חידושי הרי"מ/בבא מציעא/יט/א
מצא שטר שחרור כו' דלמא קני עבדא נכסין כו'. ותמוה למה לא פריך שמא מכר העבד בין ניסן כו' ומפיק שטר שחרור דקדים. כמ"ש תוס' גטין דמה"ט תקינו זמן בש"ש. והי' קשה גם לאביי להרי"ף ז"ל כפי' הרא"ש דזה הוי חזרה גמורה שמכר העבד אחר הכתיבת ש"ש. משא"כ בנכסים שקנה שלא נק' חזרה כדאמר הניחא לאביי כו'. ונראה למ"ש תוס' כ' דכשמצריך לשלם הכל לא ח' לקנוניא והחשש לעיל רק משום לוקח שלא באחריות וכן פירש"י לעיל י"ג. וא"כ ניהו דבנמצאת שדה שאינו שלו ג"כ בפי' שלא באחריות אינו חוזר עליו. ואף דלא הוי מכירה כלל ומה ענין זה לאחריות. וע"כ משום דמ"מ שם מכר עליו כדאמר לקמן ע"ב ע"ב דניתן לכתוב משום דניחא לי' דליקו בהמנותי' מפייס למרי' ומוקי לזביני' שיחזור ויקנהו, מהנגזל ע"ש. וכיון דנקרא מכר שייך לאחריות כנ"ל. משא"כ בעבד כשכבר משוחרר ומכרו אינו ענין לאחריות ואף בפי' שלא באחריות יתחייב להחזיר דמיו דלא שייך שיחזור ויקנהו. וממילא במודה לא שייך חשש הנ"ל. ולכך אמר הש"ס רק על הנכסים דזבין הרב וזה רק גזלה שנמצא השדה שאינו שלו דשייך לאחריות ויש חשש לוקח שלא באחריות כנ"ל ויש בזה לישב מה דקשה לכאורה להרמב"ן ז"ל בשטר שכלול רבית עם הקרן דכשר לענין הקרן אף דשייך גזרה שמא יגבה גם הרבית כיון דגם שיגבה הרבית יהי' גביית הקרן כדין ודוקא מוקדם שכל הגבי' יהי' שלא כדין כשיגבה מז"ר לכך פסול גם מז"ש ע"ש פ' א"נ. וא"כ בעבד דפריך דקני נכסין כו' והא מ"מ מזמן שני ואילך יהי' כדין מה שיגבה וגם השחרור בדין אף אם יגבה נכסים הנ"ל שלא כדין. וא"כ אף אי כ' בניסן כו' ולא מסר עד אח"כ ג"כ כשר מזמן שני. וא"כ שפיר יחזיר ומה פריך. ואף דצריך לסלק החשש שלא כדין מ"מ מהני שוב שיכתבו עליו שלא יטרוף רק מזמן זה שנמצא. ואף דמוקדם שנראה פיסולו בב"ד לא מהני היינו משום שכבר פסול מז"ש ג"כ משא"כ בזה שכשר מז"ש ורק לסלק החשש שפיר מהני לכתוב עליו כנ"ל:
ולהנ"ל א"ש דשוב יש ב' החששות דזבין נכסי כו' שלא באחריות ושייך ג"כ שמא מכר העבד ואף שמודה ויצטרך לשלם ללוקח העבד ולא ירויח ז"א דירויח הנכסים שמכר שלא באחריות. וכיון שאין ראי' מהודאתו יש חשש מגוף העבד דיהי' שלא כדין מה שיחזיקוהו משחרור דעבד הוא ושוב הכל שלא כדין ופסול גם גוף השחרור מזמן שני ג"כ ככל מוקדם אף דעכשיו כדין. אך עדיין ישאר הקושי' להרי"ף כנ"ל דהוי חזרה גם לאביי כנ"ל:
עוד י"ל למ"ש תוס' גטין שם דכשלא יהי' זמן וימכור יהי' העבד מוחזק בעצמו ויהי' נאמן שהי' משוחרר קודם המכירה ע"ש. ואף דלא שייך הרי משוחרר לפניך דכשמכרו קודם עדיין עבד מ"מ ס"ל לתוס' דמהני חזקתו בעצמו נגד החזקה. וא"כ כאן לענין העבד לא שייך שמא כ' כו' ול"נ ע"ת. דהא גם שהי' הלוקח לפנינו והי' ספק זה אם נמכר קודם ג"כ מהני חזקת העבד בעצמו שמשוחרר. ואף דגבי שובר לקמן אמרינן החשש כנ"ל אף שא"י להוציא מספק מ"מ שם שייך כמ"ש לקמן דעכ"פ מהני תפיסה בספק וכשמחזירין עושין מהספק ודאי ולא יועיל תפיסה. משא"כ בעבד דלא שייך תפיסה ותמיד מוחזק בעצמו. לא שייך החשש שמא כ'. ולכך אמר לענין הנכסים דאזיל וטריף כו' וזה שלא כדין דמספק א"י להוציא כנ"ל:
הניחא למ"ד זכות וכאביי כו'. לכאורה לרש"י דהפי' ל"ל עד תשרי שכבר נתן ולא נזהר משום פסול מוקדם וא"כ בעבד איך בשביל שנודע לו פסול מוקדם לא נזהר הוא פסול רק מדרבנן ואי"ל שפחה ולא ב"ח וכופין את רבו לעשותו ב"ח ליתן ש"ש כשר והי' לו לשמרו ולא שייך ריעותא דנפילה ושוב לא חיישינן כלל. ובלא דאביי ניחא. וי"ל דהא דלא ס"ל לרש"י לעיל כפי' התוס' דעתה רוצה ליתן משום דא"כ בהודאתו מפסיד לעצמו דיכול לתבעו ועדיין לא לוה ולס"ד דל"ח לקנוניא לא פי' כנ"ל. משא"כ למסקנא דח' לקנוניא גם לרש"י שייך חשש התוס' שעתה רוצה ליתנו לו כדי שיגבה מלקוחות דזבין נכסי ומהרב נפל שלא נזהר כנ"ל:
רש"י וכיון דזכות הוא איכא לתרוצי דמשעה שנכתב כו' דלכי מטי שטר גט לידיה נעשה ב"ח למפרע כו'. עיין שם אריכות לשון מה שאין דרכו ז"ל. גם מ"ש איכא לתרוצי. הא פשוט כן. וי"ל דלהרי"ף הנ"ל גם לאביי קשה שמא מכר העבד והוי חזרה מהשיחרור. ועוד גם אי דלא כהנ"ל יש לומר דלא מיקרי מטי לידי' כלל כיון שכבר נמכר ואין יד לעבד בלא רבו. וכיון שצריך להיות מקודם מטי לידיה ואח"כ משוחרר למפרע וכאן כל זמן שאינו משוחרר לא חשוב מטי לידיה כלל דמה שקנה העבד קנה רבו שני. דאף דבכל שיחרור אמרינן גיטו וידו באין כאחד דאין יד כו' מ"מ היינו לגבי הרב עצמו שמשחררו ומסלק עצמו מזכייתו. משא"כ כשכבר עבד של אחר יש לומר דלא מהני נתינת רב זה לחשב מטי לידיה אף שיהיה עי"ז למפרע. אבל מ"מ אינו מוכרח וזהו שכתב רש"י איכא לתרוצי כו' דמ"מ דלכי מ"ל ב"ח למפרע כנ"ל. ופירש"י כן כדי דלמסקנא דאמר אייתי ראיה שוב אינו מוכרח סברא הנ"ל. וי"ל לאביי דלא מהני בשיחרור כנ"ל כשנותן לו אחר שנמכר שיהיה נקרא מטי לידיה כנ"ל:
עוד נראה לענ"ד למ"ש תוספ' לקמן כ' דהא דעבז"ל תקנת חכמים כדי שיוכלו לכתוב ולענין איסור כ' תוס' כשבא על ב"ח פסלה רק למ"ד יש כח ביד חכמים לעקור כו' עיין שם. ולכאורה תמוה הא כל הזכות מה שהוא מותר בב"ח כמבואר בגמרא. ואם כן כיון דלענין איסור לא מהני עבז"ל. אם כן שוב אינו זכות כלל דאדרבה נאסר בשפחה גם כן מדרבנן ובכח מה"ת ושוב לא מהני כלל גם לממון כיון דאינו זכות. ואפילו למ"ד יש כח ביד חכמים לעקור כו' מ"מ קשה דאחר החתימה כל זמן דלא מטי לידיה ודאי אסור בשתיהן אי עבז"ל דבשפחה אסור שמא ימטי לידיה ויהיה ב"ח למפרע ובב"ח אסור שמא לא יתנו לו ולא יהיה כלל עבז"ל. וממילא לא שייך עבז"ל שבזכי' זו ע"מ דמטי לידיה אין כאן זכות כלל עד דמטי לידיה ואז בל"ז מהני. וצ"ל דמ"מ הוי זכות דשטר זה כשיהיה מטי לידיה אחר כך אי לא יהיה זכין לו עכשיו יהיה פסול משום מוקדם גם מאז ואילך מדרבנן עכ"פ וכשנאמר עבז"ל לענין ממון עתה יהיה כשר עכ"פ מאחר שיהיה מטי לידיה לגמרי שיהיה מותר בב"ח משעה דלמטי לידיה וגם זה זכות אף שאסור עד שיהיה מטי לידיה מה שיהיה עי"ז מותר בב"ח מאז ואילך שלא יחשב מוקדם כנ"ל. וזהו שדייק רש"י ז"ל שהקדים זכות כו' טובה לו שמתירו בקהל כו' איכא לתרוצי דמשעה שנכתב זוכין לו דלכי מטי לידיה ב"ח למפרע כו'. והיינו דעכ"פ חשוב זכות מיד דכשיהי' מטי לידיה יועיל לענין ממון למפרע ויהיה מותר בקהל מכאן ולהבא כנ"ל. ומ"מ אין סברא זו מוכרח ולמסקנא י"ל דלא אמרינן זה לאביי גם כן ולא מהני כיון שעכשיו אינו זכות כלל כנ"ל. בפרט לענין החשש שמא מכרו לאחר אף דלא נימא כנ"ל. דמהני גם כן מטי לידיה לסוף. מ"מ הא בזה אינו זכות כלל כיון דרק מדרבנן עבז"ל ואם כן מן התורה גם שמטי לידיה בסוף עדיין עבד דכבר נמכר ולא מהני כלל מן התורה ויהיה אסור בב"ח לעולם ואין כאן זכות ולא שייך כנ"ל. וצ"ל כיון דלענין ממון כח ביד חכמים שוב פקע המכירה למפרע דקנין איסור לחוד אינו יכול למכור כדאמר פרק השולח. וגם דהוי מקח טעות. וגם דזכות שיכופו הב' לשחררו כנ"ל:
שם רש"י ד"ה מא"ל דהשתא ל"ל עבז"ל דא"ח לאדם כו'. ואין פי' לדבריו והגי' חבין ג"כ אינו מובן. ונראה דהא למ"ש גם למ"ד זכות הוא רק כאן לענין כשיהיה מטי לידיה שיועיל ולא יהיה מוקדם וא"כ גם למ"ד חוב הוא לעבד מודה כאן דהטעם דחוב הוא רק משום דניחא לי' בשפחה. וכאן כשיהיה מטי לידיה ולא נימא עבז"ל יהיה אסור בשפחה ובב"ח דמוקדם פסול מדרבנן ואסור בשתיהן א"כ לכ"ע זכות היא לו שיזכו עדיו ויהיה מותר בב"ח כשיהיה מטי לידיה כנ"ל. אך מ"מ כיון דגוף השחרור הוא חוב לא שייך טעמא דזכין שלא בפניו דאנן סהדי דהוי משוי שליח כיון דבאמת חוב. ומיושב לשון רש"י דל"ל עבז"ל דמ"מ אין חבין כו'. וגם די"ל אם לא יהיה עבז"ל לא יתן לו הרב כלל אותו המוקדם דמה תועלת לו הא אם יכופוהו ליתן לו ש"ש כשר. ומה שמאחר ליתן לו זכות לו. משא"כ למ"ד זכות כנ"ל:
שם דייתיקי מתנה כו' טעמא כו' הא אמר תנו נותנין ורמינהו אע"פ כו'. ולמה לא פריך אמתני' לחוד וניחוש שמא כתב ליתן בניסן כו' כדפריך לעיל אגט בזמן שמודה מיהת יחזיר כו'. וי"ל דהיה י"ל ונמלך וכתב לאחר ועתה מצוה ליתן כמו שכתב רש"י לקמן אמתנות. ולכך בגט וש"ש מייתי הברייתא בזמן שמודה יחזיר. ולא פריך אמתני' לחוד עיין שם. ובדייתיקי בל"ז לא קשה דבאמת מתנת ש"מ מצי הדר ביה וליכא חשש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |