא לידך ותי' וז"ל וי"ל דהא ליתא שאין ב"ח טורף לעולם אלא מדין השטר שיש לו קול והכא כיון דמדין השטר אינו גובה שאין מוכיח מתוכו אימת מטא לידי' אינו גובה אלא ע"י עדים שיעידו בדבר דהאי עדות כמלוה ע"פ היא שאין לה קול אבל השתא דתקון שאין כותבין שטר ללוה עד שיהי' מלוה עמו ויתנוהו לו ביום שנכתב הרי הוא כאלו מוכיח מתוכו שבו ביום הגיע לידו עכ"ד, וע"ע חי' הריטב"א (ישנים) שהאריך בזה, וכתב האבנ"מ סימן קכ"ז ס"ק י"ב (ד"ה וקשה) דמה"ט איתא בשו"ע סימן מ"ג סעי' א' ששטר שאין בו זמן אפילו ראוהו עדים בידו אינו גובה מלקוחות ויש מי שאומר שקונה, ובטעם השיטה הראשונה הוא כדברי הריטב"א דכל שאינו מוכח מתוכו הוי כמלוה ע"פ דליכא קלא, והביא לדברי הש"ך שהביא מקור ליש מי שאומר משמעתין דאמרי' לי' אייתי ראי' אימת מטא לידך, וכ' האבנ"מ דהוא דלא כהשמ"ק דכ"ד הגמ' הוא בגט אשה ושטר שחרור, דהטריפה מלקוחות הוא משום שזה שלהם אבל בשט"ח שהטריפה משום השעבוד, כל שאינו כתוב בשטר הרי ליכא קלא, ואין גובין בו, וכ"כ התומים סימן מ"ג ס"ק ג', וכ"ה באמרי ברוך על הש"ך שם, ובתפארת יעקב סימן מ"ג ס"ק ב' תמה ע"ד התומים דהא בשמעתין פריך ומ"ש משט"ח וכו' ומבואר דאף בשט"ח הוה מהדרינן וכי אתא למטרף נימא לי' אימת מטא שטר לידך, וכבר כ' האבנ"מ דשיטה זו המובא בשו"ע שאינו גובה מזמן הכתוב בו לא גרס בגמ' ומ"ש משט"ח, דמבואר בשמ"ק דהאי קושיא מנוסחאות היא, ודבריו צע"ט דהריטב"א הוא שכתב דמנוסחאות היא ואעפ"כ כתב לדבריו הנ"ל, ולו"ד האבנ"מ י"ל דקו' הש"ס דנחזיר השט"ח ואח"כ יביא ראי' שהי' בידה מקודם, וכבר עמד התומים (הובא בנתה"מ שם) ע"ד הש"ך שהוכיח מכאן לדין שטר שאין בו זמן, דהכא תוכיח שהי' בידה מקודם.
באבי עזרי פכ"ד ממלוה הל"א הקשה בדברי הריטב"א [והשו"ע] ששטר שאין בו זמן אינו גובה משעה שיש עדים שבא לידו, מהא דאקשי לקמן עב: בשטר מוקדם דאע"פ שאינו גובה מזמן ראשון יגבה מזמן שני, והרי מאחר שהזמן שבשטר אינו מועיל ה"ז כאין בו זמן, וכ' דאינה קושיא דבשט"ח המוקדמין הלא נעשה כדין שאר שטרות שהי' בהקנאה או שראו המלוה אלא שהקדים הזמן בזה הסברא שיש בכלל מאתים מנה ויש בכלל זמן המוקדם גם עדות על זמן המאוחר ומשום כך אי לאו משום הגזירה דשמא יגבה מזמן ראשון, הי' שפיר טורף מזמן שני, אבל אם הי' שלא בהקנאה ולא ראו המלוה אין זה נקרא מלוה בשטר כל עיקר אף אם במקרה הי' ההלואה באותו היום וכמשנ"ת עכ"ד, וע"ע בתומים שם ובנתה"מ סימן שם ס"ק א' משה"ק מדברי תוס' והראשונים בכתובות צב..
בתוד"ה וליחוש גבי אשה חוב הוא לה. בתוס' לקמן כ. ד"ה שובר נסתפקו אי מהני עבז"ל לשחרור עבד דהוא מילתא דאיסורא, וא"כ לא יועיל בגט אשה, ועמש"כ לעיל יג. דלדברי המהרש"א דלר"מ מהני מה"ת, י"ל דדבריהם הכא לר"מ.
בא"ד אבל הכא שהבעל מודה שממנה נפל וגירשה ביום הכתיבה. כ' המהרמ"ש ואף לפי מ"ש לעיל [יח: סוד"ה ואפילו] ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש בה בחזרה זו מ"מ הלקוחות יטעו וכו' עכ"ד, ועפנ"י.
בא"ד וא"ת ואמאי לא פריך אמתני' דכותבין גט לאיש וכו'. הריטב"א תי' כשיטתו להלן (בתוד"ה אימת) דבגט כשר ג"כ אמרינן לה אימת מטא גיטא לידך.
בא"ד דמאן דיזיף בצנאא יזיף. לפ"ז במכר דאיתא בב"ב שם דבפרהסיא זבין כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו, וכן הובא לעיל יג. בדעת הר"מ עי"ש, אכן לפמש"כ תוס' בהמשך י"ל דשאני גט דבעינן עדים לקיומי. ובתוספתא ב"ב פי"א ה"ג איתא דכותבין שחרור לרב שלא מדעת העבד, והתם ל"ש עבז"ל למ"ד חוב הוא לעבד, ולדברי הרע"א לקמן כ. דבעינן עדות לקיומי א"ש דהוא בפרהסיא.
בא"ד דצריך עדי מסירה אפילו לר"מ דאין דשב"ע פחות משנים כדפירש ר"ת ורשב"ם בגיטין והיינו עדות לקיומי, ולפמש"כ הר"ן בפ' המגרש בביאו"ד הרי"ף וכן דעת הר"מ דאע"ג דקי"ל כר"א דעדי מסירה כרתי מ"מ מהני נמי עדי חתימה, דע"י הע"ח יש הוכחה ועדות על המסירה, וא"צ למוסרו בפני עדים, א"כ ליתא לתי' התוס', וצריכים לתרץ באופ"א.
בסוה"ד דלא מקדים איניש פורענות לנפשי'. התוס' בב"ב קסז. ד"ה אף תי' בזה ג"כ קושיתם דלעיל הא דאין חוששין למוקדם להפסד הלקוחות כיון דלא מקדים איניש פורענות לנפשי', וכ"ה בנמו"י (יא. מדפי הרי"ף) בשם הרנב"ר, והובא בשמ"ק בע"ב.
הריטב"א (ישנים) לקמן כ. תי' באופ"א הא דכותבין גט לאיש וז"ל דמילתא דלא שכיחא הוא שיהא הבעל מוכר פירות אם לא ברצונה דהא אסיקנא במציאת האשה דמילתא דלא שכיחא הוא שיהא הבעל מוכר פירות דמשום רווח ביתא הוא ויכולה היא לעכב שלא ימכר וכיון שכן מילתא דלא שכיחא הוא עכ"ד.
בד"ה אימת בשאר גיטין לא אמרינן כקו' רש"י בגיטין יז: ש"ל כן אף בשאר גיטין, וכ"ה בריטב"א כאן, והקשה ע"ד תוס' דיש לחוש שמא ישתקע הנפילה, וע"כ דאף בגט כשר צריכה להביא ראי' אימת מטא לידה. והתוס' בגיטין שם ד"ה עד והראשונים כאן (והובא בשמ"ק) הקשו ע"ז דהכא משמע דרק בנפל חיישינן, ופי' דאין לחוש שישתקע הנפילה שיש קול לנפילה, והעירוני דבתוס' לעיל יג. ד"ה הא מבואר דיש חשש שישתקע הנפילה, ועפנ"י שם מש"כ בישוב ד' רש"י.- ולדברי רש"י לא תיקשי קו' סה"ת ע"ד הר"מ הנ"ל דאם הגיע השטר לידו גובה בו, ומדוע הכא אמרינן אייתי ראי', דדינא דהכא הוא אף בגט כשר.
בגמ' בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד לכא' היינו שישחררו השתא, וכעין שכתבו תוס' לעיל יח: ד"ה ואפילו לגבי גט אשה, דאל"כ לא תועיל הודאת הרב להתירו בב"ח, ויל"ד דהאדון נאמן להתירו עי' בגיטין מ: בהשגת הראב"ד על הרי"ף, ועמשנ"ת בס"ד שם.
יל"ע מדוע לא חשיינן לשני יב"ש, ובשלמא לתוס' לקמן כ: דהוא חשש באשת איש, י"ל דבעבדים לא החמירו, אבל לפמשנ"ת בדעת הראשונים דפסקו לחומרא דס"ל דהוא מה"ת, א"כ ה"ה בעבד, ועכ"פ בהוחזקו דהובא לעיל מחלוקת אחרונים האם הוא מה"ת, וכאן סתמו דבכל גווני שרי, והראוני בישועות ישראל חו"מ סימן ס"ה ס"ק י"ג שעמד בזה.
בגמ' ואזל עבדא וקנה נכסים וכו' הקשה הרשב"א (הובא בשמ"ק) מ"ט לא חששו העבד עצמו שימכרנו מניסן ועד תשרי ויוציא מהלקוחות שקנו אותו ותי' דאגב דלעיל בגט נקט חשש לקוחות דנכסים נקט הכא נמי הכין, והקצוה"ח סימן ל"ט ס"ק ז' כתב דמכירת עבד קלא אית לי' ואין לחוש לזה, וברע"א כאן, ובהרחבה יותר לקמן כ. עמד בדברי הרשב"א דמה יועיל בזה שינוי' דהש"ס דיאמרו אייתי ראי', והרי העבד מוחזק בעצמו עי"ש, ועמש"כ במשנה מדברי הקצוה"ח סימן פ"ח ס"ק ט' ורמ"א ס"ק ג' די"ל דאין העבד מוחזק בעצמו.
ובעיק"ד הרע"א דהעבד יהא מוחזק מספק, עמשנ"ת במשנה מהתו"ג ועוד אחרונים דשטר שנפל אינו עושה ספק, ויעוין בכו"ח בדף כ. שעמד בזה, וע"ע חי' הגרש"ר סימן כ' אות ד' בדרך זו, ועי"ש עוד. ובעיקר קו' הרשב"א כ' הרע"א דאין לחוש לזה כיון דיצטרך לשלם ללוקח הדמים שמכר לו עבד ונמצא ב"ח, וכ' הרע"א דלא דמי לנמצא שאינה שלו דפטור במכירה בלא אחריות, דהתם שדה מכר לו והוא שדה, משא"כ הכא דמכר עבד והרי הוא בן חורין, ועמשנ"ת לעיל יד: דמבואר כן בשו"ע סימן ס"ו סעי' ל"ד במכירת שט"ח שנמצא פרוע עי"ש בקצוה"ח.- ובעיקר קו' הרשב"א כ' הרש"ש דאם מכרו היה לו להיות בבית רבו שני.
בגמ' הניחא למ"ד וכו' וכאביי הקשה הקצוה"ח סימן ל"ט ס"ק ז' לדברי הרא"ש בדעת הרי"ף דבמכר וחזר ומכרו לאחר לא אמרינן עבז"ל שיקנה משעה ראשונה (ונתבאר בס"ד לעיל יג.) א"כ מה יועיל בזה עבז"ל, ותי' דהכא לא חיישינן על מכירת העבד עצמו [וכקו' הרשב"א הנ"ל] דמכירת עבד קלא אית לי', ובאו"ש פכ"ג ממלוה ה"ה (ד"ה הנה) כתב דלדברי הרי"ף ניחא דלא אמר שמא מכרו לאחר דע"ז לא שייך עבז"ל, וצ"ב דמ"מ שפיר איכא למיחש להכי.
בגמ' וכאביי דאמר עבז"ל מבואר דבשטר שחרור אמרינן עבז"ל, ובתוס' לקמן כ. ד"ה שובר נסתפקו האם לענין האיסור ג"כ אמרינן עבז"ל, ובחי' הריטב"א (ישנים) כאן כ' דלענין האיסור לא אמרינן כן, ומדברי רש"י מבואר דמהני אף לענין האיסור דפי' דזכות הוא לו שמתירו בקהל.
וצ"ב לדברי תוס' דמהני רק לממון א"כ לכו"ע זכות הוא לו, ולשיטת רש"י בגיטין מ. דמעוכב ג"ש אסור בשפחה ובב"ח א"ש, אבל תוס' פליגי ע"ז, ועוד דלרש"י לכאו' חוב הוא דאסור בשפחה וב"ח, וע"כ רש"י לשיטתו הוצרך לומר דמתירו בקהל.
בהגהות מרדכי (רמז תכג) כ' דלא אמרינן עבז"ל בגט אשה ובגט שחרור דהוא חוב, והקשה התומים סימן ס"ה ס"ק כ"א (ד"ה אמנם) דהא קי"ל בגיטין דזכות הוא לעבד, ותי' דהכא דאסרינן לי' בבת חורין ובשפחה, דלענין איסור נסתפקו תוס' דלא מהני עבז"ל, בזה כו"ע מודו דחוב הוא, דלהחמיר אמרינן עבז"ל ואסור מדרבנן בשפחה, ושמעתין לר"מ דעדי חתימה כרתי ולפ"ז הוא מה"ת וכמש"כ המהרש"א לקמן כ., ולפ"ז אין ראי' מרש"י דפליג על תוס'. ובתומים תי' ע"פ ע"פ דרכו לדברי הטור דפסק עבז"ל ואעפ"כ פסק בשטר שחרור דאמרינן לי' אייתי ראי' אימת מטא לידך, דלהלכה הו"ל חוב, ולא שייך עבז"ל. ויל"ע דלכאו' בלא"ה הוי חוב לעבד דהרי העבד אינו יודע שנכתב עליו שטר, והוא חי עם שפחה, ולאחר זמן ימסור לו רבו שחרורו בעל כרחו, ונמצא שעבר איסור בכל יום, שוב הראוני בפנ"י בגיטין ט: בתוד"ה לא (ד"ה ולענין) שכתב מה"ט בכל תן שטר שחרור לעבדי דלא הוי זכי' מה"ט עי"ש, ובברוך טעם שם עמד ע"ד הפנ"י משמעתין, ותי' הברוך טעם דכיון דמה"ת אינו משוחרר ומותר בשפחה וכמש"כ תוס' לקמן כ. ואינו אלא איסור דרבנן, בכה"ג אינו איסור דנתכוין לדבר המותר עי"ש, וע"ע בחת"ס חו"מ סימן נ"ד שעמד בזה ע"ד הפנ"י, וע"ע עין יצחק השני סימן נ"א אות ה'.
האו"ש פכ"ג ממלוה ה"ה תי' באופן נפלא שיטת הטור דהנה אף לאביי דעבז"ל מ"מ צריך שיבא לידו, ואם לא בא לידו לא מהני, ונתבאר לעיל יג. דמה"ט שיטת הרא"ש בדעת הרי"ף דבמכר וחזר ומכר לא אמרינן עבז"ל דלא חשיב מטא לידי', דמתחילה עלינו לדון האם יש כאן מטא לידי' ועי"ז נעשה הקנין למפרע, וא"כ אם מכר וחזר ומכרו לאחר לא אמרינן עבז"ל דאין כאן מטא שטרא לידי' דהשטר בטל ומבוטל, והחולקים ס"ל דמ"מ יש כאן מסירת השטר, אבל בעבד י"ל דיש לחוש שמא מכרו רבו לאחר [וכדברי הרשב"א] ובכה"ג אין כאן מטא שטרא לידי' כלל, דלא זכה העבד כלל בשטר וע"כ לא הוי משוחרר למפרע, ושמעתין אזלא כמ"ד יש קנין לעבד בלא רבו ועי"ש.
והקשה המקנה בקידושין כג. (ד"ה שם אימא סיפא) דאמאי בעינן לגיטו וידו באין כאחד הרי משתחרר למפרע, ואע"ג דבעינן מטא לידי' זהו מדין תנאי שיבא לידו, והיינו דכל שטר הוא ע"י אחרים שזכין לו, וע"י אחרים א"צ לגיטו וידו באין כאחד, ועמשנ"ת לעיל יג. די"א דבעינן מטא לידי' באופן המועיל.
ובחי' הרי"מ הקשה כיצד מהני אמירת ובפ"נ ובפ"נ בשליח המביא גט שחרור הרי אמרינן דמשוחרר למפרע, ואמירת בפ"נ ובפ"נ בעינן בשעת נתינה, ובזה ג"כ י"ל כנ"ל דמ"מ בעינן מעשה נתינה.
ברש"י ד"ה זכות שמתירו בקהל הקשה הפור"י דבגיטין יג. משמע דהזכות הוא במה שיוצא לחירות ואדרבה דר"מ ס"ל דחוב הוא שאוסרו בשפחה עי"ש.
בגמ' ת"ר איזו היא דייתיקי וכו' הר"י מיגש בתשו' (הובא בשמ"ק) כ' דלא קאי על משנתינו דאין דרך הברייתא לפרש מלות המשנה, והראשונים (שם) פי' דקאי על משנתינו עי"ש.
בגמ' ורמינהו מצא דייתקאות אפותיקאות ומתנות עי' תומים סימן ס"ה ס"ק כ"ט מש"כ לבאר מ"ט שבק התנא שוברין, דבמשנה קתני נמי שוברין עי"ש.
ברש"י ד"ה מהיום גוף הקרקע קנוי לו מן היום וכו' וכן פי' הר"מ פי"ב מזכי' הי"ד עי"ש במ"מ, והקשו הראשונים דמאי קמ"ל מתני' היא בב"ב קלו. ועוד דלא דמי למתנת שכ"מ דלא זכי כלל עד לאח"מ, ואשר ע"כ פי' בשם הר"מ דהק' מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה וא"כ לא נגמרה המתנה עד לאח"מ, וכן הביאו תוס' בע"ב ד"ה והא מר"ת, וע"ע תוס' ב"ב קלה:, והריטב"א (הובא בשמ"ק) לא ניח"ל בזה, דמ"מ אם לא חזר זכה למפרע ולא דמי למשכ"מ, ותי' דהק' איזו היא מתנת בריא שהיא כמנת שכ"מ דלא קים לי' דקני אלא לאח"מ דחייש דילמא הדר בי' עכ"ד.- בעיקר קנין גוף מהיום ופירי לאח"מ עי' ברע"א מהדו"ת סימן פ"ח במו"מ עם הבית מאיר, דדעת הבית מאיר שמקנה הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה ויש קנין לאחר מיתה, והרע"א נחלק ע"ז ופי' דמקנה הכל מהיום ומשייר פירות לאח"מ, ומדברי הרשונים בקושיתם על רש"י מבואר להדיא כהרע"א, וראיתי לדון בדעת רש"י דס"ל כדרכו של הב"מ, וע"כ דמי למשכ"מ דהוא לאח"מ, וביותר למש"כ הקו"ש בב"ב (אות תסב) דמהיום ולאח"מ היינו שמקנה מעכשיו את הזמן שלאח"מ, וא"כ יתכן דאף במתנת שכ"מ הוא כן, אכן בפשוטו מתנת שכ"מ כירושה, וקונה רק לאח"מ, וע"ע בקצוה"ח שהביא מדברי הראשונים בסופ"ק בגיטין דמתנת שכ"מ קונה למפרע ועי'.