מראי מקומות/בבא מציעא/יח/א
בגמ' מתה אינו יורשה איצטריכא לי' כ' התוס' חיצוניות (הובא בשמ"ק) פירוש אע"ג דמתה אינו יורשה מ"מ היא גובה כתובתה עכ"ד, וצ"ב מאי קמ"ל בזה, ובכתובות פט: פירש"י דאשמועינן דאע"ג דאיקרבו לאחתוני כולי האי אפ"ה אינו יורשה, ומבואר כפ"מ שיסדו דאע"ג דאין כתובה לארוסה מ"מ אם כתב לה הוא חיוב כתובה, דאת"ל דהוא מתנה בעלמא מאי ס"ד שיירשנה מחמת זה.
ברש"י ד"ה ולא מטמאה לו אינה זקוקה וכו' שמצוה להתעסק משמע דהטומאה משום ההתעסקות ועי' יו"ד סימן שע"ג סעי' ה'.
ובמש"כ רש"י דבנות אהרן לא הוזהרו על הטומאה כ' הר"מ פ"ב מאבל ה"ו אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים ובהשגות א"א קשיא הא דתניא אשתו ארוסה וכו' וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו הא נשואה מיטמאה לו עכ"ד, וכ' הכס"מ דהר"מ ס"ל דלא"ד נקט ארוסה וה"ה נשואה, ובלח"מ ובשאג"א סימן ס"ו תי' דהר"מ יפרש כפי' אחר שפירש"י ביבמות כט: דמיירי ברגל שיש מצוה שלא להתטמאות ברגל ובקרוביו שרי, וע"ז קתני דאשתו ארוסה אינה מיטמאה לו, והוסיף השאג"א דהראב"ד לא פי' כן כשיטתו דס"ל דאשה פטורה משמחה ואינה חייבת לאכול שלמי שמחה, א"כ בלא"ה מותר לה ליטמאות ברגל. והקשה המנ"ח מצוה רס"ו [כג] דאכתי הקו' במקומה עומדת, דכיון דאינה מצוה על הטומאה א"כ אף ברגל אין לה היתר, ובחמדת ישראל תי' דטעם האיסור להתטמאות ברגל הוא משום שלמי שמחה, וא"כ נשואה דהיא אוננת בלא"ה אינה אוכלת שלמי שמחה, אך כ"ז ניחא ביום אחרון, אבל בימים הראשונים הרי משום האנינות תוכל לאכול למחר, ומשום הטומאה אינה אוכלת ז' ימים, ובאמרי ברוך על הטו"א ר"ה טז. כתב דהר"מ יפרש לא מיטמאה לא מתאבלת, וכמש"כ בפ"ב מאבל ה"ג לא מתאבלת תחת לא מטמאה, והר"מ כשיטתו דטומאה ואבילות הא בהא תליא עי"ש, וע"ע מש"כ ביבמות כט:.
בגמ' אלא אביי מגופה דמתני' קא הדר בי' הרא"ש (סימן מ"ד) הקשה ע"ד הרי"ף בכתובות דמפרש המשנה דהוציאה גט כשמואל במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין אינה גובה בלא כתובה, הא ריו"ח פליג אדשמואל ואביי דהוא בתרא סבר כוותי', והביא לרמב"ן שכתב בדעת הרי"ף דכ"ד ריו"ח הוא רק במקום שאין כותבין [ונתבאר בזה לעיל יז: בס"ד] וכ' ואביי מעיקרא כדהוה ס"ד דמצינו למימר דגט היינו כתובה הוה ס"ל דר"י איירי אף במקום שכותבין וכד עיין בה ואשכח דליכא למימר דגט היינו כתובה הדר בי' והודה לדריו"ח דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ובמקום שאין כותבין דוקא עי"ש.
בגמ' וכ"ת דאמרינן לי' וכו' מכל המו"מ משמע דשטרך בידי מאי בעי הוא הוכחה, וי"ל דהכא דנים האם הגט משמש כשטר על הכתובה, או"ד אינו שטר על הכתובה ופשוט, ועי' היטב בריטב"א (הובא בשמ"ק) דנראה דהשקו"ט הוא מתורת ראי', ועי' חי' ר' נחום.
הגר"א סימן מ"ו ס"ק ס"ז הוכיח מכאן דמהני קיום ב"ד סמוך לצד השטר עי"ש.
בגמ' בעינא לאנסובי בי' וכו' והיינו דבגט קרוע לא תוכל לינשא, עי' ר"ן לעיל טז: (הובא בשמ"ק שם) ובנמו"י (ט: מדפי הרי"ף) דכשמלוה מביא עדים שבא אדרכתא לידו, ומוציא הלוה שטר קרוע שחזרה שומתו נאמן הלוה, אלמא דיש הוכחה בשטר קרוע שחזר לידו.
בגמ' אטו כל דמגבי וכו' ורב בכתובות פט: פליג ע"ז וכמש"כ תוס' לעיל יז: ד"ה הוציאה, ויש לבאר פלוגתתם דרב סבר בכתובות שם דאין כותבין שובר, א"כ לא יצטרך לפרוע לה אלא בב"ד, אבל אביי סבר כותבין שובר וכמש"כ תוס' (שם) וא"כ יצטרך לפרוע לה, ולא יוכל לומר שאינו פורע עד שתבא לב"ד ודוק.
בתוד"ה אטו כדסבר [רב] בפ' הכותב כ' המהרש"א דרב סבר אף במקום שכותבין דגט היינו כתובה [וכמש"כ תוס' לעיל יז: סוד"ה הוציאה] וע"כ דאין כוונתם דסבר לגמרי כרב.
בא"ד וי"ל דלאביי מתני' קשיתי' וכו' עמהרש"א שנתקשה מאד בדברי תוס', וכ' דלא הוו גרסי בגמ' דאי ס"ד במקום שאין כותבין כתובה עסקינן עי"ש. וע"ע מהר"ם מהרמ"ש ופנ"י מש"כ בדברי תוס'.
במשנה מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו' ה"ז לא יחזיר וילהס"ת מה דין האשה והעבד, ולכאו' האשה היא בחזקת א"א, ובעבד לכאו' זה תליא במש"כ הקצוה"ח סימן פ"ח ס"ק ט' וסימן רמ"א ס"ק ג' לדון האם האדון מוחזק או"ד דהעבד מוחזק בעצמו, ובכו"ח דרעק"א לקמן יט. כתב דהעבד מוחזק בעצמו, ועי"ש מש"כ לפרש מ"ט לא יחזיר לעבד. וע"ע בסמוך, וע"ע לקמן יט..
במשנה שוברין וכו' שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא לתנן כ' הקצוה"ח סימן י"ב ס"ק א' ולישנא דנמלך משמע דהיה בדעתו למחול וא"כ כי נמלך מאי הוי הא כבר זכה הלוה במחשבה, ויעוי"ש שרצה להוכיח מזה דמחילה בלב לא מהני, ובישועת דוד חו"מ סימן ח' דחה בפשיטות שלא נתכוין למחול אלא כשימסור השובר עי"ש.
מצא גיטי נשים ושוברים
עוד צריך לבאר מה יהא דין החוב דלכאו' מספק הלוה מוחזק וא"צ לפרוע, והנה כ' השו"ע אהע"ז סימן ק"י סעי' ב' המוציא שובר וכו' לא יתננו לא לאיש ולא לאשה, וכ' הח"מ והב"ש בס"ק ו' ממילא הכתובה בחזקתה וטורפת מן הלקוחות אלא לא קרעינן השובר דאולי יבואו עדים ויעידו דהשובר טוב הוא וכו' עכ"ד, [ועי"ש מש"כ עוד באופן דהבעל מודה ועבאה"ט ופ"ת] אולם הדרישה שם ס"ק ג' כתב דלא מגבינן ולא מקרעינן, וכ"כ בסמ"ע סימן ס"ה ס"ק נ"ח ובש"ך ס"ק מ"ט והט"ז בסעי י"ח, ובפ"ת ס"ק ט' הביא משכנ"י שכן דעת הפנ"י בתשו' וכן דעת עוד אחרונים, ומה"ט כתבו דאף אם הלוה מודה לא יחזיר משום דאתי למיטרף לקוחות, ועי' בנו"כ בחו"מ סימן ס"ה סעי' י"ח דס"ל כדרישה.
ובביאור פלוגתתם י"ל דהנה בפשוטו מספק המע"ה ואינו גובה, ומאידך י"ל דדמי לאיני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם, אכן התם הוא מדין ברי ושמא, אבל בספק פרעון י"ל דהמע"ה, וערשב"א גיטין עז: (ד"ה רבה) בדין זרק פרעון ספק קרוב לו ספק קרוב לה דיחלוקו, וע"ע ש"ך סימן ע"א ס"ק ב' ורע"א תשו' קל"ז בתו"ת על פרעון דהמע"ה.
ובאמת הח"מ הוסיף משום דאיתרע בנפילה, וי"ל דס"ל דע"י דאיתרע בנפילה חשיב שאין כאן ספק כלל, והחוב עומד בחזקתו, וי"ל עוד דשטר שאינו ביד בע"ד אין לו תורת שטר ואינו מעורר ספק.
ובתו"ג בגיטין יז. תוד"ה מפני בא"ד כ' בתו"ד דבשעה שהי' נפל לאו ראי' הוא כלל על שחרור כיון שהי' מונח באשפה וכו' ואפי' דין ספק ליכא על העבד דגט ושיחרור הנמצאים באשפה מידי מששא אית בי' עכ"ד, [מש"כ במצא באשפה עי' רא"ש (הובא בשמ"ק כ.) במצא שט"ח דמיירי במצאן באשפה] וצ"ב דבנתה"מ בסימן ס"ה ס"ק כ"ז נראה דס"ל דאין המלוה גובה חובו, אלמא דס"ל דיש כאן ספק, ועי' שי' הגרש"ר.
והנה השעה"מ סימן ס"ה ס"ק י' דן בדין שובר הנמצא דלא יחזיר, האם גובה המלוה את חובו, וכ' להוכיח מהא דסעי' י"ט בשובר שנמצא ביד שליש ומת השליש דכתב הט"ו דאין גובין את החוב, ועי"ש מש"כ לדחות, ולפמשנ"ת אין ראי' דשאני הכא דהשובר איתרע בנפילה ואין בו ספק, ויעוי"ש בהמשך דבריו שהביא ד' הח"מ והב"ש, וכ' לחלק דשאני הכא דאיתרע בנפילה, ועי"ש עוד.
ובתוס' לעיל יז. ד"ה הטוען כ' דבמצא כתובה כיון דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ה"ז גובה, ואע"פ שיש ספק שמא נפל מיד הבעל, וה"ז הוכחה שהחוב פרוע, והראשונים שם נחלקו דמשום ריעותא דנפילה לא גובים, ולכאו' זה דמי לנ"ד.
שוב התבוננתי דלא דמי דאף אם הבעל מוציא הכתובה אין זה הוכחה שהוא פרוע, די"ל דהבעל כתב הכתובה, וההוכחה ממה שאין לאשה כתובה, וע"ז י"ל דדעת תוס' דאינה הוכחה להפסיד לבעל, ובנתה"מ סימן מ"א ס"ק י"א הביא מהש"ך דאם הכתובה ביד הבעל ה"ז כשובר עי"ש.
כתב בכו"ח דרע"א תניינא (ברשימו"ת) לכאורה אמאי לא נימא דניזל בתר קורבא אם נמצא קרוב לא' נימא דודאי ממנו נפל, או אם היו עומדים כאן האיש והאשה ונפל מא' אמאי לא ניזל בתר קורבא עכ"ד.
העירוני מ"ט לא נזכר דצריך לקיים גט זה דנפל איתרע, ובפרט למש"כ רע"א בגיטין ב: דבנפל בעינן קיום מה"ת.
בגמ' הא אמר תנו ופירש"י עכשיו משמע שרוצה לגרשה עכשיו בגט זה, וכ"נ בתוד"ה הא, וכ"כ תוס' בגיטין כז. ד"ה הא (א'), ובריטב"א שם הקשה דלמא הא אמר תנו היינו שאומר שממנה נפל ובכה"ג נאמן כדין בעל שאמר גרשתי, ועי' בע"ב בתוד"ה ואפילו.
והנה תמה הפנ"י (במשנה) מאי קמ"ל בגיטי נשים שאין נותנין כשאין הבעל מודה הא תיפו"ל דבלא נמלך א"א ליתן הגט בלתי ציווי הבעל כיון שלא עשאו שליח למוצא ובגט שליחות בעינן ולא דמי לשאר שטרות ותי' דפשטא דמתני' מיירי שהאשה אומרת שכבר ניתן הגט בידה וס"ד דמהימנא שיותר יש לתלות שנפל מידה שלא נזהרה בשמירתו שאינה צריכה לו כ"כ משא"כ אילו הי' עדיין בידו הי' נזהר בשמירתו ועוד דאמרינן לא מקדים איניש פורענותא לנפשי' אפ"ה מספק אין מחזירים לה, ומ"מ י"ל דהא אמר תנו היינו שבא לגרש עכשיו, וכמשנ"ת מדברי רש"י ותוס'.- ע"ע פנ"י כאן ומהרמ"ש בגיטין שהקשו שלא נחזיר לה הגט משום חשש דקנוניא שמא עושים כן כדי לגבות כתובה כדין הוציאה גט ואין עמו כתובה עי"ש.
כתב היפה עינים לפי מאי דמוקי לה בירושלמי פ' בתרא דיבמות הל"ו בא' שיש לו ב' גיטין א' כשר וא' פסול ואבד הכשר והשליך הפסול ועתה במצאו יש לספק אם אינו הפסול שהשליך ל"ק כלל מהך דגיטין דפסל לזמן מרובה דאז אינו מכיר בטב"ע ויש לחוש שמא מצא אם זה שהשליך עכ"ד.
בגמ' מצאו לאלתר כשר משמע שנאמן לומר שמצאו לאלתר, ובעזה"י יתבאר לקמן יט. בטעם נאמנותו.
בגמ' ואפילו לזמן מרובה כ' הריטב"א בגיטין כז. דמסתמא כל מוצא גט זמן מרובה הוא דהא לא ידע מתי נאבד דבשלמא גבי שליח עצמו שיודע מתי נאבד ממנו איכא לאלתר ואיכא מרובה אבל גבי בנ"א אחרים שמצאו מסתמא זמן מרובה הוא דלא ידע אימת נפל גיטא מודה עכ"ד.
בגמ' והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת פירש"י כשהוחזקו בעיר אחת שנכתב בה הגט שנים ששמותיהן שוין ושמות נשותיהן שוות, וכ"ה בשו"ע סימן קל"ב סעי' ד', ובשה"ג פ"ג דגיטין (יג: מדפי הרי"ף) כ' דאע"פ שאין שמות נשותיהן שוין חוששין שמא קידש אשה אחרת ששמה כשם אשתו של זה.
כתב הרשב"א בגיטין כז: דאע"ג דהוחזקו שני יב"ש הא לנפילה דחד לא חיישינן וכ' דכל שהוחזקו שני יב"ש, חיישינן לעוד יוסף ב"ש.- הריטב"א (הובא בשמ"ק) הקשה הרי ב' יב"ש בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה עי"ש, וע"ע בחי' הריטב"א (ישנים) משכ"ב.
בגמ' אר"ה חיישינן לשני שוירי כ' הרש"ש וי"ל דבלשון שאילה קאמר להעומדים לפניו ולא לפסק הדין בהחלט וכו' עי"ש, ועשמ"ק בשם תוס' חיצוניות.
ברש"י ד"ה מצאו לאלתר כדי שתעבור שיירא וכו' ערע"א שהאריך לפרש מ"ט פירש"י שלא אליבא דהלכתא, דבגיטין איפסיקא הלכתא שלא שהא.
ברש"י ד"ה ואפילו שנכתב בה נראה דתליא במקום הכתובה, וכ"ה בשו"ע סימן קל"ב סעי' ד', ועי"ש בנו"כ, ועיין חזון איש אהע"ז סימן צ"ז ס"ק ז' וס"ק י"ח.
בתוד"ה הא וא"ת וכו' מחזירין לה הגט לראי' אפי' אינו שלה וכ"כ כמה פעמים בהמשך הסוגיא, ובריטב"א גיטין כז. (ד"ה גמרא) טעמא כ' וז"ל ועוד דאת"ל דמהימן אם איתא דאיכא למיחש לגט זה לאחלופי לא מהדרינן לי' דלא ניחא לן אע"פ שהיא מגורשת [לאחזוקי] נפשה דמגורשת מחמת גט זה דהוא פסול דאפשר שנתחלף הא למה זה דומה לעדים שראו באחד שהלוה מנה לחברו בשטר ואבד השטר מי יהבי' לי' שטר אחר מאותו הסך ומאותו זמן דליגבי בי' חובי' אע"ג דקושטא הוא הכי הא ודאי לא ה"נ ל"ש עכ"ד.
והנה כ' תוס' בגיטין ד. ד"ה מודה בטעמא דאף לר"א דעדי מסירה כרתי מודה בחתמו עליו קרובין או פסולין דה"ז פסול דאע"פ שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר, והוכיחו כן מיבמות לא: עי"ש, ולכאו' הכא פליגי ע"ד בגיטין ותיקשי מה יענו על הוכחתם בגיטין (ועי' אבי עזרי מש"כ בשם הגרא"ז), ועוד דבגיטין כז. (א) כתבו כדבריהם כאן, וע"כ צ"ל דהכא לא הוי חשש גמור, דעיקר החשש לשני יב"ש מבואר בתוס' לקמן כ: ד"ה איסורא דהוא דרבנן, וא"כ בזה לא חששו כ"כ, וק' דהתוס' כ' בסמוך ובגיטין כז. דפשיטא דמחזירין, ולהנתבאר הא יש בזה חידוש, ובסה"ז אהל יצחק עמ"ס גיטין הובא ממרן הגראמ"מ זצ"ל ליישב בכמה אופנים וסיים ויש עוד ליישב בקל בכמה אופנים, ועי' שערי חיים גיטין סימן י"ב. ולכאו' י"ל עוד דהכא לאחר שיחזירו לה הרי תו ליכא למיחש, וכדין בא לידו בהיתר, וממילא ה"ז בעדות כשר ועי'.
בא"ד וא"ת ומנלן וכו' ור' זירא גופי' מנלן דיחזיר לאשה ערש"י בע"ב ד"ה ולעולם משכ"ב.
בא"ד ועוד י"ל וכו' ואי לאלתר דוקא א"כ צ"ל שראינו הגט בידה כ' הפנ"י וצ"ע דהא מצ"ל דלאלתר איירי שראינו אותו סמוך לנפילה ביד הבעל אלא שהאשה אומרת שבתוך כך מסור לידה וכו' ויש ליישב בדוחק וצ"ע עכ"ד, ועשמ"ק בשם הגליון.- ויל"ע עוד בזה דכה"ג הבעל יהא נאמן ולא שייך ד' בתוס' לקמן ע"ב ד"ה ואפילו, כיון דמיירי לאלתר.
בא"ד ורבה דייק וכו' דומיא דשטרי חליצה ומיאונין עמהרש"א גיטין כז. סותוד"ה הא אמר מש"כ בראי' זו, וע"ע פנ"י ורש"ש.
בגליון וי"ל דכיון שהבעל מודה וכו' הק' המהרש"ל דאכתי תיקשי ממשה"ק תוס' דכשאין הבעל מודה נחזיר לה לראי' דבזה יקשה קו' הגליון דיבא לטרוף שלא כדין ועי"ש משכ"ב ע"פ הגמ' לקמן יט., ועפנ"י ותו"ג בגיטין כז. משכ"ב, והרע"א כ' בעיקר הקו' דהא בממון לא חיישינן לשני יב"ש וכדלקמן כ: ובתוס' שם ד"ה איסורא, וכל קו' הגליון הוא שאין זה פשיטא, ועמש"כ בגיטין כז. דא"ש דמה"ט מחזירים לה הגט, ואין חוששין על גזילת נייר הגט. ויל"ע דהכא בהוחזקו ובזה י"ל דחיישינן אף בממון.- ע"ע מהרמ"ש מש"כ לחוש לקנוניא, ועמד בזה ג"כ הרע"א במוסגר, וע"ע בדבריו בגמ'.
בד"ה והוא וי"ל כיון שאנו יודעים וכו' וכ"כ בגיטין כז. ד"ה כאן וכ' המהרש"ל דלפמש"כ תוס' להלן שם [וכ"כ בע"ב ד"ה מעולם] דאין אנו חוששין שהבעל חשוד לקלקלה, א"כ ה"ה הבעל עצמו נאמן ע"ז, והסכים לזה המהרש"א שם, ועי' בסה"ז אהל יצחק עמ"ס גיטין שהובאו דברים יקרים בשם הגר"ח בישוב סתירת התוס'.
בא"ד שאנו יודעים שזה אבד גט כאן, התוס' בגיטין כז. ד"ה כאן כתבו דידעי' דמזה יב"ש נפל, ובריטב"א שם כ' כשראינו שזה השליח עבר שם, וכ' עוד די"ל דאף כשלא ראינו שעבר שם, דמ"מ כיון שאנו רואין שמחפש הגט והאחר לא מחפש והוא אומר שעבר שם לא חיישינן לאחר, וע"ע ריטב"א (בשמ"ק) כאן, ועמשנ"ת בס"ד בגיטין כז. בזה, ועי"ש מדברי הש"ש ש"ז פי"ז.
בא"ד אין לחוש שגם האחר איבד הק' הש"ש ש"ז סופ"כ דא"כ בכל אבידה אם ידעינן שהוא איבד חפץ כזה ויש ספק שמא אחר ג"כ איבד נחזיר לו, ובתוס' לקמן כב: ד"ה אי דליכא מבואר דאין מחזירין, וכ' ואפשר דגבי גט ידוע שנאבד הגט במקום הזה ובמקום אחד לא חיישינן, וראיתי לדקדק כן מלשון תוס' שכתבו כיון שאנו יודעים שזה אבד גט כאן אין לחוש, ובקהלת יעקב סימן י"ז סעי' י"ח (ד"ה עוד הקשה) תי' דשאני הכא דכל החשש הוא ליב"ש אחר, אבל התם חוששים שמא נאבד מכל העולם.
בא"ד אין הגט כשר עד שיהא מוכיח מתוכו כן שיטת תוס' בכ"מ, והראשונים נחלקו בזה, ונתבאר בס"ד בגיטין כד:.