מראי מקומות/בבא מציעא/יח/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מראי מקומות בבא מציעא יח ב

בגמ' חיישינן לשני שוירי כ' התורת גיטין סימן קל"ב סעי' ד' (ד"ה עוד כתב הב"ש דמבואר) דמס' אין לחוש לזה, דאף אם יש עוד שוירי מ"מ יש לתלות שנפל משוירי זה שהוא קרוב כיון שאין ידוע שיש רוב שוירי אחרים דניזיל בתר רובא, ורוב שאינו ידוע אינו מגרע הקרוב, ועוד דאף אם ספק שמא יש שוירי אחר קרוב מ"מ מאחר ששוירי זה ידוע לנו ויש ספק שמא יש עוד שוירי בכה"ג תלינן בתר קורבא הידוע וכמבואר ברמב"ן ב"ב כד., והא דחיישינן הכא לשני שוירי הוא כמש"כ הר"ן בתשובה הובא בב"י סימן קכ"ח דידוע להם שהי' שוירי אחרת, אכן מרש"י לקמן כ: ד"ה חיישינן מבואר דלא הי' ידוע להם על שוירי אחרת, וכ"נ בתוס' בגיטין כד: ד"ה בעדי.

ברש"י ד"ה חיישינן אע"פ שבא אחד לפנינו ואמר ממנו נפל כ' בדו"ח רע"א דמשמע דאחר מצאו, וק' מאחר שאין הגט בידו מנא ידעינן שהוא שליח, ואף אם יש בידו כתב שליחות דלמא יב"ש אחר שלחו, וכ' דאיכא לאוקמי שיש לו כתב שליחות משולש והגט אינו משולש, וצל"ע דהא במשולשים ג"כ חיישינן לשני משולשים, וצ"ל דרק בנפל חיישינן [ועי' בתוד"ה חיישינן] וא"כ לענין שהוא שליח לא חיישינן, אך לפ"ז לא ניחוש כלל שאינו שליח ועוד דביבמות קטו: מבואר דאף בלא ריעותא דנפילה חיישינן ועי', ועי' תו"ג בגיטין כז. דג"כ כ' דהי' לו כתב שליחות משולש, וכ"כ מטעם אחר.

ברש"י ד"ה חיישינן ויודעין אנו שאין שם בשוירי שני אנשים ששמותיהן שוין כ' הרמב"ן בגיטין כז: דרש"י בא לפרש מדוע הוצרכו לומר דחיישינן לשני שוירי, ולא קאמר דילמא באותו שוירי יש עוד א' כזה, ע"ז אמר דיודעין אנו שאין שם בשוירי שני אנשים ששמותיהן שוין, ועי' להלן בדברי הרמב"ן, ועריטב"א (הובא בשמ"ק) מש"כ מהראב"ד באופ"א.

בתוד"ה חיישינן ומ"מ כשנפל חיישינן וכ"כ בגיטין כד: בתוד"ה בעדי והק' באילה"ש שם דבנפל חיישינן דלא נזהר לשומרו, אבל מה טעם שניחוש לשני שוירי, והעירוני דתלינן שהבעל לא גירש בו ונפל מידו ומצאתו או שמסרו לאשת חבירו וע"כ נפל מידה דלא נזהרה בו. עוד העירוני דאין כוונתם לריעותא דנפילה, אלא שאין הוכחה דמוכח מתוכו אלא מתוך החזקתו.- כ' הנובי"ת אהע"ז סימן קט"ו (ד"ה ומעתה) דאף אם יש יב"ש אחר באותו העיר כיון שהעדים בשעת חתימתן לא ידעו מיב"ש אחר רק זה המגרש נקרא בשעת חתימה להעדים הללו מוכח מתוכו, ויעויין כעי"ז ברע"א בגיטין ב: בתוד"ה ורבנן, ועי' באר יצחק אהע"ז סימן ט' ס"ק כ"ז ומשנת ר"א גיטין סימן ב' אות י'.

חשש שני יוסף בן שמעון

בגמ' נפק דק ואשכח וכו' כ' הפנ"י בגיטין כז. בתוד"ה הא בתו"ד מיהו יש ליישב דודאי לענין ממון לא חיישינן לב' יוסף בגיטין שהרי כותבין שם העיר ובפ"ק דב"מ אמרינן להדיא דלענין ממון לא חיישינן לשני שוירי ואפשר דאפילו לשני יוסף ב"ש גרידא נמי לא חיישינן לענין ממון וכו' עכ"ד, ויעוי"ש בע"ב (בד"ה גמרא איכא) דכתב דאף דהוחזקו שני יב"ש אינו חששא דאורייתא, ובתורת גיטין סימן קל"ב סעי' ד' (ד"ה שם אלא) נחלק ע"ד הפנ"י דבהוחזקו הוא חשש גמור וחוששין אף בממון, ומ"מ בלא הוחזקו הוא מדרבנן וכדלקמן כ: ובתוס' שם ד"ה איסורא, וברע"א בתשו' ק"ז (ד"ה ונראה) נקט בשיטת תוס' דאף בהוחזקו שני יב"ש הוא חשש דרבנן, ובעויו"ט סימן קכ"ד כתב דהוא מה"ת, ועי' ש"ש ש"ז פ"כ נובי"ת אהע"ז סו"ס ס' ואחיעזר ח"א סימן י"ד.

ובטעמא דלא חיישינן לשני יב"ש, א. הרמב"ן בגיטין כז: (ד"ה והראב"ד) כ' בשם הראב"ד וז"ל ואין חוששין לשני יב"ש בעיר אחת אא"כ הוחזקו שאלמלי היו שם שנים מוחזקים היו עכ"ד, ב. ובש"ש ש"ז פ"כ (ד"ה ולכן) כ' דהא דלא חיישינן לשני יב"ש בדלא הוחזק פירש"י פ"ק דמציעא דף י"ח ב' ד"ה חיישינן שהיה מוחזק וידוע שאין באותו שוירי אלא יוסף בן שמעון אחד ע"ש, והרמב"ן בחידושיו פרק כל הגט דף כ"ז ב' וז"ל ורש"י פירש ולא הוחזקו שני יב"ש באותה העיר ולא בירר דבריו ובמציעא פ"ק מפרש שהיה מוחזק וידוע שאין באותו שוירי אלא יב"ש אחד עכ"ל, ויעוי"ש בש"ש שאזיל בדרך זו, דלא הוחזקו היינו שהוחזקו שאין אחר, [ומקשים ע"ד הש"ש דדברי רש"י והרמב"ן באו לפרש לדברי ר"ה דחייש לשני שוירי, ואעפ"כ לא חייש לשני יב"ש, וע"ז פירש"י דידעינן דליכא עוד יב"ש, ואדרבה למ"ד דלא חיישינן לשני יב"ש והא אף באינו ידוע, וכן מבואר בהמשך ד' הרמב"ן עי"ש]. ג. הרשב"א בגיטין כז: (ד"ה הא דאמרינן) כ' לפרש (ע"פ דרכו שהובא בע"א) דלנפילה דחד לא חיישינן, והיינו שצריך לחשוש שנפל מיב"ש אחר והוא מצאו ע"כ לא חיישינן, והרשב"א כ' דלפ"ז אף בהוחזקו לא נחוש לזה, ד. הש"ש (שם) הביא חכ"צ דכשם דסמכינן על סימנים ולא חיישינן לעוד חפץ כזה, ה"ה אין חוששין לשני יב"ש, והקשה הש"ש דהא קי"ל סימנים דרבנן ולא מהני אלא באבידה עי"ש.

ובחזון איש אהע"ז סימן צ' ס"ק כ"ב כ' וז"ל דכיון דידוע לנו יב"ש אחד הנאבד, ולפנינו יב"ש מת בלתי ידוע, ואין אנו יודעין אחר בשם יב"ש, מדין החזקות לתלות בו המאורע ומדין חזקת כאן נמצא כאן הי', והוא אחד בענפי החזקות שיש לן להחזיק את הידוע ושלא לחוש להתחדשות, וכשאמרינן שזהו יב"ש הנאבד אנו ממעטין את החידוש, וכשנאמר שזה אחר אנו מחדשין שב' יב"ש נאבדו, וכל שאינו בדרך הרגיל בנוהג שבעולם, מתגדל החידוש, ומתחזק דין החזקה, שלא לחוש להמתחדש, ואחרי שב' נאבדין ישתנו בשמותיהן ושמות אביהן, הוא יותר מחודש, מתחזק דין החזקה שלא לחוש לזה, אבל ההשתוות בשמותיהן לבד, הוא מיעוט החידוש, ומתרפה החזקה וחוששין לשנים עכ"ד.

כתב המאירי (ד"ה וראה) דבמקום שהוחזקו שני יב"ש ושאלנו לזה השני שהוחזק אם כתב גט לאשתו והוא אומר לאו שהוא כשר וה"ז מכאן ואילך כמי שלא הוחזקו.

העירוני מ"ש חפץ הנמצא דמחזירים ע"פ סימן דשמו כתבו עליו ודוקא במטבע איתא לקמן כה: דאין מחזירין, ולא אמרינן לחוש שמא יש שני בנ"א בשֵם זה, וצ"ל דבממון לא חיישינן וכדלהלן, ועוד העירוני דהתם יש הוכחה מדטוען שאבד ממנו החפץ, וזה סימן, משא"כ הכא וצ"ע בזה, ועוד אטו אם לא יטען תחילה שאבד ממנו חפץ לא נחזיר ע"פ שם, ויעויין בהגר"ז בשו"ת שבסוף הספר סימן כ"ח אותה ה' שעמד בסב' זו עי"ש, ועיין חזון איש אהע"ז סימן כ"ה ס"ק א' שכתב דסימן דשם עדיף מסימן דעלמא דאנשים ידועים לנו בשמותיהן וכיון שלא הוחזק יב"ש אחר הוי כידעינן דליכא אחר עי"ש בכ"ד, ובש"ש ש"ז פ"כ הביא חכ"צ דשֵם הוא סימן בינוני ונחלק עליו הש"ש.- ובמש"כ דיש סב' דכיון דהוא טוען שאיבד חפץ ואומר הסימן ע"כ עדיף, ויסוד לסב' זו מבואר בתוד"ה והוא, ונתעוררתי לעיין בזה מדברי תוס' בחולין צו. ד"ה פלניא שהקשו מ"ש שאין מוציאין ממון ע"פ סימנים, ומחזירים אבידה ע"פ סימנים, ולפמשנ"ת הרי יש לחלק דבסימן דאבידה יש הוכחה ממה שאומר שאיבד ויודע הסימן, וי"ל דכוונת תוס' דמחזירים אבידה אף באופן שיש שני בנ"א שאמרו שאיבדו אבידה, וע"ע בסוגיא שם דמיירי באופן שאין את ההוכחה שאיבד.

ברש"י ד"ה חיישינן ויודעין אני שאין שם בשוירי שני אנשים ששמותיהן שוין כ' הרמב"ן בגיטין כז: דרש"י בא לפרש מדוע הוצרכו לומר דחיישינן לשני שוירי, ולא קאמר דילמא באותו שוירי יש עוד א' כזה, ע"ז אמר דיודעין אנו שאין שם בשוירי שני אנשים ששמותיהן שוין, ועי' להלן בדברי הרמב"ן. ועריטב"א (הובא בשמ"ק) מש"כ מהראב"ד באופ"א.

בענין כותבין שובר

(יז:) בתוד"ה לא אפילו אם היא מודה שהכתובה היא בידה וכו' יכתוב שובר הריטב"א בכתובות טז: (הובא בשמ"ק שם) כ' דאפי' למ"ד כותבין שובר לא אמר כן אלא כשטען אבד שט"ח וכדאיתא בגט פשוט, וכ' וסברא נמי הוא, וכן דעת הר"מ פכ"ג ממלוה הט"ז, וכן פסק השו"ע סימן נ"ד סעי' ב', ובסעי' ג' הביא ישמי שאומר דאף אם אין השטר בידו אלא שהוא בעיר אחרת א"צ לפורעו, ובכנה"ג הגב"י כ' ג' דעות, בזה א. דעת סה"ת דכל שהשטר בעולם אין כותבין שבור, ואמרינן לי' דיל טרח ואייתי שטרא ב. דעת הטור כל שהוא בעיר אחרת ג. דעת הרשב"א סימן אלף ק"י דכל שהוא בידו, ויעוי"ש שהביא בני שמואל שהביא תוס' דידן דפליגי, ולא פי' דלתוס' הוא אף כשהשטר בידו. ואם טען הלוה שהשטר בידו והמלוה אומר שאבד צריך לישבע היסת, ופי' המ"מ דאע"ג דאין הנייר שו"פ, מ"מ ראיית השובר שו"פ, ובש"ך שם ס"ק ד' הביא קו' הגדו"ת דתיפו"ל שאם לא ישבע הרי לא יפרע לו, דכל שהשטר ביד המלוה אין הלוה חייב לפרוע, ונמצא שיש כאן הפסד ממון גמור, ותי' הש"ך דכל הדין שאין הלוה חייב לפרוע כשיש למלוה השטר, הוא באופן שלבסוף יביא המלוה את השטר, אבל אם לעולם לא יביאנו לא מסתבר שיפטר הלוה מלשלם, והקצוה"ח ס"ק א' כתב דהמעיין בבעה"ת יראה דכל דאיתי' לשטרא בעולם אע"פ שאין המלוה יכול להחזירו אינו גובה בו לעולם ויעוי"ש שהעמיד פלוגתא דקמאי בזה, והביא מדברי תוס' דידן עי"ש, ועמשנ"ת בס"ד בארוכה בסימן א'.

ובנתה"מ שם ס"ק א' (ד"ה ונראה) כתב בתו"ד אבל בשטר כ"ז שהוא בעין תחת ידו אין הלוה חייב לשלם כלל, דלא נתן לו השטר שיהי חוב על המלוה בהחזרת השטר, רק שלא התחייב עצמו לשלם רק בהחזרת השטר, ועיין בכנה"ג סימן פ"ב דשטר ברור שתחת יד המלוה קי"ל כגבוי דמי כיון דהנכסים משועבדים בשטר, וכ"ז שהשטר בידו הוי ממש כפרעון בידו קודם הלואה כיון דכגבוי הוא בשעת כתיבה, והוי כספק חיוב, וכ"ז שאין מחזיר שטרו אין עליו שום חיוב לשלם ממון אחר דכבר הוי כגבוי בידו כשהשטר בידו וכו' ולמ"ד כותבין שובר אינו רק משום תקנה שאם יאבד שטרו יאכל הלה וחדי כדאמר התם עכ"ד, ונראה מדבריו ב' סב' א. שלא התחייב הלוה לשלם כ"ז שהשטר ביד המלוה ב. דכ"ז שהשטר ביד המלוה ה"ז כגבוי ופטור מלשלם, וכסב' אחרונה הובא באב"ע פכ"ג ממלוה הט"ז משמו, ועי"ש שתי' ע"פ דרכו מ"ש מטוען המלוה שנאבד המשכון דגובה חובו, ואלו טוען שאבד השטר פטור, ואף למ"ד כותבין שובר הוא מתקנ"ח, וע"ז תי' כסב' הנ"ל.

והנה נתבאר דמדברי תוס' מוכח דלא כשו"ע דאם השטר בידו אין כותבין שובר, ועמד בזה הט"ז בסימן נ"ד, והכנה"ג בשם הבני שמואל ובאמרי ברוך שם, וכ"ה ברע"א ח"ג סימן ל"א (ד"ה והנה מעכ"ת), ויעויין ברע"א בתשו' שם דכתב דלא מאחרינן הפרעון עד שיביא השטר, והיינו דזה זכותו ליפרע מיד, וראיתי לדון דלפמשנ"ת מהנתה"מ דיסוד הדין דיש כאן התחייבות שאינו חייב לשלם כ"ז שהשטר ביד המלוה, א"כ בכתובה הרי אף אם תחזיר השטר, מ"מ הרי יש בידה דין דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דכמאן דנקט שטרא, וא"כ לעולם לא יפרע לה, וע"כ דהכא ליכא תנאי זה, ויעויין בפנ"י שעמד בחילוק זה עי"ש, אמנם מדברי הריטב"א בכתובות מבואר דנחלק גם בכתובה, אכן י"ל דאזיל לשיטתו דליכא דין הטוען אחר מעשה ב"ד כשכותבין כתובה.

וע"ע בשבת עט. תוד"ה ת"ק דאם כתבו לו שובר א"צ המלוה אח"כ להחזיר השטר ללוה, וצ"ב א. אי נימא דהשטר של הלוה יצטרך להחזיר ב. דלכאו' יש ללוה הפסד במה שהשטר ביד המלוה, ומדוע לא יצטרך להחזיר לו.

הקו"ש בב"ב (אות תריח) הקשה מ"ט דמ"ד אין כותבין שובר, הרי המלוה ברי שנאבד השטר והלוה שמא, ותיקשי למ"ד ברי ושמא ברי עדיף, ואף בברי גרוע ושמא טוב כ' תוס' בב"ב קלה. דאיכא למ"ד דברי עדיף, ועוד דכל טענת הלוה הוא שמא יאבד שוברו ויחזור המלוה ויתבענו, ואין זה אלא שמא, והרי איכא חזקת חיוב, וליהוי כאיני יודע אם פרעתיך, ותי' דלהבא ליכא חזקה, ולפמשנ"ת דיש התחייבות שאינו חייב לפרוע עד שיחזיר לו שטרו א"ש.

שנינו בב"ב קסז. דהבעל נותן שכר השובר, וכ' הרמב"ן והרשב"א והמ"מ פכ"ד ממלוה ה"ב דכ"ז במקום שגובה בעדי גט ומיתה, אבל אם גובה ע"י הכתובה ואבדה הכתובה היא צריכה ליתן שכר השובר דמשום שאבדה כתובתה לא הפסיד הבעל אלא היא שאבדה הפסידה ונותנת שכר השובר, וכן פסק הב"ש סימן ק"י ס"ק ג'. וכתב הרמב"ן וזו הסברא אינה מתחוורת לי במס' שבת בפ' המוציא, ובח"מ שם ס"ק ג' דקדק כן מסתימת השו"ע דמשמע דבכל גווני הדין כן.

וראיתי לבאר בביאור פלוגתתם, דהנה הדין דהבעל נותן שכר הוא משום שהשובר נכתב לטובתו, וכ"ז הוא במקום שלולי השובר ג"כ הי' צריך לפרוע, והשובר לטובתו, וכ"ז במקום דאי אפשר, נמצא דהשובר לטובתו, אבל במקום שאיבדה כתובתה י"ל דבזה אדרבה נתבאר מדברי הנתה"מ דמן הדין אינו חייב לפרוע, א"כ השובר לטובת האשה והיא צריכה ליתן שכר, וזהו טעמם של הרשב"א ודעימי', אבל בדעת הרמב"ן י"ל דלעולם הלוה והבעלים חייבים לפרוע אלא שתיקנו לטובתם שיכתוב לו שובר כדי שלא יגבה פעם אחרת, ע"כ לעולם הבעל נותן שכר, וכ"נ קצת במלחמות בשמעתין (י. מדפי הרי"ף) שכתב דמפני תקנתא דלוה אין כותבין שובר, וברשב"א בתשו' אלף ק"י כתב דתיקנו לכתוב שובר, ומשמע דאדרבה תיקנו למלוה שיכתוב שובר, ואזדו לטעמייהו, ואינו מוכרח.

והנה ברע"א בח"ג סימן כ"א מבואר דאדרבה מעיקר הדין הלוה חייב לשלם וחייב לשמור שובר, (עי"ש בד"ה הנה) דכתב וז"ל הנה בפשוטו נראה דהאלימו חז"ל כח הלואה מחשש פסידא דהלוה, ויעוי"ש שהוכיח מהגמ' בכתובות טז: דאף באופן שידוע שנאבד באונס ג"כ א"צ לשלם, [ולדרכו של הנתה"מ דמשום דהחוב כגבוי, א"כ באופן שנאבד ממנו לכאו' לא שייך לומר דכגבוי דהרי אינו בידו] ומה"ט דן בשטרי ממרמי הנהוג בין הסוחרים שנאבד מתחת יד המלוה והלוה מודה בחיובו אלא דירא לנפשו שמא איזה אחר ימצא השט"ח ויגבה ממנו ולא מהני תקנתא דשובר כיון דלא נזכר שם המלוה בשטר יפסיד המלוה חיובו הברור מחשש פסידא דלוה, ולא דמי למקום דלא אפשר דכותבין שובר, דהתם מעיקרא נתחייב אע"פ שאפשר שובא לידי הפסד, והרע"א כ' די"ל דבכה"ג אף לר' יוסי דכותבים שובר, הכא דליכא תקנתא בשובר מודה דהאלימו כח הלוה ופטור מלשלם.

ואזיל הרע"א עוד לשיטתו דהקשה בתשו' שם (בד"ה והנה מעכ"ת) בדברי הגמ' בב"ב קסט. דמדמי פלוגתא דכותבין שובר לפלוגתא האם כותבין שטר ללוקח כשאומר אבד שטרי והמוכר אומר שיש לו פסידא בזה, והקשה הרע"א הא י"ל דשני ושני, דדווקא באבד שטרו כיון דעכ"פ הלוה חייב להמלוה לא מפקעי' למלוה חיובו, ונשאר החיוב על הלוה לשלם ולשמור שוברו, וכן בהא דפרע מקצת חובו לא מגרעינן כח המלוה להחליף שטרו ומחייבינן להלוה לשמור שוברו משא"כ ליתן להלוקח זכיות לכתוב לו שטר מקח, י"ל דיכול המוכר לעכב בטענה כל דהוא דחושש שיאבד שוברו וכו' ועי"ש מש"כ ליישב עפ"ד תוס' דידן דאף כשהשטר בידו ג"כ כותבין שובר, ולכאו' כ"ד הרע"א לשיטתו, אבל לדברי הנתה"מ הא בהלואה ג"כ מדינא אינו חייב לשלם, ואעפ"כ כותבין שובר לטובת המלוה, וה"ה הכא נכתוב שובר לטובת הלוקח.

והנה נתבאר דהנתה"מ תי' ע"פ דרכו מ"ש אבד המשכון דלא הפסיד חובו, ובאבד השטר הפסיד חובו, וכ"ז ניחא לדרכו, אבל לדברי הרע"א הקו' במקומה עומדת, ועמד בזה הרע"א בתשו' שם, והביא מהחמדת שלמה (התשו' היא לחמד"ש) שמחלק שכל הדין דאין כותבין שובר הוא כשיבא ללוה הפסד ע"י המלוה ב' פעמים, שימצאו את השטר ומסתמא יחיזרוהו למלוה, בזה הדין דאין כותבין שובר, אבל במשכון ההפסד יבא לו ממקו"א, דמסתמא לא ימצא המלוה בזה אין חוששין להפסדו, והרע"א רצה לסייעו מדברי הרא"ה בכתובות ודחה זאת, יעוי"ש דכתב שאין בתי' החמד"ש ישוב גמור עי"ש, ואשר ע"כ חילק באופ"א דבמשכון פסידא דהלוה באבידת המשכון הוא הפסד בפני עצמו ואינו שייך לחוב, משא"כ בשובר דיש לו הפסד בפרעון שיצטרך לפרוע ב' פעמים בזה חוששים להפסדו.

ואזיל הרע"א לשיטתו דכתב במערכה י"ג לפ' הכותב (הנדפס כאן) אות ו' (ד"ה וביותר) בתו"ד [ולומר דבשטר פקדון צריך לשלם בלא שטר דאינו מפסיד בכך דיכול לומר נאנסה לא נראה לענ"ד, דיכול לומר אתחייב לך שבועת שומרים] עכ"ד, ולכאו' משמע דמיירי התם אף בפקדון בעין עיש"ה, ותימה דבפקדון בעין מאי שייך לומר שאינו חייב להחזיר בלא שטר, ושמא תקנ"ח היא לטובת הנפקד שלא יהא נפסד וא"צ להחזיר וכשיטתו דכתיבת שובר הוא לטובת המלוה שלא יפסיד חיובו הברור, ולמ"ד אין כותבין שובר האלימו חז"ל כח הלוה שלא יפסיד חובו, וזה שייך אף בפקדןו, ובתשו' מהרי"ל דיסקין בחלק הפסקים (אות קפד) כ' ונסתפקתי אם גם בשטר פקדון שייך מ"ש בסימן נ"ד דא"צ להחזיר לו כ"ז שהשטר תחת יד אדם וכו' עכ"ד.

ובסוטה ז: אמרינן דאשה שזינתה דמפסדת כתובתה דתליא בפלוגתא אם כותבין שובר, ופי' תוס' דהיינו דלמ"ד אין כותבין שובר יכול לעכב הגט עד שתחזיר לו הכתובה, וצ"ב מה ענין זה לפלוגתא דכותבין שובר, ובשלמא לדרכו דהרע"א י"ל דהפלוגתא בכותבין שובר דיש זכות ללוה ולנפקד שלא יצטרך להחזיר כשיכול לבא לידי פסידא, ה"נ א"צ לגרשה כיון שעי"ז יכול לבא לידי פסידא דכתובה, אבל לנתה"מ דאדרבה מדינא פטור מלשלם, מה זה שייך לענין גט.

בגמ' והא בי דינא דר"ה וכו' עי' בגמ' להלן דכל ב"ד הוא כשיירות מצויות, ועשמ"ק בשם שיטה משכ"ב.

בגמ' ואיכא דאמרי היכא דתרו כיתנא כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) דמשמע דבעינן שיירות מצויות במקום מציאת הגט, ולא סגי במה שמצויות בעיר, וכ"כ הרמב"ן בס' הזכות פ"ג דגיטין.

בד"ה נפק דאין יכול לבטל הגט שלא בפני השליח ראיתי להעיר דבגיטין לג: פליגי אם ביטלו מבוטל, וי"ל דמ"מ לא חישיינן שעשה שלא כדין, [ועי' לעיל יב. דפליגי אי חיישינן לאיקרי וכתוב].

בא"ד אבל לגבי תרי יצחק לא שייך לפלוגי בין מצויות לשאין מצויות וכו' ביבמות קטו: בתוד"ה יצחק כ' דאיירי דלא הוחזק תרי יצחק ובשכיחי שיירתא.

בגמ' ר"ז רמי וכו' יעויין חי' הריטב"א (ישנים) שכתב הא דלא מקשי מכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר, דגט אגט ניח"ל לאקשויי, וכ"ה במהרמ"ש ורש"ש.

בא"ד א"נ מוקי מתני' דאשתכח בב"ד כ' הרע"א ולא זכיתי להבין כל צרכו דגם בשטרי חליצה יש להסתפק באחר כמו זה דהא ע"כ לא ראינו בידה שטר חליצה ואין הפרש בין חליצה לההיא דיצחק ר"ג ועי"ש משכ"ב, וע"ע חזון איש אהע"ז סימן צ"ז ס"ק ט"ו צ"ע.

בגמ' קתני מיהת בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה הק' השמ"ק בשם הגליון דילמא ה"ט דאיכא ס"ס להתירה שמא נתגרשה ואת"ל דלא נתגרשה שמא גט זה שלו ותתגרש עתה בחזרה זו ותי' דכשם דלא אזלינן בתר רוב להתיר אשת איש וכדאמרי' במים שאין להם סוף ה"ה דלא אזלינן בתר ס"ס ועוד דאותו ספק שמא כבר גירשה לאו ספיקא הוא דהעמד אשה על חזקתה, והנה במש"כ שאין מתירים אשה ע"פ ס"ס, יעויין דו"ח רע"א יבמות קיג: שנקט בפשיטות שמתירין א"א ע"פ ס"ס, ואזיל לשיטתו בגיטין כה:, ובשעה"מ פ"ח ממקואות סוף כלל ג' הביא שמ"ק למס' יבמות מכת"י לאחד קדוש מדבר דלא שרינן א"א ע"פ ס"ס, וכ' ע"ז השעה"מ ואין זה נכון שהרי לדעת רוב הפוסקים ז"ל אפילו באיסור א"א מקילינן בס"ס כנודע וכו' עכ"ד.- ובמש"כ דהוא נגד חזקה, האריכו הפוסקים בדין ס"ס כנגד חזקה, וי"ל דכוונתו כפ"מ שיסדו הש"ש ש"א פי"ח ורע"א בתשו' ל"ז (ד"ה וביותר) דכל מה דאזלינן בס"ס כנגד חזקה הוא כששני הספיקות כנגד חזקה, אבל הכא רק ספק א' כנגד חזקה, ובזה לא מהני ס"ס.

בגמ' איכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דרבה יעויין ברשב"א בגיטין כז: מש"כ לבאר מנלן לאשוויי פלוגתא בין רבה לר"ז הא תרוייהו אמרי בחדא לישנא, וערע"א בכו"ח תניינא (ברשימו"ת), ועמשנ"ת בס"ד בגיטין בזה.

כתב הרא"ש (סימן מ"ה) ויראה לי דכ"ש אם הוחזקו אע"פ שאין השיירות מצויות דיותר יש לחוש שאותו המצוי בעיר עבר דרך שם ואפי' במקום שאין השיירות מצויות ממה שנחוש שבא אחר מעיר אחרת ועבר דרך שם ואפי' במקום שהשיירות מצויות עכ"ד, והר"ן פ"ג דגיטין (יד. מדפי הרי"ף) נסתפק בד"ז דאיכא למימר דטפי איכא למיחש בשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו ממאי דאיכא למיחש בשהוחזקו כיון שאין השירות מצויות, ואף הרי"ף ז"ל לא הזכיר כאן ולא בפ"ק דמציעא בפירוש במקום שהוחזקו לא נחזור בשאין השיירות מצויות אבל אפשר וכו' את"ד, ובמ"מ פ"ג מגירושין ה"ט האריך לדקדק בדעת הר"מ דבאין השיירות מצויות אין חוששין אע"פ שלא הוחזקו.

הקשה בכו"ח תניינא (ברשימו"ת) (בע"א) לר"ז דחייש בשיירות מצויות אע"ג דלא הוחזקו למ"ל במשנה לטעמא דכתובים הוו ונמלך שלא לתנן תיפו"ל דילהס"ת שמא מאדם אחר נפל עי"ש. וכמו"כ הקשה (בתוד"ה והוא) בשטרי חליצה ומיאונין אמאי יחזיר ולא חיישינן שמא מאחר נפל.

כתב הרא"ש (שם) וכיון דלא איפסיק הלכה או כרבה או כר"ז או בחד מהני תרי לישני דר"ז עבדינן לחומרא ולא מהדרינן גיטא אלא במקום שאין השיירות מצויות ולא הוחזקו, וכ"ה ברי"ף (י: מדפיו), ונראה מדבריהם דהוא חשש תורה, דאל"כ הו"ל ספק דדבריהם ולהקל, ועמד בעוי"ט ס' קכ"ד בזה. וכבר הובא דבתוס' לקמן כ: ד"ה איסורא כ' דהוא חשש דרבנן, ועמשנ"ת לעיל בענין חשש שני יוסף בן שמעון.- וע"ע בר"מ פי"ח מגו"א ה"ו שסתם הדין דמצא גיטי נשים בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, והשיגו הראב"ד דלא פי' דה"מ לאלתר עי"ש, וכ' ה"ה דהר"מ סמך עמש"כ בהל' גירושין. ועי' אהא"ז מש"כ באורך בישוב שיטת הרמב"ם.

הקשה הרמב"ן בגיטין כז: בדברי הרי"ף דפסק הכא דחיישינן לשני יב"ש וביבמות פ' האשה שלו' (קטו:) פליגי אביי ורבא אי חיישינן לתרי יצחק (והובא בתוד"ה נפק) ובודאי קי"ל כרבא דלא חיישינן וכן פסק הרי"ף, וכ' וזו שאלה שאל הראב"ד ז"ל (בהשגות בגיטין יג: מדפי הרי"ף) וראיתי בתירוצה סברות רבות י"א בעדות אשה הקילו מתוך חומר שהחמרת בסופה, ודחה הרמב"ן דבהדיא איתא התם דרבא בגיטין נמי אמר, [ויעויין ברא"ש פ"ק דגיטין סימן ג' בדרך זו, וכ' דבגט מחמרינן שיגרשנה בגט אחר, משא"כ התם דאיכא עיגונא אם לא נתיר אותה] א"נ דשאני התם דיצחק ריש גלותא לא שכיח שיהיו שנים, ועוד כ' לחלק דהתם ראוהו עדים שיוצא משם וא"כ אמרינן כאן נמצא כאן הי' ולא מספקינן שמא ממקו"א בא לשם, ובחזון איש אהע"ז סימן צ"ז ס"ק ט"ז הקשה על יסוד הרמב"ן שיש לחלק בין נמצא במקומו לבמקום אחר, א"כ מאי פריך לעיל ע"א הא אמר תנו נותנין דלמא מיירי במצא בעירן, וכן היכי פשוט רבה ממתני' דכל מעב"ד יחזיר, וכן ברייתא דהבעל מודה יחזיר, מנ"ל דמיירי בנמצא במקום אחר וצ"ע עכ"ד, ויל"ע דלכאו' כל הסוגיא בהכרח הוא בנמצא במקו"א, דאל"כ מאי שייך לחלק בין שיירות מצויות לאין שיירות מצויות, ועי"ש עוד ברמב"ן, ובמאירי (ד"ה ויש) כ' ויש מתרצים שאין לחוש לשם מופלג כזה וגדור בכמה גדרים יצחק וריש גלותא ובר אחתיה דרב ביבי, וכ' ע"ז המאירי ומ"מ אין שיטת התלמוד מוכחת להפריש בענינים אלו שהרי שוירי ורכיס נהרא אין לך גדר גדול מזה וחשו עליו עכ"ד, ועי' ש"ש ש"ז פי"ח. ודעת בעל הלכות ור"ח (הובא בר"ן בגיטין שם) דקי"ל כרבה דעבד עובדא כשמעתי' ומעשה רב, ועי"ש עוד ראיות לזה.

בד"ה אין הבעל אע"ג דנאמנת לומר גרשתני וכו' לכאו' י"ל דמשום ריעותא דנפילה ה"ז מסלק חזקה זו, כשם דמסלק חזקה דהוחזק כפרן וכמבואר בתוס' לעיל טז:, וכן שאר חזקות, [ועמשנ"ת לעיל יז. בתוד"ה הטוען בשיטת תוס' בזה], ועוד יל"ע דמ"מ לא נחזיר לה הגט דעי"ז תתבע הכתובה, ועי' כיו"ב בפנ"י לעיל ע"א.

בתוד"ה ואפילו כיון דנאמן לומר גרשתיה כדאמר בפ' יש נוחלין כ' המהרש"ל אין המסקנא כן כמש"כ הרא"ש להדיא וכן פסק הרמב"ם ואולי התוס' אמרו לאותו מ"ד דס"ל שנאמן ודו"ק עכ"ד, ובראב"ד (הובא בשמ"ק) תי' כן דאתיא כמ"ד זיל חוש לה. ובכו"ח דרעק"א הוסיף לבאר דאת"ל דתליא בפלוגתא, א"כ הול"ל דרבה לא אמר כר"ז משום דס"ל גרשתי נאמן וע"כ דלא תליא בפלוגתא.- בחי' הריטב"א (ישנים) כ' דהבעל אומר שמסר לשליח ואינו יודע אם נתגרשה עי"ש.

בא"ד וי"ל דנאמן לומר גרשתיה ותהא מגורשת מכאן ולהבא הואיל ובידו לגרשה וכו' כ' בכו"ח דרעק"א שאין כוונתם למ"ד התם דלא פלגינן דיבורי', ובפרט למש"כ המהרש"ל דקו' תוס' דמשמע דאתיא ככו"ע וכמשנ"ת, ואשר ע"כ ביאר הרע"א דאף למ"ד פלגינן דיבורי' היינו באומר גרשתי זה שנה דאמרינן דמה שאומר זה שנה שקר ומה שאומר גרשתי אמת שגרשה עתה משא"כ הכא אף שהגט שנמצא מתעכב ביד המוצאו הרבה ואח"כ בא הבעל ואומר גרשתי בגט זה דידוע דלא גרשה עתה דהא הגט לא הי' ביד הבעל משעת המציאה ועד עתה וכיון דאין מאמינים אותו דגרשה מזמן הכתוב בגט א"א לו להתירה מכאן ולהבא דא"א להיות ההיתר לחצאין כיון דההיתר דלהבא אינו במציאות רק אם מגורשת למפרע ובלשון תוס' בגיטין מתפרש יותר כן עכ"ד, וכ"כ הרש"ש בגיטין כז: בתוד"ה בזמן, ומבואר כן בתוספות הרא"ש שם, וע"ע מאירי (ד"ה שמא).

וצ"ב דכ"ד הרע"א ניחא דאין כאן פלג"ד, אבל מ"ט לא אמרינן בזה פלגינן נאמנות וכדאשכחן ביבמות מז. בנאמנות יכיר דנאמן לפסול בניו ולא בני בניו, וכן שם קיז. בע"א שאמר מת בעלה שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה, וכן בעד זומם למ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל, ובקידושין סג: איתא דנאמן האב בני זה בן י"ג שנה לקרבן ולא למכות ועונשין, וצ"ל דהכא כל ההיתר הוא מחמת גירושין דאתמול ובזה אין פלגינן, וכמו שיסדו שאין פלגינן בתולדה ועי', שו"ר בקו"ש ח"ב סימן ג' אות כ"א דמחלק דשאני בעל שאמר גרשתי דנאמנותו מטעם מיגו דהוא דבר שבערוה, ובזה בעינן לאנן סהדי שאומר אמת דבידו לגרשה, וע"ז לא שייך לומר פלגינן נאמנות דלהבא הוא אמת, ולמפרע אינו אמת, משא"כ באופנים שנאמנותו מדין ע"א עי"ש, ובחזון איש אהע"ז סימן ק' ס"ק י"ד מבואר דבעל שאמר גרשתי את אשתי הוא פלגינן נאמנות, ועוד העירו בדברי הרע"א די"ל פלגינן דנתגרשה גט ולא בגט זה, והעירוני דמיירי גם באומר ממנה נפל, ובזה לא שייך פלגינן, וברע"א לא כ"כ.- ובעיקר הענין דלמ"ד שאינו נאמן להבא כיון שאינו נאמן למפרע, כ' החזון איש (שם) דכשהוא באותו יום כיון שאין כותבין שעות הא בידו לכתוב גט, ובשערי יושר שער ו' פי"ב (ד"ה ובמס' ב"ב) כ' דכ"ז כשמקדים זמן שיש נפ"מ בזה אם היא מגורשת, אבל כשאומר על זמן מועט למפרע שאין בו נפ"מ שפיר נאמן, וה"ט דבעל שאמר גרשתי נאמן אע"פ שידוע שלא גירש ברגע זה.

בא"ד ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש בו בחזרה זו מה שהוצריכו תוס' עדים י"ל כמ"ד עדי מסירה כרתי, א"נ דהם עדי קיום וכדעת ר"ת בגיטין ד.. עי' כו"ח תניינא (ברשימו"ת) מש"כ הרע"א בדברי תוס'.- ומדברי הר"מ פי"ח מגו"א ה"ו נראה שא"צ להחזיר בעדים, ובזה י"ל דכשיטתו דעדי חתימה מועילים בתורת עדי מסירה, אבל מדבריו נראה דאינו מגרשה עתה, וביאר אהא"ז דכלפי הגירושין הבעל נאמן כדין בעל שאמר גרשתי, ואע"ג דכתב הר"מ בפי"ב מגירושין ה"ה דלכתחילה לא תינשא, הכא שיש גט לפנינו שרי לכתחילה, וכדחזינן סב' זו בגיטין סד. בסוגיא דשליש.- ומה דמקשי הגמ' דילמא מאחר נפל וק' קו' תוס' דנחזיר לה לראי', י"ל כמשנ"ת בע"א מדברי הריטב"א בגיטין דאין לעשות אלא בעדות כשר, ועוד אמרו דאם נחוש דמאחר נפל א"כ אין כאן גט לפנינו, ואין הבעל נאמן להתירה.

העיר הגרד"ל שליט"א (בלקט שיעורים) דכיון דהבעל מודה שהגט שלה, א"כ הנייר שלה דקנאתו מדין אודיתא, וצריכה לחזור ולהקנותו לבעל דבעינן ספר כריתות שלו.

בגמ' ור"ז אמר לך וכו' עי' לעיל טז: דר"ז מוקי למתני' בשטרי חלטאתא ואדרכתא, ולפ"ז הא איתא לקמן כ: דלא פשטינן איסורא מממונא, וביאר השמ"ק (לעיל ד"ה נפק) בשם תר"פ ותוס' חיצוניות דמעשה ב"ד כולל גם חליצה ומיאונין וכדלקמן כ:.

בגמ' ר' ירמי' אמר כגון דקא אמרי עדים מעולם לא חתמנו וכו' כ' הרמב"ן בס' הזכות פ"ג דגיטין (יד. מדפי הרי"ף) דר"י סבר כר"ז דבשיירות מצויות אע"ג דלא הוחזקו חיישינן דאי הוה ס"ל כרבה הוה משני מתני' כוותי', ועי"ש מש"כ מ"ט לא משני כר"ז, ומטעם זה פסק הרי"ף כר"ז דר"י ור"א כוותי' ס"ל, ונחלק עליו הרשב"א ע"ש וע"ע בסמוך.

בגמ' מהו דתימא ליחוש דלמא אתרמי שמא כשמא הרמב"ן (שם) הוכיח מזה דמיירי בלא הוחזקו, דאי בהוחזקו מדוע לא ניחוש לזה, והרשב"א דחה דאף בהוחזקו י"ל דלא חיישינן דאיתרע שמא כשמא ועדים כעדים, וכ"כ הריטב"א (הובא בשמ"ק), וכן פסק הר"מ פ"ג מגירושין הי"א דאף בהוחזקו ושיירות מצויות אין חוששין בזה, והעירוני דמ"ש מהא דלעיל בשני שוירי דחוששין לשמא כשמא ושני שוירי.

בתוד"ה מעולם ואומר הבעל שהוא אותו יוסף רש"י בגיטין כז: ד"ה מעולם פי' דאמרי עדים החתומים בו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של שם זה, ואותו חתמנו לאיש זה התובעו, ועי"ש בתוס', ובתוס' כאן הביאו ג"כ גירסא זו, וע"ע משנ"ת בזה לקמן יט. ברש"י ד"ה אירכס. ובטעמא דתוס' שנאמן הבעל לומר שהוא אותו יוסף והרי אין כאן נאמנות דבעל שאמר גרשתי וכמש"כ תוס' לעיל ד"ה ואפילו, וברש"ש בגיטין הוסיף להקשות דמקשי א"ה מאי למימרא והא קמ"ל דהבעל נאמן, ויש שרצו לומר עפ"ד הר"ן בקידושין סג: דאב שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא א' ואמר אני קדשתי' נאמן, ופי' הר"ן דנאמן לברר, וה"נ כיון שידוע שנכתב גט ליב"ש יכול לברר שנכתב לו, אמנם כבר נתבאר שם דהטעם דלא חשיב השתנות בדבר שבערוה, כיון שהיא החפצא המקודשת, אבל הכא בא להתירה עי"ש.

בא"ד וא"ת והלא כשאין העדים אומרים וכו' הקשה המהרש"א מי הכריחם לזה הא איכא למימר דאם יאמר הבעל שהוא שלו ומכירו בסימן שהוא נאמן והכא מיירי שאינו מכירו אלא שאומר שנאבד לו גט ששם הבעל יב"ש והי' חתום בשמות עדים אלו ולהכי אם לא יאמרו העדים שלא חתמו אלא על גט א' של יב"ש יש לחוש שמא חתמו אלו העדים ג"כ על גט אחר ששם הבעל יב"ש עי"ש, ובפנ"י ובמהרמ"ש ומהדו"ב כ' דהבעל אינו נאמן לומר שזה הגט דחיישינן דמשקר או שאמר בדדמי, ומה דאר"א שנאמן לומר נקב יש בו בצד אות פלונית הוא כשאמר כן קודם שנמצא הגט. (עמהרמ"ש שלא ביאר דבריו ועי"ש בביאור).

בא"ד לפי שמספק אומר שהוא שלו וכו' כ' החזון איש אהע"ז סימן צ"ז ס"ק כ"ז דחשש ב' יב"ש רחוק מלב אנשים יטעו בקל למסבר שזהו גיטם, ומשום דרצונם בזה, משום שכר סופר או תרעומת הבעל, וכ' החזון איש מהא דמדינא נאמן מוכח דזה לא חשיב דבר שבערוה, ובעזה"י יבואר להלן בזה, ועי"ש עוד בזה, וערע"א לקמן כג: (ד"ה אמנם עדיין) מש"כ לדמותו לחבית יין שנמצא ודנים להתיר היין.

בא"ד דאינו חשוד לקלקלה עמשנ"ת לעיל ע"א בתוד"ה והוא בסתירת דבריהם.

בא"ד וצריך לומר שלא ראו עדים החתימה החמד"ש בגיטין כ' דאף אם ראו החתימה מ"מ במה שאומרים שמעולם לא חתמנו כל א' הוא ע"א, ואין כאן ב' עדים על חתימת כל א' שלא חתמו על גט אחר ועי"ש משכ"ב.- ואי לא גרסימן זה י"ל דראו החתימה וחוששים שמא הם חתמו ליב"ש אחר והוא החתים עדים אחרים ששמם כשמם, ועשמ"ק בשם הגליון.

בסוה"ד וחתימה כחתימה הריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' דליכא למיחש לזה דאל"כ לא תמצא קיום לעולם ועפנ"י.

בגמ' רב אשי אמר כגון דקא אמר וכו' פירש"י בגיטין כז: דהשליח אומר כן, והקשה הרש"ש שם מדוע פירש"י בשליח ולא בבעל, והריטב"א (הובא בשמ"ק) כאן פי' בבעל, ובעזה"י יבואר לקמן יט. ברש"י ד"ה אירכס בזה.- ובתוס' בגיטין ד"ה כגון כתבו ואית ספרים דגרסו דקאמרי עדים וכ' דעדים מהימני אפילו כשראוהו כבר ושליח לא מהימן אלא כשאומר כן קודם שראהו. ומדברי המהרש"א בתוד"ה לעולם מבואר דהבעל ג"כ נאמן לאחר שראהו, ולא חשדינן לי' במשקר, ולדבריו העירו מדוע קאמר נקב יש בו בצד אות פלונית ולא קאמר דמכירו בטביעות עין.- הר"מ בפ"ג מגירושין הי"א כתב היה לעדים בגט סימן מובהק כגון שאמרו נקב יש בו בצד אות פלונית ה"ז מתגרשת בו, והשיגו הראב"ד דבעל ושליח ג"כ נאמנים, ועקצוה"ח סימן רנ"ט ס"ק ב' בישוב ד' הר"מ. והובאו מקצת דבריו להלן.

בגמ' ודוקא בצד אות פלונית אבל נקב בעלמא לא הגר"ז בשו"ת שבסוף הספר סימן כ"ח אות י' הקשה דהדיוקים סתרי אהדדי דמתחילה משמע דוקא מצד אות, אבל בצד תיבה לא מהני וכמש"כ הב"י סימן י"ז (לו:) בשם בעל העיטור, ואח"כ אמר נקב בעלמא, ותי' דמילתא דפסיקא נקט דבצד אות פלונית לכו"ע הוא סימן מובהק, ונקב בעלמא לכו"ע אינו סימן מובהק עי"ש דתלי לה בפלוגתא דלקמן כח., וע"ע מלא הרועים.

כתב השו"ע סימן ס"ה סעי' ו' דבשט"ח לא מהני שיתנו הלוה או המלוה סימן נקב יש בו בצד אות פלונית, ובנו"כ הביאו ד' הסה"ת שער נ"ב ח"א דין ד' שפי' דהלוה יכול לידע שהרי כותב שטרו בלא המלוה, והמלוה יכול לידע שהרי הי' בידו קודם שנפרע, ולא דמי לגט שלא נשאר לא ביד בעל ולא ביד עדים, ועוד דבידו לגרשה, ועי' בנו"כ מה שנתקשו בדבריו, ומש"כ מגט נתקשה התומים בס"ק ו' דאם כוונתו לשמעתין, הא הכא חוששים ליב"ש אחר, וא"כ בודאי דסימן מהני, ותי' בדוחק דהכא יש לחוש שמא זה שלו, אלא שכתב לאשה אחרת ששמה כשמה עי"ש, וצ"ע לפ"ז בשינוייא דר"י דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של יב"ש, הא מ"מ יש לחוש שמא כ' זאת לאשתו השני'.

בגמ' ר"א מספק"ל סימנים אי דאורייתא אי דרבנן הקצוה"ח סימן רנ"ט ס"ק ב' חקר בטעמא דסימנים דרבנן האם הטעם משום דחשדינן לי' במשקר שראה כן אצל חבירו או שאומר כסומא בארובה, או"ד דילמא איתרמי חפץ אחר בסימנים אלו, וכ' לחדש דלטעמא דמשקר לא יועיל גם סימן מובהק כיון דמשקר ואומר כסומא בארובה, ובשמעתין דמהני סימן מובהק, הוא משום דליכא חשש משקר, כיון דאמרי עדים כן [וכהגירסא דאמרי עדים, ולדברי תוד"ה מעולם לכו"ע לא חיישינן הכא למשקר] אלא חשש דילמא איתרמי אחר כזה, ולזה מהני סימן מובהק, [ויעוי"ש מש"כ לפרש בשיטת הר"מ דלפ"ז מאי דאמר מספק"ל אי סימנים דאורייתא או דרבנן אין זה הספק דמספק"ל לקמן כז: באבידה [ודלא כפירש"י דפי' כן] אלא מספק"ל דמן התורה בודאי מהני סימן כל שאין בו חשש שקר, אלא דמספק"ל דילמא החמירו בגט אשה עי"ש].- ובמה דנקט הקצוה"ח דסימן מובהק אינו מוציא מידי חשש משקר עי' פרי יצחק ח"ב סימן נ"ז שהוכיח מפ' אלו מציאות דמהני אף לעינן חשש משקר, מדכתב הרא"ש שם (סימן י"ד) דמהדרינן לרמאי בסימן מובהק עי"ש, ועקה"י סימן כ"ט ויעוי"ש באות ב' שהוכיח דאין זה משום חשש שקר, מהא דבסמוך אמרי' דאף לצורבא מרבנן אין מחזירין בסימן שאינו מובהק, והא לא חשדינן למשקר דהרי נאמן בטביעות עין, ובעזה"י יבואר במקומו.

הריטב"א (ישנים) (סוד"ה ניחוש, ובד"ה כגון) הביא ב"ת וריב"א דמספק"ל הכא אף בסימן מובהק דלא מהני והכא משום דאמרי עדים, וזה כדרכו של הקצוה"ח, ונחלק ע"ז הריטב"א דאין זה משום חשש משקר אלא משום דילמא איתרמי לי' כזה, וא"כ אין חילוק בינו לעדים עי"ש בכ"ד.

חקרו האחרונים באיסור דיסודו מדאורייתא והחשש דרבנן או באיסור דרבנן האם סמכינן על סימנים, ובש"ש ש"ז פכ"ג הביא לפנ"י שהוכיח משמעתין דהרי החשש לשני יב"ש הוא דרבנן וכמש"כ תוס' לקמן כ:, ואעפ"כ לא סמכינן על סימנים למ"ד סימנים דרבנן, והרע"א בתשו' ק"ז (ד"ה ונראה ראי') דחה דהכא שאין עדים שנפל ממנו גט י"ל דהוא חשש דאורייתא שמא לא איבד גט כלל. וע"ע חכמת מנוח נובי"ת אהע"ז ח"ב סימן ס' אחיעזר ח"א סי"ג זכר יצחק סימן ע"ח חזון איש אהע"ז סימן ל"ב אות ב' בית הלוי ח"ב סימן י"ב.

הגר"ז בשו"ת שבסוף הספר סימן כ"ח האריך בדין שני סימנים אמצעים האם זה כסימן מובהק, ודן שם דשמו ושמה הוי ב' סימנים, [וכמו"כ דהנקב יצטרף לסימן] עי"ש באות ד', ובאות י"א כתב דכיון דאם לא יהא שמו ושמה ושם עירו ושם עירה, לא נסתפק שזה שלו רק כשכל השמות כהוגן, ע"כ הכל חשיב סימן אחד.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף