מראי מקומות/בבא מציעא/יט/ב
בגמ' הא בבריא הא בשכ"מ וכו' כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) מפרש בספר ואזיל וכו' והכל הוא מלשון רב יהודאי גאון ואריכות הלשון מוכיח עליו.
בגמ' בשכ"מ דבר מיהדר הוא ערע"א מש"כ להקשות דמשכח"ל חשש אף בשכ"מ.
בגמ' בבריא וכו' דלמא כתבה וכו' ואמליך הקשה הר"ן (הובא בשמ"ק) מ"ט חיישינן להכי ממנ"פ אי בהקנאה זכה מיד, ואי בלא הקנאה הרי אין כותבין שטר לנותן אא"כ מקבל עמו וכדאמר לעיל יג. ובשלמא לרי"ף דאף בשטר הקנאה בעינן דמטי לידי' א"ש, אבל לראשונים תיקשי, ולאיקרי וכתוב עולה למסקנא בדף יג. דלא חיישינן, ותי' הר"ן דבשטרי מכר כותבין אע"פ שאין לוקח עמו דאין לחוש שיחזור בו מהמכירה, וכן דעת הר"מ פכ"ד ממלוה ה"א, ובאבנ"מ סימן קכ"ז ס"ק י"ב פי' ד' הר"מ עפ"ד הריטב"א בע"א דבאמת י"ל דאמרינן לי' אייתי ראי' אימת מטא לידך, אלא דבשט"ח אי נימא כן לא יגבה ממשעבדי דל"ל קלא, ויעויין עוד באבי עזרי ע"פ דרכו (שהובא בע"א), ובר"ן כ' ע"פ דרכו דמה"ט כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו וכן שובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה דבכ"ז לא חיישינן, ואע"ג דלעיל יג. מדמינן חששא דאיתרע בנפילה לענין לחוש לכתחילה, בכל הנך לא חיישינן דלא שכיחא.- ד' הר"ן הובאו בקצרה בנמו"י (יא. מדפי הרי"ף) ובמהרמ"ש ועוד אחרונים נתקשו בדבריו, דהרי בגמ' לעיל יג. מקשינן כן, וכ' בג' מהרש"א דהר"ן בחי' ביאר דבריו וכמשנ"ת דלמסקנת הסוגיא לעיל יג. א"צ לומר דחיישינן דילמא איקרי וכתוב אלא הטעם משום חשש פרעון. וכ"ה ברע"א לקמן כ' סוף ע"א (ד"ה הנ"י) בשם הל"ח, ועי"ש מה שהקשה על חידושו של הר"מ דבמתנה כותבים לנותן אע"פ שאין מקבל עמו עי"ש. ע"ע חי' הריטב"א (ישנים) מש"כ בקושיא זו.
בגמ' והדר כתבה כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) הא דאמרינן דילמא יהבתה לאיניש אחרינא ה"ה דאיכא למיחש שמא לוה ושעבד נכסים לאחרים אלא דחדא מינייהו נקט ופשוט הוא עכ"ד, ולו"ד י"ל דלא חיישינן אלא לגזל, אבל הכא הוא רק הפסד שלא יטרפו ממנו, ונתבאר כיו"ב לעיל יב: עי"ש. ויעויין בר"ן (הובא בשמ"ק) שכתב סב' זו, ועי' תומים סו"ס נ"ג שתמה בזה. ובתר"פ (הובא בשמ"ק) דלפר"י בביאור מהיום ולאחר מיתה, בכה"ג שפיר משתעבד עי"ש, ועמש"כ בע"א דהריטב"א לא ס"ל כר"י אלא כרש"י ועי' היטב בזה.- וד' התר"פ צלע"ג דממנ"פ אם יכול לשעבד ה"ה יכול ליתן לאחר, ובהכרח דלשינוייא דראב"מ מיירי במתנות שקונה מעכשיו שא"א לחזור.- שו"ר בהגהות מרדכי ב"ב (רמז תרסח) שדן האם כתובה ובע"ח נגבים ממתנת שכ"מ שכתוב בה מהיום, והוכיח משמעתין דגובים דאל"כ אכתי איכא למיחש דלמא כתבה לראשון ולא יהבה ניהלי' ואח"כ נשא אשה, וע"י שנחזיר לו השטר לא תגבה, וע"כ דיכול לשעבד, וזהו כוונת התר"פ ואשה"ט, ועי' נחל יצחק רס"י קי"א משכ"ב.
בגמ' דבתרייתא זכי כ' הפנ"י ויש לתמוה דאדרבה כיון שאומר עכשיו ליתן לראשון הרי חזר בו מהמשכ"מ שנתן לשני וחוזר ונותנו לראשון ומה"ט גופא אית לן למימר דמש"ה יחזיר כיון שזוכה בה כדין ונראה דאגב גררא נקט וכו' ופירושו דעי"ז השטר שמחזירין לראשון אדרבה יזכה האחרון שזמן שטרו משאוחר אלא שאם יברר הראשון בעדים שאחר שנתן לשני חזר ונתן לו ודאי יזכה במתנתי וכו' עי"ש, וכ"מ ברמב"ן, וע"ע ריטב"א (הובא בשמ"ק), אולם הרמ"ך (שם) כ' דלא יזכה הראשון דכיון דנתן לשני ביטל את הראשון ואי בעי השתא למיהדר מבתרא צריך לכתוב לו שטרא אחרינא, ומתבאר מדבריו כמש"כ הקצוה"ח מהריטב"א דאפשר לבטל שטר מתנה, ועוד דמבואר דקנינו בקנין שטר וצ"ע.
בגמ' וניזיל ונפיק מיני' דהוא זכי ונפלוג בהדיה כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) פירוש דוקא לגבי בו איכא למימר האי לישנא דכיון דאבוה הוא דיהיב להאי אם איתא דאיהו יהיב לאינש אחרינא ההוא עבד לי' נייח נפשי' וכו' אבל לעיל דאוקימנא באבא ליכא למימר הכי וכו' עכ"ד, וע"ע תר"פ (שם).
בגמ' אלא אי קושטא וכו' כתיב לי' שטרא אחרינא עי' בשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות ריא) דעמד על שינוי הלשון דלעיל באבוה איתא אי לא יהבתה לאיניש אחרינא וקא בעית דתתבה להאי כתוב ליה השתא וכו', ודן שם האם חייב לכתוב לו שטר עי"ש.
ברש"י ד"ה קמא ולא תידוק מתני' המהרש"א עמד ע"ד רש"י דפי' מתני' בי' ואמאי לא מוקים לה בברי' וכברייתא עי"ש.
בתוד"ה ברייתא היינו דלא כאביי וכו' כ' הפל"ח אות י' והפנ"י דלשיטת הרי"ף (וכפי שביאר הרא"ש סימן מ"ט) דבמכר לזה ומכר לזה לא אמר אביי עבז"ל, (ונתבאר לעיל יג.) א"כ א"ש אף לאביי, ומדברי תוס' מוכח דלא ס"ל כהרי"ף.- ויעויין בראשונים דכתבו כדברי תוס', ואפשר דיפרשו כדעת המלחמות ברי"ף ואין חילוק בין מכר להלואה, וברמ"ך (הובא בשמ"ק) הוסיף דאף שטר הקנאה אין מחזירים דאפשר דהי' תנאי בהקנאה שלא יזכה מקבל מתנה במתנתו עד דמטי לידי' והניח ד"ז בצ"ע ושאלה, והריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' ויש שפי' דאפילו לאביי אם חזר בו קודם שיגיע שטר לידו שוב אין עדיו בחתומיו זכין לו למפרע והכא איכא למיחש דילמא הדר בי' מהאי קודם שיגיע שטר לידו, וכ' ע"ז הריטב"א ואין זה כלום דא"כ היכי אמרינן בפרקין דלעיל בהמוצא שטר דלאו אקנייתא אם הלוה מודה יחזיר וכו' ניחוש דילמא הדר בי' וכו' עכ"ד, ועתר"פ (הובא בשמ"ק) דכתב דיכול לחזור בו לאביי עי"ש וצ"ע.- ובחי' הריטב"א (ישנים) כ' א"נ כאביי מצי למיהוי דכיון דאימלך ה"ל כנמחל שיעבודו וכדאמר לעיל דכיון דנמחל שעבודו לא זכו ליה עדים כלל עכ"ד, ועמש"כ לעיל מדברי הריטב"א (הובא בקצוה"ח) דאפשר לבטל שטר, אך ד' הריטב"א כאן נראה דכוונתו לגמ' לעיל יז. בנמחל שעבודו וצ"ב.
ולדברי תוס' דאביי לא מצי לשנויי כראב"מ ע"כ יתרץ כשינוייא דרב זביד, וצ"ל כמש"כ הרמב"ן (הובא בשמ"ק) וז"ל והוי יודע דלאביי דאמר עבז"ל בכל מתנות אמר תנו נותנין וברייתא כולה מוקי לה בבריא דכיון דלא מטא שטרא לידי' מידא דאבוה לא קני ובעידנא דמית לי' אבוה פקע שעבודייהו עכ"ד, והיינו דבעינן מטא לידי' מהמקנה, ועקצוה"ח סימן קפ"ח ס"ק ב' אמר"מ סו"ס ט"ז ועמשנ"ת בס"ד לעיל יג..
בד"ה וא"ת ולפרוך נמי והא מתנות קתני ערמב"ן (הובא בשמ"ק) משכ"ב.
בא"ד ורש"י דחק לפרש וכו' רש"י לשיטתו בע"א דלא פי' כר"ת וכמשנ"ת שם, ועריטב"א (הובא בשמ"ק) מש"כ לתרץ לדרכו דס"ל כרש"י.
בד"ה ובתר ונתקיימה המתנה לראשון הקשו הפנ"י ונחל"ד דבכה"ג תרוייהו לא קנו דכשכתב לשני חזר מן הראשון וכשחזר מן האחרון לא קנה אחרון עי"ש.
מצא שובר
בגמ' ת"ר מצא שובר וכו' אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה עמשנ"ת בס"ד במשנה האם גובה את הכתובה, וכן בשט"ח במצא שובר דלא יחזיר האם גובה את חובו.- יל"ע מ"ט קתני דיני שובר בכתובה, הא לכאו' כך הדין בכל השטרות, וי"ל דרבותא קמ"ל בכתובה דחוששים טפי למכירה בטוה"נ, אבל בכל חוב הרי מכרו בדמים מרובים ויתחייב לשלם לו דמיו, וכמבואר לקמן כ. בסותוד"ה ש"מ. ובמאירי לעיל (ד"ה מצא שובר) כ' מצא שובר של שט"ח כבר בארנו במשנה לא יחזיר הא אם היה המלוה מודה שכבר נפרע מאותו חוב או מחלו יחזיר ללוה שאין כאן חששא של כולם עכ"ד.
בגמ' וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי וכו' ואתא למטרף לקוחות שלא כדין מבואר דאם לא יחזיר לא יטרוף הלקוחות כיון דאין השובר בידו, ומקשים לדעת הרבה אחרונים הובאו במשנה דבמצא שובר אין המלוה גובה חובו מספק, א"כ ה"ה הכא לא יוכלו לגבות מספק.
ובאותיות דרעק"א סימן ג' (נדפס בג' הר"מ הוצאת רש"פ סוף הל' גו"א) נשאל לדעת הר"מ שם דכל השטרות שדינן לא יחזיר אם החזיר ה"ז מוחזר, אלמא דריעותא דנפילה לא הוי ריעותא כ"כ ומשו"ה מהני תפיסת המלוה בשטר להעמיד השטר בתקפו, א"כ מאי מקשינן הכא וליחוש וכו' הלא אף אם לא יחזירו להבעל השובר יהיה הדין דלא מצי לקוחות לאפוקי מיני' כיון דריעותא דנפילה לא אלים כ"כ וכיון דתפיסה בשטר מהני לאפוקי לא כ"ש דתפיסה בנכסיו ממש יהא (ממש) [מועיל] להעמיד השובר שנמצא בחזקתו, והשיבו הרע"א דהא בלא"ה תיקשי קו' הנ"ל לדעת הסמ"ע ודעימי' דאין המלוה גובה כיון שיש שובר, וכ' הרע"א דבהכרח צריך לפרש לדרכם בכוונת פירכת הש"ס דאף דהדין דאין גובין הכתובה מהבעל מ"מ שמא ע"י שיחזירו השובר להבעל יוציא השטר כתובה מהלוקח ושמא יתברר דהשובר פסול והביא דבשו"ת פנ"י פי' כפשטי' ודקדק כן מרש"י ד"ה ומפיק דכתב דיחזיק הבעל בקרקע המיוחדת לכתובה שלא כדין, משמע דמן הדין ראוי לגבות ממנו, ועי"ש עוד באורך ע"ד החידוד.
ובעיקר הקו' ע"ד הר"מ לכאו' לפמשנ"ת לעיל יג. בשיטת הר"מ דכ"ד הם בחשש פרעון דכשחזר השטר לידו כך התנו ביניהם דכשהשטר ביד המלוה אין חוששין לפרעון, א"כ הכא אדרבה הכתובה ביד הלקוחות ויגבו בו, כיון שלא החזירו השובר.- ובדברי הרע"א דנקט דהוא משום דמוחזק בשטר, צ"ב דלכאו' אדרבה הלוה מוחזק בחוב, ועמשנ"ת לעיל ז. מהחזון איש בביאוה"ד דהמלוה חשיב מוחזק, והרע"א בע"א כ' דמ"מ אין להחזיר השובר כדי שיטרחו הלקוחות לחזר אחר ראי' שלא פרע הכתובה.
הקשה המהרמ"ש הלא יכולה לכתוב לו היום התקבלתי ולהקדים הזמן כמה דבעי ויאמר להם הבעל תביאו ראיות שקדמתם, וכ' וז"ל כיון שיש ללקוחות שטר צריך הוא לברר אימתי מטי שובר לידו [כיון דזמן השובר בכת"י אינו מבורר וזמן שטרם מבורר] את"ד.
בגמ' ואצלה זבנתה לכתובה הריטב"א (ישנים) האריך דאי חיישינן למכירה, א"כ בכל אבידה כיצד מחזירים בסימנים ניחוש למכירה ותי' דמזה שהוא בא ונתן סימן ולא חבירו, והרי הכריזו עלי' ה"ז הוכחה שזה שלו, אבל הכא אין מכריזים, והוא דבר חידוש שאין מחזירים אבידה בסימנים אא"כ הכריזו.
ברש"י ד"ה מצא שובר בעודה תחתיו השמ"ק כ' בשם הגליון דמשמע דמיירי בעודה תחתיו מדקתני יחזיר לבעל ולא קתני יחזיר לאיש, והא דקתני לעיל יחזיר לבעל היינו כמו שפירשו תוס' לעיל יח: ד"ה ואפילו דיגרש עתה בחזרה זו, אמנם בתוס' בדף כ. ד"ה ש"מ פי' דהשתא היא גרושה, וכ' הרע"א שם ואפשר דלישנא ומפיק ללקוחות משמע דמיד מפיק וכמ"ש הרא"ש.
ברש"י ד"ה בטובת הנאה ויחזיק הבעל בקרקע המיוחדת לכתובתה שלא כדין עמש"כ בגמ' מדברי הפנ"י בתשו' מש"כ לדקדק מדברי רש"י, והקצוה"ח סימן ס"ו ס"ק ל"ז (ד"ה והה) כ' ע"ד רש"י ונראה שהוצרך לזה דאלו מה שיחזיר בגוף הנכסים שמשועבדין בלא"ה לא יצטרך הבעל להוציא מתח"י כלום כיון דספיקא הוא ולכן פרש"י בקרקע המיוחדת לכתובתה שלא כדין וראוי שנאמר להוציא קרקע המיוחדת לכתובתה ליד שליש עד שיבורר הדבר, אימת שעשה השובר ועי' בשו"ת פנ"י וכו' עכ"ד ועקצוה"ח מש"כ עפ"ז, ויעויין במשכנ"י (ציינו הפ"ת סימן ס"ה ס"ק ט') דרש"י פי' בקרקע המיוחדת דבזה אדרבה האשה מוחזקת ובספק פרעון אמרינן דכמאן דגבוי בידה, אבל כשאין קרקע המיוחדת בזה מספק א"צ לשלם, ואף אם לא נחזיר השובר לא ישלם מספק וכנ"ל.- ולו"ד האחרונים הי' מקו"ל דסובר רש"י כמשנ"ת לעיל דכל החששות דשמעתין הוא לטריפה שלא כדין ויש בזה משום גזל, אבל במה שיעכב שלא ישלם חובו לא חששו לזה, שוב התבוננתי דכל משנ"ת לעיל הוא כשלא יגבו מקרקע משועבדת, אבל הכא הרי לעולם הבעל לא יפרע, ומי שאינו פורע חובו לעולם ודעתו לגוזלו הוא גזלן.
בתוד"ה מצא וא"ת לפרוך על מתני' וכו' עשמ"ק בשם הגליון דאין לחוש שתמכור כתובתה בדמים מועטים ורק בנפל איתרע ואמרינן דנתייאשה מלגבותה.